ארכיון תגית: מיסתורין

על המיסתורין והסוד.


א. הסוד
"המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד"

אובידיוס


——————————————————————————–

מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים? הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות. פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז בקטריות ותסיסה לא יכולות להתקיים ותסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת. אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית. אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה. החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון. אדם נכנס למקום, לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של ממסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן. פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים. סגנון הבנייה העכשווי פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אל החוץ. כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות. עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה הרבה זמן יצאו החוצה ואולי אף פעם לא. מתעלמים, מתכחשים למעמקים. חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי, משם שואבים אנו כוחות. לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים. והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר בחוץ. למשל אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: "האם זה נחקר באופן מדעי?". התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד. הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן, במעין `שמורות טבע`, במעונות נשים מוכות` – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום. זו שפת סתרים אנלוגית, מלאה בצפנים שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים. בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות. מה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת. שם, (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר. כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים. כך בשירה, ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא אצל בני אדם, ביחסי `אני-אתה`, שם הסוד והמסתורין נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום. כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם עםנוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו. ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא אין שם סוד כלל, הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהים או הרבנים. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. הדת מנסה לזנוח את הידוע ולעגן את הכל בחיק הלא ידוע, לסמוך על כוח נעלם שהוא כל יכול כל יודע, והאמונה בו תאפשר לנו לזכות מן השפע שנמצא אצל הכל יכול, הלא ידוע. זהו מסע מן הידוע ללא ידוע, ללכת בו לאיבוד לגמרי. והחטא שהמדע והפסיכולוגיה והרפואה חוטאים בו מבחינה זו, שהם חותרים בכיוון ההפוך, הם נוסעים מן הלא ידוע אל הידוע, כדי להגיע בסופו של דבר לתחנה בה מושגת שליטה ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג. אבל לאן ייסע? האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום. ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מכך שחיינו לא נוסעים בעצם לשום מקום. וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

* * *

"אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות, במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד – ויודע הכל". רוברט פרוסט "נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים. השירים עושים את עצמם. ואיך הם עושים זאת? אני לא יודעת. זה סודם הם. מרים ילן שטלקיס/ "בחלומי".

 

The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental emotion which stands at the cradle of true art and true science. –Albert Einstein It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit.

–Antoine Rivarol "

 

…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמניה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולם להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה." יוסטיין גורדר: "עולמה של סופי". הוצ` שוקן. 1996. עמ` 122


——————————————————————————–

ב. המיסתורין
עד כאן על הסוד, אך סוד הוא לא הכל, צריך גם מיסתורין בחיים. וההבדל בין שניהם הוא שסוד הוא הסתרה בעוד שמיסתורין הוא חצי גילוי. וזה לא קל לא קל להיות מסתורי במקודם בוטה וחשוף כמו ישראל ובמאה פוסטרית וחד ממדית כמו המאה ועשרים. וגם ביומיום קשה לשמור על המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדימדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני. (ועל כן רב המיסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן). מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ. רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדימדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין. האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך. וכפי שהעצב היה ויהיה (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה. העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשימחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד מימדית, ואין מאחוריה כלום, רק היא עצמה. ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המיסתורין, שגיא ובלתי מושג. כאן מהדהדת ההוויה בכל החללים, מציצה מכל זוית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי, חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת. כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המיסתורין. "תן למיסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בליבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בליבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלהים הלא נודע". הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי. "המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים." לודוויג ויטגנשטיין "אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות. מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…" צ`רלס דיקנס "בית ממכר עתיקות".


——————————————————————————–

(נושא המיסתורין מוזכר ומדוסקס גם בסיפרי: "מסע אל הישות הפנימית" 1999, מפיץ: בית עלים).

ניתן להוריד אותו כאי בוק, מן האתר: דרך התודעה. : http://cw.hagut.net

הקדמה לקטגוריה: חיים במבט אפל.


To get to heaven one must first go through hell.
~Magius

יש אנשים שאומרים עליהם: 'אלה רואי שחורות'.לשון אחר – פסימיסטים. ואם זו התווית, היחס הוא בהתאם; כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: רואה שחורות אנוכי מטבעי, או פסימי אני, כי כאלה החיים. ובשיחה בחברה, אם אדם מתאר משהו בצורה קשה, או קודרת – תמיד יכול מישהו לשאול אותו: אז מה אתה בעצם אומר? שאין תקווה? מה שיוביל מן הסתם לרתיעת בהלה של הדובר שמיד יפטיר משהו כמו: חלילה וחס, תמיד

יש תקווה, אני רק אומר ש… וכו'. ואמנם, בני האדם ברובם אנשים עולצים הם. לפחות בכל מה שקשור למה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. משתדלים להתרחק מ'רואי השחורות' למיניהם, הנתפסים כמשביתי שמחה. אך האמנם? האם כדאי להתרחק ממבשרי הרעות? האם עלינו לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? האם אכן עלינו לנהוג לפי המשפט הידוע: להרוג את השליח? משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס. אולי דווקא מבשרי הרעות הם שימנעו את הרעות מלהתרחש? אולי

דווקא הם יביאו אותנו סוף סוף לשליפת ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאנו מתעקשים לספר לעצמנו – ואולי אז, נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? מה קרה ליוליוס קיסר שבתחילת המחזה של ויליאם שייקספיר: יוליוס קיסר ביקש לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים. הפורענות עלולה להגיח דווקא מן האור; מן התקווה הכוזבת

והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הפוליטיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם. והיות ואנו משתדלים להביט בעיקר לכיוון האור, אנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מכיוון החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. הכיצד? אנו שואלים בפליאה, הרי הם חיו כל כך טוב ביחד. או מישהו התאבד ואנו בשוק; 'הוא היה כה שליו ומאושר בזמן האחרון' אנו מלמלמלים בפתיעה. ולא רק במישור האישי, גם בקנה מידה גלובלי אנו אחוזי תדהמה. למשל ההיסטוריה האנושית. שתי מלחמות העולם למשל; ובמיוחד תופעת הנאצים; אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, כשסוף סוף גירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור הבטוח של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור, מדיד וגלוי. אולי כדאי להקשיב לאבי הפסיכואנליזה, פרויד שמנסה להראות שלא הכל גלוי וברור ונתון לברור מדעי, שהרי תשע עשיריות של קרחון חיינו שקועות להן מתחת למים; הן הבלתי מודע וזו המסה הקריטית

של חיינו. משם אנו מתנהגים ופועלים. אך למרות שהיה זה פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה – הרי שהיחס של הפסיכואנליזה ללא מודע הוא יחס של כובש אל טריטוריה זרה ומאיימת; מכוונים אליה זרקורים חזקים כדי לגרש את החושך ולספח עוד קטע מואר לשטח של המדע הנאור. הם מכוונים זרקורים של מודעות אל היבשת השקועה לא כדי להביא ממנה חושך מפרה ומבורך למען העמק את שטחיות חיינו. אלא כדי לכבוש בעזרת האור עוד פיסת חושך, לספח אותו לתחום המודעות, כדי שיגדל השטח המואר והחשוף. וכל שזה נותן הוא חיים שנעשים עוד יותר דלים ושטוחים, שהרי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים; היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, אלה המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להחשיך עלינו את עולמנו המואר. אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו מכל כל,

מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, הידוע, החוגג והאופטימי. כל שחשוך -מחוץ לתחום, מוקצה מחמת מיאוס. ואנו משוכנעים כי יום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר מן החלק החשוך של החיים והתודעה – את אור הקידמה והנאורות ואז כל העולם יהיה מואר: ידוע ומלא שמחה. אך ביקום אין אור, בעיקר חושך. ומה שאנו מכנים בשם: 'אור', מופיע רק בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, כוכבים המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. וגם האור עצמו שאנו רואים -הוא בכלל שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות הפוגשות משטח שעוצר את הזרימה שלהם. מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אפופים אנו בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו; בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים או סי טי, אם אר איי,  חיישנים, וגישות פסיכולוגיות שונות לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאל לנו לעשות זאת, כדאי לנו להתגבר על הפחד שלנו מפניו. להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו. שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם אך ניצוץ זמני של אור בחלל הענקי והנצחי של החושך. וטועים אנו לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה באנו ולתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום. -במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך! וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות אפילה, הגות פולחת, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת המרה בדרך כלל, יש לציין… בגרון. היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל.

'אפל': Koteinos Hos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן. פרגמנט מס. 41. לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו. פרגמנט מס. 51. מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות.

פרגמנט מס. 61. אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון למה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולית דווקא את האני האמיתי בעוד שיומנו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות, בלי סוף. וצריך לבוא הוגה כמו הרקליטס, כדי להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה. ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה, מיסתורית ולא מובנת. משבשת עלינו את הראציונליות הרגילה של הדברים, את מראית העין

הצחה והמלוטשת שלהם, זורקת אותנו לכאוס, בלבול או תהייה. כך הוא והוגים ויוצרים אחרים בהם אגע בהמשך. אך גם בקירבנו עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים המא( מצויים אנשים הרואים את האפילה שבעולם, את חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים.

את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית; את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראיית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין חודרנית ואירונית . רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי ומראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – וודאות נוצצת ומלאת חיים. מראית עין זו מוצאת מימוש גם במישור החיצוני של האדריכלות; לכל אשר נפנה נפגוש גני משחקים, לונה פארקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.  בתי המשוגעים,בתי האסורים ומוסדות למפגרים מצויים במקום מרוחק ושומם, בדרך כלל. עבורו עבור המביט במבט אפל כל אלה לא מצליחים לשטות בו. הוא מבין. הוא מבין את הטבע האמיתי של האפלה; למשל שהאפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; החושך והבעייתיות אינן מצויות בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, את האמת האישית של כל אחד מן המשוחחים, שכך לא יכולה לצאת ולבאו לידי ביטי במישור השיחתי. השתיקה בשיחה, היא מסדרון הקסם המוליך לחופש הבינאישי, לאיחוד בין שתי נפשות בודדות ומבולבלות. אך השתיקה בתחום השיחה, כמו האפילה בתחום

הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח אל המוחשיות והוודאות החיצונית של המילים והתאורה, אל מה שבדוק וחרוש. האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו יצירתו בדרך כלל רק מתקבלת לאחר שנים רבות, לעתים קרובות, לאחר מותו כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק  כנקודת חושך קטנה, שמנקדת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו. וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך, שמאפילים מרחוק ובקטן ולעיתים רחוקות – על יומנו המואר והנצחי. ובתוך כל האופטימיות הקוסמית הזו – ממאיס האדם האפל עצמו על כולם, אבל כולם. וככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם. ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד האפל המביט באחרים המסתופפים בצל האור – במבטו האפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול

הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו, כמובן וכאמור, כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. בראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא במין נאיביות משונה שכזו מצפה מהם שימחאו לו כפיים על

הגילוי שבראייתו. בטוח שבתוך תוכם הם מבינים היטב שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, יהיו אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. אך משהוא פוגש בתגובתם – הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות. למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, הרמן מלוויל, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות, וחושף את פני האמת: אנו אוהבים להאמין כי האמת שוכנת באור, וכי השקר חי בחושך. אך ההלך האפל טוען כי בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע, במה שלא נחשף עדיין – מאשר במוכר ובגלוי. וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, שהרי האור שמחוץ לרחם לא מאפשר אינקובציה. הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת רק דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה. גם חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, אמנם הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. ועם זאת, ואולי לכן

בראשי חוצות חוגגות הפירסומות; הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' אקליפס'.

והשורה המסיימת שם היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

 

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


There is no dark side of the moon really. Matter of fact

it's all dark.


 

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים כסימבול לדיוגנס שחיפש את הצדק, או סורקטס את האמת שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע כבר אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד – לב המאפליה. ג'ק לונדון  -מרטין עדן, פנג הלבן. ויליאם גולדינג – בעל זבוב – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.

 ולסיכום:

אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומתנחלי התמיד במחוז הבית של החיים. בעוד שהתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה. והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע. ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שלא נחוש באין, כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש באין שבין שניהם. אך האין הוא ידיד האמת, וידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי. כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ובין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים;

נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה ריק ואין. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו.

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.

 


גבריאל רעם. 12.4.2003

 

——————————————————————————–

בעולם האלכימיה:

השחור (nigredo), הוא הזר, האפל, הריקבון, החומר הראשוני (prima materia). כל תהליך אלכימי עובר בכל שלב את השחור. חוזר למקורו על מנת להתחדש. נרקב וכלה על מנת לפנות מקום לחדש. מתוך השחור יווצר הזוג, הזיווג, התינוק.


ובקבלה:

בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר עד שיתעורר למטה בראשונה, על מה שישרה אותו הדבר של מעלה. וסוד הדבר, האור השחור לא נאחז באור הלבן לפני שהוא מתעורר בראשונה. כיון שהוא מתעורר בראשונה, מיד האור הלבן שורה עליו

 

(ספר הזוהר, חלק א', עז עא

חידת הקוטביות הנשית, חלק א'.

יצריות ונפשיות באישה

                                                          נלקח מן האתר: www.goldenwolfen.com/


חלק א:
הטבע הנשי שונה מן הטבע הגברי בכך שהאישה מאכלסת דואליות והגבר הנו חד קוטבי.

האישה מורכבת ורבת פנים מן הגבר. מושגת ולא מושגת, פראית ומתורבתת, נאמנה וחופשית. מובנת ולא מובנת.

אך התרבות שלנו לא מוכנה לאפשר לאישה קוטביות. והיא גורמת לה לפיצול פנימי, אמביוולנטיות וקונפליקט. מה שגורם לה לחיות בשקר עצמי, מה שמביא וגורם לה לייסורי מצפון ותחושת זילות עצמית.

הפיצול הזה בין פני החוץ ובין הפנים, גורם לה לתחושה שהיא לא אמינה ולא שווה, מה שמוביל לדימוי עצמי נמוך.

אם האישה מקבלת עצמה (כי יש לה דימוי עצמי גבוה) – היא חווה את הסתירה הפנימית כשני חלקים של אותו שלם. אם יש לה דימוי עצמי נמוך, היא יוצאת נגד עצמה ושוללת קוטב אחד על חשבון השני.

גבר ואישה ביחד הם משולש. היא בסיס המשולש; מאכלסת את שני הקודקודים הנמוכים, הוא את הקודקוד העליון. היא נותנת בסיס, הוא נותן כיוון. הבסיס מורכב מפלוס ומינוס, והקודקוד העליון ניטרלי. האישה תמיד סובייקטיבית, הגבר חייב להיות חסר פניות, לא אישי, מכוונן כלפי מטרה.

נשים דואליות, גברים סינגולאריים. נשים דו קוטביות כי כל דבר בפנימו הוא דואלי. גברים הם סינגולריים כי כל דבר שפונה כלפי חוץ הוא עם קצה אחד. האישה היא הבסיס והפנים. הגבר הוא הראש, והחץ, שניהם מכווננים החוצה.

החברה היא שגורמת לאישה לפיצול בינה לבין עצמה. כי החברה מונעת על ידי מוח גברי שרואה את המציאות כחד קוטבית. וחוץ מזה, הגבר רוצה לשלוט, והוא יודע שאם יצור פירוד פנימי באישה – זה יחליש אותה.

וברגע שהחברה מצליחה לגרום לאישה לוותר על קוטב אחד, היא מוחלשת ומגורשת ממרכז הכובד שלה. על כן, אם היא רוצה להיות חזקה -עליה לשמור בכל מחיר על הומוגניות דו קוטבית. ולהיות שלמה עם זה שיש בה ניגודים.

חלק ב':
אחד מן הקיטובים היותר בולטים באישה הוא הקיטוב בין יצריות לאיפוק וקרירות. כלפי חוץ היא מציגה אספקט אחד, (גבוה, אצילי, מאופק שכלי, בעל שליטה) אך יודעת בתוכה כי זה דווקא האספקט השני שמעניין אותה (יצריות ומיניות פראית). הפיצול הזה בין הקטבים הללו גורם לה להציג אספקט אחד (שליטה עצמית, נאורות) כלפי חוץ ולהעדיף אספקט אחר (מיניות ויצריות) כלפי פנים. והמקום בו הקוטביות הזו, בין ויצריות לשליטה עצמית, באה לביטוי מסובך ובעייתי, הוא ביחס לגבר. היא נמשכת אליו יצרית וגם נפשית. הגבר בעיקר נמשך ייצרתי. היא יכולה להמשך לנפשו ולאישיותו (אם רמתה האישית גבוהה), או לעוצמה המעמדית שלו, (אם רמתה האישית נמוכה). (ועל עניין הרמות, מיד בהמשך).

הנשים מבולבלות, הן מדחיקות הדחקה כפולה. מצד אחד הן לא אמורות להראות משיכה פיזית, אלא לבחור בסטאטוס, השכלה, מעמד חברתי וכו'. אך בתוכן זה פחות חשוב להן, הן חשות שדווקא החלק היצרי חשוב. ואז יש להן קונפליקט, בין החלק שהחברה תכנתה אצלן, ובין היצריות שלהן עצמן. הן יודעות שאם יבחרו ביצר הן תקבלנה סטיגמה, ועל כן ככל שהדימוי העצמי שלה נמוך יותר היא תיתן ליצר פחות ממשל, ותעדיף פרמטרים כביכול נעלים יותר.

חלק ג':
עד כאן הדברים ברמה הרגילה. אך הפרדיגמה הזו משתרעת, כאמור, על שני מישורים, שתי רמות; ברמה הנמוכה, הקוטביות היא בין היצר לבין הנורמה החברתית, ברמה הגבוהה זה בין היצר לבין הנפש והתודעה. ברמה נמוכה האישה מתלבטת בין היצר ובין הנורמה החברתית, ברמה גבוהה (של עצמה) היא מתלבטת בין היצר לבין נפשו ותודעתו של הגבר.

ברמה הנמוכה היא נמשכת ייצרתי אך מתלבטת בין זה ובין העדפה של השכלה, מעמד חברתי וכו'. ברמה הגבוהה ההתלבטות תהיה בין משיכה גופנית לבין העדפה של הקליבר התודעתי של הגבר. ברמה נמוכה היא נמשכת לעוצמה חברתית, ברמה גבוהה יותר לעוצמה אישית. פנימית.

גם לגבר יש רמות, אך זה לא משפיע על המשיכה שלו לאישה. משיכתו נותרת יצרית, כל שמשתנה אצלו הוא שברמה הנמוכה הוא רוצה שיפחה וברמה גבוהה שותפה לדרך.

ובחזרה לאישה; ברמה נמוכה לאישה יש את הבחירה בין המסכה החברתית של הגבר לבין מקסמי גופו. ברמה הגבוהה זה בין רוחניות ותודעה ערה, לבין מקסמי גופו. הקוטביות נותרת, היצריות נותרת, רק שהפן החברתי החיצוני מחליף עצמו בפן הפנימי האישי, של הגבר.

אם האישה מצויה ברמה גבוהה מבחינת התפתחותה, בגרותה ובשלותה האישית, כאישה ואדם – היא תידלק מגבר בעל תודעה גבוהה, אם היא ברמה נמוכה ולא מודעת לעצמה – היא תעדיף את המסכה החברתית שלו. בשני המקרים יש לה סתירה בין הקוטב הנעלה יותר ובין המשיכה היצרית. בשני המקרים נראה לה שעליה להעדיף את הקוטב הלא יצרי.

אם יש לה דימוי עצמי גבוה, והיא מקבלת עצמה, היא תיצור סינרגיה בין שני הקטבים, ותקבל עצמה כשלמות.

כך שלאישה יש שתי בעיות במשיכתה לגברים: האחת בעיית רמה והשנייה בעיית דימוי עצמי.

א. בעיית רמה:

האם לציית לקוד החברתי או להמשיך לאישיות של הגבר. ברמה גבוהה היא נמשכת לאישיותו למצב התודעה שלו, למה חי בו כאדם וגבר. ברמה נמוכה היא תימשך למיצוב החברתי שלו. להשכלה, לסטאטוס שלו, למה אומרים עליו אחרים.

במידה ותינשא לגבר בגלל קוד חברתי, היא תחיה חייה עמו או בשקר עצמי או באכזבה נמשכת. אלא אם כן הוא יכול לפצות אותה במישור היצרי (אך אם הוא הגיע להישגים במישור הסטאטוטורי חברתי, בדרך כלל זה בא על חשבון החלק היצרי שבו).

ב. בעיה של דימוי עצמי:

האם לרדת על עצמה בגלל שהיא כה ייצרתי, או לנסות ולשלב את זה עם הקוטב השני.

כללית, אדם אף פעם לא מקבל עצמו, אלא אם כן הוא מוכן להכיר בסתירות פנימיות שבו, כאחדות שלמה. האדם השלם הוא זה המקבל את הסתירות באישיותו כמכלול. האדם המפוצל, שלא מקבל עצמו, תמיד מעדיף קוטב אחד באישיותו על פני הקוטב האחר. והאישה כמעט תמיד נופלת בפח הזה משתי סיבות, האחת יש לי דימוי עצמי נמוך בגלל שהחברה הגברית משדרת לה שהיא פחות מן הגבר. והסיבה השנייה יותר אובייקטיבית: יש לה יותר קטבים מאשר לגבר ועל כן יותר סתירות פנימיות לכאורה.

האישה בעלת הדימוי העצמי הגבוה, מקבלת את שני הקטבים שבה, מבלי לחוש בושה או קונפליקט פנימי.


כך שהבעיה עבור האישה היא כפולה:

א. בעיית רמה; לבחור בין ציות לקוד החברתי או לאישיות של הגבר בפני עצמו.

ב. בעיית דימוי עצמי: האם היא מקבלת את שני הפנים באישיותה כשני חלקים משלם: האם היא מקבלת את היצריות האדירה שבה כחלק לגיטימי מחייה, כזה שלא סותר את הקוטב השני, אלא משלים אותו?


בעניין הרמה, זה עניין של בשלות ובגרות אישית שלה כאדם; ככל שהיא בשלה, בוגרת ומפותחת יותר כאדם, כך תמשך יותר לאישיותו ותודעתו ופחות למסכה החברתית שלו.

ובעניין הדימוי העצמי: ככל שיהיה לה דימוי עצמי גבוה יותר, כך יהיו לה פחות קונפליקטים פנימיים ותוכל לקבל את היצריות של עצמה כחלק שלא רק שלא סותר את החלקים הגבוהים שבה (נפש ותודעה) אלא דווקא משלים אותם.


רוב הנשים לא מקבלות עצמן, סובלות מדימוי עצמי נמוך, מה שמוביל לפיצול פנימי שכתוצאה ממנו הן מכחישות בדרך כלל את הצד היצרי שבן (שדרך אגב, הוא הרבה יותר עוצמתי מזה של הגבר, לגבר עוצמה ייצרתי חיצונית וקצרת טווח, לאישה עוצמה ייצרתי פנימית ובעלת טווח רחב וארוך הרבה יותר).

בפיצול הפנימי הן בדרך כלל מוותרות על היצריות, ובבחירה החיצונית בגבר, הן תסבולנה את האכזבה שבגילוי הריקנות שמתחת למסכה שלו.

ועל כן נשים סובלות בדרך כלל מתחושת החמצה גדולה בחייהן האישיים בכל הנוגע לבחירתן וחייהן עם גברים.

לגברים יש צרכים נמוכים ופשוטים ביחס לנשים שעמן: תצוגה למען החברה. סיפוק יצרי, ותמיכה רגשית. (בסדר זה: הראשון הכי חשוב, האחרון הכי פחות חשוב להם).

האישה הרבה יותר מורכבת. והחברה לא מקבלת אותה על המורכבות שבה, ודורשת ממנה לבחור בקוטב הנאור יותר כביכול על פני הקוטב היצרי. ואז האישה חיה עם תסכול כפול: הגבר שאיתה הוא יותר מסכה מאשר אישיות בפני עצמה והתסכול השני, היצריות האדירה שבה לא הגיעה כמעט אף פעם לסיפוק מלא.

ועם זאת ישנה דרך; עליה ראשית לקבל עצמה כייצור ייצרו שהיצריות שבו לא סותרת את הקוטב הגבוה של המשיכה לנפש והתודעה. ושנית עליה לעבוד על עצמה ולהתפתח ולהבשיל כאדם וכאישה. ואז אם תמצא ותבחר גבר שגם הוא התפתח מעבר למסכה החברתית, והצליח לפתח בעצמו תודעה ואישיות בשלה – יקרה לה הנפלא מכל: התודעה המפותחת שלו תצליח להדליק אותה גם ברמת הנפש וגם ברמת היצר. וכל כולה תתלקח באש גדולה.

בתוכה, בתוך תוכה, כל אישה יודעת שזה אפשרי, מעטות מאוד, אם בכלל יכולות להגיע לכך.

כי ראשית עליהן לאחות את הפיצול הפנימי.

שנית עליהן להגיע לבשלות נפשית ובגרות אישית.

ושלישית, עליהן למצוא את הגבר שבעצמו הגיע לבשלות אישית ותודעתית.

כל אחד מהם הוא כמעט בחזקת בלתי אפשרי כשלעצמו, שלושתם ביחד – לא כל שכן.

גבריאל רעם

7.11.2004

 

 

דלת הסתרים


בהיותי ילד היו כמה רעיונות ומחשבות בידיוניים ומסתוריים שקסמו לי. האחת שכל מה שקורה לי קיים רק בתודעתי, ויש כאן מעין קונספירציה, שאין בעצם עולם, אלא רק כשאנו מתבונן בו פתאום זה קם לתחיה, אך כשאני הולך למקום אחר, זה נעלם. כלומר לא ממה קיים לפני ולא אחרי שאנו שם, וכך זה קורה לכל אדם. הכל ריק והעולם רק משחק עבורנו, בגלל שאנו שם, כאילו הוא ישנו.


רעיון אחר הוא לא אמונה אלא שאיפה, להיות רואה ולא נראה.

והמחשבה השלישית היה שילוב של אמונה ושאיפה. המדובר ברעיון שאותו שאבתי כנראה מסיפור מסויים אותו שמעתי בשיעור באנגלית בכיתה (כיתה ה' בערך), שבמקום מסויים, בעיר מסויימת, ברחוב מסויים, או סימטה, קיימת דלת סתרים, שמבחוץ נראית כדלת רגילה, אך כשעוברים אותה נמצאים כבר בעולם אחר, עולם קסום, בעל חוקים אחרים והוויה אחרת.

 


אריך קסטנר הגדול התייחס לזה בספרו: ''השלושים וחמישה במאי'' כשהגיבור ודודו נכנסו לארון בגדים רגיל ושם גילו כי בסוף הארון מצוי פתח דרכו הם נכנסים לעולם אחר שבו משוטטים גיבורי אגדות, גיבורים מן ההיסטוריה עדיין חיים ופעילים. קיימות ארצות מוזרות כמו ארץ העצלנים, שם מרוב עצלות הם מציירים על גופם בגדים ( כי אין להם כח ללבוש אותם, ובולעים כדורים בטעמים שונים במקום לאכול) באותה מדינה התרנגולות גם באות לקראת התושבים ומטילות כבר חביתות אספרגוס את תוך מחבתות שקשורות לאחורי גופן.


אך הבידיון השלישי הזה שלי אינו כה רחוק מן המציאות, כי חיי היום יום שלנו דווקא משופעים בדלתות סתרים שכאלה. למעשה בכל דירה, ובכל יום, בכל מפגש ובכל אדם – מצויה דלת שכזו. דלת את ממד אחר של קיום.


ורוב האנשים חוששים לפתוח דלת כזו בפני זרים, כי עצם ההודאה שקיימת דלת כזו באדם, גובלת בהודאה על שיגעון או לפחות במוזרות. התחושה היא שאמנם אומרים שתשע עשיריות מן האדם זה התת מודע, ומה שהוא מציג זה רק המודע, אך בחיי היום התחושה היא שהעשירית שאנו פוגשים זה מה שיש וכל היתר הוא מחסן לא חשוב.


דלתות אלו מצויות בכל יצירת אמנות, ציור, פיסול מוסיקה. וגם באגדות, בסיפורי חז''ל בתלמוד ובמשנה, בסיפורי חסידות. ובכלל בכל פרוזה משובחת ובשירה – מצויות דלתות אל ממד אחר. מימד של אמת, של אותנטיות, של דיאלוג, של מפגש של התרוממות רוח, של השראה, של היווכחות.


אך מטבעם של דברים, דלתות אלו לא בראש חוצות, גם בספרות וגם באמנות, מה שמציע עצמו בקלות זו העלילה בפרוזה והמראה החיצוני באמנות פלסטית, ואת האמת הנסתרת, צריך לחפש על ידי שימוש בקודים שידועים בעיקר ליודעי ח''ן.


אך לא רק ביצירות אמנות, בכל מקום בחיים, בכל מפגש, בכל בית ובכל אדם. בכל אדם מצויים אלפי דלתות.. דלתות אל רמה אחרת, מימד אחר. ממד ורמה שהמבט הרגיל, הסתמי והמכאני לא היה מגלה לעולם. לשם כך צריך מבט שמחפש את דלת הסתרים בתוך דבריו והתנהגותו של האיש. אך ללא המבט המחפש הזה, קשה לחלום אפילו שמאחורי החזות המלוטשת הזו מצוי יקום אחר לגמרי (אולי פחות אחר ויותר בעל ממד נוסף של חיים), וזאת כי בדרך כלל אנו עטויים בכיסויים על כיסויים, שכולם באים לכסות על הדלתות הללו. הכיסויים הללו עשויים מטפטים של שיחות חולין, להג על דברים לא חשובים, והתנהגות תוך כדי ציות לנורמות חברתיות. בשיחה הרגילה קשה למצוא את הדלתות הללו, כי תמיד אפשר לדהור אל עבר הנושא הבא. ולהמשיך במרוץ והמהירות של התנועה קדימה מטשטשת את מיקומי הדלתות.


לעומת כל אלה, ההתבוננות השקטה והממושכת באדם, או בזוג, או בחבורה בבית קפה – כמו מקפיאה את הההיסטריה של המרוץ קדימה, ומאפשרת את המבט המדיטיבי. במקום להביט באנשים כמו הם על סרט נע; אחד נעלם ובאים עוד המונים במקומו, להתמקד רק באחד ורק באחד. לחפש בו את דלתות המעבר אל הוויה הפנימית. ובהתבוננות בכמה אנשים לחפש את הוויות היחסים ביניהם והווית נפשם הכלואה בשאבלונות וקלישאות של החיים בתוכם הם מצאו עצמם כלואים.


דווקא המבט האיטי, המבט המושהה – מאפשר לנו לעשות חסד וצדק עם המימד הנפשי המוחמץ של אנשים אותם אנו פוגשים.


כלומר, למרבית הפרדוקס, המפגש האישי והחוייתי, בגלל השעיטה קדימה והנורמות החברתיות מסתיר את האמת הנפשית, ועל כן האטה של המבט יכולה לאפשר לנו מפגש עם אמת מוחמצת, כי השהות הממושכת עם אדם או כמה אנשים – מאפשרת אינטימיות, אותה אינטימיות שחסרה במפגשי היום יום, אינטימיות דרכה ועמה נחפש את דלתות הסתרים.


החיים היומיומיים הנם מהירים ושטחיים מכדי לחדור את המשטח החיצוני המכזב של המסכה החברתית, זו של הסתמיות והניכור.


כדי לחדור דרכם צריך שני דברים: האחד, קצב אחר, והשני נקודת מבט שונה ומרוחקת.


שינוי הקצב מושג על ידי התבוננות באדם אחד לעומק במשך זמן רב, ). מבט מדיטיטבי.


וזאת במקום המבט הקופץ מדבר לדבר במהירות (כמו שאנו עושים יום יום, כל הזמן) והדבר השני הוא נקודת מבט שבאה מרחוק ושואפת למרחק, מבט שהוא לא בא מן החיצוניות של המתבונן ונבלם בחיצוניות של זה שמתבוננים בו, אלא מבט שעובר דרך המתבונן וחולף דרך זה שמתבוננים בו. המבט הוא קו אינסופי שאף פעם לא מתחיל ואף פעם לא נגמר. זהו קו שמתחיל מאחורי המתבונן, עובר דרכו, חולף דרך מושא ההתבוננות, בלי לעצור בו. זה המבט החושף והמגלה. המאפשר, הפותח את הרזי והסודות של מה שחיי שהיום יום התפלים תמיד מסתירים מאיתנו