ארכיון תגית: ממסד

תעתועי הממסד במורדים בו.


מרידה בתרבות העדר ובעריצות הנורמות החברתיות – כמשימה בלתי אפשרית.

 


They'll stone you when you're trying to be so good

They'll stone you just like they said they would

They'll stone you when you're trying to go home

They'll stone you when you're there all alone

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're walking on the street

They'll stone you when you're trying to keep your seat

They'll stone you when your walking on the floor

They'll stone you when your walking to the door

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're at the breakfast table

They'll stone you when you are young and able

They'll stone you when you're trying to make a buck

They'll stone you and then they'll say good luck

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


Well They'll stone you and say that it's the end

They'll stone you and then they'll come back again

They'll stone you when you're riding in your car

They'll stone you when you're playing you guitar

Yes But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

Alright


Well They'll stone you when you are all alone

They'll stone you when you are walking home

They'll stone you and then say they're all brave

They'll stone you when you're send down in your grave

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

בוב דילן


——————————————————————————–

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.

זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.

כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.

ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.

הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.

מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?

מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?

למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.

איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.

אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.

כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.

וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו – שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.


חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי המילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.

אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו, החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.

וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.

הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.


לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.

ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.

שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.

שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.

הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.

ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת. יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.


וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.

וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.

כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.

וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).

בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד.


וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.

וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.

וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.

למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.

וזה מבלבל מאוד, זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.

שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).

וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.

יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.

בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.

וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.

כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.

*

''מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה''

ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty

*

באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי, אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד.


אילנה: ''ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן לא חשובות, ובטח לא מאתגרות''.

עיתונאית: ''ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה''.

אילנה: ''נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי ''לא''. אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה''.

''הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה ''הכי אני אוהבת להיות אמא''. אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי''.

עיתונאית: ''חלק מהמשחק לפי הכללים היה ''לאנוס את המבטא הארגנטינאי'' שלך?

אילנה: ''כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק''?

''יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב''.


מתוך ראיון עם אילנה דיין, ''ידיעות אחרונות'', מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 


*

''Remember, remember always that all of us,

and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries.''

Franklin D. Roosevelt

before the Daughters of the American Revolution

*


The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003