ארכיון תגיות: מחזה

החיים כדרמה או טלנובלה


אדם יכול להיות נקי מעצמו ומלא בחיים. או מלא בעצמו וחסום לגבי זרימת החיים.

ככל שהוא מלא בעצמו, כך יחסום את החיים.

במקום נוכחות מעורבת, מזדהה – עם חייו. מודעות בלתי מעורבת, של צופה.

האדם המעורב או המזדהה עם חייו, הצלחתו כשלונותיו וכו' – הוא העיקר, הוא השחקן על במת חייו, אך במקום זה הוא יכול להיות מנהל הבמה, שזז הצידה כשההצגה מתרחשת, כדי לא להפריע.

ואנו מפריעים. החיים עבורנו זה אותו תחום צר ודחוס המשתרע בין קוטב אושרנו המקווה לקוטב סיבלנו המתהווה.

ומתוך הזדהות עם הרצון להיות מאושר והפחד מפני כשלון וסבל – אנו מתערבים כל הזמן בחיינו, כמו אמא יהודיה שלא יכול לתת לילד לגדול בשקט, מתערבת ומנסה לחיות את חייו במקומו, כדי לחסוך ממנו טעויות וצער. אבל בכך לא מאפשרת לו לחיות.

ההכנסות והבחישה הזו לתוך ובתוך חיינו, לא מאפשרת להם לזרום, להתרחש, להיות.

והנוכחות התמידית הזו שלנו בתוך חיינו, חוסמת אותם.

חיינו הפכו למחסן במקום קו מתח גבוה.

מלאים ברעש הצורם ובחריקות של: 'טוב לי, לא טוב לי', במקום שקט פנימי שמאפשר לסימפוניה של החיים הגדולים לעבור דרכנו ולהדהד בנו, בעוד אנו מאזינים וצופים בהם כפי שהם מתרחשים מחוצה לנו ובתוכנו. בתוכנו ובלעדינו. כשורה הסוגרת בשירו של ג'ורג' הריסון: * Within you and without you

""and life flows on within you and without you

בתקליטם האלמותי של הביטלס: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

במקום להיות הצינור ריק הפכנו לגושים החוסמים אותו.

במקום חלל פתוח הפכנו לפיסות הרהיטים הנכנסות ויוצאות ממנו.

והגושים והרהיטים הם העצמיות/האגו שלנו. האגו סותם את מעבר החיים, לא מאפשר לחיים האמיתיים להתרחש בנו ודרכנו.

החיים מנסים לעבור דרכנו ולטאטא החוצה את האגו החוסם. אך משהו מדביק אותו לדפנות הצינור וקירות החדר של חיינו. והדבר הוא ההזדהות שלנו עם שיאי האושר מחד ועם תהומות היאוש והדכאון מאידך.

ההזדהות הזו הופכת את חיינו לטלנובלה. בטלנובלה הכל אישי, דחוס ומלא ביצרים גועשים, רגשות לוהטים ובני אדם שנפגעים, מקנאים, שוקעים לתהומות של ייאוש, מפרפרים בתקווה חולפת, נלחמים על כל פיסת אושר קורנת.

אך החיים אמורים ויכולים להיות דרמה. אם בטלנובלה העיקר הן הדמויות וההזדהות עם אושרן וכאבן הרי שבדרמה העיקר הן הכוחות, כוחות אדירים שמזיזים את יחידות חיינו הזעירות, משל היו פיסות שעם על מי נהר גועש – מבלי שיש לנו יכולת או שליטה על כך.

אך כדי לתת לדרמה של החיים להניע, להפעים ולחשמל אותנו – עלינו לקבל פרספקטיבה, ובה נוכל לראות את הפרופורציות האמיתיות; אודות היחס והיחסיות בין אושרנו וסיבלנו האישי, נוכח מרחב היקום והאינסופיות של הזמן.

כדי שהדרמה של החיים והעולם תתפרש לעינינו ותניע אותנו מבפנים, עלינו לפסוע מחוץ להזדהות עם הטלנובלה של חיינו.

ואז נוכל להתחיל לחיות.*


——————————————————————————–

*כדי 'לפסוע מחוץ להזדהות' – עלינו לפתח ראיה מבחוץ, ראיה של 'הצופה', לשם כך עלינו קצת להיות זרים לעצמנו. ואכן ישנו מונח בספרות, שירה ופרוזה, שנקרא: 'הזרה', ומטרתו לאפשר לקורא לצאת מהזדהות עם היצירה ולראות אותה מבלי מעורבות אישית. הזרה היא ריקון המילה ממשמעותה . הפיכת המוכר לזר . ליצור דה-אוטומטיזציה של קליטת השפה ע"י הקורא . היא הופכת את המוכר לחדש , מזעזעת . היא מה שגורם ליצירה להיות יצירת אומנות בכך שהיא מפרידה אותה משפה רגילה . היא גורמת לאפקט של ערנות על הצופה במשך הקריאה . היא שומרת על עניין וחידוש בקריאה.

גבריאל רעם

28.6.2006

 

 


——————————————————————————–

 

* Within You Without You
We were talking

about the space between us all

and people who hide themselves

behind a wall of illusion

never glimpse the truth

then it's far too late

when they pass away

 

We were talking

about the love we all could share

When we find it

to try our best to hold it there

with our love, with our love

we could save the world

if they only knew

 

Try to realize it's all within yourself

no one else can make you change

And to see you're really only very small

and life flows on within you and without you

We were talking

about the love that's gone so cold

and the people who gain the world

and lose their soul

They don't know, they can't see

Are you one of them

 

When you've seen beyond yourself

then you may find

peace of mind is waiting there

And the time will come

when you see we're all one

and life flows on within you and without you

http://www.youtube.com/watch?v=GrxRAvnU1FQ

 

 

 

החיים כמחזה.


"All the world's a stage,

And all the men and women merely players.

They have their exits and their entrances,

And one man in his time plays many parts,

His acts being seven ages."

ויליאם שייקספיר

–From As You Like It (II, vii, 139-143)

* * *

 

החיים כהצגה, החיים כמחזה. כולנו מכירים את הקלישאה. אך אפשר להרחיב. מחזות מתחלקים לז'אנרים שונים: טרגדיה, קומדיה, מחזה אבסורד, דרמה, מלודרמה (הטלויזיה לקחה את המלודרמה ועיבדה אותה לטלנובלה). ועוד

אז איזה מן ז'אנר של מחזה הם חיינו?

ולפני זה, מה בעצם גורם להתרחשות מסוימת להפוך במחזה אחד לדרמה ואותה התרחשות במחזה אחר לקומדיה?

ובכן הכל עניין של פרסקטיבה. מזוית אחת, זה נראה דרמה ומזוית אחרת זה מצחיק נורא.

– מן הצד: זה יכול להראות כקומדיה: טעויות, נפילות, רוצים ללכת ישר, אבל מן הצד רואים שזה עקום. רוצים להגיד משהו אחד, יוצא משהו אחר לגמרי. מתכננים כך, יוצא שונה ומוזר.

– מבפנים: אנו רואים חיינו כטלנובלה: שואפים לפסגות של הנאה ולמישורים של אושר, אבל בינתיים מנסים להעפיל מן התהומות והעמקים של משברים, טראומות ואכזבות.

– ממרחק: נראים חיינו כדרמה: מאבקים, קונפליקטים, התמודדויות. שיאים חברתיים, אישיים ויצירתיים, והתמוטטויות – נפשיות, כלכליות וזוגיות.

– מלמעלה: הם נראים כמחזה אבסורד: מזווית זאת אנו נראים שטוחים, מגומדים והמוניים וגם כולנו נראים אותו הדבר: עושים אותן תנועות, מנסים כל הזמן להתקדם, אבל כל הזמן מתקתקים במקום., אך באותה עת כול אחד בטוח שהוא בדרכו הייחודית לגאולה ואושר, או לפחות, לפיסת נחת.

– מקרוב: זו מלודרמה סוחטת דמעות, יוצרת הזהות מכמירה, אנושית ונוגעת ללב.

– ומזוית אובייקטיבית: הם טרגדיה: גורל קשה מוכתב מראש, מאמצים אדירים (להיחלץ ממנו) שרק ממשיכים לשחזר את אותו הגורל. מקווים, מייחלים, עושים את כל המאמצים ובינתיים: נטישות, בגידות, אכזבות, בדידות וניכור.

כשבמשך כל הזמן הזה הסוף ידוע מראש, ממתין ברקע. לא מודיע מתי הוא הולך ליפול על ראש השחקן המתייגע; האם באמצע החיים כתאונה? או בסופם, לאחר הזדקנות מבישה, או לחילופין לאחר מחלות ואיבוד כשרים למיניהם.

סופו של המחזה של חיינו זהה לכולם: מוות.

והרי זהו סופו של המחזה המגדיר את אופיו: טרגדיה.

גבריאל רעם

30.7.2005

ומעניין לעניין באותו עניין:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/tragedy.html