ארכיון תגית: מיניות

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

הדבר הגדול הבא…


הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:

"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".

כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.

אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.


 

מין ההיה יכול להיות אחרת?

(חלק שני)


 האספקט האנרגטי.


חלק ג': הגישה האנרגטית
המין הוא אחד מן הנושאים הרגישים, הבעייתיים והמורכבים ביותר בחיינו. ולעיתים, כשבאים לנסות ולהבין משהו, יש צורך להבין אותו בדרך בסיסית וראשונית. כך לגבי המין, כי בהיות המין קודם כל אנרגיה, הגישות האנרגטיות מעניקות לנו פתח כניסה ראוי.

במערב הגישה למין היא בעיקר שכלתנית. אך במזרח מדברים רבות על אנרגיה מינית. למשל גישת הטאנטרה. במערב אנו מכירים גישות מעטות המנסות להבין את המין ועוסקות באנרגיה, למעט גישת הביואנרגטיקה שמייצגים וילהלם רייך, (תלמידו של פרויד) ואלכסנדר לואן (תלמידו של רייך).

אז מין – כידוע – זה קודם כל וראשית לכל, אנרגיות. המין הוא קודם כל אנרגיה. וזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה. ולשם כך נעזרתי, כאמור, בתיאוריות אנרגטיות מתחום היוגה והביואנרגטיקה וגם בתיאוריות של התפתחות אישית.

ונתחיל ב- 2 תיאוריות שבבסיסן שייכות ליוגה ולביואנרגטיקה, ועוסקות ביחס למין על פי זרימת האנרגיה בגוף, ולפי החשיבות היחסית של אברים בגוף. המדובר על תיאורית הצ'אקרות – ברפואה הסינית, וביוגה. הן 'מסודרות' (יש שבעה) מנמוך לגבוה, כשלמטה מרכז או צ'אקרת המין, ולמעלה – מרכז החשיבה והשכל, ובמרכז – צ'אקרת או מרכז הרגשות. גם בביואנרגטיקה, שראשי הוגיה היו, כאמור, וילהלם רייך ואלכסנדר לואן – המדובר על זרימת אנרגיה מלמטה למעלה, כשלמטה היא מינית, יייצרית וגסה, ואחר כך הופכת לאנרגיה רגשית גסה, (בטן) ואחר כך לאנרגיה רגשית מעודנת (חזה וצואר) ואחר כך לחשיבה (ראש).

מתחת לבטן התחתונה – מדובר על אברים שבעיקר מפרישים פסולת שמנוקזת מפלגי הגוף היותר עליונים, בעוד שהראש אמור לקלוט אנרגיה ולעבדה למחשבות, ואילו חלקי הגוף המרכזיים, מעבדים, מסנתזים, את האנרגיה החשיבתית (מן העולם) ביחד עם העצמיות והפסיכולוגיה האישית – דרך מתווך הרגשות (ששוכן כאמור) בחזה ובבטן.

כלומר, בצורה גסה, שבעת הצ'אקרות של היוגה, או זרימת האנרגיה בביואנרגטיקה – מדברות בעצם על שלוש חטיבות בסיסיות של אנרגיה כשכל חטיבה ממוקמת באזור מסויים המוקצה לה בגוף; אנרגיה חשיבתית – בראש. אנרגיה רגשית – בצואר ובחזה ובטן עליונה, אנרגיה מינית – אגן ובטן תחתונה. (ניתן לגם לדבר על 4 חטיבות, שאז הראש נותר לחשיבה, האגן – למין, והחזה והצואר – לרגש, אך הבטן מאגד את שתי המחוזות שלו שסופחו על ידי הרגש (בטן עליונה), ועל ידי המין (בטן תחתונה) ומקים לו חטיבה משל עצמו וזו חטיבת היצרים והדחפים).

מי שעוד מתייחס למרכזי האנרגיה הוא גורדייף ויחד עימו תלמידו אוספנסקי ששייכים לדרך של התפתחות אישית שנקראת: 'הדרך הרביעית'. בספרו: "בחיפוש אחר המופלא" הוא מדבר על 5 מרכזי אנרגיה בשינוי קל; (שם, עמ' 65, 66, 117, 127)

במקום יצרים ודחפים בבטן הם מחלקים אבר זה לשני מרכזי משנה; מרכז מוטורי, (שם, עמ'121-127, 209-210),– בבטן התחתונה, מרכז אינסטיקט – בבטן העליונה והמרכזית, ואחר כך הכל דומה; רגש (שם, עמ' 275-277) בחזה, ומרכז חשיבה (שם, עמ' 121, 127, 209, 252) בראש, ומין באגן (שם, עמ' 273-277).

אוספנסקי יחד עם אחרים, (אך במידה פחותה של חריפות) טוען כי כל מרכזי האנרגיה הללו – לא עובדים נכון. לפי תיאוריה זו הדרך בה אדם חי כיום עם מרכזי האנרגיה שלו – אינה נכונה, רוב המרכזים לא עובדים עם האנרגיות הנכונות, מרכזים 'גונבים' אנרגיה ממרכזים, ואנשים חושבים עם אנרגיה מינית, ועושים מין עם מחשבות, ומרגישים עם מחשבות וכו', בלגן אחד גדול.

אך ראשית, כיצד זה היה יכול להיות מנקודת מבט של איך זה היה יכול וצריך אולי להיות? ובכן, מרכז המין, כמו אברי ההפרשה, אינו עובד ביחד עם שום מרכז, אלא מפריש למטה, כלפי האדמה, פסולת אנרגטית, שאם תעלה למעלה כלפי הרוחניות של הראש – עלולה להתערב בעבודה העדינה של הרוחניות. לפי הגישה ההתפתחותית, המין היה צריך לעבוד כצינור פריקה, בעוד המוטוריקה והיצרים והדחפים של הבטן – הם מעין מנוע פיסי שמניע את הגוף, בהתאם למוטיבציה שבאה מן הסינרגיה המשותפת שבין הרגש (לב) לשכל (ראש).

ואחד הדברים הראשונים שהממסד עושה כדי לשלוט על חייו של היחיד ולגייסו למסגרת בה כוחו יתועל לטובת הכלל, הוא להפריד בין השכל לבין הלב, אך ההפרדה שונה אצל גברים ונשים; אצל נשים הלב מחובר לאברי המין, ואצל הגברים השכל מחובר לאברי המין. ואצל שני המינים, מרכז אחד יוצא כמוצא אל מחוץ לתחום, מבוטל כמעט אפשר להגיד. לפי גישה זו, אצל גברים המרכז שנמחק הוא מרכז הרגש, ואילו אצל נשים מרכז החשיבה. כמו החיבור בין הלב ואברי המין אצל נשים הוא תוצר של השגחה פטרונית של ההורים שדואגים שלא תענקנה את מיניותן המלבלבת יותר מידי בקלות, בעבור כתפיים רחבות או שיער מטופח, וזאת על ידי כך, שמעכשיו, (לאחר הפיקוח המיני של החברה) המיניות כבולה בשלשלאות ללב, ואם הלב לא הולך שבי המין אסור ולא יכול לפעול. המרכז היותר גבוה, הרגש מושך אליו את המין ולא נותן לו לפרוק חפשי. ומי אכן לא שמעה את המשפט שמופנם היטב ש-'מין לא עושים ללא אהבה'. אך האמת היא שמשפט זה ובכלל החיבור בין הלב למין אצל נשים, הוא בעיקר בגלל שיקולים של קניין ורכושנות, (של הגברים כמובן). אך כאן העוול כבר הוא כפול; כי כשמחברים את הלב ואברי המין, הלב לא יכול להמריא בגלל משקלן המושך כלפי מטה של האברים המיניים הכבדים, הוא לא יכול לפנטז ולהסחף. והמין – רוצה למטה, פורקן, להוציא, הוא נמשך לאדמה, אך כשהלב מחובר אליו, והלב רוצה להמריא – המין לא יכול לפרור. ואז המין מתוסכל והלב מתוסכל.

אצל גברים –כאמור – זה לא כך, אצלם השכל נקשר למין, (והלב מודחק למחסן של התת תודעה והתת הכרה), ואז כשהשכל קשור למין – השכל מקבל את האגרסיביות והחומרנות של המין, והמין מקבל את הערמימויות המניפולטיביות והפיקחות של השכל.

ואיך היה יכול להיות על פי גישות אלו? שהמין היה יכול להיות מחובר למרכז האינסטינקטים, ולעבוד מתוך משיכה דחיה חייתיים, בלי ליחס לזה משקל רגשי (נשים). ובלי שהמין יתופעל על ידי אסטרטגיות משוכללות של מנכל על (גברים).

ואז השכל והרגש יעבדו יחד, ואז תהא הרמוניה בין גברים לנשים ולא מלחמה, ואז השכל והרגש ביחיד יצרו סינרגיה והידע המופנם מן העולם לא יקבל גישה שהיא רק שכלתנית – מן הגברים, וגישה שהיא רק רגשית מן הנשים.

גבריאל רעם.

1.3.2003

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

מין ומיניות ללא כחל ושרק.

נושא זה הנו בעייתי ביותר. החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים; מצד אחד בולמים ומעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל'טאבו'אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו'טאבו'אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים.

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש.

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה..

 

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד יחסי מין מזדמנים לרווקים/ות, ויחסי מין מוסדרים במשפחה. אז אם זה במשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. אבל מה המטרה של החברה בבלימת האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת למסחר ולתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי הכלכלה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה.

בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. לפי מחזוריות ביולוגית, אצל האדם זה כל הזמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר.


עניין המיניות מסובך יותר אצל נשים. וחלק נכבד מזה הוא בגלל שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שידאג להן. הן משתדלות לא לקיים יחסי מין עם גבר שאינן יכולות לאהוב, וזה נובע בעיקור, מפחד מנטישה, שנובע מדימוי עצמי נמוך, שנובע בעיקר מיחס החברה כלפי נשים. .

וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. הקשר הזה בין אהבה ומין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

אם החברה לא הייתה גורמת לכזה חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה – לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית.

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא. הנורמה הזו היא מלכודת.

אך עם זאת קשה להגיד שזונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, וזאת מכיוון שהן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. שהרי אחרת היא פוגמת, מטשטשת ומקהה את רגישות המערכת של עצמה. אבל הרי אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו…

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים למדי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס.

המין הוא פורקן, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זו תקשורת. אפשר לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים: "איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי". אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. והניכור עוזר לחוויה המינית. מעצים אותה. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. ותקשורת מורידה את חומת הניכור. מיניות משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין. אולי תהיה בו פחות פנטסיה, אבל יהיה אנושי יותר.

אמנם החומרים הכתובים כאן הנם אולי רדיקלים מעט, אבל אנחנו (החברה האנושית), סיבכנו את המיניות. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה בעיקר גלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי: emotional security . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה של האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא 'דפוק וזרוק' או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.


המסרים מן החברה מסבכים מאוד את נושא המיניות אצל נשים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה לאיבר המין של התינוק. הוא סימן לכך שהדת השיגה אותו, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית, self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך זהself concisenes ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות למה שקורה אצלך self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה self awareness : "מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?". מודעות מבפנים החוצה זה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?", וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

מיניות, הולכת השולל הגדולה.

                                                   (מתוך שיחה עם ס.)

אתחיל באנקדוטה, אתמול ציפיתי בבי בי סי פריים, בתכנית ותיקה ואהובה בבריטניה: 'מאסטר מיינד', שזה מעין חידון למתקדמים, ושם מישהו בחר בנושא: "שערוריות בפרלמנט", ושאל אותו המנחה, לאחר מכן, למה אנשים כל כך מתעניינים בשערוריות בפרלמנט, ותשובתו הייתה: בגלל סקס. (רוב השערוריות הן על רקע מיני, בדרך כלל). דוגמה נוספת, לאחרונה התעורר עניין עצום בתכנית: 'הישרדות', ומדוע כל כך? גברים ונשים צעירים עם גופות חטובים, בטבע הפראי, עם בגדי ים מינימאליים – סקס. למעשה זה מה שמעניין בני אדם יותר מכל. כך בקשר לעניין כלפי חוץ, וכלפי פנים, כל נושא הדימוי העצמי של האדם נשען בעיקר על שביעות הרצון שלו מן הציפיות שלו באשר ליחסי המין שלו. או ההגשמה המינית שלו.

הייתי אומר ששמונים עד תשעים אחוז מאיך הבן אדם מקבל את עצמו ואיך הוא מעריך את עצמו -קשורים ותלויים בשביעות הרצון שלו מן ההצלחה המינית שלו.

וכאן באה הנקודה הבאה: כמעט אף אחד לא מרוצה מהמיניות שלו אבל כל אחד בטוח שזה הדפק האישי שלו.

המיניות אמורה להסב לאדם קורת רוח, אך למעשה היא מסבה לו יותר מורת רוח .

מורת רוח זה תשעים אחוז וקורת רוח ה עשרה אחוז. ומה שחי בשמונים אחוז שמפרידים בין המורת רוח לקורת רוח זה פנטסיה.

וכך אנשים חיים עם שביעות רצון של עשרה אחוז, אבל הבן אדם מאמין שמגיע לו 90 אחוז של קורת רוח, אז הוא מגשר על הפער בפנטסיות ומשאלות לב (Wishful thinking). או בא בטענות לעצמו או לפרטנר. אבל הרעיון העיקרי שאני רוצה להביע כאן הוא: שהיחס של האדם למיניות של עצמו לא קשורה כלל לפסיכולוגיה שלו לגבי המיניות, או לתאבון המיני הפרטי שלו, זה קשור לשטיפת מח חברתית, החברה בעצם יוצרת סוג של דת אצל בני אדם שזו הדת המינית, והיא אומרת להם: " נכון, אתם סובלים והחיים שלכם לא מאושרים ואתם עובדים קשה ויש לכם מריבות… אבל אתה תפצה את עצמך על כל זה בחגיגה המינית. ואנשים אכן מצפים שזה יקרה, ואז או שזה לא קורה ואם זה קורה זה די מאכזב ביחס להבטחות שקיבל ולציפיות שפיתח. וזאת משום שהמין זו הולכת שולל אחת גדולה, מנפחים את זה מעל ומעבר לכל פרופורציה, (אלא אם כן מישהו מכור לזה ואז הוא מפיק מזה הנאה התמכרותית).

סקס הוא גירוי, אמנם מגה-גרוי, אבל בכל זאת, גירוי. הגירוי עצום וכשמגיעים לזה, אז אף אחד לא מודה שאולי המלך לא ממש עירום, (שהרי הנאה בכל אופן יש כאן) אבל הלבוש שלו לא משהו. ובכל אופן זה לא עומד בפרופורציה להבטחות ולציפיות.

לאחר מכן ישנה השתוקקות מינית שנבנתה עד לרגע זה והיא דורשת פורקן ומימוש. הסקס עצמו הוא, אקט מכאני, שמעצים את הגירוי עוד ועוד עד שמגיעים לאיזושהי התפרקות של אנרגיה שגורמת לתענוג של כמה שניות.

אין במיניות בשורה גדולה ולא תהיה בשורה גדולה. המיניות החזקה ביותר חוגגת ברגע שהזרות של בן אדם שאתה לא מכיר הופכת לזרות של אינטימיות מינית. אז המיניות נמצאת בשיאה. בקו הגבול שבין זרות להפלת המחיצות. הרגע של הכיבוש או ההיכבשות. שמסומל יותר מכל ברגע של הורדת הבגדים. אתה פוגש משהי בספריה שלום שלום ולאחר שעתיים אתם במיטה. זו הפנטסיה המינית האולטימטיבית. הרגע הזה של הורדת הבגדים וידיעה שהולכת להיות חדירה, הוא רגע של סיפוק עילאי, ורגע של ניתוץ נורמות חברתיות- אכילה מהפרי האסור. אחרי הרגע הזה זו ירידת הריגוש כל הדרך עוד ועוד ועוד.. השיא נמצא במפגש בין זרים והורדת הבגדים מהרגע הזה והלאה זה הולך ויורד.

אבל מה קורה בחדרי המיטות? אנשים רבים בחדרי המיטות שלהם עורפים לעצמם את הראש ולבני/בנות זוג שלהם בגלל איזושהי מוסכמות חברתיות שאמרות אתה צריך לחוות איזו חגיגה מינית פראית ואם אתה לא חווה אתה משוכנע שלך או לבת זוג שלך יש בעה. הגדיל לעשות פרויד, שאמר שכל הפסיכולוגיה שלך נובעת מבעיות מיניות וכל הבעיות המיניות שלך נובעות מהפסיכולוגיה שלך. הוא קשר קשר גורדי http://tinyurl.com/54w4pz

שיהיה קשה לצאת ממנו, אך הקשר הגורדי הזה צריך להיות בין המיניות לבין הסוציולוגיה, לא בין המיניות לבין הפסיכולוגיה.


הגירוי עצום ומתעצם בכוח מה שהחברה משדרת אודות המיניות ליחיד. הכל ספוג מיניות, ספוג גירויים מיניים והבטחות מיניות. אך אין פרופורציה בין גודל וכמות הגירויים ובין מימושו. הדרך היחידה לגשר על הפער הזה זה לקיים יחסים כל פעם עם בן/בת זוג חדשה. אבל גם זה יורד בסופו של דבר, הכי פחות מיניות יש במערכות יחסים קבועים, כי המיניות היא בשיאה כשיש שבירה של מחסום, שבירה של גדר, אכילה מפירות אסורים, ברגע שהפירות מותרים כבר אין גירוי.

כולם מעמידים פנים לגבי המיניות שלהם, וכולם מאוכזבים, אבל לא רוצים להודות בזה. כי הם לא רוצים לצאת ככאלה שחיים בפספוס מיני בשעה שהיתר מעמידים פנים שאצלם הכל בסדר. יש כאן העמדת פנים אחת גדולה. יש סיפור שמתאר את זה:
שני אחים הגיעו לבן מלך לארוחה, והיו רעבים מאוד. תוך שהם ממתינים לבן המלך שיגיע, שהם מסובין מסביב לשולחן אחד מהם לא התאפק ושלח כף אל מחית צהובה. שם אותה בפה והתחיל לדמוע מהחרדל החריף. שאל אותו אחיו, למה אתה בוכה אחי?
חשב ואמר לעצמו, למה שרק אני אדפק, וענה לו, התעצבתי כי נזכרתי בחבר שלי מאוד טוב, שטבע בנהר לפני כמה חודשים..
לא חשד האח השני ולקח כף עוד יותר גדולה אל פיו. והתחיל לבכות גם הוא.
שאל אותו האח הראשון, (בלעג) למה אתה בוכה אחי? ענה לו, אני בוכה כי אני מצטער צער גדול
על מה?
על כך שלא טבעת איתו בנהר..

לכולם יש סקס דפוק ואני לא אגלה כדי שהם לפחות יסבלו כמוני, ואולי הם חשבו שהסקס שלי הוא על הכיפאק. למה שאני אהיה הדפוק היחידי? אז כולם ישקרו את כולם. המוסכמה היא שהסקס צריך להיות אחלה ואם הוא לא אחלה אז יש בעיה. לא מדברים על זה, והכי חמור, לא מדברים על זה בתוך הזוגיות עצמה. כי הצבעה על בעיה, תביא לפיצוץ אדיר, כי כל הדימוי העצמי של כל אחד מן השניים בנוי על זה.

אז מצד אחד יש את המוסכמה החברתית שהסקס צריך להיות אחלה, מצד שני אני לא יכול לספק את זה עם בת זוג קבועה, וגם אם אני מצליח לעשות את זה- אז גם זה דועך.. זה המיתוס הגדול.. הברווז הגדול..
הנאה מסקס קשורה ליכולת לקיים סקס עם בני זוג בעלי משיכה מינית משמונה והלאה. ועל כן מי שנהנה בדרך כלל מסקס אלו אנשים עד גיל 25 ושרמת המשיכה שלהם היא מ 8 ומעלה. כל היתר מקבלים את השאריות.

צריך להוריד את המסכה מעל המיניות…

זה גירוי שגדל למימדי על, שתפח מעל ומעבר.. הרוב זה בלון מלא בפנטסיה. .כולם מפנטזים, כולם משתוקקים, מקוים, חולמים על עוגות שוקולד עסיסיות, אך מסתפקים בחתיכות לחם יבש משלשום.

וכאן נשאלת השאלה: איך הגענו למצב הזה? שהכל סובב סביב זה, אבל בפועל, בחדרי חדרים, זה בלון ללא אויר? האם תמיד זה היה כך? האם הגירוי המיני התעצם? האם החברה יותר שוטפת את המוח בנושא הזה?

המיניות בבסיסה היא דחף ביולוגי שהושם בנו על ידי הטבע, שצופה בהרבה שכבות של הנאה כדי שיהיה לנו מוטיבציה לקיים יחסי מין ולהמשיך את המין האנושי. אבל החברה לקחה את הדבר הזה והעצימה אותו ורתמה אותו לצרכיה והיות שזו חברה שבבסיס שלה היא מכורה לגירויים, עובדת על גירויים ועל המערכת הכי נמוכה, זה ברור שסקס יהפוך בעצם לאליל בחברה הזו. החברה לוקחת את האנרגיה המינית הזו, ורותמת אותה לצרכיה.

הרחבה של נושא תיעול המיניות לצרכים חברתיים בסיפרו של מישל פוקו: תולדות המיניות הרצון לדעת – http://tinyurl.com/f9yqm

לסיכום: השאיפה הגדולה ביותר של אדם תודעתי צריכה להיות שהוא יהיה מסוגל לדבר על המיניות באופן חפשי עם הפרטנר שלו, מה שלא קורה. ולתקשר את המיניות, בדיאלוגים, אבל בדרך כלל זה לא קורה, כל אחד לוקח את השני בתור אובייקט. וברגע שנפתח דיאלוג אמנם נפתח פתח חדש, אך המלכודות כאן הן גדולות , זה נושא מאוד טעון וזה אזור מאוד טעון ובעייתי, לא לחינם אף אחד לא מדבר על זה, אנחנו עושים סקס אבל אף אחד לא מדבר על זה, זה מטורף בעיני, אנשים יודעים שאם הם ידברו בסקס על מה קורה להם יתפוצץ המוקש הראשון מוקדם. זה נושא רגיש וטעון.

גבריאל רעם, 21.5.2008

הרובד האפל ביחסי נשים גברים.

הסיבה שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר – נובעת פחות מן האיכות של הבן אדם איתו הם נמצאים ויותר מן הדירוג של כוח המשיכה שלו בחברה. מעד כמה גבוה הניקוד שכוח המשיכה שלו מקבל. וככל שהניקוד גבוה יותר, כך ערכו של בן הזוג – עולה. וכך גם תחושת החשיבות העצמית שלו, הדימוי העצמי שלו וכו'.

צריך להבין כי בחברה שלנו הערכים שעל פיהם אדם שופט עצמו – הם לעיתים רחוקות ערכים פנימיים ואישיים, אלא ערכים של הרוב. וכך זה אכן לגבי הדימוי העצמי וגם לגבי תחושת האושר וההישגיות שלנו; כולם מצויים בידי האחרים.

(ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הינה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אני נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעים וחודרים עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו) חושבת

שהיא פועלת מעצמה. וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים:

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות; נהוג לחשוב כי הקריטוריון לאושר או לאומללות שלנו הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטוריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה שמגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטוריונים פנימיים למה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים כחלק מן הנורמות החברתיות).

ובחזרה לענייננו; ככל שרמת המשיכה של אדם גבוהה יותר כך יפתח בעצמו תכונות של 'בן זונה'. דהיינו, אנשים בעלי מדרג משיכה גבוה – לא יהססו יהסס לנטוש

http://stage.co.il/Stories/223354

את בן זוגם אם ירגישו שבמקום אחר הם עשויים לפגוש בן זוג שכוח המשיכה שלו בחברה יעניק להם מנת אושר גדולה יותר ולו בכמות זעומה. (וזאת כי הפיתוי של בן זוג אטרקטיבי יותר היא כזאת שהאדם לא עומד בפיתוי, אפילו במחיר הפיכתו ל'בן זונה').

אנחנו רגילים לראות את התחום של מערכות יחסים כתחום שנישלט על ידי הנפש. וזה כאילו תחום שאי אפשר לשחק איתו; או שיש התאמה או לא. כאילו הדברים מקובעים. אך האמת היא שזה רחוק מן האמת. למעשה זה פחות דטרמיניסטי ויותר מסחרי. הכוח השולט על מערכות יחסים רבות הוא כוח קפיטליסטי. מתקיים כאן מסחר עיקש בחומרי ומרכיבי האושר. האדם אמנם משוכנע שהוא בא למערכת יחסים עם הכוונות הטהורות ביותר אך באופן בלתי מודע הוא בא למערכת יחסים אם גישה מסחרית טהורה. שואל עצמו: 'איפה אני יכול להרוויח יותר ביחס לשווי ההשקעה עמה אני בא''?

האהבה והמין כמסחר עיקש. ואם נחשוב שאיננו מקבלים תמורה ראויה ביחס לשווי ההשקעה שלנו, ולא נהסס לזרוק

http://stage.co.il/Stories/223354

את האדם שתמך בנו. אולי הוא אפילו השקיע בנו את מיטב חייו ושנותיו, היה איתנו ברגעים הקשים שלנו. זה לא משנה, אם נחוש שנוכל להשיג דיל טוב יותר עם מישהו אחר – רוב הסיכויים שננטוש.

כאן המקום לציין כי כל זה נכון עד שהיחסים מתקבעים, בשלב של לצאת, וכו', אך ברגע שהקשר מתקבע, בדרך כלל על ידי נישואין, כבר אין כמעט נטישה, (רק בגידה לשם סטוץ מיני ברוב המקרים). כי אנו מתקבעים עם בן זוג זה או אחר. והיחסים מתקבעים דווקא איתו כי הגענו למסקנה שזה הדיל הטוב ביותר שנוכל להשיג, עם כוח המשיכה הנוכחי שלנו.

כל הכתוב בשורות אלו, מתייחס בעיקר למה קורה בין בני זוג לפני שהם נכנסים בברית נישואין. פה מדובר על בחינה ובדיקה של הזולת כדי להחליט אם יש 'קניה' או אין. זהו שלב של חוסר יציבות רבה ובו הדימוי העצמי שלנו כל הזמן נמצא במבחן; האם זה שאנו חושקים בו (כי הוא במדרג גבוה משלנו בדרך כלל) יסכים להיות איתנו, או שהוא יחפש שדות ירוקים יותר.

ולפי מה נקבע כוח המשיכה של אדם? ובכן, זה עובד על סמך עד כמה הוא נחשב ע"י החברה, כמה הוא פופולארי, או כמה הוא מפורסם. דברים כמו: החוזק, יופי, עמדת ההשפעה שלך, נחשקות, גיל צעיר, השכלה ועוד. כל אלה הם מטבעות עובר לסוחר. ולא כמה אתה רגיש, מה הם הערכים שלך איזה מן אדם אתה, מה חי בך וכו'. אמות המידה לכוח משיכה ונחשקות הן יותר במישור החיצוני, החברתי ולא במישור הפנימי, של איזה אדם הוא בפני עצמו. כישות עצמאית.

עם זאת יש להבין כי יש כאן מדרג שלם ומורכב. וכשתכונה מסויימת לא מקבלת ניקוד גבוה, כמו למשל גיל, אפשרת לחפות על כך, במראה, או השכלה, או השפעה חברתית. וכו'. והמורכבות רבה עוד יותר, כי גברים נמדדים על פי חוקי משיכה ונחשקות שונים מאשר נשים. אצלן זה בעיקר מראה, גיל ושידור של מיניות. אצל גברים זה גם מיניות, גם מראה, אך כאן משחקים יותר מרכיבים של השפעה וכוח.

וכך יוצא שבמקום שמערכת יחסים תהיה מקום של רגישות, אמפטיה ותמיכה –היא הופכת לשוק שבו אנו מתמקחים כדי לקבל דיל טוב.

ובמקום שמערכת יחסים תהיה המקום בו אתה יכול לסמוך אחד על השני, להיתמך אחד ע"י השני, להיבנות אחד מהשני – מערכות יחסים הפכו להיות מקום שאתה כל הזמן צריך להישמר מפגיעה. הזולת הפך לכרטיס בדרך אל האושר, או מחסום בפניו.

אנשים בעלי כוח משיכה רב מוצאים עצמם נוטשים מערכות יחסים, בעוד האנשים שכוח המשיכה שלהם פחות גבוה מוצאים עצמם ננטשים. ואז מוצאים עצמם מחוץ למערכות יחסים כשהם פצועים וחבולים, מלקקים את הפצעים לקראת הקשר הבא. ולאט לאט הופכים לחשדנים. מחפשים מיטה רכה עליה יכולים להניח את רגשותינו הכואבים ממערכת היחסים האחרונה, אך שוב, אם ישנם פערים ברמות המשיכה והשווי החברתי – יתחילו לחצים; מי שרוצה את השני יותר – יפעיל לחצים כדי למסד את הקשר, בעוד שמי שמרגיש שהוא יכול להשיג יותר, ינסה לצנן אותו. וכל נפילה ממיטה משאירה סימנים כחולים, עד שכבר קשה להיכנס למערכת יחסים חדשה.

כולם רודפים אחרי האושר. והאושר מורכב משני מרכיבים עיקריים: אהבה ומין. שניהם הם המרכיבים החשובים ביותר באושר, ולכן אנשים, בסופו של דבר, יעשו כל מיני עוולות כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר. וכך, במקום שמערכת יחסים תוציא את הטוב שבאנשים היא מוציא את הגרוע שבהם. דווקא התחום הרגיש הזה הוא התחום שמלא הכי הרבה חוסר צדק, צער ועוגמת נפש.

מדובר כאן על תופעת ה'הדפוק וזרוק'. שמאופיינת בניצול מהיר ומיידי של הצוף והדבש של בן הזוג החדש ואז נטישה חסרת פשרות.

החברה כמעט לא מתייחסת לאנשים השבורים הנזרקים ממערכות יחסים תוך כדי נסיעה מהירה. התחושה הרווחת כי כל אחד ימצא את בחיר ליבו, ורק צריך סבלנות והתמדה. ובסוף 'כל סיר מוצא מכסה'. יש כאן התעלמות מן החוקים של המשחק. ומן הלבבות השבורים הרבים. להם, אין פה ואין לובי.

http://stage.co.il/Stories/206244

זה לא פופולרי לבכות על מערכת יחסים קשה שמתוכה נזרקת. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, למעט כמה חברים טובים. אז בשדה השיח הציבורי נראה שזה כמעט לא קורה. למעט ביצירות ספרות איכותיות. שם זה נפרש במלא עליבותו ועלבונו.

עם זאת בתוכנו אנו יודעים את האמת. אנו נוהגים לזלזל באנשים שנמצאים עם אנשים שמקדם המשיכה שלהם נמוך מרמתם. נוהגים לחשוב שכנראה קיימת בהם דפיקות סמויה אם הם הסכימו להתפשר. אך האמת היא שהם ראויים להערכה רבה ביותר כיוון שהצליחו להתגבר ההליכה על פי נורמות חברתיות. ואולי הצליחו לראות את האדם עצמו לפי ערכו, לפי מה שחי בו ולא לפי שווי השוק שלו בשדה המשיכה.

הדימוי העצמי שלנו נקבע במידה רבה לפי כמות ההיענות והדחיות שאנו מקבלים, אך ההיענות או הדחייה שתקבל קשורה יותר ליחס בין מידת הקרדיט החברתי של המחוזר לרמת הקרדיט החברתי של המחזר. ולא למידת הערך הפנימי, הכישרון, הרגישות והעומק. ואת זה קשה מאוד להפנים.

עיסוק בלבבות ואנשים אסור לו והוא לא יכול להיות דיל.

צריכים להיות ערכים כמו כבוד אמפטיה רגישות, אך מוצאים יותר ניצול, פגיעה, לקיחת מובן מאליו.

אנשים הם לא תיירים של מערכות יחסים, הם ניצולים שלהם. אין כמעט מערכת יחסים שהייתה שהיחסים נשארו לאחריה במצב דומה לאיך שהם התחילו. בדרך כלל זה מתחיל בתקווה גדולה ומסתיים עם רגשות עכורים, בדרך כלל של הננטש כלפי הנוטש. וזאת אם קודם לכן הוא לא הספיק להרוס עצמו בכך שהוא לקח את מלא הנטל על עצמו.

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.12.2004

 


 

הרהורים, על גברים, נשים, מיניות ומוסר.


לגברים יותר קל לבגוד והחברה יותר מקבלת את העובדה הזאת מאשר להיפך. אפילו יש דיבורים, שיש להבין את זה, כי זה בטבע של הגבר.

נושא מאוד מורכב, יש בו המון צביעות והמון היתממות והמון איסורים חברתיים. המציאות האמיתית של המיניות מאוד שונה מכפי שהיא מצטיירת.

למה גברים בוגדים יותר? אמנם יש אספקטים ביולוגים. אבל גם לאישה. אבל בכלל לגבר מותר יותר. ובכלל לאישה מותר פחות.

המון נשים אוהבות להציג את זה שאין להן תאוות בשרים כתאוות בשרים והן קושרות את זה לרגשות ואם יש להן אהבה, הן לא בוגדות.

ישנו משפט : האישה שוכבת כדי לאהוב, והגבר אוהב כדי לשכב. נהוג לומר שלנשים יש פחות תאוות בשר והן יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות. יש פה המון בולשיט.

במידה רבה זו פוזה חברתית. יש בזה משהו, אך כעובדה סופית, זה בעיקר עניין של מניפולציה חברתית, שמושגת על ידי הרבה מסרים סמויים שמשודרים לנשים.

לא שהן לא יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות ויותר מורכבות, הן כל אלה, בהחלט כן. אבל הן גם יותר מיניות. רק שהמיניות שלהן עמוקה, נסתרת ומסתורית יותר. וקשורה יותר לדברים אחרים. זה בכלל יותר מסובך אצלה.

הפספוס הגדול פה בקשר לנשים, שהן אכן נפשיות יותר, אמוציונאליות יותר וכו'… אך כל זה לא בהכרח עושה אותן למיניות פחות.

אישה היא הרבה יותר מאשר הגבר ביחס למגוון הפרמטרים שחשובים לה, כשהיא נמשכת למישהו. הרבה יותר קשה לה להמשך למישהו. לגבר קל להמשך לאישה יש מגוון של מרכיבים.

הגבר נמשך בגלל עובדות, אישה נמשך בגלל היחס בין העובדות.

גבר צריך להימשך אליה פיסית, אישה צריכה מגוון של דברים כדי להמשך ואם אחד מהדברים האלו לא מסתדר, היא לא מסוגלת.

היות ואישה היא בכול מובן יותר דברים מאשר גבר ( יותר נפשית, אמוציונאלית… ), היא גם יותר מינית. היא הרבה יותר מינית, היא מינית ברמות שלגבר קשה לתאר אותן.

הבעיה היא שהמיניות של האישה נדלקת לאט ובוערת הרבה. של הגבר נדלקת מהר וכובה מהר. אבל נדלקת כל פעם מחדש מהר. אצל האישה זה יכול להימשך הרבה זמן. גבר צריך הרבה נשים כדי שידליקו אותו כל פעם מחדש כי הוא לא יכול להחזיק את הבערה המינית של עצמו.

המיניות של האישה, אם כן, היא חומר בעירה מעולה יותר. רק שהרבה גפרורים כבים עד שהיא נדלקת באמת.

האישה היא כמו קופסת גפרורים והגבר הוא כמו גפרור שמחכך עצמו על הקופסה.

הוא מבסוט אם הוא מצליח להוציא איזשהו זיק וראש הגפרור נשרף, אבל לעיתים רחוקות הוא מדליק את הקופסה.

ברגע שהקופסה נדלקת עם כל הגפרורים שלה, הוא פוחד שהוא יאכל באש שלה.

המיניות הגברית שמה איסור על המיניות הנשית : כריתת הדגדגן בגיל 13, לא לרכב על סוסים עם רגליים פסוקות, לא ללבוש מכנסיים, הסתרת הרגליים ( שדר למיניות ) בהודו, לא לשבת עם רגליים פסוקות, לא לקלל, להתנהג כמו ליידי. וגם שריפת מכשפות בימי הביניים.

החברה מצד אחד רוצה שהן תהיינה מיניות ומצד שני אוסרות עליהן מיניות.

הן צריכות להיות מיניות בזה שהן ישדרו מיניות – את צריכה להיות יפה, להבליט את האיברים שלה, אבל רק כמקדם שיווק למיניות של הגבר ואוי לה אם היא תתחיל לחיות את המיניות שלה עבור עצמה.

האישה האומללה מעוררת מיניות אצל הגבר ואז הוא נדלק עליה והוא עושה בה את זממו וברגע שהיא מדליקה את המיניות שלה, אסור לה.

מבחינה זו מעניינת הסדרה סקס והעיר הגדולה כי היא נותנת באיזה שהוא מקום את האשליה, שזאת המיניות הנשית. יש את הזן של הבחורות החופשיות אבל זה בעצם איזה שהוא עצם שזורקים גם לנשים וגם לגברים שיחשבו שקיימת באיזשהו מקום מיניות נשית אמיתית. אבל זו לא מיניות נשית, אלא מיניות מסחרית פופולארית, שיש בה ניצוץ של אמת, אבל זו מיניות לא בשלה, מיניות של נערות פרועות, ומיניות שבעיקר מגרה את הגברים ולא קשורה למיניות הנשית האמיתית.


גברים ונשים הם רכבות שמפספסות אחת את השנייה.

עד שהגבר לא ימצא את האישה שבו והאישה את הגבר בה, הם לא יפגשו. חייבת להיות כאן נקודת היפוך.

האישה המינית הקלאסית או הסטריאוטיפית – היא עם ירכיים גדולות ועם אגן רחב ( גיטרה ), זה מאוד מפחיד את הגבר. וזה אומר שיש באר מאוד עמוקה, עוצמה נשית. ועל כן הוא רוצה לדמות את גוף האישה לפס, הוא מצמצם את ממדי המיניות שלה. ככול שיש פחות עיקולים, זה פחות מסוכן מבחינתו והמיניות של פס, היא להגיע מנקודה אל נקודה. תכליתיות. המיניות של עיקולים, היא מיניות פסגות ועומקים, ואולי יש חשש ליפול מפסגה ולטבוע בעומק של המיניות הנשית.

ברגע שאתה מעורר את המיניות אצל האישה, ת י ז ה ר !

כי זה שד שאתה לא יכול להשתלט עליו ואם אין לך את היכולת לטפל במיניות הזאת, יהיה לך מאוד קשה. ג'יני שיוצא מהבקבוק. לכן גברים משתדלים לא להעיר את המיניות הנשית ולהשאיר אותה במצב של תרדמת, בשעה שהם מלקקים את הקצפת.

המיניות הנשית נמצאת היום במצב איום ונורא. נשים אפילו לא מחוברות למיניות של עצמן, הן מתייחסות למיניות שלהן דרך עיניים של גבר.

לנשים יש יותר נטייה לבגוד מאשר לגברים. המיניות שלהן הרבה יותר חזקה.

האישה היא פחות מוסרית מכפי שהגבר מנסה לצייר אותה.

כשאתה מסתכל על איבר המין של האישה על חלל איבר המין על הנרתיק על האפלה על העסיסיות המיצים על הרחם, זה הכול עולם אפל ומסתורי שהכול יכול להיות שם, אתה צולל לתוך משהו שאתה לא יודע מה זה. אצל הגבר זה מאוד חיצוני מאוד פשוט מאוד מכאני, אין שם עולמות שאפשר ללכת בהם לאיבוד.

אבר המין אצל גבר זה כלי, מכאני ותפקודי. אצל אישה זה יקום, אפל ומסתורי.

יש מיניות אינפאנטילית ויש מיניות בוגרת ובשלה. רוב המיניות שאנו עוסקים בה היא מיניות אינפאנטילית.

כל עוד מדובר במיניות אינפאנטילית, הם עוד לא נולדו מתוך עצמם באופן מיני, לכן הם לא יכולים לפגוש אחד את השני. ואין תקשורת, רק סיפוק צרכים במידה זו או אחרת. כל אחד חיי עם רצון האגו המיני של עצמו ולכן הם רואים את האני המיני שלהם אבל לא את האני המיני של הזולת.

אין פה תקשורת. יש פה שימוש בזולת כאובייקט מיני. ובעיקר מכיוון הגבר לכיוון האישה, לא להיפך. והיות וגבר הוא החזק, הוא משתמש בה כאובייקט מיני והיא לא יכולה להשתמש בו כאובייקט מיני.

ברגע שהגבר לא מביו נכון את מיניות האישה, היא מצטיירת בעיניו כמפלצת. כי היא מסתורית היא אפלה היא עוצמתית. ברגע שהמיניות האמיתית של האישה משתחררת, הגבר מאבד את הכוח שלו.

כשאישה מחוברת למיניות האמיתית שלה, היא אוכלת את הגבר לארוחת בוקר והיות ולגבר כנראה יותר חשוב להיות חזק ושולט מאשר לפגוש את המיניות האמיתית של האישה – הוא כל הזמן מדכא אותה כי הוא יודע שאם היא תשתחרר, אין לו סיכוי. והעוצמה היא תמיד קשורה למיניות.

מיניות האישה לא פורצת בקלות, נדרשים המון המון תנאים כדי שזה יקרה, אבל כשהיא פורצת נורא קשה לכבות אותה. המיניות של הגבר נדלקת בקלות, כמעט מכל דבר. כמו נוזלים שונים בעלי סף התלקחות נמוך וגבוהה.

אלא אם כן הגבר והאישה מתפתחים מינית ובאים לפגוש את המיניות האמיתית שלהם בזה שהם משחררים מתוך האנימוס את האנימה ומהאנימה את האנימוס.

יונג אומר שבתוך כל גבר יש אישה ( האנימה ). ובאישה יש גבר (אנימוס).

הגבר צריך למצוא את הנשיות שבו, כלומר לרצות לתקשר, להיות אמפתי , באותו גל. והאישה אמורה למצוא את הגבריות שבה שזו העוצמה הפנימית.

הגבר האינפאנטילי הוא הגבר הכובש, הגבר הבוגר מבחינה מינית זה גבר שרוצה להרגיש את האישה ולא רק לדפוק אותה.

בשלב הראשוני כל אחד מרוכז בעצמו והם לא יוצרים קשר אחד עם השני, כי היא רוצה את זה בתנאים שלה ואם היא תקבל את זה, הגבר לא יהיה שם. אם הוא רוצה את הדברים בקטע שלו הוא לא נותן לאישה מספיק זמן להגיע לקטע שלה, אם הוא נותן לה את הזמן הוא כבר לא יהיה שם.

יש פה קצבים שונים ומהירויות שונות.

ברגע שהגבר הוא גם גבר וגם אישה והאישה היא גם אישה וגם גבר, הם יכולים לעבוד על שתי רמות בו זמנית ואז ישנה סינכרוניזציה.

ההבנה היותר גבוהה של חיים בבני אדם היא הבנה של רמות. אם אתה לא מבין שיש לנו רמות שונות בעצמנו ואתה צריך לחיות ברמות שונות – אתה מפספס את החיים של עצמך.

רוב האנשים חיים ברמה אחת איתה הם נולדו. לא מודעים לכך שישנן רמות שונות של בשלות מודעות ובגרות. ואם אתה לא מפתח את הרמות האלו, אתה לא ממש חי.

יש בעיה לגבי יחסים מונוגאמיים ומוסד המשפחה.

גם לגברים וגם לנשים קשה להיות מונוגאמיים. זה נוגד את טבעה האמיתי של המיניות. (לא של האהבה). לגברים קשה ברמה הנוכחית שלהם, ולנשים ברמה הבאה אליה היא צריכה לפרוץ. של הנשיות האמיתית שלה.

הבעיה אינה בקיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד, הבעיה היחידה היא לעשות את זה מאחורי הגב של הבן אדם.

ישנה בעיה בהולכת השולל ובגידה באמון.

הבגידה היא בגידה באמון. ועל זה אין כפרה.

ברגע שאתה חי עם מישהו ואתה משקר ומסתיר משהו ממנו אתה למעשה שוחט את הקשר, מבתר אותו לגמרי. וברגע שישנה מעילה באמון זה הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

נכתב: 1.4.2004

חידת הקוטביות הנשית, חלק א'.

יצריות ונפשיות באישה

                                                          נלקח מן האתר: www.goldenwolfen.com/


חלק א:
הטבע הנשי שונה מן הטבע הגברי בכך שהאישה מאכלסת דואליות והגבר הנו חד קוטבי.

האישה מורכבת ורבת פנים מן הגבר. מושגת ולא מושגת, פראית ומתורבתת, נאמנה וחופשית. מובנת ולא מובנת.

אך התרבות שלנו לא מוכנה לאפשר לאישה קוטביות. והיא גורמת לה לפיצול פנימי, אמביוולנטיות וקונפליקט. מה שגורם לה לחיות בשקר עצמי, מה שמביא וגורם לה לייסורי מצפון ותחושת זילות עצמית.

הפיצול הזה בין פני החוץ ובין הפנים, גורם לה לתחושה שהיא לא אמינה ולא שווה, מה שמוביל לדימוי עצמי נמוך.

אם האישה מקבלת עצמה (כי יש לה דימוי עצמי גבוה) – היא חווה את הסתירה הפנימית כשני חלקים של אותו שלם. אם יש לה דימוי עצמי נמוך, היא יוצאת נגד עצמה ושוללת קוטב אחד על חשבון השני.

גבר ואישה ביחד הם משולש. היא בסיס המשולש; מאכלסת את שני הקודקודים הנמוכים, הוא את הקודקוד העליון. היא נותנת בסיס, הוא נותן כיוון. הבסיס מורכב מפלוס ומינוס, והקודקוד העליון ניטרלי. האישה תמיד סובייקטיבית, הגבר חייב להיות חסר פניות, לא אישי, מכוונן כלפי מטרה.

נשים דואליות, גברים סינגולאריים. נשים דו קוטביות כי כל דבר בפנימו הוא דואלי. גברים הם סינגולריים כי כל דבר שפונה כלפי חוץ הוא עם קצה אחד. האישה היא הבסיס והפנים. הגבר הוא הראש, והחץ, שניהם מכווננים החוצה.

החברה היא שגורמת לאישה לפיצול בינה לבין עצמה. כי החברה מונעת על ידי מוח גברי שרואה את המציאות כחד קוטבית. וחוץ מזה, הגבר רוצה לשלוט, והוא יודע שאם יצור פירוד פנימי באישה – זה יחליש אותה.

וברגע שהחברה מצליחה לגרום לאישה לוותר על קוטב אחד, היא מוחלשת ומגורשת ממרכז הכובד שלה. על כן, אם היא רוצה להיות חזקה -עליה לשמור בכל מחיר על הומוגניות דו קוטבית. ולהיות שלמה עם זה שיש בה ניגודים.

חלק ב':
אחד מן הקיטובים היותר בולטים באישה הוא הקיטוב בין יצריות לאיפוק וקרירות. כלפי חוץ היא מציגה אספקט אחד, (גבוה, אצילי, מאופק שכלי, בעל שליטה) אך יודעת בתוכה כי זה דווקא האספקט השני שמעניין אותה (יצריות ומיניות פראית). הפיצול הזה בין הקטבים הללו גורם לה להציג אספקט אחד (שליטה עצמית, נאורות) כלפי חוץ ולהעדיף אספקט אחר (מיניות ויצריות) כלפי פנים. והמקום בו הקוטביות הזו, בין ויצריות לשליטה עצמית, באה לביטוי מסובך ובעייתי, הוא ביחס לגבר. היא נמשכת אליו יצרית וגם נפשית. הגבר בעיקר נמשך ייצרתי. היא יכולה להמשך לנפשו ולאישיותו (אם רמתה האישית גבוהה), או לעוצמה המעמדית שלו, (אם רמתה האישית נמוכה). (ועל עניין הרמות, מיד בהמשך).

הנשים מבולבלות, הן מדחיקות הדחקה כפולה. מצד אחד הן לא אמורות להראות משיכה פיזית, אלא לבחור בסטאטוס, השכלה, מעמד חברתי וכו'. אך בתוכן זה פחות חשוב להן, הן חשות שדווקא החלק היצרי חשוב. ואז יש להן קונפליקט, בין החלק שהחברה תכנתה אצלן, ובין היצריות שלהן עצמן. הן יודעות שאם יבחרו ביצר הן תקבלנה סטיגמה, ועל כן ככל שהדימוי העצמי שלה נמוך יותר היא תיתן ליצר פחות ממשל, ותעדיף פרמטרים כביכול נעלים יותר.

חלק ג':
עד כאן הדברים ברמה הרגילה. אך הפרדיגמה הזו משתרעת, כאמור, על שני מישורים, שתי רמות; ברמה הנמוכה, הקוטביות היא בין היצר לבין הנורמה החברתית, ברמה הגבוהה זה בין היצר לבין הנפש והתודעה. ברמה נמוכה האישה מתלבטת בין היצר ובין הנורמה החברתית, ברמה גבוהה (של עצמה) היא מתלבטת בין היצר לבין נפשו ותודעתו של הגבר.

ברמה הנמוכה היא נמשכת ייצרתי אך מתלבטת בין זה ובין העדפה של השכלה, מעמד חברתי וכו'. ברמה הגבוהה ההתלבטות תהיה בין משיכה גופנית לבין העדפה של הקליבר התודעתי של הגבר. ברמה נמוכה היא נמשכת לעוצמה חברתית, ברמה גבוהה יותר לעוצמה אישית. פנימית.

גם לגבר יש רמות, אך זה לא משפיע על המשיכה שלו לאישה. משיכתו נותרת יצרית, כל שמשתנה אצלו הוא שברמה הנמוכה הוא רוצה שיפחה וברמה גבוהה שותפה לדרך.

ובחזרה לאישה; ברמה נמוכה לאישה יש את הבחירה בין המסכה החברתית של הגבר לבין מקסמי גופו. ברמה הגבוהה זה בין רוחניות ותודעה ערה, לבין מקסמי גופו. הקוטביות נותרת, היצריות נותרת, רק שהפן החברתי החיצוני מחליף עצמו בפן הפנימי האישי, של הגבר.

אם האישה מצויה ברמה גבוהה מבחינת התפתחותה, בגרותה ובשלותה האישית, כאישה ואדם – היא תידלק מגבר בעל תודעה גבוהה, אם היא ברמה נמוכה ולא מודעת לעצמה – היא תעדיף את המסכה החברתית שלו. בשני המקרים יש לה סתירה בין הקוטב הנעלה יותר ובין המשיכה היצרית. בשני המקרים נראה לה שעליה להעדיף את הקוטב הלא יצרי.

אם יש לה דימוי עצמי גבוה, והיא מקבלת עצמה, היא תיצור סינרגיה בין שני הקטבים, ותקבל עצמה כשלמות.

כך שלאישה יש שתי בעיות במשיכתה לגברים: האחת בעיית רמה והשנייה בעיית דימוי עצמי.

א. בעיית רמה:

האם לציית לקוד החברתי או להמשיך לאישיות של הגבר. ברמה גבוהה היא נמשכת לאישיותו למצב התודעה שלו, למה חי בו כאדם וגבר. ברמה נמוכה היא תימשך למיצוב החברתי שלו. להשכלה, לסטאטוס שלו, למה אומרים עליו אחרים.

במידה ותינשא לגבר בגלל קוד חברתי, היא תחיה חייה עמו או בשקר עצמי או באכזבה נמשכת. אלא אם כן הוא יכול לפצות אותה במישור היצרי (אך אם הוא הגיע להישגים במישור הסטאטוטורי חברתי, בדרך כלל זה בא על חשבון החלק היצרי שבו).

ב. בעיה של דימוי עצמי:

האם לרדת על עצמה בגלל שהיא כה ייצרתי, או לנסות ולשלב את זה עם הקוטב השני.

כללית, אדם אף פעם לא מקבל עצמו, אלא אם כן הוא מוכן להכיר בסתירות פנימיות שבו, כאחדות שלמה. האדם השלם הוא זה המקבל את הסתירות באישיותו כמכלול. האדם המפוצל, שלא מקבל עצמו, תמיד מעדיף קוטב אחד באישיותו על פני הקוטב האחר. והאישה כמעט תמיד נופלת בפח הזה משתי סיבות, האחת יש לי דימוי עצמי נמוך בגלל שהחברה הגברית משדרת לה שהיא פחות מן הגבר. והסיבה השנייה יותר אובייקטיבית: יש לה יותר קטבים מאשר לגבר ועל כן יותר סתירות פנימיות לכאורה.

האישה בעלת הדימוי העצמי הגבוה, מקבלת את שני הקטבים שבה, מבלי לחוש בושה או קונפליקט פנימי.


כך שהבעיה עבור האישה היא כפולה:

א. בעיית רמה; לבחור בין ציות לקוד החברתי או לאישיות של הגבר בפני עצמו.

ב. בעיית דימוי עצמי: האם היא מקבלת את שני הפנים באישיותה כשני חלקים משלם: האם היא מקבלת את היצריות האדירה שבה כחלק לגיטימי מחייה, כזה שלא סותר את הקוטב השני, אלא משלים אותו?


בעניין הרמה, זה עניין של בשלות ובגרות אישית שלה כאדם; ככל שהיא בשלה, בוגרת ומפותחת יותר כאדם, כך תמשך יותר לאישיותו ותודעתו ופחות למסכה החברתית שלו.

ובעניין הדימוי העצמי: ככל שיהיה לה דימוי עצמי גבוה יותר, כך יהיו לה פחות קונפליקטים פנימיים ותוכל לקבל את היצריות של עצמה כחלק שלא רק שלא סותר את החלקים הגבוהים שבה (נפש ותודעה) אלא דווקא משלים אותם.


רוב הנשים לא מקבלות עצמן, סובלות מדימוי עצמי נמוך, מה שמוביל לפיצול פנימי שכתוצאה ממנו הן מכחישות בדרך כלל את הצד היצרי שבן (שדרך אגב, הוא הרבה יותר עוצמתי מזה של הגבר, לגבר עוצמה ייצרתי חיצונית וקצרת טווח, לאישה עוצמה ייצרתי פנימית ובעלת טווח רחב וארוך הרבה יותר).

בפיצול הפנימי הן בדרך כלל מוותרות על היצריות, ובבחירה החיצונית בגבר, הן תסבולנה את האכזבה שבגילוי הריקנות שמתחת למסכה שלו.

ועל כן נשים סובלות בדרך כלל מתחושת החמצה גדולה בחייהן האישיים בכל הנוגע לבחירתן וחייהן עם גברים.

לגברים יש צרכים נמוכים ופשוטים ביחס לנשים שעמן: תצוגה למען החברה. סיפוק יצרי, ותמיכה רגשית. (בסדר זה: הראשון הכי חשוב, האחרון הכי פחות חשוב להם).

האישה הרבה יותר מורכבת. והחברה לא מקבלת אותה על המורכבות שבה, ודורשת ממנה לבחור בקוטב הנאור יותר כביכול על פני הקוטב היצרי. ואז האישה חיה עם תסכול כפול: הגבר שאיתה הוא יותר מסכה מאשר אישיות בפני עצמה והתסכול השני, היצריות האדירה שבה לא הגיעה כמעט אף פעם לסיפוק מלא.

ועם זאת ישנה דרך; עליה ראשית לקבל עצמה כייצור ייצרו שהיצריות שבו לא סותרת את הקוטב הגבוה של המשיכה לנפש והתודעה. ושנית עליה לעבוד על עצמה ולהתפתח ולהבשיל כאדם וכאישה. ואז אם תמצא ותבחר גבר שגם הוא התפתח מעבר למסכה החברתית, והצליח לפתח בעצמו תודעה ואישיות בשלה – יקרה לה הנפלא מכל: התודעה המפותחת שלו תצליח להדליק אותה גם ברמת הנפש וגם ברמת היצר. וכל כולה תתלקח באש גדולה.

בתוכה, בתוך תוכה, כל אישה יודעת שזה אפשרי, מעטות מאוד, אם בכלל יכולות להגיע לכך.

כי ראשית עליהן לאחות את הפיצול הפנימי.

שנית עליהן להגיע לבשלות נפשית ובגרות אישית.

ושלישית, עליהן למצוא את הגבר שבעצמו הגיע לבשלות אישית ותודעתית.

כל אחד מהם הוא כמעט בחזקת בלתי אפשרי כשלעצמו, שלושתם ביחד – לא כל שכן.

גבריאל רעם

7.11.2004

 

 

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126