ארכיון תגית: מחיר

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.