ארכיון תגית: מוות

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.


——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.

 

 

ההיעדר, שגריר האין.

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים; בפאבים, פרשיות אהבים, לימודים, הקמת משפחה, קידום מקצועי, בנסיעות לחו"ל, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם. חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואין ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.כל הזמן נשען ומפעיל לחץ אל מחיצת הממשות הדקה שהקימו בני האדם בדי עמל.

ואז, כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים.

כך שמנקודת מבט של האין – מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא מוצלח, אלא הם 'קרע' המתהווה בכסות הזו שאנו קוראים לה חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף יווצר הרושם שההיעדר מעולם לא ביקר שם, כאילו אינו קיים כלל. אך כל זאת, עד ההתפרצות הבאה.

והרי החדשות: "שלוש מאות בני אדם נספו בתאונת מטוס". "חמשת אלפים בני אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני". ,מהומות עקובות מדם בבירה". "באחד עשרה בספטמבר (יום קריסת מגדלי התאומים) נספו באמריקה למעלה משלושת אלפים בני אדם". וזהו סוף החדשות.

אך יעבור זמן ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע דרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח איזור של לחץ נמוך בתוך איזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על ידי כניעה להיכנעות: 'בשביל מה להתאמץ"? "אין טעם", "האם זה שווה טרחה"?

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת – מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתיזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שאיפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול זמן סתמי – כמוה כפתיחת הדלת בפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאיתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן קיום החיים דרך מתווך החומר הנו זמני. וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שהם מתחייבים לשלם לאין,כדי שיניח בינתיים לכוח החיים להוציא מתוכו את הזרעים של דור ההמשך. ואחרי שהחיים הולידו חיים: 'אחרי המבול'.

זה מעין חוזה לא כתוב ביניהם: 'תן לי עוד זמן, עוד הולדתי חיים מתוכי', 'זמנך עבר', אומר האין.

השאלה היחידה שנותרה היא: איזה מן חיים מנסים החיים להצמיח עד לביקור הבא של האין: חיים כתוצאה מהזדווגות עם בן/ת המין השני, או חיים הנולדים בתוכנו כתוצאה מהזדווגות פנימית שתתרחש בנו?

 

* * *

"המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל".

אריה יעקב לייב, דון חואן, הוצאת גל, עמ' 61
 

החיים הם תנועה לקראת התכלותם.

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה – את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת).

אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים – על ידי התנועה לקראת חוסר היותם.

התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.

ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.

היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו.

כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.

התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.

הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.

אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה של החיים.

כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.

החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 22.1.2007

קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים

 

הכל מת.

הכל מת ואנשים בכלל לא מרגישים. עוברים בחלל מת, באויר נטול
נשמה ו… כלום. אמנם במבט שטחי נראה כי לא כך הוא, נראה כי הם
חיים בעליזות, מפלרטטים, שקועים, הוזים, בוהים – כאילו הכל לא
מת, כאילו שזה נורמלי ככה, כאילו שכאלה הם פני הדברים וזהו.
אך הכל – מת, מת, מת.
בין זוגות בבית קפה, בעיניים של זה שעבר ממול, בין המדפים
בסופר -מרקט, במושבים- זה ליד זה- ברכבת או באטובוס ובקולנוע
– מת, אין משב חיים, אין זיקה, אין התרחשות, אין עירנות
לאויר השומם המרוקן – מחיים.
היחס לנוכחות של אחרים – הוא אטום, לא פתוח, לא זורם, לא
מתעניין, כל קופסה בתוך עצמה, ובין קופסא לקופסא – מת.
בשיחה בין זבן ללקוח מתלונן, מתענין, מגשש – אין כלום, רק
מלים חסרות יחס אישי, רק מילים שנופלות כמסרים מנותקים על
אזניים ערלות מנשמה, כל מילה יוצרת נתק חדש. והמבטים, אוי
המבטים – לא נפגשים כדי להיפגש ולהחיות את החלל הריק – ברוח
של חיים, אלא יותר כסוכני חרש המרימים פריסקופ כדי לסקור מה
קורה ואז חזרה ל'זולה' האישית.
כן, אך כשפוגשים מכרים, אז זה נדלק פתאום, הפנים אורות,
הקולות מתגברים, יש תנועה, אך חיים? לא, זה יותר כמו בפארסה
איטלקית או צרפתית, שם הכל מוגזם ופלאקטי ומוחצן, משחקים את
החיים-מחצינים רגשות- ומחפים על המוות ששורר מאחורי הג'סטה
הריקה: 'אז מה נשמע'? 'מה העניינים'? 'אני מה זה מצטערת'?
'תשמעו אני חייבת לספר לכם', והרעש והקולניות שמשחקים את
הדינמיקה של החיים – מחפה על האין והריק שקיים מתחת לרעש.
אפילו מתחת ומאחורי מבטי החירמון והחיזור בין בני זוג היושבים
לשולחן במסעדה לא זורמים החיים, לא פועמת הנוכחות, אלא
מסתתרים ושוצפים אינטרסים, מתנהל מסחר עיקש ברגשות, במיניות.
צרכנות אובססיבית, התובעת למלא את הריק שבפנים, כי שם הכל
מת, הכל כבר שבק.
 
ובערב, כששוככת המולת היום, חולפות צלליות אדם ברחובות, רוחות
רפאים עוברות בין הבתים. לאחר שנסחט מהן לשד העמדת הפנים
הצרכנית והאינטרסנטית – כל שנותר הוא התשישות ותלישות
סופניים.
וכך, באפאטיה, ובמוח מעורפל – מגיעים הביתה, כדי לחוות עוד
כמה שעות של מריחת סצנות של חיים ממוסחרים על פני המוות
שבפנים, וזאת על ידי לחיצה על השלט: הקופסא נדלקת ומשם בוקעים
חיים- משוחקים, מזומרים, מתוזמרים, מבויימים. חיים הנצרכים אל
החור השחור שבפנים.
ובין שני הפרטנרים לדירה ולחיים הצופים בטלויזיה – באוירה של
חוסר מוליכות -יושב ומולך הריק, הכלום. יושב וממלא את
כל החלל שמסביב ובתוך בני הזוג הבוהים בחיים שעל המסך, חיים
המתרחשים לאחרים, בשעה שבינהם ובתוכם – הכל מת.

* *
"מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר
להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע
לא נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל
שתגדל תתעצם יותר… אנשים מבקשים לדעת. בוב, מה רב הכאב
בחיפוש אחר הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה
רב המכאוב… האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה
סבור כי באחד הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר
דבר. אתה מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו!
אל תבכה! עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.
והחיים זורמים, זורמים…"
יאנוש
קורצ'אק: "בובו"

"אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות".
ניטשה

 

אנו ההולכים למות – שיר.


דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.


והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.


ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.


איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים

אל החוף – שיר

 

מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.

 

ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.

 

מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.

 

לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה וחוזר חלילה.

 

קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.

 

כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות