ארכיון תגית: מודעות

ציטוטים מקוריים ומן העולם

"אם אתה זורק פנינים לחזירים, החזירים לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוה הפנינים, נעשות פחות פנינים…"

גבריאל רעם
"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

ג.ר. 16.12.2006
"לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא האשמה האישית שלהם"

ג.ר. 30.6.2006
"מוות בסוף החיים –הוא סיומם,

מוות באמצע החיים –הוא התחלתם".

ג.ר. 14.8.2004
"תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,

לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים".

ג.ר. 14.8.2004
"החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות

ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור את החופש"

ג.ר. 24.7.2004
אם להיות אמיתי עם הזלת אומר להיות אגואיסט

הרי אני מעדיף את הזיוף של ההתחשבות בו.

(כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך,

הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו

על פני הזיוף של ההתחשבות בך).

ג. רעם (20.5.2004)
"אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים,

אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם
"במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי".

ג. ר.

"גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם".

ג.ר.
· אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.

ג. רעם
· אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה הוא אתה – רק בדמיונך.

ג. רעם
· כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.

ג. רעם
."האמת בקשר לאנשי השוליים, שהם שם (בשוליים) בגלל שהם לא יכולים שלא להיות במרכז של עצמם, וכך הם נודדים לשולי החברה, שהיא בעצמה שוליים של מה שבאמת מרכזי בחיים

גבריאל רעם
——————————————————————————–
1.1. ,הבוס: אל תתפוס יותר מדי בטחון. לא משנה עד כמה אתה טוב, לעולם אל תמשוך אליך תשומת לב. זו הטעות. עליך לשמור על פרופיל נמוך. להראות לא מזיק. להיות האיש הקטן, אתה יודע, 'החנון' המקופח, האיכר הבור והתמים. הסתכל עלי, מאז ומתמיד המעיטו בערכי. לעולם לא היית חושב שאני שליט היקום, נכון?

זו החולשה היחידה לפי דעתי.

קווין: ומהי?

הבוס: זה המראה שלך, מראה גברבר חתיך מפילדלפיה(…)

אתה יודע מה חסר לך? חסר לך מה שלי יש… אני הפתעה, קווין, הם לא מצפים לי, זה מה שחסר לך".

דיאלוג מתוך הסרט: "מלכודת לפרקליט", עם אל פאצ'ינו, בתפקיד הבוס …… בתפקיד העורך הדין הצעיר" קווין.

 

1.2. מראיין:"האם נכון כי בעבר סבלת מסכיזופרניה".

רוזאן בר: "נכון. היום אני נהנית מזה".

מתוך תכנית טלויזיה בערוץ שמונה, שבה מתארחים שחקני קולנוע בבית הספר למשחק של לי שטרסברג, ומנחה עם זקן צרפתי מראיין אותם, לנוכח קהל צעירים מוקסם.

 

2. קלינט איסטווד: "דעות הן כמו חור התחת; לכל אחד יש אחד"

מתוך הסרט 'הארי המזוהם'.
3. "כשאתה כלום, אתה חופשי להיות הכל".

קארין ארד, 'זמנים מורדניים', 11.2.2004. עמ' 10
4. "מחר, ומחר ומחר,

זוחל בצעד קטנוני מיום ליום,

עד לעיצור האחרון בזמן הידוע.

וכל אתמולינו מלאים בשוטים מוארים

בדרכם למוות מאובק. הלאה, הלאה נר קצר!

חיים הם אך צל עובר, שחקן מסכן,

המתגאה ורוגז בשעתו על הבמה,

ואז אין הוא נשמע עוד; זוהי מעשיה,

שסופרה על ידי אידיוט, מלאה בקולות וזעם

שמשמעותו כלום".

ויליאם שקספיר, מקבת, אקט 5, סצנה 5.

תרגום: גבריאל רעם.
5.כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו"

ארתור שופנאאור

6. "זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר, ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם. וזו בדידותו שתשמש לו כחברה מנחמת… ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין ולגלות סובלנות כלפי מזלו הרע שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים".

מיגואל דה אונומונו

 

Think for yourself question authority
Think for yourself question authority

Throughout human history as our species has faced the frightening terrorizing fact that we do not know who we are or where we are going in this ocean of chaos, it has been the authorities, the political, the religious, the educational authorities, who attempt to comfort us by giving us order, rules, regulations.

Informing, forming in our minds their view of reality.

To think for yourself you must question authority and learn how to put yourself in a state of vulnerable, open mindedness, chaotic, confused, vulnerability, to inform yourself.

Think for yourself question authority

Timothy Lyri

תרגום:

חשוב עבור עצמך, הטל ספק בסמכות,

חשוב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

לאורך ההיסטוריה האנושית, תוך כדי כך שהמין האנושי עמד בפני העובדה המצמררת והמפחידה שאיננו יודעים מי אנחנו או לאן פנינו באוקיאנוס הכאוס הזה – היו אלו האוטוריטות הפוליטיות, הדתיות והחינוכיות, שניסו לנחמנו בהענקת חוקים, סדר ותקנות, כדי ליידע אותנו ולארגן במוחנו את השקפת עולמם לגבי המציאות.

כדי לחשוב עבור עצמך, עליך להטיל ספק בסמכות ולשים עצמך במצב של ראש פתוח, כאוטיות, בלבול ופגיעות, וכל זאת כדי לדעת מה קורה.

חושב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

תרגום: גבריאל רעם
——————————————————————————–

יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.

זן קואן

——————————————————————————–

קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים כאילו מעולם לא חיו"

——————————————————————————–

Fire On Babylon
(Sinead O'Connor)

“She took my father from my life oh

Took my sister and brothers oh

I watched her torturing my child

Feeble I was then but now I'm grown

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire

Fire

She's taken everything I liked

She's taken every lover oh

And all along she gave me lies

Just to make me think I loved her

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Fire

Fire

Fire on

Life's backwards Life's backwards

People turn around

The house is burned The house is burned

The children are gone

Fire

Fire

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire, oh

Fire, oh

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Look what she did to her son

Fire, haha

Fire, haha

Fire

Fire

Fire, aha

Fire on Babylon

Fire on Babylon

***.

 

Iron rusts from disuse, stagnant water loses its purity, and

in cold weather becomes frozen, even so does inaction

sap the vigors of the mind.

- Leonardo Da Vinci

*
במחזה "The cocktail party" כתב המשורר והמחזאי T.S.Elliot :

There is another way, if you have the courage.

The first I could describe in familiar terms

,Because you have seen it, as we all have seen it

.Illustrated, more or less, in lives of those about us

- The second is unknown, and so requires faith

.The kind of faith that issues from despair

;The destination cannot be described

;You will know very little until you get there

You will journey blind. But the way leads towards possession

.Of what you have sought for in the wrong place

ובתרגום חופשי של רוברטו מיטלפונקט:
ישנה דרך אחרת, אם יש לך האומץ.
את הראשונה אני יכול לתאר במונחים מוכרים
כיוון שראית אותה, כפי שכולנו ראינו אותה,
מאוירת, פחות או יותר, בחייהם של הסובבים אותנו.
השנייה היא בלתי מוכרת, ולכן דורשת אמונה -
את סוג האמונה הנובע מתוך ייאוש.
היעד איננו ניתן לתיאור;
תדע מעט מאוד עד שתגיע אליו;
אתה תלך עיוור. אך הדרך מובילה להשגת.

**
"מה שחיפשת במקום הלא נכון

ככל שאתה חי יותר הולכים ומתרבים

המפרשים את מעשיך, כמו עובד טלפון,

שבפתח העגול מעליו עומדים נותני העצות

וצועקי ההוראות,

אך הוא עצמו לבדו במעמקיו".

(מתוך "קצב חיים כזה", יהודה עמיחי)

**

המכמורת עבור הדגים – משתפסת את הדגים, אתה יכול לשכוח את המכמורת.

המלכודת עבור הארנבת – משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת.

המילים עבור המשמעות – משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים.

מי יתנני אדם ששכח את המילים בשביל להחליף אתו מילה".

צ'ואנג טסו

"תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך".

חמיד לראשד, מתוך 'המחסום האחרון', ראשד פילד, הוצאת פראג

It is easier to manufacture seven facts out of whole cloth than one emotion.

–Mark Twain

By starving emotions we become humorless, rigid and stereotyped; by repressing them we become literal, reformatory and holier-than-thou; encouraged, they perfume life; discouraged, they poison it.

–Joseph Collins

Emotion turning back on itself, and not leading on to thought or action, is the element of madness.

–John Sterling

The young man who has not wept is a savage, and the old man who will not laugh is a fool.

–George Santayana

Emotion is the surest arbiter of a poetic choice, and it is the priest of all supreme unions in the mind.

–Max Eastman

Do not arouse disdainful mind when you prepare a broth of wild grasses; do not arouse joyful mind when you prepare a fine cream soup.

–Dogen

ציטוטים של ניצשה:
"אלוהים מת."

"מה שלא הורג- מחשל."

"בכל מקום בו ראיתי יצור חי, ראיתי שאיפה לכוח"

"האם האדם הוא טעות אומללה של האל, או האם האל הוא טעות אומללה של האדם?"

"בגן עדן אין אנשים מעניינים."

"את מי שונאת האישה יותר מכל?- כה אמרה הפלדה אל המגנט: "אותך אני שונאת יותר מכל, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך."

"הוא אשר נלחם עם מפלצות – שיזַהר , פן יהפוך הוא עצמו למפלצת."

"ודאי שאתה רשאי לדחות בקשה, אך לעולם אל תהא דוחה תודה."

"כמה אכזריות וכמה עינויי בע"ח נבעו מהדתות ההן אשר את החטא המציאו."

"התשוקות נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים עליהן ברשעות ונוכלות."

"האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע."

"מן הראוי לסלק את מקבצי הנדבות, כי אתה מצטער בתתך,ומצטער בחדלך מלתת."

"כל חכם גדול זקוק למסיכה. יתר על כן,על פני כל חכם צומחת מסיכה עקב הפירושים המסולפים לדבריו".

"מן הראוי היה שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות."

"מן הראוי להתיר בפומבי את כל הנדרים שנדרו המאוהבים."

"כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש."

"אם תרצו להעפיל גבוה, השתמשו ברגליכם שלכם! אל תניחו שישאוכם, אל תתישבו על גבם וראשיהם של אחרים."

"בלכתך אל האישה, קח עמך את השוט"

"כשאנו עוברים חוויה, צריך לשקוע בה ולעצום את העיניים, במקום להיעשות צופים מיד. כי זה מקלקל את העיכול הטוב של המאורע, ובמקום שנפיק ממנו חוכמה אנו יוצאים משם עם עיכול רע."

"אדם חייב להישמר מלהיות חולה זמן רב מדי. שכן, במהרה העדים למחלתו יכעסו על מצווה זו הכרוכה בהתחייבות המכוונת לרחמיהם. הם יהיו בקושי רב מסוגלים להחזיק מעמד במצב רוח שכזה, ומיד יחשדו באופייך ויאמרו: מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך."

"לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם."

"להישאר שוכב מבלי נוע וקצת להרהר, זו התרופה הטובה ביותר לכל מחלות הנפש. ועם קצת רצון טוב השימוש בה נעשה משעה לשעה נעים יותר."

"מי שמתכחש לגאוותו הוא גאה בדרך כלל באופן כה גס, שכדי לא להתבזות הוא עוצם את העיניים בנוכחותה."

"מיד לאחר שאתה מתרומם גבוה יותר מן האנשים המתייחסים אליך בהערצה, הם חושבים שנפלת וירדת מגדולתך. הייתה להם הרגשה בכל הנסיבות שהם ברמתך. (והיה זה בזכותך)."

"אדם מלא שמחה חייב להיות איש טוב. אולי אינו הכי נבון, כי הוא משיג את מה שהגדול בחכמים שואף אליו בכל כושר תבונתו."

"מוטב שלא נייסד את חיינו על בסיס מוגבל מדי של רצונות. מפני שאם נתכחש לשמחות המתאפשרות על ידי הכיבודים, קשרי החברה הגבוהה, האמנות, הרווחה והתאוות, עוד יגיע יום שבו נחוש לפתע שבמקום להשיג את החוכמה כידידתנו, ההתכחשות תוביל אותנו לנקודת רוויה ושאט נפש מחיינו."

"העושר חייב להיות בנמצא אצל אנשי רוח בלבד. אחרת הוא מהווה סכנה לציבור. כי העשיר אינו עושה שימוש בזמנו הפנוי כפי שעושרו מרשה לו, אלא ממשיך להשתוקק תמיד לעוד ועוד. שאיפה זו הופכת לשעשוע עבורו ולתחבולתו העיקרית נגד השעמום."

"עד לנקודה מסוימת הרכוש מאפשר לאדם יתר עצמאות וחופש פעולה. אך מעבר לזאת הרכוש הופך לאדון ובעל הרכוש לעבד. ואז הרכוש מחייב אותו להקדיש את זמנו ומחשבתו כדי לעמוד בקשרים, להיצמד למקום אחד, להתחבר עם מעמד אחד, אולי אפילו על חשבון צרכיו הפרטיים העיקריים."

"על ידי ודאותו של המוות אדם יכול להמתיק את חייו בטעם עדין וריחני של חוסר דאגה. אך עכשיו אתה, רוקח מוזר של הנשמה הפכת את המוות לרעל מר הממאיס את החיים כולם."

"בדרך כלל אנו מרגישים בחסרונו של אדם זמן רב לאחר מותו כדבר שאין להבינו: אנו מרגישים בחסרונם של הגדולים שבאנשים, במקרים רבים רק אחר עשרות שנים. אדם ישר יאמר כשמישהו נפטר שכלל אין להצטער עליו. מי שבאופן חגיגי אומר את ההספד הוא אדם צבוע. רק מאוחר יותר אנו מבינים את ההצדקה לקיומו של האדם, והדברים החרוטים על מצבתו הם אנחת אמת מאוחרת של צער."

"לעולם אל נא תתחרט, אך אמור לעצמך מיד: זאת אומרת להוסיף טיפשות שנייה על הקודמת. אם עשית את הרע חשוב איך לעשות את הטוב. אם אתה נענש בגלל מעשיך הרעים קבל את העונש בהרגשה שאתה עושה את הטוב במונעך מזולתך להיות טרף לאותן שטויות. כל חוטא אשר נענש יכול לחוש כמי שנותן שיעור לאנושות."

"החרטה היא טיפשות והבל כנשיכת כלב באבן."

"הכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרותיה באופן שהתחתית נראית באור. זו הסיבה שאם אין אנו רואים בצורה אחרת, יש לעורר את כעסם של בני לוויתנו, תומכינו כאויבינו, כדי לדעת על המתרחש מאחרי גבנו."

"ממה שאתה רוצה ללמוד ולהכיר היטב אתה חייב להתרחק, לפחות לזמן מה. רק כשמשקיפים על העיר ממרחקים מבחינים היטב במגדליה הגבוהים המתנשאים מעל בתיה."

"אם החיים התאכזרו אליך ולקחו ממך כל מה שהיה כבודך ושמחתך: את חבריך, בריאותך וכל הטובין שלך; תגלה אולי לאחר המכה, כאשר החרדה הראשונה כבר נעלמה, כי אתה עשיר יותר מאשר קודם לכן. רק ברגע זה אתה יודע מהם הדברים השייכים לך באמת, ומהו המצב שבו לא יוכל כל שודד לפגוע בהם. לכן, זה אולי מצב שבו אנו מתפטרים מכל הביזה והמבוכה באצילות של בעל אחוזה."

"מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה, ועל ידי השקפת עולם מרה."

"כל הדברים הטובים מדרבנים את החיים, ואפילו ספר טוב שנכתב נגד החיים."

"מהי לכן האהבה, אם לא לשמוח ולהבין כשאנו רואים מישהו פועל ומרגיש באופן שונה מאתנו, ולפעמים ההפך מכפי שאנו? כי האהבה מאחדת את הניגודים באמצעותה של השמחה. אסור להתעלם מן הניגודים או לכלותם."

"מניין יכולות להיוולד תשוקות פתאומיות של גבר ואישה, תשוקות עמוקות ואינטימיות? הן נובעות אך ורק מן התאווה; אך בעוד שהגבר מוצא באישה חולשה, מחסור ועליצות גם יחד, קורה משהו בתוכו כאילו נפשו חפצה לעלות על גדותיה: ברגע זה הוא נפגע ונעלב. זו בדיוק נקודת התורפה שממנה מתפרצת אהבה גדולה."

"לקנאה המצויה יש הרגל לפטפט מיד לאחר שהתרנגולת הטילה ביצה. זוהי מין צורה לשפוך את לבך ולהירגע. אך קיימת קנאה עמוקה יותר. במצב זה מי שישאר אילם ויביע משאלה כי זה יגרום לכל האנשים לשתוק, יכעס בצדק שהוא אינו משיג את המטרה. הקנאה האילמת גדלה בתוך השקט."

"אדם צריך זכרון יוצא מן הכלל כדי לזכור את כל ההבטחות שהוא מבטיח"

"אם חפץ אתה בשלוות נפש ובאושר- האמן: אם נוהה אתה אחרי האמת- חקור…"

"סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו"

"מי שאינו משקר אינו יודע אמת מהי"

"לא זה שרימיתני זעזע אותי, כי אם שאינני מוסיף להאמין לך!"

"כאשר האדם, אבי ההרס, ההרס העצמי, פוצע את עצמו, פצע זה הוא המכריחו לחיות"

"האדם הוא דבר נוזל ונוח לקבל צורה – אפשר לעשות ממנו כל מה שרוצים"

"האמנות מצילה אותנו מהאמת"

"אומרים אתם: העניין הטוב הוא המקדש את המלחמה? ואני אומר לכם: המלחמה הטובה היא המקדשת כל עניין"

"אין בידנו למנוע את לידתנו, אך יש בידנו לתקן משגה זה…"

"האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת"

"אהוב את אויבך, בגלל שהם מוציאים ממך את הטוב ביותר"

"היה לרובינזון משרת יותר טוב מששת: שמו היה – קרוזו"

"אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות"

"הכל באשה חידה והכל פתרון אחד לו – הריון, הגבר אינו אצל האשה אלא אמצעי בלבד, המטרה היא תמיד הילד"

"לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה…אדם"

"אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר"

"הרעש מחסל את המחשבה"

"הרצון הוא האיש החזק והעיור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות"

"יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל"

"החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל "

"התשוקה מגדילה את מה שאדם רוצה בו. היא עצמה צומחת מכוח אי מימושה"

"דבר מוזר הוא העונש שלנו: אין הוא מטהר אלא מכתים, והוא הפשע הגרוע מן הפשע עצמו"

"תאמרו מטרה טובה מצדיקה אפילו מלחמה, אני אומר לכם: מלחמה טובה היא זו המצדיקה כל מטרה"

"כמה טוב מוזיקה רעה וסיבות גרועות נשמעות כשאנו צועדים אל מול האויב"

"מבלי מוזיקה, החיים היו טעות"

"תקווה היא הגרועה שברעות, היא רק מאריכה את עינויי האדם"

"אני לא יכול להאמין באל שרוצה רק שבחים כל הזמן"

"נשים הן הטעות השניה של אלוהים"

"טיול מזדמן בבית משוגעים מראה שאמונה לא מוכיחה שום דבר"

"אמונה: לא לרצות לדעת את האמת"

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר"

"על הר האמת אתה אף פעם לא מטפס לשוא, או שתגיע לנקודה גבוהה יותר היום אושתאמן את עצמך להגיע יותר גבוה מחר"

"אנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, מאמינים שמגיע להם שלנו. ההנחה הזו שגויה, מתנה לא מביאה זכויות"

"הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אילושחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת"

"בגן עדן, כל האנשים המעניינים חסרים"

"תמיד יש שיגעון באהבה, אבל תמיד יש הגיון בשיגעון"

"החוכמה מציבה גבולות אפילו לידע"

"זה קשה מספיק לזכור את הדעות שלי מבלי להצטרך לזכור גם את הסיבות להן!"

"אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק"

"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"

"רק מוזיקה מבחילה מכניסה כסף כיום"

"אי שפיות ביחיד היא נדירה, אבל בקבוצות, אירגונים, מדינות ותקופות, היא החוק"

"האם האדם אחד משקרי האל? או שהאל אחד משקרי האדם?"

"האדם לא רוצה להיות חופשי אלא נשלט"

"אין עובדות, רק פרשנויות"

"סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באילו של חבריו"

"אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה

"לא יכולתי להאמין באלוהים שלא יכול לרקוד"

"לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך"

"האלוהים שלכם מת ורק הבורים בוכים. אם אתם טוענים שיש גיהנום, אז ניפגש שם!"

"מי שנלחם במפלצות, חייב להיזהר לבל יהפך לאחת"

"מוסריות היא אינסטיקט העדר באנדיבידואל"

"אה נשים, הן גורמות לעליות להיות יותר גבוהות ולנפילות יותר דחופות"

"מה שאינו הורג אותי, מחזק אותי"

"אדם שופט עצמו לפי הכוונות שלו, אחרים לפי ההישגים שלהם"

"סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות"

"האושר היחיד ניתן לנו במפעלי היצירה"

" הצורך איננו עובדה מבוססת, אלא פרשנות".

"לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החוקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .

נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ"כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש "

ניטשה
——————————————————————————–
"כל אחד מאתנו נתון בתוך שריון, וזה ייעודו: תריס בפני כניסתם של

אותות. אותות מתרגשים ובאים עלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם

להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא

להאזין. אולם ההעזה מסוכנת בעינינו יתר על המידה. הרעמים ללא

קול מאיימים לכלותנו, והרי אנו משכללים מדור לדור את מנגנון

המגן. כל סדרי מדענו מבטיחים לנו: השקט, כל שמתרחש מתרחש

כהלכתו, כהכרחו, אבל שום דבר אינו מכוון אליך. לא לך מתכוונים,

הוא הוא ה'עולם', יכול אתה לחיות כרצונך, אבל כל מעשה שאתה

עושה בו בלבך יוצא ממך לבדך, אין דורשים ממך דבר, אין פונים

ומדברים אליך, הכל דומם".

קטע ממאמרו של מרטין בובר, "האותות",

 

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול
"אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה".

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

 

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73
"המציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).

 
——————————————————————————–

אימרות מרדניות

"הציויליזציה היא עור טלה בו מתחפשת הברבריות".

תומאס ביילי אולדריץ'
"מיתחו את מפרשי סירתכם, נעורים מבורכים, ונוסו בכל המהירות בכל צורה של תרבות"

אפיקורס
"ליבה של התרבות החדישה היא המכונה, זוהי אלילת הזוועה של ימינו ואותה צריך לסלק"

גנדי
"חושבני כי הגדרה אפשרית אחת של תרבותנו המודרנית היא שתשע עשיריות של משכיליה אינם מסוגלים לקרוא שירה".

ארנדול ג'ארל
"הציויליזציה היא מחלה חולפת"

רובינסון ג'פרס
"תרבות היא מכשיר שנשלט על ידי פרופסורים כדי ליצר פופסורים שבבוא זמנם ייצרו פרופסורים"

סימון וייל
"כל תרבות בעלת מעוף וערך כלל אנושי שפתחה בתרועת ששון ובאופיטימיות הסתיימה בהתייאשות רבה ופסימיות גמורה,

רפאל זליגמן
"תרבות היא הכפלה לאין גבול של נחיצויות שאינן נחוצות"

מארק טווין
"הציויליזציה המודרנית נבנתה ללא ידיעת טבענו האמיתי. היא קמה בזכות הקאפריזה של תגליות מדעיות, של יצרי בני אדם, של אשליותיהם, תורותיהם ותאוותיהם. אף על פי שציווילזציה זו הוקמה על ידינו, אין היא עשויה לפי מידתנו"

אלכסיס קארל
"התרבות היא גלימת צבע הנשטפת עם רדת הגשם"

אוגוסט רודן
"התרבות היא משהו הנמוג בקלות יתירה באלכוהול"

ג'ורג' ברנרד שואו
"בן התרבות אינו אלא פרא רב ניסיון יותר ופיקח יותר,

הנרי דיוויד תורו
"ברגע שעבד מחליט שלא יהיה עוד עבד, כבליו נופלים. הוא משחרר את עצמו ומראה דרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים"

גנדי
"רק אנשים מעטים נהנים מחירות אמיתית, כולנו עבדים לרעיונות או מנהגים,

אלפרד דה מיסה
"אין לו לאדם דאגה כל כך בלתי פוסקת מצוקה מטרידה כדאגה למצוא לו מהר, לאחר שנעשה בין חורין, לפני מי להשתחוות ולכרוע".

פיודרו דוסטויבסקי
"עם קאמי מגיע לשיאו ולמיצויו המרד הגדול של ההגות הגיומית במסורת הפילוסופיה המערבית, שהאמינה באמיתות נצחיות, בתבונה אבייקטיבית, בתפקידה ההיסטורי של ות של השכל לגאול את האדם מקשיי גיומו וממבוכות הכרתו" י

עקב גולומב
"המרד הוא ביטוי ספונטני ואחד "המרכיבים המהותיים" ביותר של החוויה האנושית"…

אלבר קאמי
…"הדרך אל האותנטיות מחייבת את האדם להתגבר בהתמדה על עצמו, על הערכים של דורו ועל האתוס של תקופתו"

אלבר קאמי
"הגיהנום הוא הזולת"

סארטר

"האם החברה מודרנית וויתרה על חולי נפש ונרקומנים?

לא, החברה המודרנית, הקפיטליסטית, הגלובליסטית, המהירה, ויתרה על עצמה. וזאת הנקודה. כמו שויתרה על נרקומנים חולי נפש, החברה, הממסד יוותר על כל אוכלוסיה שתפריע לממסד עצמו. והיום יכול להיות מתנחלים, חמחר יכול להיות כאלה וכאלה, לא חשוב; פוליטיקה, כל אחד שיפריע לממסד, שהוא מחויב. למה הוא מחויב? למה יקרה בעוד שעתיים בבורסה, לזה הוא מחויב!"

ד"ר אנדרה וויסמן, מטפל בגמילה מסמים, מנהל מכון :מגמה" בראיון בערוץ 8, 29.7.2001
"הטירוף אצל היחיד הוא היוצא מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל".

פרדריך ניצשה, "מעבר לטוב ולרוע" קטע 156 (3, 83)
"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליאנג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.
"אדם זקוק לשיגעון מסוים, אחרת הוא לא יעז לעולם לחתוך את החבל ולצאת לחופשי"

ניקוס קאזנצקיס, זורבה היווני, הסרט

…"ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

ר. ד. ליינג, "האני החצוי".

 

"דפרסונליזציה חלקית של האחרים מתרחשת ללא-הרף בחיי יום-יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמ' 32
"מה שאנשים אומרים מאחורי גבך זוהי עמדתך בחברה".

אדגר ווטסון האו
"אנשים נהיים לא מה שהם אמורים להיות על ידי הטבע אלא מה שהחברה עושה מהם. הרגשות הנדירים והתכונות הנעלות של הנפש, כמו מתכווצים, קמלים, מעוותים ומקוצצים, כדי להתאים אותנו למגע עם העולם"

ויליאם הזליט

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. ליאנג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6,
"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסויים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האנירציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להחשב ככלי של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. ליאנג
"כבר נאמר היטב כי אנשים חושבים בעדר ומשתגעים בעדר, אבל הם שבים לחושיהם לאט לאט ואחד אחד".

צ'רלס מקיי.
"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה משותף גבוה למכנה משותף נמוך"

גזה פליישר
"תופסים אנו בין בני האדם מקום קבוע על-פי מין מותנה ומוגדר, כמו השעשועים, המוצגים בחלון הראוה לפי מדרגת מחירם: ולכן אנו שוכחים כי האדם איננו סחורה הנקנית ונמכרת, כי האדם בן החברה איננו האדם השלם".

רבינדנראנאת טאגור
"לא תודעת בני האדם מהווה את ישותם, אלא ישותם החברתית קובעת את תודעתם"

קארל מרכס
"לא הסכיזופרניה, אלא הנורמליות שסועה ברוחה. בסכיזופרניה רק מתפוררים הגבולות המזויפים, הסכיזופרנים סובלים מאמת"

נורמן א' בראון, גוף ואהבה.
"החברה היא נשף מסכות, שכל אדם מסתיר בו את אופיו, והסתרתו תסגיר אותו".

ר. ו. אמרסון
"בני המאה ועשרים הינם מומחים ללא נשמה, חושנים בלא לב. ואפסות זו מדמה בנפשה כי הגיעה לרמה של תרבות אשר לא הושגה לפני כן מעולם".

מקס ובר, 1864-1920
"עם הזרם שוחים רק דגים מתים. דגים חיים שוחים נגד הזרם"

אורי מילשטיין (בראיון ל'מוסף', ערוץ 8, 29.7.2001(

"בתוך הממסד אתה יכול להנות. מחוץ לממסד אתה יכול להגיע לחקר האמת"

אורי מילשטיין, (שם).
"מה שחשוב באמת קורה בקצוות, כלומר, במקום שמשטח או חומר אחד פוגש את משנהו, או משתנה לאחר. וזהו עיקרון מרכזי בארכיטקטורה; הפעילות אינה מתרחשת במרכזים או באזורים חדגוניים".

גאי קוואסאקי, מתוך "כללים למהפכנים", עמ' 24

"I never give them hell.

I just tell the truth and they think it is hell!"

Harry Truman

quoted in "Look" magazine April 3, 1953

'When the soul of a man is born in this country there are

nets flung at it to hold it back from flight. You talk to

me of nationality, language, religion. I shall try to fly

by those nets.'

James Joyce, Portrait of the artist as a young man,

Chapter 5.

'כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות נפרשות

על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה,

דת – אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.'

ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.

* * *
הגדרות לנושא 'יחיד וחברה'
ציויליזציה:

ציוויליזציה היא התופעה המתרחשת על פניה של חברה, תופעה של עידון הקליפה החיצונית של ההתנהגות החברתית ושיפורה באמצעות ייפוי ומירוק של חלון הראוה של ההתנהגות המקובלת על חשבון הזנחה מוחלטת של השכבות הפנימיות והאישיות.

ג.ר.

תרבות:

מלשון ריבוי, תרבית. כיצד מכינים תרבית? לוקחים חומר אורגני כלשהו, ותוך כדי תהליכים שונים המתחוללים בו, נוצר מעל לחומר הארגני מעין קרום של חיידקים, הצורכים את החומר האורגני כמזון לצמיחה ולקיום. כשאנו אומרים "התרבות האנושית", הכוונה היא בעצם להתרבויות של המרכיבים, כגון פוליטיקה, אולמות בידור ואמנות, אמצעי תקשרות ואחרים, המקיימים קיום משני וטפילי על גביהם ועל חשובנם של ה"ביחד", הידידות והחברותא הראשוניות, הנמצאים כיום במצב של התדרדרות- לקראת ניכור, אפתיה, ושיממון הדדי.

ג.ר.

חינוך:

חינוך ממסדי 'תרבותי': דחיסה של ידע בלתי שמיש לחיים ולקיום, ידע על אודות עולם נטול רוחניות ואלוהים. ב) חינוך 'אורגני': שיבה למקור. תהליך רענונם של ערכים ומשמעויות שלעולם אמורםי להיוותר חשובים.

ג.ר.

חברה:

התבצות קולקטיבית של יחידים שאין להם במשותף שום מרכז כובד קבוע, והם מתחברים יחדיו כדי שרעש הביחד ישכיח מן היחיד את הריקנות והאבדן שבפנימיותו.

ג.ר.

קונפורמיות:

הדרך שהיחיד מייש בה קו עם דוגמה או מוסכמה חברתית בגלל הפחד מפני דעת הקהל.

ג.ר.

אזרח:

יחיד הנמצא כבעל זכות על שום המילא את חובותיו לארגון המנהל את חייו וחיי יחידים אחרים.

ג.ר.

דומיננטיות טריטוריאלית:

היחיד שיכור הכוח, שתרם ותורם לחברה או לארגון (שהוא חלק מהם), ובכך הוא נהפך לשימושי וליעיל יותר מבחינתם. בתמורה, מעניק לו הארגון כוח לשלוט, כוח שהיחיד מנצלו להגברת תהילתו האישית ולהעצמת כוח השליטה שלו על חשבון אלה שהפסידו במירוץ העכברים.

ג.ר.

הציבור:

מפלצת שדעתה ושפיטתה קובעים את גורלו של היחיד בה, בעוד ערכיה ואעקרונותיה נמצאים באינפלציה מתמדת ומתמשכת. הציבור חסר תמיד פרצוף וייחוד, אך הוא מפוצל ורב ראשים, שכולם נלחמים זה בזה ומתווכחים זה עם זה, על מהש נתפש ומוצג כהבדלים אידיאולוגיים וכתפישת עולם שונה, אך למעשה אינו אלא כיסוי דקיק ושקוף, שדרכו מציצה ערוות 'הדומיננטיות הטריטוריאלית הזקרוה'; דהיינו, השאפיה של ראש אחד להתגבר על הראשים האחרי, וכך להיות הראשה יחיד המוביל את הגוף החברתי.

ג.ר.

 אופטימיסט:

אדם שחושב שטבע האדם טוב מנעוריו אך זו החברה שמשחיתה אותו.

ג.ר.

פסימיסט:

אדם שחושב שהאדם רע מטבעו, אך זו החברה של ידי חוקיה עוצרת אותו מלהגשים את טבעו הרע.

ג.ר.

דעת קהל:

"דעת הקהל היא השקר הגדול ביותר עלי אדמות"

תומס קרלייל
"דעת הקהל היא ראי עקום; פעם היא מגדילה ופעם היא מקטינה, אולם תמיד מעוותת את הדברים".

מור
 קונצנזוס:

 

"A consensus means that everyone agrees to say collectively what no one believes

individually."

Abba Eban

 

נורמליות:

 

From the moment of birth, when the stone-age baby first confronts its

twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of outrageous violence, called

love, as its mother and father have been, and their parents, and their parents before

them. These forces are mainly concerned with destroying most of the baby's

potentialities. This enterprise is on the whole successful. By the time the new human

being is fifteen or so, we are left with a being like ourselves, a half-crazed creature,

more or less adjusted to a mad world. This is normality in our present age.

R.D. Laing

ראיונות:
מתוך ראיון עיתונאי עם ג'ים מוריסון (מנהיג ה'דלתות'):

"מוריסון:…כולם אומרים שהם רוצים להיות חופשיים, אבל לדעתי זה שקר. אנשים מבועתים מהפחד להיות חופשיים, והם נאחזים בכבלים שלהם. הכבלים הם ההגנה שלהם, והם ילחמו בכל אחד שינסה להשתחרר מהם.

מראיין: למה אנשים מפחדים מהחופש?

מוריסון: בגלל שהם פוחדים מהלא נודע. הפתרון היחיד הוא להתעמת מול עצמך, מול הפחדים הכי גדולים שאתה יכול להעלות בדעתך. אחרי שתיחשף לפחדים הכי עמוקים שלך, הפחד יאבד מכוחו, ואז באמת תהיה חופשי.

מראיין: למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על חופש?

מוריסון: יש הרבה סוגים של חופש, והחופש הכי חשוב הוא החופש להיות מי שאתה באמת. אתה מחליף את הזהות האמיתי שלך בתפקיד. אתה מחליף את החושים שלך בהצגת לסביבה, אתה שם על עצמך מסכה. אין שום סיכוי למהפכה בקנה מידה גדול אם לא תהיה מהפכה אישית ברמת הפרט. אתה יכול לשלול מאדם את החופש הפוליטי ועדיין לא תפגע בו, כל עוד לא לקחת ממנו את החופש להרגיש, האדם יהרס.

מראיין: מי יכול לקחת ממך את החופש להרגיש?

מוריסון: הכליאה מתחילה בלידה. החברה, ההורים, כולם מסביבך הרסו את טבעם האמיתי כדי לקבל אהבה מהאנשים סביבם, ואתה מחקה את את מה שראית אצלם. אנחנו הופכים לשחקנים שתועים בעולם ומחפשים את הצל האובד והנשכח של מי שאנחנו באמת. זה סוג של רצח, וההורים והקרובים הכי אוהבים מבצעים את הרצח הזה עם חיוך על פניהם.

מראיין: אפשר בכלל להשתחרר בכוחות עצמך מדיכוי שכזה?

מוריסון: אם תחפש מישהו אחר שיעשה את זה במקומך תישאר, תישאר תלוי באחרים, תישאר פגיע ונשלט. אבל החופש הזה לעולם לא מובטח, והפגיעות תמיד נשארת חלק ממך.

מובאות:
מובאה מתוך: "The Nonconformist" (unison reading)

Society everywhere is in conspiracy against the manhood of every one of its members. The virtue in most request is conformity; self-reliance is its aversion. It loves not realities and creators, but names and customs. Whoso would be a man must be a nonconformist. He who would gather immortal palms must not be hindered by the name of goodness, but must explore if it be goodness. Nothing is at last sacred but the integrity of your own mind.

Ralph Waldo Emerson

 

 מובאה מתוך הסרט "איזי ריידר"

דניס הופר: (מגלם דמות של היפי פרוע) "כולם משתפנים, זה מה שקורה, אי אפשר לקבל חדר במלון סוג ב', אפילו לא במלון דרכים סוג ב', הם פוחדים שנשסף להם את הגרון".

ג'ק ניקולסון: (מגלם דמות של עורך דין אקסנטרי) "הם לא פוחדים ממך. הם פוחדים ממה שאתה מייצג".

הופר: "כל מה שאנו מייצגים עבורם זו חבורה שזקוקה לתספורת".

ניקולסון: "מה שאתם מייצגים עבורם זו חירות".

הופר: "מה רע לעזאזל בחירות? הרי זה כל הקטע".

ניקולסון: "כן זה נכון שזה כל העניין, אך לדבר על זה ולהיות את זה, אלה שני דברים שונים. אני מתכוון, זה באמת קשה להיות חופשי כשמוכרים וקונים אותך בשוק. אף פעם אל תגיד לאדם שהוא לא חופשי, כי אז יהפוך לעסוק מאוד בהרג והטלת מום, כדי להוכיח לך שהוא אכן כן חופשי.

אוה, כן, הם ידברו אתך וידברו אתך וידברו אתך על חופש הפרט, אך אם יראו אדם חופשי, זה יבהיל אותם".

הופר: "אבל הפחד לא מביא אותם לברוח".

ניקולסון: "לא, הוא עושה אותם למסוכנים"

(באותו הלילה הוא נרצח על ידי האנשים עליהם דיבר). תרג

עובדות ופרשנויות

אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שכנעו עצמם עד לזריחת המדע הנאור לחיינו.
וכשמתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח בזאת לסתום את הפה ליריבו (כי איך אמרנו? 'עם עובדות אי אפשר להתווכח'…).
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.
העובדות הן המיתוס הגדול ביותר.
כי לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הם עורכי דין. הם באים כביכול בשם העובדות, אך כל צד לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו בדיון המשפטי. העורך דין לא מפרש את העובדה בפני השופט, הוא אונס אותה כדי שתתאים לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים, הם מביאים עובדות שעוזרות לקמפיין שלהם, קל לחשוב שהם מפרשים עובדות אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שיתאימו לתפיסה שהם מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של קליפות ולבוש על העובדות.
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב סדר יום.
הכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. והם מחוזרים על ידי בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
למעשה אין מדע, אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית – מצוי ההיסט או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות הסוציו- פסיכולוגיות.
אין עובדות יש רק פרשנויות.
בתקופתנו הפוסטמודרנית בה   פיסיקת הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה – מולכות בכיפה ואמורות לקלף כל יומרה לבלעדיות טוטלית על האמת ולקעקע כל דבר המתיימר לטוטליות וחזקה על האמת. והנה, ראה זה פלא,  מעמדן של העובדות לא התערער ולמעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת מעמד הפרשנות נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס דרך הפרשנות.
אך כל פרשנות היא נסיון חתרני לערער על מעמדה המבוצר של העובדה. נסיון לקלף את השיריון ולנסות להבין מה מעבר לחומת העובדה.
רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות, כביכול בגלל הכללות, וגם בגלל שהפרשן נחשד באינטרסנטיות בפרשנות שלו. אך האמת היא שלא משנה כל כך אם הפרשנות נכונה, כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות. 
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שהפרשנות תמיד תיזדקק להסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא עבדות העובדות, ורק האמנים מערערים על המונוליטיות הזו של העבודות בכך שהם  משמשים כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים; רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של העובדה לבטל את התקופות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהיא גורסת כי אמנות הוא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין אמנות יכול לרדת  לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידם קיימים פרשני פופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות, פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, הם הם שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר במגמות ובקיטלוגים של העובדות, אך הם נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולהביא את המשמעות שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות – מוצאת ביטוי בשיחות שלנו; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות, מי שיש לו עובדות רבות ומוצקות, וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר בשיחה (ומי שסוחר בעובודות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק, דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט שלו, בעוד שבדעה זה להיפך;  אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה מסלול התנועה הוא מן החוץ פנימה, מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות התנועה היא מן הפרפיריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה. בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"? "ידעת ש…"? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה שעברה….",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שאלה העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, איזה עובדות יגיעו א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה שנחשפת בתומתה לעיני הציבור, אלא היא אישה מנוסה שעברה במיטות של כמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים.
ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה), הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה  היא מוליך השולל הגדול ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה – נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.

גבריאל רעם
15. 5. 2003

 

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766
 

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

הנאורוזה, כפנס מאיר

 

יש לנו בעיה להבין את המציאות. הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים והדרך להבין אותם היא לקחת בחשבון שיש מציאות חיצונית שהיא גלויה ורציונלית ויש מציאות פנימית, מציאות של חיי הנפש. אך יש זיקה בין השתיים; במציאות החיצונית קיימים רמזים שמוליכים למציאות חיי הנפש. את הרמזים האלה ניתן לפצח על

ידי כך שאנו מתייחסים כמעט אל כל מה שאנו פוגשים במציאות החיצונית כאל מטאפורה, או סימבול. ואם ננסה לראות את הדברים לא כמייצגים את עצמם אלא כמשהו שנמצא מעבר להם, נוכל לקבל מושג על המציאות הפנימית. הסימבוליקה היא ייצוג למשהו שקיים בדרך כלל בממד הפנימי של הנפש. רואים זאת ביצירות ספרות, שבהן העלילה החיצונית היא אך מטאפורה למסע ולדרך שעוברות הדמויות בתוך עצמן, בממדי הנפש שלהן.

הדרך להגיע למציאות של הנפש, לרמת המטא, היא, אם כן, דרך ראיית המציאות כמשל והנמשל היא המציאות הפנימית, המציאות של חיי הנפש שלנו.

כשרואים דברים המופיעים במציאות החיצונית דרך העיניים של המציאות הפנימית, בדרך כלל מתרחש היפוך; מה שנתפש לא טוב במציאות אחת נתפש חיובי דרך עיני המציאות השניה, ולהיפך.

דוגמא אחת לשימוש במטאפורה כדי להבין מציאות פנימית, מצוי במסה קודמת שהתפרסמה כאן בשם: "שעירים לעזאזל – כביבי שופכין", שם פוגשים את דמות העבריין, לא כסתם אדם שהגורל או המיצוב הסוציואקונומי התאכזר אליו, אלא כאל דמות שיש לה חשיבות ומשמעות סימבולית, היא מייצגת חלק באדם שבחברה השפויה אין לו ביטוי. ברמה השטחית של פני הדברים הוא סתם עבריין, אך ברמת המטא יש לו משמעות סימבולית לגבי הדימוי העצמי של האזרח הקטן, כי בעצם קיומו של העבריין, האזרח הקטן מרגיש צח ונקי, כי הנה יש מישהו שהוא באמת רע ולא רק בדמיון. ואז הוא יכול להמשיך בחייו הקטנים. כך שברמה הסימבולית קיומו חשוב ביותר לחברה כדי שתמשיך לשמור על הדימוי של חברה שפויה ונאורה.

ומן העבריין לדוגמה נוספת: נאורוזות. כפי שבמציאות הנסתרת העבריין משמש בפונקציה נוספת שמשרתת אותה, כך גם לגבי הנאורוזה. ברמה החיצונית היא משהו שמפריע לנו לחיות טוב, וברמת המטא (שאליה מתייחסת התיאוריה החריגה) הנאורוזה היא דווקא מה שמאפשר לנו בכלל להיות מסוגלים לחיות בחברה הזאת.

ולא זו בלבד אלא שבה גם טמון הגרעין למשהו אחר.

ולפני שנפתח רעיון זה, מן הראוי להגיד שהמטווה הדינמי של התיאוריה הבאה לקוח מתחום הידוע כגדוש בתיאוריות חתרניות: האנטיפסיכיאטריה. תיאוריה זו כוללת הוגים כמו:

תומס סאס, ר. ד. ליאנג, גרגורי בייטסון ועוד.

ובכן אם נתמקד ברעיון הנאורוזה הרי שהאמת היא שאולי בניגוד למה מקובל לחשוב, לא רק שלא שם (בנאורוזות הנפשיות) טמונה הבעיה האמיתית של האדם הסובל. ולא זו בלבד אלא שאולי בכלל הנאורוזה היא לא הקללה – ממנה יש להיפטר – להפך, שם טמון הסוד, אודות ההצלה… אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי – בהפרעה הנפשית – נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את מקומנו בעולם. ואת מקומנו בתוך עצמנו.

להשתמש בהפרעה, בעיוות, בנאורוזה הנפשית כפנס מאיר.

השיטות הפסיכולוגיות (וגם האלטרנטיביות) – מנסות לעזור לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים עם משהו שמפריע להם (נקרא לזה כאן: נאורוזה) והמטפל מנסה לרפא, או להחליש את האחיזה, או להיפטר מן הנאורוזה הזו. אך אולי הנאורוזה היא פחות הבעיה האמיתית ויותר הדרך היחודית שמצא האדם הרגיש בכדי להתמודד עם עולם קשה, המנוכר לנפשו של היחיד הרך והאובד.

הדרך בה מתמודד אותו יחיד רגיש – היא על ידי פיתוח של נאורוזה. הנאורוזה או הבעיה הנפשית, היא חטיבת הביניים שהצמיחה תת התודעה של אותו אדם – כדי לאפשר לו לחיות בעולם מבלי להיבלע בו – מחד, ומבלי שתיטרף עליו דעתו – מאידך. ואם אדם לומד את הנאורזות שלו – הוא לא לומד את הבעיה הנפשית – אלא את הדרכים שמצאה תת התודעה שלו להתמודד עם הבעיות.

אילו לא הייתה לאדם הרגיש והמיוחד – נאורוזה – הבעיה עימה הוא נאלץ להתמודד הייתה משתלטת עליו, ולכן, קיומה של נאורוזה הוא עדות לכך שהצליח להתמודד ולחיות עם משהו המאיים עליו.

למה הדבר דומה? לזיהום שפושה בגוף דרך פצע. הגוף שולח תאים לבנים שעוטפים את החיידקים המזהמים, ואז נוצרת מוגלה. (המוגלה היא כאן משל לנאורוזה כמובן). ואנו יודעים שאין אנו צריכים לתקוף את המוגלה, היא רק תוצר חיובי של מערכת שהצליחה להתמודד עם זיהום. אנו יודעים שעלינו לברך על המוגלה, היות והיא סימפטום להצלחת המערכת. אם לא היינו רואים שום סימפטום כמו מוגלה, האדם היה ממשיך בחייו, ואז נפטר מן הזיהום (ללא שהיו סימנים חיצוניים לכך).

מחלה היא לא הבעיה, מחלה (או נאורוזה, במקרה זה) היא הדרך בה הגוף מתמודד עם הבעיה. הדרך בה המערכת מאזנת לחצים עם מה שתוקף אותה. זו שטות לכרות את הראש לשליח. להשמיד את הסימפטומים, שהרי הם רק שיקוף של מאמצי התמודדות, הם לא, הם לא, הבעיה האמיתית!

נכון לפעמים הנאורוזה לא מספיקה ואז האדם מקריב חלק מראיית המציאות שלו ומתפתחת פסיכוזה, שיכולה להביא אף לניתוק מן המציאות. אך זה קורה רק כשמה שהמח מתמודד מולו הוא עצום מידי מול העוצמות הנפשיות שעומדות לרשות המוח. וגם עצם הופעת הפסיכוזה אינה אומרת שהפסיכוזה היא הבעיה. ותרפיה פסיכולוגית,

(שמבחינה זו, כאמור, אינה שונה משיטות תרפויטיות אלטרנטיביות), מנסה כאמור 'לטפל' בכשלים הפסיכולוגיים דרך מחיקתם אך זה יגזול מן האדם את הכוח והמוטיבציה לחתור לקראת מפגש עם מהותו מחד, ולקראת מפגש עם מציאות החיים כמות שהיא -מאידך (במילים אחרות: להתעורר). המוטיבציה הזו של האדם,

נמצאת בדיוק בתוך אותו הדבר שגרם לנאורוזה, לעיוות, והוא אותו הדבר שגרם לחיים הפנימיים של אותו אדם לישרוד בעומדו בפני חולאיי התרבות הדומיננטית.

כלומר בתוך הנאורוזה הזו, בתוך העיוות – מצוייה הגנטיקה, מצוי הצופן והסוד של האדם, למצוא דרכו בעולם ולשרוד בו.

על פניו נראה אם ישנן' נוסחאות' כלשהן, בעזרתן ניתן להפוך להיות 'טבעי', קרי: שבעזרתן יכול אדם לבטל את הנאורוזה שלו ובכך לשנות את ההיסטוריה שלו,  עבור עיצוב מחדש ולהיות 'טבעי' ושליו לאחר שהנאורוזה שהטרידה אותו נעקרה מן השורש – הרי שאז הכל יהיה בסדר: הוא יהיה מקובל ומסונכרן למערכת שבה הוא חי. אבל הבעיה האמיתית היא שהמערכת עצמה היא לחלוטין בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על הדעת! כלומר: אם אדם 'הורג' את הנאורוזה שלו, (והנאורוזה היא היא שאפשרה לו להסתגל לעולם חברתי בלתי טבעי ומעוות), הרי אז הוא הופך להיות סינכרוני וטבעי לתרבות שהיא עצמה אינה טבעית ביחס לטבע האדם. ואז מה

שאנו מקבלים הוא חסימה של האפשרות של אותו אדם להיות טבעי ואמיתי לעצמו. ישנה דרך לאדם להיות. אך בני האדם – כחלק מחברה – איבדו את הדרך הזו. עבור האדם כאינדווידואל שלא רוצה לאבד את הייחוד שלו כאדם – אין דרך אחרת להיות בן- אנוש אלא זו: ללכת לאיבוד מרצונו ולעצב גורלו עם גלעין  אינדווידואליות שלו – כלפי היקום הנצחי ולא דווקא כלפי חברה ותרבות זו או אחרת. הדרך לחיים אותנטיים-מוגשמי פוטנציאל תמיד עוברת דרך אינדווידואליות, זוהי הדרך היחידה.

האדם מיום היוולדו נחשף למכבש האדיר של התרבות, המבטל כל דפוס אורגני ומבקש לבלוע את האדם אל תוכו. ואם האדם מצליח – בכל זאת – להחזיק משהו בתוכו שהוא אמיתי, אותו דבר יהיה בבחינת קשר שאינו ניתן להיפרם על ידי המימסד הפוליטי והחינוכי השולט.

אותו קשר יתגבש ויופיע ככאב, בעיה, נאורוזה. את הכאב הזה, את הנאורוזה הזו על האדם לאמץ, להכיר בה כילד לגיטימי ורק אז יוכל לגדול ולצמוח, מבחינה אישית ורוחנית. השיטות הפסיכותרפויטיות לסוגיהן מבקשות לסייע לאדם להיפטר מהכאב הטורדני; מהנאורוזה, ולבוא חזרה אל חיק המימסד החברתי – האוהב, הרוצה את האדם בתוכו כאזרח בריא, נורמלי ובעיקר: מתפקד. אך גם אם זה נעשה, עדיין נותרה סוגית האמת האישית והקיומית שלו כאדם, וזו לא בהכרח נפתרה עם טיפול מוצלח בנאורוזה שלו.

כדי לחשוף את האמת הקיומית שלו, על האדם להתבונן בכאב, להתבונן בסיבת קיומו של הכאב, במקורותיו, לנסות להיות אמיתי לכאב – משום שהאני האמיתי שלו הוא הוא שגידל את הפצע הכואב כדי להגן על עצמו מפני החוץ. הכאב הזה צריך להיות עבור האדם הפנס שיראה לו את דרכו היחודית, אל החיים. משום שאם לא ימצא את דרכו שלו, האחת והמיוחדת לו, הוא לעולם לא יגיע לשם.

הדרך למצוא את מקומנו בעולם אינה על ידי לימוד העולם, אלא על ידי מציאת דרכנו הייחודית, הדרך האופיינית רק לנו ואותה נמצא – כאמור- על ידי אימוץ הכאב שהחיים גרמו לנו. בכאב, בחולשות, בנאורוזה – בהן טמון האני האמיתי.

מהו הכאב הזה? הכאב הזה הוא הקוד האינדווידואלי, בו טמונה המשמעות האישית שלנו. ועל כן אסור להיפטר ממנו. להיפך, צריך לשפוך על הכאב, החולשה  הנאורוזה אור חזק. אם אנו מרשים למישהו לעצב אותנו מחדש, למחוק את ה'הפרעה' שלנו, אנו מרשים לו למחוק את הקונפיגורציה היחידה שנותנת לנו מושג כלשהו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומהי דרכנו להגיע לחיים אמיתיים. ישנו משהו בגלעין הפנימי שלנו, שהוא אנו. כל דבר אורגני חי במרכז של עצמו, חוץ מבני אדם מתורבתים. שעברו תהליך של תירבות ונירמול חברתיים טוטליים למדי. וככל שאדם חשוף יותר ללחצים, לענישה, כן יתרחק יותר ויותר מן המרכז הייחודי הפנימי שלו. ולעומת זאת, ככל שאדם מתקרב אל המרכז של עצמו, ככל שיחיה שם יותר, כך יוכל לשלוט יותר בחיים. כי בתוך הגלעין הפנימי מצויים הקודים והקונפיגורציות של הישות שלו עצמו. כאמור, רוב בני האדם נעו הרחק מן המרכז שלהם, משום שהיו חשופים ללחצים חיצוניים ולטראומות שבאו מבחוץ. הכאב והנאורוזות הם מה שהאדם יכול היה להשתמש בהם כהתנגדות – במאבקו נגד הסטתו הרחק מן המרכז של עצמו.

ועל כן, כדי להשיב את האדם אל המרכז של עצמו, יש להעיר ולהאיר את הכאב והנאורוזה והעיוות, כי הם בבחינת סימני-דרך, רמזים, קריאת כיוון, מצפן. באמצעותן ניתן לאתר היכן האדם נתקע ולא יכול לזוז, (משום שחשוב לו להיות קרוב למרכז של עצמו – למרכז חייו הפנימיים).

אדם, בעיקר אם הגיע כבר לערוב ימיו, אם אין לו בתוכו שום נאורוזה, שום כאב – קרוב לודאי שהוא אבוד לעולם ואבוד לעצמו, נע במעטפות החיצוניות בלבד. כי מן הסתם הקריב את עצמו לטובת כאן ועכשיו מסולף ומעוות. התרבות שאנו חיים בה – חולה. ומי שנבלע על ידי העטיפות החיצוניות – של פוליטיקה, חברותא, נסיעות, תקשורת המונים וכו' הוא אדם שהלך לאיבוד בתוכן. ומי ש'הצליח לפתח' בתוכו נאורוזות רבות ונותר עם הנאורוזות – גם הוא אבוד, אבוד בתוך הנאורוזות, (לא בתוך העטיפות החיצוניות של הקולקטיב החברתי). אך בסופו של דבר – שניהם לא טובים; זה אובדן וזה אובדן. שתיהן דרכים של הליכה לאיבוד: האחת בתוך הקולקטיב שבחוץ והשניה – בתוך הנאורוזות. אך קיימת גם דרך לחזור מ'ללכת לאיבוד' והכוונה לדרך שלישית: להחליש את אחיזת הקולטיב ולהתבונן בנאורוזה. לחזור חזרה אל המקור שממנו האדם בא, אל העצמיות האינדווידואלית. ומבחינה זו קל יותר לאדם הנאורוטי לחזור למקור של עצמו, מאשר האדם החברתי, כי לראשון יש קוד, לשני יש בית כוזב ואין לו קוד. הנאורוזה עשויה להראות לנאורוטי את הדרך, (כי יש בה קוד) ולשם כך הוא צריך למסע של התוודעות עימה.

צריך לחזור פנימה, כי הקולקטיב החברתי דומיננטי מאוד ולא ממש נותן צ'אנס לדבר שיצמח בפנים. הקולקטיב הזה משתמש בכולם ואינו יוצא מן הכלל. גם  מצליחנים, המפורסמים, העשירים – גם הם (ובעיקר הם) משומשים על ידי התרבות של הקולקטיב, תרבות השווה לכל נפש, ותרבות המשווה כל נפש, כדי שתתאים למיטת הסדום של ערכיה. תרבות בה כולם סוגדים לטלוויזיה, לשירי הפופ, לחדשות, לכתבות בעיתונים ולחינוך ההישגי, או סוגדים לידע, השכלה, קידום והצלחה כלכלית ומעמדית. – וכל אלה, בתורם, פונים אל הכללי שביחיד ואל כולם כאילו כולם חושבים אותו הדבר, ומתנהגים באותו האופן. (מה שבהכרח מביא את הדברים למכנה משותף נמוך גם אם מדובר במעמד סוציואקונומי גבוה).

ואלה במעמד סוציואקונומי גבוה שבויים בידי הקולקטיב בדיוק כמו קהל השבוי באופרות סבון ומנגלים בככרות העיר, כי הם סוגדים להצלחה וההצלחה היא הצלחה בקנה מידה חברתי, ומי שהצליח זה אדם שעשה בדיוק מה שנורמות התרבות השלטת תבעו ממנו. ובכך הפך את עצמו לקליפה ריקה, כי מאחורי עורו, במקרים רבים, אין דבר. התוך נשאב, החיים הפנימיים נשאבו, הוא משרת מטרות חיצוניות, חומרניות. מבחינה חברתית הוא נראה ומתנהג כאזרח מהוגן, פרודוקטיבי, משכיל – נורמלי. אך בתוכו, אין הרבה.

מהותו הפנימית והיחודית (ה'הארד דיסק'), נמחקה (או לא נכתב עליה כמעט כלום) מזמן, או טושטשה כך שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת.

אך ישנם כאלה, שקשה להם להירתם לתלם ועוד להצליח בו. הם כל הזמן נופלים חזרה, יש בהם מעין תבנית לוזרית: הציונים שלהם נמוכים (למרות פונטציאל שיכלי גבוה). בעבודה הם לא זוכים להערכה, לא מתקדמים ואפילו נזרקים ממנה כעבור זמן. גם עם בני המין השני יש להם בעיות (מין אהבה). בקיצור כתוצאה מכל הפאשלות הללו הם פונים לחפש 'מה לא בסדר' בהם עצמם, והם נופלים על הנאורוזה. ואדם כזה בא למסקנה כי מה שמפריע לו לחיות חיים נורמליים, להצליח בחיים – זה משהו שדפוק בו, במילים אחרות: הנאורוזה. את העולם ומה שיש בו הם תוכנתו לראות כמשהו נורמלי תקין, רוב האנשים בו מתפקדים כנורמליים שיש להם

תקנה, בעוד שבהם – משהו דפוק. ולא יעלה על דעתו של אותו 'דפוק' שהדבר הנפשי ממנו הוא סובל, היא דרכה של התת תודעה שלו להסתגל לחברה דפוקה ויחד עם זאת לשמור על קוד של עצמיות כלשהי. ומה שהכי קשה לתפוס לגביו הוא שעליו לחיות עם הנאורוזה שלו! לא לבטל אותה, כי בתוכה שמור הקוד של עצמיותו,

של האינדבידואליות שלו, המפתח שלו הוא להיות בקשר עם עצמו ועם העולם בו הוא חי. אך לשם כך עליו למצוא את הקוד בתוך המחסום הרגשי ואם הוא מצליח בכך הוא עושה קפיצה אדירה, קפיצה קוואנטית. אך החברה בה אנו חיים אינה מעוניינת באינדבידואליות שלו. זה דבר חסר שימוש וחסר תועלת לחלוטין מבחינתה. אינדבידואליות טובה אך ורק לצורך האדם עצמו וחייו האישיים. אך החברה האנושית הפכה למטרה בפני עצמה ומאמציה מכוונים לשימורה ופיתוחה. והיחידים החיים בה – או שמשרתים אותה או שהם מיותרים.

בעצם העובדה שיש באדם מסויים נאורוזה או כאב נפשי, בה עצמה אין אות לכך שהאדם אדם רע יותר או טוב יותר, אלא היא בבחינת אות לכך שהוא עדיין לא הלך לאיבוד בתוך המטווה החברתי השולט, (כי כנראה מעמסת הרגישות והאיכות שלו לא נתנו לו להיבלע ללא מאבק וללא פצעים). אדם עשוי להיות אדם 'טוב יותר' רק אם הוא מצליח לשחרר מתוך הנאורוזה שלו את האנרגיה היצירתית עימה הוא יכול לצמוח כאדם ולהביא את הפוטנציאל האישי שלו לכלל מימוש.

וזאת יעשה אם הוא מבין ומשכיל להבין שלנאורוזה שלו יש סיבה ותכלית. רק אם אינו מבטל את עצמו בגלל הנאורוזה, ואם הוא נחוש בדרכו להגשים את עצמו, (לא למרות וללא הנאורוזה, אלא יחד עמה ובגללה…).

יתר על כן, אדם הנושא בתוכו פונטציאל יצירתי ונפשי אמיתי – היות והוא חי בתרבות כמו שלנו – חייב לשאת בתוכו את הנאורוזה.

לעומתו – אדם שהתרבות השלטת הצליחה לאכול אותו כליל, אמנם לא נמצא בו שמץ של נאורוזה, אך גם לא שמץ של אינדווידואליות.

וכך, הנה הפרדוקס; כדי להיות אדם אינדבידואלי, אך גם מצליח, בתרבות של היום, האדם חייב לשמר בתוכו -אפילו בסודיות – עכבה או בעיה נפשית כלשהי. אך זה קשה מאוד, כי כאמור, ברוב המקרים, כשאדם מתקבל על ידי התרבות, והוא מצליח בה, קשה להניח שהצליח לשמר בה אינדבידואליות נעדרת הפרעות. רב הסיכויים שאם אין לו הפרעה, מן הסתם כנראה נבלע על ידי התרבות השלטת לחלוטין.

ובמקום עצמיות הוא מחזיק במשהו דמוי עצמיות, הוא מחזיק בזהות המבוססת על מסכה או פנטסיה כלשהי – שמה שמשותף לשניהם זה הניסיון לבנות את האישיות בהתאם לתכתיבים חיצוניים.

אנשים רבים חסומים לגבי העצמיות שלהם, כי הם מבוססים בפוזה החברתית. ואלה הרגישים מביננו, נאלצים לפתח נאורוזה, הפרעה, כדי לחיות עם המפלצות שהם מוצאים ברבדי החברה שמקיפה אותם.

ככל שאדם רגיש יותר, הוא זקוק ליותר 'בולמי זעזועים' – כפי שגורדייף קורא להם, 'בולמי זעזועים' – שכל תפקידם לאפשר לאישיות הרגישה לחיות עם מה שחי באנשים שסביבו, להתחבר לתאוות השררה, לחמדנות, לכוחנות, לסיאוב, ועוד… שכל כך קיים מתחת למסווה הזעיר בורגני המהוגן של החברה האנושית. ההפרעה אם כן היא כאמור כלי הסתגלותי וככל שאדם רגיש יותר, כן תהיינה ה'הסתגלויות' חריפות יותר.

נוכח המציאות הזו, הכלל הראשון הוא: לקבל את ההפרעה ולקבל את העובדה שההפרעה הנפשית היא אתה עצמך האמיתי. וזהו הדבר הקשה היותר. החברה האנושית מפתחת באמצעות התחרותיות את רעיון המושלמות וכולם מסביב מתנהגים באופן נורמטיבי; מדחיקים את הרצונות והמשאלות האמיתיים שלהם אל מתחת לשטח ולשטיח ומתנהגים כצפוי וכנדרש. אך זוהי כמובן התנהגות קונפורמית. אדם צריך לנטוש את הרעיון המסולף של מושלמות, כביכול. את ההתנהגות

הזו כאילו הכל בסדר, החיים נורמליים, והחברה נורמלית – ולאמץ את ההפרעה המגבילה אותו והמפריעה לו כמכשיר בדרך היצירתית לחופש וההגשמה האישיים.


——————————————————————————–

A man should not strive to eliminate his complexes, but to

get into accord with them; they are legitimately what

directs his conduct in the world.

זיגמונד פרויד

 

——————————————————————————–

מסה זו לקוחה מן הספר: "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות.2006

 

על אינטלקט ואינטליגנציה… חלק ראשון

 

הקדמה:
מקובלת ושכיחה התפיסה, כי לימודים ארוכים קיימים עבור תחומים טכניים ומקצועיים. אך אותה תפיסה לא קיימת ביחס לחיים אותם אנו חיים. התפיסה הרווחת גורסת כי כדי להבין את החיים, מספיק לחיות אותם. וכי מה שאתה רואה זה מה שיש. עם זאת, אנו מבינים שבכל שטח לימוד ישנן רמות עומק והבנה. וכי אחות מבינה פחות ברפואה מאשר רופא. וכי סטודנט לסוציולוגיה שנה שלישית מבין פחות מאשר פרופסור לסוציולוגיה. אך כשהמדובר בהבנה של חיינו שלנו, יש לנו את התחושה כי לא צריך ידע מיוחד לשם כך. האומנם?

האם אדם שלמד שנים רבות במוסדות להשכלה גבוהה פילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' מבין יותר את החיים ובני אדם מאשר אדם נטול השכלה. האומנם?

אנו יודעים כי ניתן להבין יצירת אמנות, ברמה שטחית או ברמה עמוקה יותר. אך כשהמדובר בחיים עצמם כל זוג שמתחתן חש כי האהבה מספיקה כדי להבין את תסבוכות ומהפכי היחסים שיתרחשו במוסד הנישואין. או כי מספיק לאהוב את ילדיך כדי להבין כיצד לתקשר עמם.

בחיינו אנו פוגשים התרחשויות: גירושין, בגידות, מריבות, עסקאות, תגובות לא צפויות, יחסים שהתקלקלו או נרקמו. ולעיתים קרובות אנו מופתעים. לא שיערנו שכך יהיה. ואז שואלים אותנו (או אנו את עצמנו): למה? מדוע? מה הסיבה שזה קרה?

וכתשובה אנו בדרך כלל נותנים סיבות שטחיות, קלישאיות. סיבות של מה שמובן מאליו. אך מה שמובן מאליו לא תמיד מסביר את מה שבאמת קורה.

אנו מחפשים את הסיבה לא רחוק מן התוצאה. והאמת היא שבדרך כלל הסיבה מצויה הרחק מאוד מן התוצאה, (ברמה גבוהה או עמוקה יותר). וכדי למצוא אותה צריך להיכנס למעין סיפור בלשי; להתייחס לכל פרט כרמז שיבהיר את מה שאינו ידוע.

ניקח כדוגמה אדם שחש שבשיחה מסוימת עם ידיד טוב, אין זרימה וכי השיחה תקועה. הוא חש שמה שידידו אומר פשוט לא מעניין היום, ונראה לו שהוא פשוט מדבר על נושאים לא מעניינים. כשהוא שואל את ידידו לסיבה לכך, הוא יכול לשמוע ממנו שהוא לא מרוכז היום. או עייף. הוא יכול גם להגיד שהסיבה היא שמשהו מטריד אותו היום. וזו בדרך כלל הרמה של הסיבות השכיחות; קרובות לפני השטח ולמובן מאליו. אך ניתן גם לנסות להיכנס עמוק יותר; אולי הסיבה לחומר העניין בדבריו של הדובר, הוא מצבו הנפשי, אך מה הסיבה למצב נפשי זה של מוטרדות, חפירה נוספת מעלה כי זה מצבו הכספי. אך אם אנו לא מסתפקים גם בכך, וממשיכים לחפור, ניתן למצוא כי הסיבה למצבו הכספי מצויה עוד הרחק משם, שהרי מצבו הכספי התחיל להיות קשה בגלל לקוחות שמתרחקים ממנו, והם מתרחקים ממנו כי הוא כועס, והוא כועס כי אנשים מנצלים אותו, והם עושים זאת, כי הוא מאפשר זאת, והוא מאפשר זאת כי הוא מחובר לנפשו ומשם באה נדיבות אין קץ. וכך, המרחק מחוסר הקליק בינו לבין חברו, ועד לסיבה של נפשו הנדיבה – הוא מרחק עצום. ורוב ההסברים לחוסר הקליק, יהיו הסברים שמתייחסים למובן מאליו ולא לסמוי. הסברים שנוגעים לדברים עליהם הם מדברים ולא למצב הנפשי של אחד מהם. וגם במצב הנפשי ישנו קרוב יותר וקרוב פחות. הקרוב יותר זו מוטרדות, הרחוק יותר זה הכעס.

בדוגמה זו ניתן לראות בבירור, עד כמה ההסבר השורשי לחוסר התקשורת בין שני הידידים, רחוק ממה שמובן מאליו. בדרך כלל אנו מחפשים את ההסבר, באור מתחת לפנס הרחוב, ולא בקצה השני של הרחוב, בצד החשוך שלו. (שם הלך הכסף לאיבוד). והאור תחת הפנס, אלה ההסברים שנופלים בתחום המיידי וההגיוני. ( 'אין קליק כי מה שאתה אומר, פשוט לא מעניין היום'. 'אם תמצא נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם – יהיה קליק' וכו').

וזה קורה כמובן לא רק בתחום היחסים הבינאישיים, רוב ההסברים השכיחים והמקובלים לתופעות ואירועים בחיינו הם לרוב הסברים של נוחיות ובדרך כלל לא נוגעים בשורשי התופעה. תהא זו תופעה של עליית השכיחות של גירושין או אלימות במשפחה. או אפליית נשים. וכו'. ההסברים האמיתיים הינם בדרך כלל חתרניים, רדיקליים וכו'. ומצויים הרחק, ואפילו מחוץ, לתבונות שאנשים מקיפים עצמם בהם. וכדי להגיע אליהם, צריך לעשות מעין מתיחת תודעה, או הרחבתה.

ומהיכן הגישה המחפשת את הסיבה במובן מאליו ולא במישור הסמוי? בידוע ולא בבלתי ידוע? ובכן צורת החשיבה שלנו מוכתבת במידה רבה על ידי מערכת הלימודים. ומערכת הלימודים וההשכלה הקיימים לא מכשירה בני אדם לחפש את הסיבה האמיתית במקום בו היא שרויה, דהיינו הרחק מן המודעות השטחית והידע הקונוונציונלי. במקום זה היא נותנת להם עוד מידע זמין ומרובה, שרובו ככולו שוכן כבר בתוך התחום של מה שידוע. כך שהאדם לא צריך להפעיל כשרים בלשיים כדי לאתרו. וכך: מערכת ניתוח והסקת המסקנות של האדם המשכיל מפגרת אחרי יכולת האחסון ושליפת המידע שלו.

 

א': לימודים
התפיסה הקיימת לגבי מוסד הלימודים וההשכלה גורסת כי מערכת הלימוד, כמות שהיא כיום, הינה אחד ההישגים הנכבדים ביותר של האנושות מאז קיומה. אנו מסתכלים בהתנשאות על גוף הידע שהיה קיים אפילו לפני 50, 100, או 150 שנה. מביטים מלמעלה על ההשכלה הירודה שהייתה לאדם בימים ההם וחשים ששפר חלקנו.

ואכן בין הדברים המכובדים והנחשבים בעולמנו, מתנוסס לו לתפארה נושא ההשכלה: לימוד לימודים, אקדמיה והתואר האקדמי. זהו תחום שלגביו יש קונצנזוס מקיר אל קיר. דהיינו, שהלימודים בתיכון, שלא לומר לימודים גבוהים (גם המונח 'גבוהים' נושא בחובו קונוטציות משבחות) הינם פרוזדור או דרך, לחיים נאורים. אך לא רק נאורים, גם מכובדים. כי קיים כיום ממשק ישיר, אם לא חופף, בין מידת ההערכה כלפי אדם ובין כמות הלימודים שעבר בחייו.

וכאן צריך להגיד, שלא כל מי שלמד זוכה להערכה. רק אלה שעברו במערכת לימודית שיש לה מערכת בקרה מסודרת. שבה מוודאים שכל מורה עבור מסלול מוכר, ונבחן וכו'. וגם שהתלמידים עברו מערכת שיעורים מסודרת וכו'.

למעשה כל התהליך של לימודים, תואר וכו' מוסדר ומצוי תחת שליטה ופיקוח. וכך, אם מישהו סיים מוסד לימודי מסוים, ישנה וודאות שאכן החומר שהועבר הועבר בצורה אחראית על ידי מישהו שבאמת יודע. ושהתלמידים שולטים בידע שהועבר.

ואכן, הדברים נראים מכובדים, מסודרים וברורים. אך עדיין ישנן כמה שאלות שניתן וצריך לשאול.

ראשית מניין נובעת החשיבות העצומה שמייחסים ללימודים? האם המעבר דרך חינוך חובה ומערכת השכלה הגבוהה אכן עושה אנשים למוכשרים יותר, מודעים יותר, ראויים יותר, או אפילו, מקצועיים יותר? האם הלהט הגדול שעמו מקפידים על עצם הלימודים הארוכים הללו כתנאי לכל כך הרבה דברים נחשבים בעולמנו – נובע באמת מהערכה לידע והשכלה ומאהבת חוכמה לשמה? האם הדור שלנו אוהב יותר ומעריך יותר השכלה וחוכמה מאשר דורות אחרים? ושאלה שנובעת מכך: האם אנו חיים חיינו לאורם של ידע והשכלה וזה בא לביטוי בדרך חיינו ובאיכותם?

שאלה נוספת: האם במוסדות להשכלה למיניהן מלמדים אודות העולם והחיים האמיתיים והאישיים שבני אדם חיים, או בעיקר מלעיטים עובדות, שאינן במיוחד רלוונטיות לחיים שהאדם פוגש ביום יום? האם לומדים איך לחשוב, או רק צורכים עובדות? האם ככל שלומדים – מבינים ורוכשים יכולת להיכנס לעבי הקורה של החיים ולהבין תהליכים? או שעוסקים בשינון של תיאוריות, מחקרים ועובדות? האם מלמדים תלמידים להבין דבר מתוך דבר, או מלעיטים אותו בעוד 'דברים'. כלומר, האם מלמדים אותנו להפיק מן המציאות תבונות, או דוחסים עובדות שברובן אינן רלוונטיות לחיי היום יום של הלומדים?

ההשכלה ממלאת את החיים בעובדות, האם האדם המשכיל הופך למומחה כמותי או איכותי לעובדות הללו? דהיינו, האם ההשכלה מאפשרת לאדם לפגוש עובדה ולהיות מסוגל להבין אותה לעומק, או האם הוא נמדד על ידי כמות העובדות והתיאוריות שהוא מסוגל לאכסן לאגור?

אם נמשיל את המוח לקיבה, אזי השאלה היא: האם מערכת הלימוד הקיימת זורקת לקיבה פסיבית כמות גדולה של מזון, או שהיא עוסקת באימון הקיבה להפיק ממזון מועט אך איכותי את המרב. לעבד את המזון לחומרי תזונה המסיסים בדם. כדי שכך יהפכו לחלק מן המערכת החיה.

והשאלה האחרונה (בה אעסוק בחלק ח' של מאמר זה) האם התרבות שלנו אכן מעריכה ואוהבת הבנה, חוכמה והעמקה תודעתית, או שהיחס ללימודים רק מתחפש לאהבת חוכמה לשמה, ויש כאן בעצם משהו אחר שפועל מתחת לפני השטח.

 

ובכן, הלימודים כפי שאנו מכירים אותם בבתי הספר והאוניברסיטאות, הינם לימודים העוסקים בדחיסת מידע הסובב סביב עובדות או תהליכים מכאניים.

זהו מידע יבש שבעומסים גדולים דווקא יכול לעכב ולהגביל תפקוד והתפתחות אורגנית של התודעה. למעשה האפקט של דחיסת מידע בעומסים גדולים עשוי ועלול להכביד ואף לשתק, את הרמות היותר גבוהות של המערכת. הרמות העוסקות בהפקת משמעות, ובניסיון להבין תהליכים.

ידע בכמויות קטנות (הפרופורציונאליות ליכולת ההכלה והשימוש של הלומד) הנו חיוני לתפקוד החשיבה והתודעה, אך מעבר לכמות מסוימת של אגירת מידע, מערכת החשיבה הופכת לעמוסה וכבדה מדי.

מה שקורה לנו בבית הספר משול לפיטום אווזים, האווז משמין, והופך אומנם תאווה לחיך, אך תפקוד הכבד שלו נפגע ונפגם. וכך אולי אצל אדם שעובר את מערכת הפיטום של הלימוד הקונוונציונלי: כתוצאה מעודף ידע, נטול משמעות מיידית לחייו של הלומד, קיים סיכוי סביר כי היכולת שלו להפריד עיקר מטפל, ולחשוב בצורה זריזה ותכליתית – נפגמת.

 

ב': אינטליגנציה ואינטלקט
העולם שאנו פוגשים בחיינו, אינו עולם נהיר וחד ממדי. מרובים בו מעמקים, מיסתורין ודברים רבים לא ידועים ולא מובנים. הכחל בסיבה מדוע מדינה מסוימת פתאום יוצאת למלחמה, ועד לגירושין בין בני זוג, ועד לסיבה מדוע ביום מסוים יש לנו מצב רוח לא טוב, או מדוע בשבוע מסויים יש לנו מוטיבציה לעשות דברים ובשבוע אחר פתאום אין.

מערכת הלימודים הקיימת לא עוזרת לפצח את החידות שאנו פוגשים. לשם כך צריך לבוא לחיים בגישה של פענוח. כמו יחידת מודיעים בצבא. אך במהלך הלימודים (ולאחריה) מוחו של התלמיד אינו מתפקד כיחידת מודיעין שתפקידה לפענח ולהבין את המציאות. מודיעין, באנגלית זה אינטליג'נס ואכן הלימודים לא מכשירים את המוח להפוך ליחידה אינטליגנטית שתפקידה לאתר ולעבד מידע. מערכת הלימודים הקיימת הופכת את מוחו של הלומד למחסן שמאפשר יכולת שליפה וציטוט של ידע נרחב ומסועף. ומערכת הזיכרון מתפתחת על חשבון מערכת האינטליגנציה.

היכולת לעבוד עם הזיכרון קשורה לאינטלקט בעוד שהיכולת לפצח מציאות קשורה לאינטליגנציה.

וישנו הבדל ברור בין אינטלקט ואינטליגנציה. אנשים שעוברים את מערכת החינוך למלא אורכה, מצוידים באינטלקט מרשים. ועל כן קיימים יותר אנשים שיש להם אינטלקט מאשר אלה שיש להם אינטליגנציה, חלקם אפילו מאיישים משרות בכירות באוניברסיטאות ויש להם כל מיני תארים מרשימים ולעומתם קיימים אנשים שהם מאוד אינטליגנטים, שרמת האינטלקט שלהם נמוכה. הם מאיישים משרות שהכבוד והתשלום עליהם לא גבוה, אבל כשהם פוגשים סיטואציות בחיים, יש להם דרך להבין תהליכים ומניעים פנימיים שלא כל בעל תאר גבוה, מסוגל לעשות.

אינטלקט – "גוף ידע". אדם מסוים שלמד מקצוע ואולי אף הגיע לתואר דוקטור בתחום מקצועו. המשמעות של זה היא שאותו אדם שינן הרבה חומר, קרא הרבה ספרים וכו´ כך שהוא מהווה "גוף ידע" בתחום הספציפי.

אינטיליגנציה – היכולת להבין דבר מתוך דבר. להפשיר את המובן מאליו ולמצוא בתוכו משמעות. כלומר, אינטליגנציה מאופיינת בעיקר ביכולת לאפיין מידע, ולהיות מסוגל לעבד אותו על מנת להפיק ממנו משמעות כלשהי.

האינטליגנציה מאופיינת ב"יכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן ב"יכולת להבחין בין דבר לדבר". מקור המילה אינטליגנציה הוא במילה הלטינית intelligere, שמשמעה לבחור, להחליט, להבחין. הגדרות רבות של אינטליגנציה מבוססות על משמעות זו.

תחילת חקר האינטליגנציה היה בפעילותם של הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה, ואחריו הפסיכולוג האמריקאי דיוויד וקסלר. קדם להם כבר בסוף המאה ה-19 אחיינו של צ'ארלס דארווין, פרנסיס גלטון, שהדגיש, ללא הצדקה, היבטים גופניים פיסיים והקשר בינם לבין מנת המשכל, אך אף על פי כן תרם לתחילת דרכו של המחקר.

ריימונד קאטל (1983) פרק את גורם g (שנמצא בניתוח גורמים) לשני גורמים אליהם מתקבצים מבחנים הדורשים מיומנויות שונות. לאור זאת, הוא מבחין בין אינטליגנציה זורמת לגבישית.

 

 

ריימונד קאטל

http://tinyurl.com/bsayw

אינטליגנציה זורמת – Fluid intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות חדשות, שלגביהם אין לפרט שום ידע קודם, וביכולת להתמודד עם מצבים חדשים ומשתנים. המתאם בין סוג זה לבין הגורם הכללי g הינו גבוה מאוד. סוג זה של אינטליגנציה מפסיק להתפתח בסביבות גיל 16, וזהו מן הסתם סוג האינטליגנציה שאינו מקבל עידוד בבית הספר, ועל כן, אין זה פלא שהוא פוסק מלהתקיים בסביבות כיתה י' לערך…

 

אינטליגנציה גבישית – Crystallized intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות בסיוע של ניסיון ולמידה. אינטליגנציה גבישית. היא אחסון של מידע שנצבר בחברה לאורך תקופה מסוימת.

אינטליגנציה גבישית (מקובעת), הינה הצטברות של ידע ומיומנויות. רכיב זה של האינטליגנציה מושפע מאוד מהסביבה וממשיך להתפתח כל ימי חיינו. ואין פלא שהוא ממשיך להתפתח, כל שיטת הלימוד שלנו מבוססת על האינטליגנציה הגבישית. והיא תלויה במידע נרכש.

אינטליגנציה גבישית, או מקובעת, היא למעשה מה שאנו מכירים כאינטלקט. בעוד שאינטליגנציה זורמת, היא כנראה ההגדרה האמיתית של אינטליגנציה במהותה.

ג'נט בלסקי (שחקרה בעיקר את הפסיכולוגיה של ההזדקנות) אומרת כי אינטליגנציה פלואידית (זורמת, או דינמית) מאופיינת ביכולת למצוא את הסיבה למשהו, והיא (האינטליגנציה), מתבססת על כשרים שאינם נובעים ממה שלמדנו באופן מסודר. (Belsky, 1990, p. 125) Belsky (1990)

אינטליגנציה זו מצויה במצב אקטיבי כשמערכת העצבים המרכזית (CNS) נמצאת בשיא פיסיולוגי.

בלסקי מאפיינת אינטליגנציה גבישית כ"מידה שבה הצליח האדם לקלוט את התוכן של התרבות שבה הוא חי". (Belsky, 1990, p. 125)

 

ריימונד קאטל אומר כי אינטליגנציה פלואידית נמדדת במבחנים שמציגים מעט מאוד מאפיינים תרבותיים, וזאת לעומת מבחנים שמודדים אינטליגנציה קריסטלית, אלו משופעים בכשרים נרכשים. בעיקר כשרים וורבלים ונומריים (מספריים).

אינטליגנציה פלואידית קשורה ליכולת להעניק תשומת לב, לעבד מידע, לחשוב, ולמצוא סיבות. והיא גם קשורה למהירות שבה מידע מנותח ומאובחן. בעוד שהמהירות של האינטליגנציה הקריסטלית קשור ליכולת לשלוף מידע מן הזיכרון.

האינטליגנציה הקריסטלית ממשיכה להיות בשיא במהלך רוב החיים. אך אצל מרבית בני האדם, האינטליגציה הפלואידית מתנוונת במהלך חייהם. וזאת מכיוון שבית הספר והעבודה מפתחים בעיקר את האינטלקט. (את האינטליגנציה הגבישית) הקשורה, כאמור, ליכולת לעבד מידע. אינטליגנציה זו נקראת גם: אינטליגנציה מכאניסטית, מאחר שהיא באה לביטוי ביכולות טכניות וקואורדינציה.

אינטליגנציה מכאניסטית, (או גבישית), מתמחה בלימוד על ידי שינון ודחיסת מידע ובאחסון ושליפת אינפורמציה, בניגוד לאינטליגנציה הדינאמית, הפלואידית, שאינה מוקנית בבית הספר. HORN , 1970 ; 1982– והיא כוללת הבנת התקשורת, יכולת לשפוט ולהבין מצבים.

אינטליגנציה גבישית מאפיינת בעלי מקצוע. וזו גם אחת הטענות שמופנות כנגד רבים מהם. שהם יכולים להשתמש בטכניקות קוגניטיביות ברמה גבוהה כדי לפתור בעיות הקשורות לתחום התמחותם, אך אין הם מסוגלים להחיל אותן על נושאים אחרים. אחד המחקרים החשובים בתחום הציג זאת על ידי בחינת חישובים מתמטיים (לא ליניאריים) מתוחכמים שעורכים מהמרים מקצועיים על סוסים, שיכולת החשיבה הכמותית (אינטליגנציה קריסטלית) שלהם, כפי שהיא נמדדת במבחנים סטנדרטיים, אינה יוצאת דופן. אך מן הסתם הם ניחנים באינטליגנציה פלואידית טובה.

באינטליגנציה המכאניסטית, (או הקריסטלית) החשיבה מתמטית ולכן יש פתרון אחד לכל בעיה, האינטליגנציה הפלואידית, – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות בהן תיתכנה מספר האפשרויות.

לימוד 'קריסטלי' מפתח בעיקר את האינטלקט. והוא עוסק במחזור תבניות חשיבה פורמליסטיות שהוקנו בעבר. לעומתו, הלימוד 'הפלואידי', הנו רב ממדי. אינטליגנציה זו מצויה בעיקר אצל אנשים יוצרים, בדרך כלל כאלה שלא עברו את כל מערכת החינוך. האינטליגנציה הפלואידית של אנשים אלו מאפשרת להם חשיבה יצירתית שבה לא רק פותרים בעיות אלא גם מגלים בעיות, מנסחים אותן ומעלים שאלות לגבי בעיות שלא הוגדרו היטב. דפוס חשיבה זה הוגדר על ידי שארלין (1975) שטענה שחשיבה פוסט-פורמלית (אינטליגנציה פלואידית) יכולה להוות שלב חמישי בהתפתחות הקוגניטיבית.


לחשיבה הפוסט – פורמלית 3 איפיונים לפי קרמר : KRAMER ,83

1. הכרה בכך שידע הוא יחסי ולא אבסולוטי.

.2. קבלת הניגודיות בין נקודות מבט שונות.

3. אינטגרציה או סינתזה של ניגודים אל תוך שיטה יותר כוללנית.


דפוס אחר של חשיבה פוסט פורמלית (השייך, כאמור, לאינטליגנציה הפלואידית) שהוצע ע"י סינוט SINNOT ,1984 הוא חשיבה רלטיביסטית. אלה הן יכולות ניתוח אינפורמציה הקשורות ביחסים בינאישיים מורכבים. חשיבה רלטיביסטית מערבת סובייקטיביות עם רגישות לאינטראקציות בינאישיות. זוהי חשיבה מורכבת שיש בה יכולת ניתוח מצבים וגם יכולת להתבונן במשמעות של משהו בעת אירוע מסוים.

סוג חשיבה זה נקרא גם קונטקסטואליזם כלומר חשיבה המבוססת על התייחסות לקונטקסט (ההקשר) המסוים של האירוע.

צורה אחרת של חשיבה פוסט פורמלית הוצעה ע"י ריגל RIEGEL. 1973 שטען כי האינטליגנציה הפלואידית מייצגת מערכת פתוחה של חשיבה שיכולה תמיד להתרחב ולהכיל עוד מערכות, בניגוד להגיון הפורמאלי (אינטליגנציה קריסטלית) העוסק במצבים סטטיים בלבד והשואף תמיד להגיע לאנליזה אוניברסאלית אחידה ולכן אינו גמיש.

האינטלקטואל זוכר יותר מאשר מבין, מבין יותר מאשר מסוגל לנתח ויודע לנתח יותר מאשר יודע לפענח. וזאת בניגוד לאדם האינטליגנטי (אינטליגנציה פלואידית) – העובד בסדר הפוך: הוא יודע לפענח, מה שמקנה לו כושר ניתוח, מה שמוביל אותו להבנה ואת מה שהוא מבין – הוא זוכר.

האינטלקט עוסק בידוע; מקטלג, ממחזר, מודד ומשמר אותו.

האינטליגנציה עוסקת בלא ידוע; מפתחת יכולת התמודדות עם הסתום, החד משמעי וחסר הפשר ומוצאת בו תובנה ומשמעות.

היקום של האינטליגנציה הוא דינאמי, חיוני, נובע ממרכז כובד נסתר ומאוחד.

היקום של האינטלקט – מכאני, יבש, דיכוטומי, מפוצל ליחידות רבות שאין ביניהן זיקה של דינאמיקה.

האדם האינטליגנטי חי את שהוא יודע ויודע ומבין את שהוא חי.

האדם האינטלקטואלי יודע את שהוא למד ושינן. המתווה הדינאמי של חייו פינה מקומו לארכיון היסטורי של עובדות.

האינטלקטואל אומר: ככה זה.

האינטליגנט שואל: למה זה?

האינטלקטואל מומחה ומתמחה בעולם של פתרונות ותשובות.

האינטליגנט מומחה בעולם של שאלות ותהיות.

האינטלקטואל יודע להפנות בלבול, מבוכה וחוסר התמצאות אל הפתרון שכבר קיים בזיכרונו. הוא למעשה צייד של שאלות, הורג אותן עם המחבט העבה של התשובות.

האינטליגנטי יודע להשיב תשובות של נוחות, תירוצים ופתרונות מאולצים – בחזרה אל השאלה המקורית. הוא, בניגוד לאינטלקטואל, חש בנוח, עם התהייה והבלבול. אלה, מהווים עבורו את המשכן הטבעי שלו. הוא נמנע מתשובות מהירות או זמינות מדי. הוא יודע לשהות עם השאלה, להתיידד עמה, עד שהוא מגיע לנקודת ההיפוך שדרכה הוא מוצא את הרמה הגבוהה, הרמה העמוקה, הרמה הנסתרת. שם נפרש ונפתח בפניו יקום חדש של תבונות ומשמעויות. שדה של חוכמה שבתוכו רובצים פקעות וזרעים חבויים של אמת.

 

ג': המוח הימני והמוח השמאלי

 

 

ובחזרה למערכת הלימוד. ובכן זו הופכת את המוח, (בשלבי הלימוד היותר מתקדמים) לארכיב משוכלל. שבו מידע מקוטלג תחת כותרות והתלמיד מתמחה ביכולת לשלוף אותו לפי הצורך. אך האם מבנה המוח יועד לאכסון של עובדות או לפיצוח והפענוח שלהם? ואם אכן האופציה השנייה היא המקורית, אז האם פעילות הארכיב, כשהיא בלעדית, אינה יכולה לפגום בייעוד הראשוני הזה של פיצוח ופענוח? כי אם המוח יועד להיות ראדאר רגיש, שמגלה מה שצפון מאחרי מה שנגלה לעין, אזי הפיכתו לארכיון יכולה לפגום קשות ביכולת 'הראדארית' שלו. המוח צורך או מאחסן מידע, בשעה שהיה יכול לעבד אותו ולהפיק ממנו משמעות . ולשם כך עליו לקלוט רק את כמות המידע המינימאלית שתספק חומר גלם כדי לעבד נתונים ולהחליט על כיוון.

מגיל שש לערך המוח שלנו הופך למחסן. ומגיל האוניברסיטה לארכיון. וזאת בשעה שהיה יכול להיות אולי כמו מונה גייגר, מכשיר שמסוגל לאתר ולמדוד קרינה השוכנת בתוך קרקע שגרתית. לשון אחר, אולי במקור, המוח היה אמור להיות מסוגל לקחת מציאות נתונה ולהבין את הפוטנציאל הטמון בה על סמך רמזים קטנים. יכול להיות כי במקור זהו מוח שיכול ואמור להיות אינטליגנטי, אך 'קולקל' על ידי דחיסת ואגירת מידע מסיבי?

המוח אמור להיות קל רגליים, זריז ורזה, רודף אחר איילות חמקניות. ולא כבד, שמן ונרפה מרוב מזון שלא מתורגם לפעילות. אקטיבי ויוצר פעילות, במקום לצפות לגירויים והפעלה.

עכשיו, מה בדיוק קורה למידע הרב הנדחס לתוך המוח, לאן זה בדיוק הולך? ובכן הוא פונה מיד שמאלה… לכיוון ההמיספרה השמאלית. שלאחר דחיסות רבות שכאלה היא מקבלת הזנת יתר, בעוד שכנתה, האונה הימנית נמקה בתת תזונה, תת פעילות ותת הפעלה. ההמיספרה השמאלית אמורה לספק עובדות ויכולת ארגונית עבור הצד הימני, כדי שזה יקבל אספקה סדירה של דלק בעבור מסעות הציד שלו בשדות המציאות הקשים: ציד האמת החמקנית.

הרחבה של נושא האונה השמאלית והימנית, מצוי בקישורים הבאים:

http://www.new-spirit.org.il/mism_docs/2_133_1119025084.doc

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_11

כיום מרכז הכובד של פעילות המוח עבר לאונה השמאלית. וכך במקום שהאונה הימנית תהא שוקקת פעילות מודיעין מבצעית והאונה השמאלית משמשת לה מפקדה ואפסנאות – האונה הימנית הפכה למשותקת בעוד השמאלית, עמוסת מידע כבד ומיותר לעייפה. במצב זה, המוח כבד, נרפה ועצל, מחכה לגירויים מן העיתון והטלוויזיה, כדי שתיווצר בו סימולציה מלאכותית של אקשן וחיים.

מערכת הלימוד הקיימת פונה כמעט לגמרי לאונה השמאלית ומזניחה את האספקט היצירתי של האונה הימנית. מה שאומר כי הסובלים העיקריים במערכת החינוך הם הנפשות היצירתיות, אלה שזקוקים למערכת אינטליגנטית מתפקדת כדי ליצור תבונות ומשמעויות ברמה גבוהה. אותם יחידים חשים מצוקה גדולה במערכת החינוך והלימודים. הם חשים דיסונאנס בבית הספר והאקדמיה, כי בהיותם יצירתיים הם זקוקים להפעלה רצינית של הצד הימני של מוחם, וזה נמנע מהם. ועל כן גדולה ההסתברות כי יחידים אלו עלולים להיפלט ממערכת החינוך והלימודים. או לבערות או לאוטודידקטיות. (זאת במידה ולמערכת החשיבה היצירתית והאינטליגנטית שלהם לא נגרם נזק אינו בר תיקון).

אם יפנו לדרך אוטודידקטית אזי הצד האינטליגנטי והיצירתי של מוחם יגרום להם לשאוב מידע רלוונטי ממקורות אחרים וכך אולי ימצאו דרך לפצות עצמם על חסך של ההמספירה הימנית בלימודים.

בעיית ההבנה של מה שקורה אינה נעוצה בחוסר מידע. אם אדם לא קיבל אותו בבית הספר ויש לו מוטיבציה, הוא יכול לספוג אותו כמעט מכל מקום. אז היכן הבעיה? הבעיה אחרת לגמרי. והיא שללא תעודת סיום כלשהי של מוסד לימודי, האדם לא יוכל להתקבל כמעט לשום משרה ששכרה וכבוד בצידה. אדם לא סיים את מערכת החינוך, או לא רכש השכלה גבוהה, או לא סיים לפחות תואר ראשון – לא יקבל מידי הממסד גושפנקא בעזרתה יוכל לשלב את כישוריו במערכות קיימות. והוא ימצא כי כל הדלתות למערכת השפעה, כוח והכנסה גבוהה – חסומות בפניו. הוא יהיה מבודד, חסר קשרים ויכולת השפעה.

המערכת בנויה כך, שמי שלא מציג תעודות השכלה, אין לו עתיד ואין לו הווה. שום מערכת לא תעזור לו, תזין אותו, תתמוך בו.

לכאורה, העולם נראה חופשי ופתוח ליוזמה ואינדיווידואליות. אך זה נכון אולי רק ברמות הנמוכות, רמות של מסחר, תעשיה וכו'. אך ברמות של מנהיגות וניהול, הכול עובד לפי תעודות ההשכלה של השולח.

ותעודות אלו יהיו יותר בידי מי שהצליח לשתק את האונה הימנית ולהפוך את השמאלית לארכיב דחוס.

וכל מי שהיצירתיות והרוח החופשית לא אפשרו לו לעשות זאת, ימצא עצמו מנותק מכל תמיכה של כוח וכסף. כי אלה מצויים במערכות סגורות שהכניסה אליהם בעיקר דרך תעודות שמעידות על השכלה.

במקום שידע יהיה חבל הצלה לאדם שחווה חיים אך לא יורד לסוף דעתם, הוא הופך לחבל תליה לרוח החופשית, התאבה להבין את החיים שהיא פוגשת ביום יום.

בית הספר הפך לסוג של בית כלא הכולא ילדים וילדות, נערים ונערות וצעירים וצעירות – תאבי חיים, בכיתות לימוד חסרות מעוף והשראה. וזו לא כל הצרה כולה. אם בוחנים את מערכת החינוך וההשכלה הקיימות, בכלי אבחנה של אינטליגנציה פלואידית, מוצאים כי ברמות היותר עמוקות, החדרת הידע במערכת החינוך, למעשה משמשת כלי להחדרת מסרים סמויים של נורמליזציה וקונפורמיות לגבי הסדר הקיים (אודות רמה זו, הנקראת: 'החינוך המנרמל' – בחלק ח' שם מסופר על הגותם של מישל פוקו ואילן גור זאב בנושא זה).

צורת לימוד כזו (קריסטלית) הופכת את חשיבתם של הלומדים, ליבשה, ליניארית, חד ממדית, חסרת מעוף, עומק וברק. אדם שעבר את כל שנות הלימוד הללו יודע למחזר עובדות אך אינו יודע בהכרח ליצור הבנה ותובנה מתוך חומרי הגלם של החיים והמציאות.

מה שהוא פוגש בבית הספר אינו חמר גלם לשם עיבוד כדי להפיק ממנו משמעות קיומית ואישית, אלא תוצר סופי. עובדה. והיכולת לשלוף אותה ולאסוף הרבה כמותה – הפכה למטרה בפני עצמה ולא העיבוד שהיא צריכה לעבור כדי להנפיק ממנה משמעות קיומית ואישית.

מה שהפך לעיקר הוא כמות העובדות, היכולת לחבר אותן לעובדות אחרות והיכולת לשלוף אותן בקונטכסט מתאים. וזאת במקום היכולת האיכותית של התלמיד לפרשן אותן, ולהפשיט אותן מלבוש הסתמיות.

 

ד': מחוץ לתחום המונופול
מערכת הלימודים המסועפת, האדירה והמונופוליסטית של ימינו, שולטת על מרחב גילאים ענק. מגיל שנתיים לערך, עד גיל 18 בחינוך חובה ועד גיל 30-35 למי שחפצים להגיע לראש הפירמידה הממסדית. כלומר עד שכל מערכת החשיבה העצמאית של האדם מתקבעת סופית. רק אז מרפה ממנה המנגנון הממסדי. מערכת הלימודים עצמה נקבעת על ידי אנשים פוליטיים שיושבים במשרדים ממשלתיים והם אלה המעצבים את תכנית הלימודים. כלומר נציגי ושליחי הממסד. והם, דרך מערכת הלימודים שעיצבו, חולשים על החשיבה העצמאית של העוברים את מערכת הלימודים הזו.

וכך יוצא כי בין היצירות החשובות ביותר, שבהן האמירות המשמעותיות ביותר על ימינו וחיינו, ישנו מספר לא מבוטל של יצירות שנוצרו על ידי אנשים שהצליחו לצמוח מבחינה רוחנית וחשיבתית – מחוץ למערכת הלימודים וההשכלה הקיימת.

למעשה כל עניין הלימודים עבר שינוי קיצוני במאה השנים האחרונות. רק במאה ועשרים הונהג חוק חנוך חובה. חוק המטיל חובת לימוד בבית ספר על כל אחד בישראל במשך 11 שנים. שנה אחת בגן חובה (בגיל 5) ו-10 שנות לימוד בכיתות א-י (בגילאי 6-15). מי שחלה עליו חובה זאת זכאי לחינוך על חשבון המדינה. רק במהלך המאה הזו, תפח מספר השנים של הלימודים במאות אחוזים. והגיע כמעט לשליש חייו של אדם.

רק לפני כמה עשרות שנים שמונה שנות לימוד נחשבו משהו מכובד. כיום לא מכבדים אדם שלא למד לפחות בין 12-15 שנת לימוד. הפרוזדור מתארך, והוא שואף לקחת כמעט שליש מחייו של אדם. טריטורית הידע הולכת ונוגסת עוד ועוד שנים.

אמנם לפני יותר ממאה שנה אנשים ידעו פחות, הרבה פחות. אך לא בטוח שחוכמת החיים שלהם לא הייתה מפותחת יותר מזו של אינטלקטואל ממוצע בימינו.

קיים הבדל בין לזכור, להבין ולדעת. כפי שנכתב כאן כבר, מערכת הלימוד הקיימת מפתחת את הזיכרון, לא את היכולת להבין. וככל שהאדם זוכר יותר ומבין פחות כך הוא פחות יודע.

בעולמנו קיימים הרבה מאוד אנשים משכילים. אך מעט מאוד אנשים חכמים. מערכת הלימוד הקיימת. אינה מכשירה אנשים חכמים, אלא פקידים של ידע.

החכם מתפקד כיחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים לכאן ועכשיו. ועל כן עוסק בשאלות. המטרה העיקרית שלו: תהייה, פרדוכסים וסימני שאלה. ואילו זה שנסמך על הידע הצבור במאגרי הזיכרון שלו – עוסק בתשובות. החכם מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום השאלה, במקום בעוד תשובת. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות). הוא בדרך כלל מטיל ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. ואילו בוגר מערכת הלימודים הקיימת, חי בוודאות. יודע שלכל תהיה יש לו כבר תשובה מוכנה, ואם היא לא קיימת, אזי במקום כלשהו קיימים חוקרים רציניים שיצניחו בזמן הקרוב עוד וודאויות לחיקו.

עם זאת, יש להעיר, כי כמובן שעצם העובדה שאנשים, לפני יותר ממאה שנה, לא עברו את מערכת הלימודים המסיבית של היום, לא מקנה להם אוטומטית חוכמת חיים. אך קשה יותר לפתח חוכמת חיים כשמוחך עמוס במידע לא רלוונטי לחייך, מאשר כשהמידע העיקרי שקיים במוחך הוא זה שאתה זקוק לו כדי להבין טוב ועמוק יותר את שאתה פוגש בחייך.

(המשך המאמר, בחלקו השני).

 

מאבק ולוחמה

''אני מעדיף להיות אפר מאשר אבק''.

ג'ק לונדון

*

''בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

מושג הלוחם היה מופלא בעיני, ובה בשעה גם אחד הדברים המפחידים ביותר שנתקלתי בהם אי-פעם. חשבתי שזהו מושג שאם אאמצו הוא ישעבד אותי ולא יותיר לי פנאי או את הנטייה למחות, לבחון או להתלונן. להתלונן היה מנהגי מאז ומתמיד, ולמען האמת, הייתי נלחם בשיניים ובציפורניים כדי לא לוותר על כך. חשבתי שתלונות מעידות על אדם רגיש, אמיץ, וישיר שאין לו בעיה לבטא את העובדות שלו, הדברים שהוא מחבב והדברים שהוא לא. אם כל זה יהפוך למערך לוחם, עמדתי להפסיד יותר משיכולתי להרשות לעצמי.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי בקצרה, בעיני השמָנים של מקסיקו העתיקה, הלוחם היה יחידת קרב כה מרוכזת במערכה שסביבה, כה קיצונית בעירנותה, עד כי לא נזקקה, בצורתה הטהורה, לדבר נוסף כדי לשרוד. לא היה צורך לתת מתנות ללוחם, להרגיע אותו בדיבורים או במעשים, או לנסות לנחמו ולעודדו. כל הדברים האלה נכללו במבנה של הלוחם עצמו. הואיל והמבנה הזה עוצב על ידי הרצון של השמָנים של מקסיקו העתיקה, הם וידאו שכל דבר שניתן לצפות יהיה כלול בו. התוצאה הסופית היתה לוחם שנלחם לבדו ואשר שאב מאמונותיו השקטות את כל הדחף שנזקק לו כדי להסתער קדימה, ללא טרוניות, ללא צורך בשבחים.

אלה היו מחשבותי הכמוסות. ובכל אופן, חמדתי את הכיוון, את השלווה ואת יעילותו של הלוחם. אחד העזרים הגדולים ביותר, שבהם השתמשו השמָנים של מקסיקו העתיקה כדי לבסס את מושג הלוחם, היה הרעיון של קבלת המוות כבן לוויה, כעד למעשינו. דון חואן אמר שכאשר הנחה זו מתקבלת, לא משנה באיזו מידה, נוצר גשר הנמתח מעל הפער שבין עולם היום-יום שלנו לבין משהו הנמצא לפנינו, אך אין לו שם; משהו אפוף ערפל, שאינו נראה כקיים; משהו כה בלתי ברור שלא ניתן להשתמש בו כבנקודת ציון, ובכל אופן, הוא שם, קיים בצורה שלא ניתן להכחיש.

דון חואן טען שהיצור היחיד עלי אדמות המסוגל לעבור על פני הגשר הזה הוא הלוחם: חרישי במאבקו, בלתי ניתן לבלימה – כי אין לו דבר לאבד; מעשי ויעיל – כי יש לו את הכול להרוויח. יש לו את הכול להרוויח.''

מתוך: 'גלגל הזמן' ק. קסטנדה, עמ' 72

——————————————————————————————————————————

ישנן דרכים רבות להביט על החיים; כריקוד, משחק שח, טיפוס במעלה תלול, בית ספר, מגרש משחקים,לונה פארק, שדה בור או שדה מאבק, זירת איגרוף או שדה מלחמה.

מעניין כי גישות רוחניות לא מעטות, ראו את החיים כמלחמה, ואת האדם במיטבו – כלוחם.

גישות אלו לא ראו סתירה בין הנפש, הרוח ואף שלווה פנימית ובין מה שהם כינו כ'אמנות הלוחמה'.

ואם מדובר על לוחמה כדרך חיים, או על הלוחם כאמן החיים, מי ידמה ומי ישווה ללוחם הסמוראי.

 

DO NOT GO GENTLE INTO THAT GOOD NIGHT

Do not go gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,

Because their words had forked no lightning they

Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright

Their frail deeds might have danced in a green bay,

Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,

And learn, too late, they grieved it on its way,

Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight

Blind eyes could blaze like meteors and be gay,

Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on the sad height,

Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.

Do not go gentle into that good night.

Rage, rage against the dying of the light.

Dylan Thomas

 תרגום:

אל תלך ברכות אל תוך הלילה הטוב

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב

זקנה צריכה לבעור בטירוף בסופו של יום;

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

למרות שאנשים חכמים יודעים בסופם כי חושך נכון,

כיון שמלותיהם לא פיצלו ברק הם

אינם הולכים ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים טובים, נפנוף אחרון, בוכים עד כמה קורנים היו יכולים מעשיהם השבירים לרקוד במפרץ הירוק,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

אנשים פראיים שתפסו ושרו את השמש במעופו,

ולמדו, מאוחר מדי, הם התאבלו עליו בדרכו.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

אנשים רציניים, קרובים למוות, הרואים עם המראה המסנוור

עיניים עיוורות יכולות להתלקח כמטאורים ולהיות שמחים,

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

ואתה, אבי, בשיאך העצוב,

קלל, ברך אותי עכשיו עם דמעותיך העזות, אני מתחנן.

אל תלך ברכות אל תוך זה הלילה הטוב.

השתולל, צא בזעם כנגד דעיכתו של האור.

תרגום: גבריאל רעם.

 

אנו אומרים כי:

אם נשים את התודעה (נתרכז, נתמקד) בפעולת גופו של היריב, התודעה תיתפס על ידי פעולת גופו של היריב.

אם נשים את התודעה בחרבו של היריב, התודעה תיתפס על ידי החרב.

אם נשים את התודעה במחשבות על כוונתו של היריב להכות בנו, התודעה תיתפס על ידי מחשבותינו על כוונתו של היריב להכות בנו.

אם נשים את התודעה בחרבנו שלנו, תודעתנו תיתפס על ידי חרבנו שלנו.

אם נשים את התודעה בכוונתנו לא לקבל מכה, התודעה תיתפס על ידי כוונתנו שלא לקבל מכה.

אם נשים את התודעה בעמדתו של היריב, אזי התודעה תיתפס על ידי העמדה של היריב.

פירוש הדבר הוא כי אין כל מקום שבו ניתן לשים את התודעה.

* * *

כאשר אתה מבחין לראשונה

בחרב הנעה לעברך להכותך,

אזי, אם אתה מתכוון לפגוש

את החרב הזו בדיוק כפי שהיא,

התודעה שלך תעצור בחרב

בדיוק בתנוחה זו,

תנועותיך שלך תתבטלנה,

ואתה תשוסף על ידי יריבך.

זה מה שקרוי לעצור.

אם, ברגע שתראה את החרב המתהפכת,

תודעתך לא תעוכב ולו במעט,

אלא תנוע ישר קדימה

ותסיט מיריבך את החרב,

אזי החרב שעמדה להכותך תהפוך לשלך,

ובאופן פרדוקסלי היא תהפוך

לחרב שתכה את יריבך.

אולם אם התודעה שלך

עוצרת בפני אחד מהאנשים הללו,

אזי, אף אם תהדוף את החרב

המונחתת עליך,

הרי עד שיגיע הבא,

הפעולה הנכונה תחמוק ותיעלם.

אף שהתודעה פועלת

עשר פעמים כנגד עשרה אנשים,

אם אין היא עוצרת אף לא באחד מהם

ואתה מגיב להם אחד אחרי השני,

האם תחסר לך פעולה נכונה?

כאשר התודעה נמסה

ומשתמשים בה כמו מים,

כך שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו,

ניתן לשלוח אותה לכל מקום

לשם רוצים לשלוח אותה.

זוהי התודעה הנכונה.

אם התודעה נקרשת במקום אחד

ונשארת בדבר אחד,

היא כמו מים קפואים

ולא ניתן לעשות בה שימוש חופשי:

קרח אינו יכול לשטוף

לא ידיים ולא כפות רגליים.

כאשר אין חושבים ''היכן אשים אותה?'',

התודעה מתפשטת על פני הגוף כולו

ונעה לכל מקום שהוא.

אם מגיעים לנקודה העמוקה ביותר,

אזי זרועות, רגליים וגוף זוכרים מה לעשות,

אולם התודעה לא נכנסת לכך בכלל.

(טקואן סוהו, התודעה הבלתי כבולה)

נורמות חברתיות

09.09.2008

החברה האנושית צברה כוח והשפעה הרבה מעל ומעבר לנחיצות שלה כדי שהיחיד יגשים את עצמו בחייו. היא כמו הגולם שקם על יוצרו. המכונה שהשתלטה על המכונן אותה.

בני אדם נמלטו מן הבלגן והדמונים בתוכם, שהפריעו להם לחיות עם עצמם ועם אחרים, ויצרו מערכת מורכבת שקיימת מחוץ ליחיד ודרכה צריכים לעבור כל חשקיו, יצריו, רצונותיו ושאיפותיו. ומה שיחליט, ומי שיחליט הוא ממסד אמורפי אך עוצמתי ביותר: הנורמות החברתיות.

הנורמות הפכו לציווי עליון, שהחליף זהמכבר, את מקומן של המצוות והציויים הדתיים. אלוהים פינה מקומו לנורמות. הנורמות, ובהתאם להן מנגנוני האכיפה, מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: נורמות פורמליות ומנגנונים פורמליים, ונורמות לא פורמליות ומנגנונים לא פורמליים. נורמות פורמליות הן אלו שמתקבלות כחוקים, תקנות או החלטות של גוף מוסדי מחייב; נורמות לא פורמליות הן הסכמות חברתיות שאינן ממסדיות. יש לציין, שגם נורמות פורמליות הן בדרך כלל ביטוי של נורמות לא פורמליות.

ואין נורמות ללא מנגנוי אכיפה, מנגנוני אכיפה הפורמליים, הם כגון  השוטרים ובית המשפט שבידם נתון הכוח לשלוט על היחיד ולוודא שהוא חי בהתאם לנורמות. ומנגנוני הענישה הם: קנס כספי ובית כלא. אך הכוח האמיתי קיים בידי המנגנונים הלא פורמליים, האוכפים נורמות לא פורמליות. למשל,  דעת קהל, לחץ חברתי, רכילות, יראת האל, משמעת פנימית,  למנגנונים הלא פורמליים הללו ואמצעי ענישה, כמו – חרם חברתי, הוצאת שם רע.

כולם חיים בתחושה שהם חופשיים לנפשם, ומחליטים את שהם רוצים וחיים בהתאם לערכים ונורמות פרטיות ואישיות שכל אדם מבשיל תוך כדי חייו, וסופג במשפחתו. אך, כאמור, כוח ההשפעה העיקרי מגיע מכיוון החברה, ונשלט על ידי הנורמות החברתיות. אדם חושב שהוא חושב עבור עצמו, אך אלה הנורמות שהופנמו היוצרות התניה לגבי כל אופן החשיבה, התגובה וההתנהגות של היחיד.

והשליטה לא מגיע מבחוץ, אלא מבפנים. תוך כדי תהליך החיברות והחינוך, מופנמות ביחיד הנורמות, ובבגרותו הם כבר כל כך מוטמעות בו, עד הוא בטוח שהשיקולים שלו הם אישיים, לא מודע כלל לכך שמה שמחליט וקובע ברוב הגדול של המקרים, הם הנורמות הלא פורמליות שהוטמעו והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

***

נורמאליות:

From the moment of birth, when the stone-age baby first confronts its

twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of outrageous violence, called

love, as its mother and father have been, and their parents, and their parents before

them. These forces are mainly concerned with destroying most of the baby's

potentialities. This enterprise is on the whole successful. By the time the new human

being is fifteen or so, we are left with a being like ourselves, a half-crazed creature,

more or less adjusted to a mad world. This is normality in our present age.

R.D. Laing

***

The Hollow Men

T. S. Eliot (1925)

I

We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together
Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats' feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death's other Kingdom
Remember us — if at all — not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II

Eyes I dare not meet in dreams
In death's dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind's singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death's dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat's coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer –

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III

This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man's hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death's other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV

The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdoms

In this last of meeting places
We grope together
And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death's twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V

Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o'clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow
For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.