ארכיון תגית: מורדים

המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפור וניתוח פרשני).

                                                                               פרומתיאוס גונב את האש מן האלים.

סיפורו של מצלצל הפעמונים:
בימי הביניים היה מקצוע ושמו `מצלצל פעמונים`, והתפקיד כלל לצלצל בארועים חשובים; בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה.

בכפר אחד בצרפת אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה. יום אחד הגיע בחור צעיר רעב מאוד ונואש ורצה מאוד את העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד לשרוד. אמר לו החכם: "כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם". הבחור הצעיר נדהם והתנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה להפסיד והוא עשה זאת.

והנה לתדהמת כולם – הוא שרד, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים הוא חזר לחכם להבין מה כאן קרה? "ראה" אמר לו החכם "כל בוקר אתה מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח, ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע, וזה משפיע עליך, אתה לוקח את זה פנימה (חש בזה ולוקח את זה באופן אישי) ונעשה חולה. והדרך היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם – זה על ידי לחץ נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות, אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות וכך הקללות שלך הגנו עליך מפני הקללות שלהם".הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: "מה הזה השטויות האלה"? אך בהיותו צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים (תרתי משמע).

ביאור ופרשנות:

רמה א`: מה שהזקן לימד את הצעיר זה את `תיאוריית המרד`, הוא לימד אותו למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. כולם עשו את מה שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני -נקניקים. מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו: דרך המרד. נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין את הראש כמו קודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות 'כפוי טובה ' ולהתנגד להם. הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה. ושילמו על כך בחייהם; אין מתנות חינם. כמעט כל משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר חייב היה למרוד גם במשרה הנוחה וגם בקללות שהם קיללו אותו על כך שהוא העיר אותם.

אך מה המשמעות של הקללות הללו? ובכן החברה מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה קבועים, בתים נוחים, מכוניות נוחות, וכו' וכו' – אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח סופג הבורגני הנאמן מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות, אגוצנטריות, נצלנות וכו`) . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות. חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן – יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם -כמחיר על הנוחות הזו שהוא ספג כל חייו. כי בתמורה לנוחות שממנה הוא כה נהנה – הוא חייב להתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה, התודעה והרוח. וכנגד כל אלה שמחכים לו בהמשך הדרך – מנסה לחסן אותו הזקן החכם. הוא בא לחסן אותו מן המוות הרוחני והנפשי שמחכה לו וכך הוא אומר לו: "ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות – כאן תתחסן כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות הנוחות".

האדם בתוך תוכו.

רמה ב`: ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל להעיר אנשים אחרים. זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז. תושבי הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל משתי קצותיו: הם ידעו שהם צריכים מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים? הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס, זה קרה עם ישו, עם הנביאים וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את האנושות למה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של המציאות. רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות. והם בין הפטיש לסדן. כי הכפר שכר את מצלצל הפעמונים בכסף מלא וכשהוא עושה את מלאכתו – משלחים כלפיו את כל השטנה בעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה). אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים (כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו בהם. (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או להפיל על עצמם מחלות קשות). וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם כך הוא חייב להתגבר על תחושה של "זה לא יפה מה שאני עושה להם". הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל שלמונים ומתחת לפני השטח – סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא מעיר אותם מחלומותיהם . עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר. וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן – חייב להבין שרע גורלו. אם לא יצלצל בפעמונים – הוא נדון לשכחה, אם יצלצל הוא יקבל קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל. יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל; ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד ההמון השקט מחוק הפרצוף. ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר למציאות כמות שהיא.

——————————————————————————–

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

חזקה מאהבת אישה את גבר, )אך לא אם את תינוקה(,

היא שבועה וברית.

-אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.

אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת

-אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

שואגים פנימה,

לתוכם הם שואגים,

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה.

אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.

-בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

-בדרך להיות מורד – מצילים רק את הכבוד.

הכבוד האבוד של הדפוק -

הוא כעת הלבה מפי הר געש

מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים".
גבריאל רעם

================================================
מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

תעתועי הממסד במורדים בו.


מרידה בתרבות העדר ובעריצות הנורמות החברתיות – כמשימה בלתי אפשרית.

 


They'll stone you when you're trying to be so good

They'll stone you just like they said they would

They'll stone you when you're trying to go home

They'll stone you when you're there all alone

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're walking on the street

They'll stone you when you're trying to keep your seat

They'll stone you when your walking on the floor

They'll stone you when your walking to the door

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're at the breakfast table

They'll stone you when you are young and able

They'll stone you when you're trying to make a buck

They'll stone you and then they'll say good luck

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


Well They'll stone you and say that it's the end

They'll stone you and then they'll come back again

They'll stone you when you're riding in your car

They'll stone you when you're playing you guitar

Yes But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

Alright


Well They'll stone you when you are all alone

They'll stone you when you are walking home

They'll stone you and then say they're all brave

They'll stone you when you're send down in your grave

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

בוב דילן


——————————————————————————–

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.

זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.

כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.

ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.

הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.

מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?

מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?

למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.

איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.

אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.

כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.

וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו – שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.


חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי המילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.

אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו, החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.

וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.

הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.


לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.

ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.

שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.

שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.

הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.

ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת. יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.


וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.

וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.

כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.

וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).

בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד.


וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.

וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.

וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.

למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.

וזה מבלבל מאוד, זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.

שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).

וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.

יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.

בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.

וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.

כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.

*

''מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה''

ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty

*

באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי, אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד.


אילנה: ''ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן לא חשובות, ובטח לא מאתגרות''.

עיתונאית: ''ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה''.

אילנה: ''נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי ''לא''. אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה''.

''הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה ''הכי אני אוהבת להיות אמא''. אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי''.

עיתונאית: ''חלק מהמשחק לפי הכללים היה ''לאנוס את המבטא הארגנטינאי'' שלך?

אילנה: ''כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק''?

''יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב''.


מתוך ראיון עם אילנה דיין, ''ידיעות אחרונות'', מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 


*

''Remember, remember always that all of us,

and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries.''

Franklin D. Roosevelt

before the Daughters of the American Revolution

*


The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003

 

על הבינוניות.


"שיווי המשקל לבדו הורס את הכוח, מבטל אותו. הסדר החברתי אינו יכול להיות אלא שיווי משקל בין כוחות".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 198


——————————————————————————–


כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר זה קורה לרבים בגיל זה או אחר, הם הופכים לבינוניים. ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, כמו בשירו של נתן זך,

והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד צנזורה קשה; 'אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא שמקובל'. כך מתנהגים כולם. וכאמור, צעירים, ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עימו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר, בעל חן אישי ומקורי. בינוניות הינה ספח מזדחל. אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו ואינו מתבונן בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה שפשתה בהם. ורובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "אז בשביל זה כל מה שהם עברו היה כדאי"? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות אגם דלוח של מי שלא זורמים לשום מקום"? הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה להבחין בה, אך היא כמו שיתוק. ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה היא פסגת המיצוי

וההוצאה לפועל של הקיום. ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים עליהם ועל אחיהם הגדולים; הבורגנים, בקטע הבא(, הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי

שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא מדובר על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. וזה קורה לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה לפקידים. מה שקרה להם הוא מחזור עצמי, שכפול של גנטיקה ידועה מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. מאוד לא מקורית, כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם החוזרות על עצמן. הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות

ובין מה שקיים. זה חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים בינוניים זה לישון. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח וזה קשה; שיהיו רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, אבל המים

הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע. ומה שמעניין בבינוניות טוטאלית זו היא הולכת השולל העצמית. כי החריג, המקורי והמוזר – יודעים עליהם שהם שונים והולכים על דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. בעוד שהבינונים דווקא אומרים ומתנהגים בבינוניות הגדולה ביותר מתוך תחושה והרגשה שכך הם מקוריים וייחודיים. הם למשל פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט פיתגורס.

כי ניתן להיות בינוני ללא תחושה של "מה לעשות, זה מה שיש" בינונית בלבד, אבל לא. הם מדברים ונעים ומתנהגים בדפוס הצר וההמוני הזה, כמו מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, ועם שאיפות אגוצנטריות שרק רגישות )באופן מאוד סובייקטיבי( אישיות מאוד אך הן נראות

ומתנהגות כרפליקה חיורת של כל האחרים. צריכים להודות; יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק, עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ואפילו לרוח – כאן בינוניות היא כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים. מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים שיאים על ידי עצם כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק –

כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות בינוניים. וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות, הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה; מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם? בינוניות שכוללת בתוכה תתי מושגים כמו: 'הכל כמו כולם'. שום דבר לא יותר חשוב ממשהו אחר, תלוי אם כיף לך עם זה', לא לעשות גלים, לא להתבלט 'עם קיטבג? בלי קיטבג'?. במפגש עם בינוניות ישנה התחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. או שאבק הצטבר על דפנות חפציו. וזו בדיוק התחושה שמקנה הבינוניות; אויר עומד ואבק מצטבר יונים חיוביים. משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו. כי המדובר על בני אדם שלחופש

ולפראות נולדו, אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהם הרוח הפראית של החופש המתפרץ. הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר

הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בו ויכול להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של ג'ורג' ברנרד שואו שאמר כי 'הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז אותו על הצעירים'…

וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בעוצמה; יש בתוכם את אותו קול משולח הקורא בתוכם משהו כמו: "ואת רוחי ונשמתי לא יסרסו ויטילו אותה כמו כלב משוטט למעצר בית במלונה של הבינוניות".

אך מה עשו לנו אחרי גיל 30, לאחר שהרוח הפראית עזבה את הגוף ושום פראות לא עברה אל או לא צמחה מן הנפש? כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר שהוא מוצא לפניו, או יותר נכון הוא מקשקש ביתר שאת מתוך תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה. מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים? אי אפשר להגיד שאנו גמדים, הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על ניצחון בויכוח עם בןת הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים; להיות גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, בבינוניות. לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, בינוניים.

כמו שכתב איבסן לקראת סוף 'פר גינט' שלו, "פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822, פר משוחח עם מתיך הכפתורים שליח המוות(; הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזרה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבד ברווח שבין הכסאות )של איך שכולם מתנהגים ואיך הוא מרגיש באמת. את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג'ון לנון על השום-אדם, כלום-אדם 'אדם בשום מקום':


Nowhereman

"He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's as blind as he can be, just sees what he wants to see

Nowhere man can you see me at all?

Nowhere man, don't worry, take your time, don't hurry

Leave it all till somebody else lends you a hand.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody".

John Llennon

 

 

 

וכדאי לציין כאן, כי אם יש בדברים אלו משום טענה, היא לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. יש חלק נכבד מן הבינוניים, שהתחילו את חייהם, עם הבטחות גדולות, לשינוי, למקוריות, ליצירה לחוסר התפשרות, ובמהלך החיים, המשרות הנכבדות, והפנסיה המצטברת, גרמו להם לשנות את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, הם בינוניים, כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת הקונפורמיות ששכרה בצידה ולהם מוקדש הקטע הבא;


"מכרתם את החלום מוקדם מדי.

אומנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהישגנו,ועל-פיהן בלבד,

אך למה לצמצם את עצמך מהר כל-כך, כבר עכשיו,

לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: "כדאי

לי, לא כדאי לי". "משתלם, לא משתלם"? כל זה מוקדם מדי! מה

לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעי םהחזקים

מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות הלחוטף

את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות "מצב חשבון".

אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה ומעמד

כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של

הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.

כי הרוח נולדה חופשית.

אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.

הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות

הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות

שהיתוו לכם הממסד ודעת הקלה.

אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל "הקופסאות

הקטנות" )כשם שירו של פיט סיגר, זמר המחאה של שנות הששים.

שהתריע בשיר זה על המנטליות הזעיר בורגנית מחוקת הפרצוף(,

שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת כימה עוד את הניחוח הרענן

של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות

עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי אמון באינסטינקטים

שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.

התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם )יהא אשר יהא(. נהפכתם לקטנים,

לבלתי חשובים, לבינוניים ובני תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור

לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן

ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום

הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו

עכשיו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה".

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר". מאת גבריאל בן יהודה,

הוצאת גל, 991, עמ' 151-152

 

——————————————————————————–

© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, אפריל, 2006

 

 


 

אאוטסיידרים והדרך אל החופש.

הנה החלק הראשון של ההרצאה בנושא האאוטסיידרים:  http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

***

חלק א': בית הכלא והמילכוד
מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי מן הסתם, הוא כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.

בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור, בדרך להתפרקות נפשית, גופנית, או שניהם גם יחד.

(חיבור שלם על נושא האאוטסיידר מצוי בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הנה קישור למספר פרטים על הספר: http://tinyurl.com/nrvck ).

כן, קשה או מר גורלו וסופו של האאוטסיידר. משול לפרחי השלג הענוגים והמרהיבים שצצים ליום אחד בתוך מרחב האדמה הקפואה, צדים את העין ביופיים, אך מחמת עדינותם והפגיעות הרבה שלהם, סופגים מכת קור מקפיאה, שצמחים גסים יותר עומדים בהם ללא קושי, אך לא הם; יופיים ועדינותם לא עומדים בפגעים שבאים אליהם מן הסביבה הקשה. מה שגורם להם להבליח ולהעלם.

וכפי שאין למצוא פרח שלג בן יומיים, כך אין למצוא אאוטסיידר בריא ושלם נפשית וגופנית, בגיל שמעל לחמישים. הקשיים החברתיים מאכלים אותו כמו רטיבות את הברזל. שהרי אם דגים חיים בים, עופות בשמים, תולעים באדמה – בני אדם חיים באקולוגיה של החברה. זו האקולוגיה אותה הם נושמים וממנה ניזונים. והיא שקובעת גורלם.

(הרחבה של נושא ההשפעה האדירה של החברה על היחיד במאמר על אמיל דורקהיים:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/durkhiem.html

והאאוטסיידר הוא פרח שלג שכזה. השונות שלו היא לצנינים בעיני שוכני חברת העדר, והם מנסים לערער אותו. (אולי מתוך נסיון להניע אותו לוותר על שונותו למען הצטרפות לדרך של כולם. או מתוך נסיון לשבור אותו לגמרי). וכך בתוקף התדר השונה שהוא משדר, הוא סופג יותר קשיים ומפלות מאשר האינסיידר המצוי. ועל כך בסידרת מאמרים שנקראת: ''גורלם של עדיני הנפש'':

לחלק א´:

http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-347.htm

לחלק ב´: 

 http://www.articles.co.il/article/1805/גורלם%20הקשה%20של%20עדיני%20הנפש,%20חלק%20ב'%20? נפשם של עדיני הנפש

לחלק ג´:http://www.articles.co.il/article/1806/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9,%20%D7%97%D7%9C%D7%A7%20%D7%92'%20-%20%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94

 


ולא רק שהחברה משדרת לו מסרים סמויים שנועדו לגרום לו לפקפק בעצמו ולהכנס למשבר – היא גם לא מעניקה לו תמיכה ומשען – עם היכנסו למשבר הבא. וכך, הוא נופל למשברים לעיתים קרובות, (בגלל שדרי ביקורת מן הסביבה) וגם לא מצליח לצאת מהם בגלל חוסר תמיכה חברתית. בני אדם אחרים מקבלים תמיכה חברתית בשעת קושי, לו יש רק את עצמו.

למה הדבר דומה?

לסלסילה תלויה הצריכה להכיל כובדן של אבנים המוטלות לתוכה, אם היא מחוברת וקשורה לחבלים חיצוניים, שקשורים לבית או לעץ, הסלסילה תוכל להכיל אבנים רבות, מבלי שתיפול ותתרסק. אך אם היא תלויה רק מחוט אחד, ללא קשרים חיצוניים נוספים, היא לא תעמוד בזה; מעבר למשקל מסוים, הצירוף של כובד האבנים וחוסר מקורות תמיכה חיצוניים, יגרום לה לקרוס ולהתרסק.

כך ההאוטסיידר, היות ואין לא מקורות תמיכה חיצוניים – כל שיש לו בעת משבר זו התמיכה שלו בעצמו, מבפנים.

וכך אנו מוצאים מעגל סגור של הרס עצמי, שמזין את עצמו, הוא סופג משברים בגלל התדר הנפשי שהוא נושא עימו, ואז הוא נכנס למשבר, וצריך להחלץ ממנו בכוח האמונה שלו בעצמו, (כי אין לא מקורות תמיכה חיצוניים), אך כאן חוזרים לנקודת ההתחלה; איך יאמין בעצמו, כשכל העולם בערך טוען שמשהו בו לא בסדר? שהרי כל הזמן הוא מקבל איתותים השליליים של: ''אתה לא בסדר'', ואותות אלו מערערים את האמון שלו בעצמו. ואז הוא פונה כנגד עצמו ומטיל ספק בעצמו.

כך שלא רק שהוא לא מחזיק מעצמו ומחזק עצמו, (לאור השדרים השליליים מהחברה) הוא גם מחליש עצמו, על ידי פניה כנגד עצמו. וזאת הוא עושה מכיון שהוא מקבל את ה'אתה לא בסדר', מצד החברה, כפשוטו.

אכן, קשים חייו של האאוטסיידר. וחייו של האאוטסיידר הבוגר כבר אינם קשים, הם בלתי אפשריים.

אז מה הפתרון? מהי הדרך?

ובכן, כמו בכל מילכוד, הקירות רחבים, גבוהים ועבים, והם מקיפים מכל עבר. ודרך המילוט קטנה, צרה ומוסתרת.

אמנם האאוטסיידר חי במילכוד, אבל כולם חיים בבית כלא. וזהו בית כלא תודעתי. כולם כלואים בבית סוהר תודעתי; התודעה של כולם (רובם), צרה, מקובעת, שטוחה, רדודה ומצומצמת.

 

ואם הקיום והחיים הם פנורמה, אזי אנו חיים אותם דרך חרך תודעתי צר ומצומצם. ואם להשתמש באנלוגיה אחרת, אם קליטה מירבית של החיים היא צילום וידאו בזוית מסתובבת ב360 מעלות, הרי שהקליטה התודעתית הקיימת משולה לצילום סטילס, אחת לכמה דקות.

אנו קולטים ומתייחסים רק למה שנופל במרווח שבין המוסכמות החברתיות מחד, לעריצות האגו, מאידך.

המוסכמות החברתיות מצמצמות את המרחב החיצוני ואילו עריצות האגו מצמצמת את המרחב הפנימי.

המרחב החיצוני קשור לקליטת והבנת המציאות. ואילו המרחב הפנימי קשור לשלווה ושקט נפשי. כלומר, ההאאוטסיידר ממולכד בתוך בית כלא תודעתי – מבחוץ, ובבית כלא נפשי – מבפנים.

שוכני בית הכלא התודעתי הרגילים, הרוב השקט – חיים בבית כלא משוכלל, עם מערכת בידור ורווחה משופרים. בעוד שההאוטסיידר מקבל את התנאים הירודים; דחוק לפינה, סופג עלבונות וקשיים.

והוא נע בין שניהם: בין המילכוד האישי שלו בתוקף היותו אאוטסיידר ובין הסלידה שהוא חש מצרות האופקים התודעתית של הרוב. האחרים, לא סובלים ממילכוד, אלא מתמיכה חברתית, ולגבי בית הכלא התודעתי – אין להם מושג. ואילו הוא, סובל פעמיים, האחד בגין הכלא התודעתי, והשני בגלל המילכוד האאוטסיידרי.

כי גם אם יצא מכלא אחד, עדיין מחכה לו השני; גם אם יזכה להיקלט ולהתקבל על ידי החברה, עדיין ימצא עצמו כלוא בבינוניות, שטחיות, נהנתנות, צרות אופקים וכו'. ואם יצא מבית הכלא התודעתי, עדיין ישאר אאוטסיידר ויסבול סטיגמות וקשיים.

אז נכון שלעולם לא יצליח למחוק את תווית האאוטסיידר, (אלא אם כן יתרום תרומה משמעותית לחברה בתוקף יצירה שתקבל תוקף של קונצנזוס), אך לו ישנה אפשרות שאין לאף שוכן בית כלא תודעתי אחר; רק לו ישנה האפשרות המצומצמת לברוח מבית הכלא.


ומדוע כך? ובכן, דווקא זה שחי בתוכו וגורם לחברה לנדות אותו, הוא הזרע למהפך תודעתי. דווקא זה שהוא לרועץ לו, הוא דווקא זה שיכול להציל אותו.

רק מי שישי לו קוד גנטי נפשי פנימי – יכול. והקוד מצוי אצל האאוטסיידר, המופלה לרעה, המנודה.

אך כאמור, ההימלטות מן הכלא פחות מטרידה את אלה שאין להם את זרע החופש התודעתי, היא מטרידה בעיקר את ההאוטסיידר, הוא נחנק שם. אך, כאמור, לו יש גם את הכרטיס לחופש. יש לו את מפתחות החופש.


חלק ב': הטרנספורמציה התודעתית
מדובר אם כן על כך, שכולנו שוכנים בבית כלא תודעתי http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_20

בית כלא מרווח ומבודר אמנם, אבל בית כלא. ודווקא השוכנים שחייהם קשים ולא סלולים, הם אלה שיכולים להימלט ממנו. הם, האאוטסיידרים. בתוקף הייחוד הנפשי שלהם הם נושאים בתוכם את זרע החופש.

אך הסיכוי כי זרע ייחודי זה יקבל מכת חיים ויצמח ויגיע לפריחה תודעתית, זעום ביותר.

כאמור, הרוב הכמעט מוחלט של האאוטסיידרים, נסדק, נשבר ומתרסק – תחת עול המשברים של החיים החברתיים. רק אחוז קטן מביניהם ימצא את פתח המילוט מן הכלא התודעתי הקולקטיבי (משל המערה המפורסם של אפלטון: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_10 ).

וכאן נשאלת השאלה: מה עושה את ההבדל בין אלה שמצליחים למצוא את פתח המילוט לבין האאוטסיידרים שנותרים להינמק בכלא הכפול (זה של התודעה וזה של האאוטסיידריות שלהם בתוכה)?

ראשית צריך להבין כי הסיבה העיקרית להתרסקות הנפשית של האאוטסיידר, נעוצה במצב הרגשות שלו; הוא לא מסוגל לשאת את עוצמת המכות שהחיים מנחיתים עליו, כי קרקע רגשותיו דקה ופריכה, אינה מסוגלת לשאת את כובד המכות. ותחת כל מכה הקרקע נפערת והוא נופל ונבלע לביצה רגשית טובענית של רחמים עצמיים (חרדה) וצער קיומי (דכאון).

הדבר היחיד שיכול להציל אותו זה חום אנושי ואהבת אמת.

אם ימצא מישהו ולו גם מישהו אחד בלבד, שיעניק לו אחד משני אלה, יקרו לו שני דברים; האחד, הוא ימצא מישהו שיתמוך בו בשעת משבר ויקבל אותו גם כשהוא נופל, וכך ימנע ממנו התרסקות בכל פעם שהחיים הקשים גורמים לו למשבר. והדבר השני, הוא ימצא מרחב מחיה שלתוכו יזרים האחר האוהב, חום אנושי בלתי מותנה, ואז זרע התודעה שבתוכו, יקבל את התנאים של יובש וחמימות להם הוא זקוק כדי לנבוט.

כן, מה שהאאוטסיידר זקוק לו זו תמיכה רגשית, שתעניק לו יציבות ובטחון רגשיים. ושוב, מספיק שקיים עבורו אדם אחד שמעניק לו תמיכה בלתי מסוייגת ונותן לו תחושה שהוא שם עבורו כל הזמן וללא תנאי (מעין ''גשר מעל פני מים סוערים'' של פול סיימון) – כדי שזרע החרדל* שבתוכו יוכל לנבוט ולהגיע לממדי עץ ענק.

זרע החרדל כלוא באדמה קשה וחוסמת; בחושך, בבדידות. העץ כבר מצוי בחופש, 'משוחח', עם גלי החיים, רוחות השמיים וגשמי הברכה. נותן פרי והופך לחלק ממחזור החיים.

כמו המרחק בין הפרפר לזחל שקדם לו; בהיותו זחל הוא זוחל במאמצים אדירים להגיע לעוד חלק באותו ענף של העץ שעליו הוא מוצא עצמו. ואילו עתה, בהיותו פרפר, הוא יכול לפרוש את כנפי הפרפר המרהיבות שלו, ולחוג חופשי וקל כנוצה, בשמי התודעה הבלתי נגמרים.


***

גבריאל רעם

23.6.2006

——————————————————————————–

*רעיון זרע החרדל מופיע בברית החדשה: מתי י''ג 31-32.


31. ''הוסיף וסיפר משל אחר: ''מלכות השמים דומה לגרגיר חרדל אשר לקחו איש וזרע אותו בשדהו.

32. אומנם קטון הוא מכל הזרעים, אך לאחר צמיחתו גדול הוא מן הירקות והופך לעץ, כך שעופות השמים באים ומקננים בין ענפיו.''


——————————————————————————–

הערה:

מן הסתם עץ החרדל אינו עץ אלא שיח שגובהו לעל היותר 60ס''מ אבל עדיין המרחק בין הזרע הזעיר לשיח הגדול – משרת את הנמשל

גבולות הקונצנזוס ושוליים חתרניים.

החברה כחברה – כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'?

ראשית נעשה סדר:

זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום הוא נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג. מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;

א'. קונצנזוס.

ב'. שוליים.

ג', חריגות.

אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא החריגות. ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ונגסו הן בשולי אמצע הדרך והן בשולי החריגות כך שאמצע הדרך הפך לצר יותר, ופחות 'פרה מקודשת'. ואף החריגות הפכה לצרה יותר אך לפחות ביזארית וליותר מקובלת. וכך השוליים התרחבו )והם סוחפים אליהם המון אנשים שהיו חריגים ומרובעים. החריגות כבר אינה מוקצה מחמת מיאוס, אלא היא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס כפחות מקודש ויותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים. נראה כי אם פעם המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט שלא הייתה קיימת – הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו השוליים ותחום החריגות – מתרחבים על חשבונה.

יחד עם התרחבות השוליים על חשבון שני המעגלים שבצידיה, ישנה במהלך השנים האחרונות תנועה מן השוליים והחריגות כלפי המרכז; בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן השוליים אל החוץ. למשל, הומוסקסואליות הייתה חריגה והיום היא בשוליים. רפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד כה למרכז הממסדי. אך יש מן הכזב בתחושה כי המרכז מצטמצם וכי השוליים מתרחבים, )מתרחבים גם מכיוון החוץ, על ידי הצטרפות של החריגים אל השוליים.

ניקח דוגמא אחת מני כמה ונתמקד בה; תחום הרוחניות. ובכן עד לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות ממסדית, הייתה נחשבת לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר הוויתור על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכיום היא כבר לא רוחניות שוליים, שהיא אנטיתיזה לחמרנות אמצע הדרך, הקוראת תגר על המהות של חיי המרכז, אלא רוחניות שמעניקה לאנשי אמצע הדרך גלימה מרהיבה עליה רקומים קישוטים רוחניים מקסימים. ומאחורי הגלימה אותה בורגנות שטוחה ומבולבלת. וכך המעבר של הרוחניות מן השוליים למרכז, אומר כי היא מוותרת על המהות של היותה שוליים והופכת לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג. המהות של הרוחניות )בהיותה עדיין בשוליים( הייתה בקריאת תגר על מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה שקורה. אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב באמצע, היא ויתרה על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשמקלפים מעל מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם: הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו' – את הכסות האזוטרית או המיסטית, נמצא שם את אותו מצב נפש ותודעה ישן של הזעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחנות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'. וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך הקונצנזוס נכנע ללחץ של המורדים והשונים והוא נתן להם, לשוליים לחדור את הקונצנזוס וכך השוליים התרחבו והמרכז הקונסנסואלי – נעשה צר יותר, ולא היא, האמת היא שאמצע הדרך התרחב. ובזה שהיא הרשה לשוליים של העידן החדש, הרפואה האלטרנטיבית לתפוס מקום ולהתבסס, – הוא בעצם לא הצטמצם אלא התרחב, כי השוליים הם לא שוליים אמתיים, הקוראים תגר באופן מהותי על הקונצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שהתחפש לשוליים חתרניים. אך הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה באופן צרכני אוגואיסטי – במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך סובייקטיביות אינדווידואלית. השווה בין השוליים והמרכז עולה בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב,

חוסר הצדק – ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות. כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין צועדי 'אמצע הדרך', כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, וזאת בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, כי מסביבם השכנים והידידים ממשיכים לחיות חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. ובזאת ברמת המהות אין הבדל ביניהם, שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.

המתודה השתכללה אמנם )אצל השוליים המתחזקים( אך מתחת למאמץ ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרו בעינם. קו דמיון נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי. בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות. וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה אותנטית – מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו האנטיתיזה לבינוניות הקיימת , מצויה דווקא בתוך התרבות הנוכחית. רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית. ולא היא, כאן המרד טהור, אך הוא מחופש לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מקומות נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלה. הממסד מתייחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'. וכך, אם מאחדים את המסרים של כמה יצירות אמנות, למשל של קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך כשהמסר מתמסמס בתוך  היצירה עצמה, זה יוצא מטושטש. המסר החתרני נבלע במעשה היצירה. אם היו מלקטים את כל המסרים של כל היצירות הללו למסה אחת, זה היה חתרני להדהים, אך כשזה בתוך יצירה אחת ואין השוואה ביניהם באמת המסר והמהות זה מסתדר עם איך שלמדנו להתיחס לאמנות; כאל כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך. כלומר, האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר. בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית טכניקות – אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם חוזר לחברי השוליים או החופש להאמין שהם בדרך לאושר הרוחני או הגשמי( והם צריכים אך לתרגל ולהאמין. לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה – מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים. וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – בוערים הדמונים – תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות. הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה. הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
——————————————————————————–

 

מאמר זה נכתב לאחר שהושלמה עריכת הספר: "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. אפריל   2006

ועל כן לא נכלל בתוכו, אך בתוכנו הוא ראוי להכלל בתוכו.

 

אודות הקטגוריה: היחיד וההם.


הערה: רוב המאמרים במדור זה מתוך הספר: ''אאוטסיידרים ומורדים''. או הופיעו לאחר שעריכת הספר הושלמה, אך היו אמורים להכלל בתוכו. יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, באפריל 2006.

————————————————————————————————————————–

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

***

היחיד תמיד לבד. והם לכאורה ביחד, אך מפורדים ומפוררים. מאוחדים רק קומסטית, רק אינטרסנטית.

והיחיד? בעיקר מתויג, מתויג כאאוטסיידר, אלא [אם כן הצליח להשתחל למערכת כלשהי המקנה לו זהות וחסות מתוקף עוצמתה וכוחה (הכמותי, בעיקר)].

ועם זאת היחיד המוקצה בתוקף יחידותו הוא התקוה היחידה. אך זאת רק אם יצליח להימלט מן הרשת החברתית הפרושה סביב ולשרוד במדבר הציה של יחידותו הלא שייכת.

ואיך ישרוד? רק אם יצא למסע, מסע מנקודת ההתחלה של היותו יחיד מוקצה אל נקודת הציון של היותו יחיד מורד.

לבד ושלם, הוא והבדידות הקוסמית.

וזאת מתוך ידיעה מלאה, שיום אחד הוא יבלע בה ללא שוב.

בודד וחשוף, יחיד ושלם. הוא וגורלו.

לבד, כי כך הוא בא וכך הוא יצא, לא הביא ולא לקח, מסרב לנוחם המכזב של האשליה החברתית.

——————————————————-

''התקופה שלנו הרסה את ההירארכיה הפנימית. איך ייתכן שתניח להירארכיה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחורנה אינה אלא בבואה גסה של הראשונה''?

סימון וייל, ''הכובד והחסד'', כרמל, עמ' 205

 

מונח מפסיכולוגיה חברתית: ''פיזור אחריות'':
פיזור אחריות הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, שמתיחס לתופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא להסיר מעצמו את נטל האחריות. תופעה זו באה לביטוי בעיקר בעת הגשת עזרה לנזקק. כאשר בסביבתו של נתון במצוקה יש רק אדם אחד, ישנם סיכויים רבים יותר שיקבל סיוע מאותו פרט, בעוד שאם ימצא באותו מצב בתוך המון סיכוייו לקבל סיוע דווקא פוחתים. הפתרון למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה שכשאדם נמצא עם עוד אנשים , הוא נוטה לזרוק עליהם את האחריות, מה שקרוי בלשון המקצועית ''פיזור אחריות''.

לעתים נובעת התופעה לא רק מכך שהפרט שואל את עצמו, ''מדוע דווקא אני?'', אלא בגלל שלעתים הוא סבור שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה, ואת עצמו הוא רואה מה שקרוי בסלנג ''ראש קטן''.

ברור שכאשר יש לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, אפקט ''פיזור האחריות'' יצטמצם, או אם הוא נותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות.

וכך בצורה פרדוקסלית (לכאורה) יכול להיווצר מצב שבו אשה שעומדת להיאנס ברחוב ראשי, בו מציצים מהחלונות מאות עיני דיירים, ומתברר שמוקד המשטרה לא קיבל דווח על הענין. לעומת זאת אילו זה היה מתרחש ברחוב צדדי לעיני עיניים בודדות, היה סיכוי גדול יותר שמישהו היה טורח להזעיק את המשטרה.

המחשה ספרותית של הענין מובאת בסיפורו הקצרצר של גרשום שופמן שנודע בספרות העברית כאמן הספור הקצרצר, ''השניים'': ''בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו''.


 

תקציר (סיכום) של הספר: "אאוטסיידרים ומורדים" – גבריאלרעם.

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים", התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.

אאוטסיידרים התאחדו!

לינק: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA