ארכיון תגית: מנטאליות העדר

על הבינוניות.


"שיווי המשקל לבדו הורס את הכוח, מבטל אותו. הסדר החברתי אינו יכול להיות אלא שיווי משקל בין כוחות".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 198


——————————————————————————–


כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר זה קורה לרבים בגיל זה או אחר, הם הופכים לבינוניים. ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, כמו בשירו של נתן זך,

והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד צנזורה קשה; 'אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא שמקובל'. כך מתנהגים כולם. וכאמור, צעירים, ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עימו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר, בעל חן אישי ומקורי. בינוניות הינה ספח מזדחל. אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו ואינו מתבונן בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה שפשתה בהם. ורובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "אז בשביל זה כל מה שהם עברו היה כדאי"? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות אגם דלוח של מי שלא זורמים לשום מקום"? הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה להבחין בה, אך היא כמו שיתוק. ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה היא פסגת המיצוי

וההוצאה לפועל של הקיום. ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים עליהם ועל אחיהם הגדולים; הבורגנים, בקטע הבא(, הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי

שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא מדובר על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. וזה קורה לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה לפקידים. מה שקרה להם הוא מחזור עצמי, שכפול של גנטיקה ידועה מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. מאוד לא מקורית, כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם החוזרות על עצמן. הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות

ובין מה שקיים. זה חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים בינוניים זה לישון. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח וזה קשה; שיהיו רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, אבל המים

הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע. ומה שמעניין בבינוניות טוטאלית זו היא הולכת השולל העצמית. כי החריג, המקורי והמוזר – יודעים עליהם שהם שונים והולכים על דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. בעוד שהבינונים דווקא אומרים ומתנהגים בבינוניות הגדולה ביותר מתוך תחושה והרגשה שכך הם מקוריים וייחודיים. הם למשל פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט פיתגורס.

כי ניתן להיות בינוני ללא תחושה של "מה לעשות, זה מה שיש" בינונית בלבד, אבל לא. הם מדברים ונעים ומתנהגים בדפוס הצר וההמוני הזה, כמו מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, ועם שאיפות אגוצנטריות שרק רגישות )באופן מאוד סובייקטיבי( אישיות מאוד אך הן נראות

ומתנהגות כרפליקה חיורת של כל האחרים. צריכים להודות; יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק, עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ואפילו לרוח – כאן בינוניות היא כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים. מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים שיאים על ידי עצם כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק –

כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות בינוניים. וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות, הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה; מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם? בינוניות שכוללת בתוכה תתי מושגים כמו: 'הכל כמו כולם'. שום דבר לא יותר חשוב ממשהו אחר, תלוי אם כיף לך עם זה', לא לעשות גלים, לא להתבלט 'עם קיטבג? בלי קיטבג'?. במפגש עם בינוניות ישנה התחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. או שאבק הצטבר על דפנות חפציו. וזו בדיוק התחושה שמקנה הבינוניות; אויר עומד ואבק מצטבר יונים חיוביים. משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו. כי המדובר על בני אדם שלחופש

ולפראות נולדו, אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהם הרוח הפראית של החופש המתפרץ. הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר

הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בו ויכול להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של ג'ורג' ברנרד שואו שאמר כי 'הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז אותו על הצעירים'…

וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בעוצמה; יש בתוכם את אותו קול משולח הקורא בתוכם משהו כמו: "ואת רוחי ונשמתי לא יסרסו ויטילו אותה כמו כלב משוטט למעצר בית במלונה של הבינוניות".

אך מה עשו לנו אחרי גיל 30, לאחר שהרוח הפראית עזבה את הגוף ושום פראות לא עברה אל או לא צמחה מן הנפש? כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר שהוא מוצא לפניו, או יותר נכון הוא מקשקש ביתר שאת מתוך תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה. מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים? אי אפשר להגיד שאנו גמדים, הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על ניצחון בויכוח עם בןת הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים; להיות גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, בבינוניות. לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, בינוניים.

כמו שכתב איבסן לקראת סוף 'פר גינט' שלו, "פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822, פר משוחח עם מתיך הכפתורים שליח המוות(; הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזרה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבד ברווח שבין הכסאות )של איך שכולם מתנהגים ואיך הוא מרגיש באמת. את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג'ון לנון על השום-אדם, כלום-אדם 'אדם בשום מקום':


Nowhereman

"He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's as blind as he can be, just sees what he wants to see

Nowhere man can you see me at all?

Nowhere man, don't worry, take your time, don't hurry

Leave it all till somebody else lends you a hand.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody".

John Llennon

 

 

 

וכדאי לציין כאן, כי אם יש בדברים אלו משום טענה, היא לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. יש חלק נכבד מן הבינוניים, שהתחילו את חייהם, עם הבטחות גדולות, לשינוי, למקוריות, ליצירה לחוסר התפשרות, ובמהלך החיים, המשרות הנכבדות, והפנסיה המצטברת, גרמו להם לשנות את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, הם בינוניים, כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת הקונפורמיות ששכרה בצידה ולהם מוקדש הקטע הבא;


"מכרתם את החלום מוקדם מדי.

אומנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהישגנו,ועל-פיהן בלבד,

אך למה לצמצם את עצמך מהר כל-כך, כבר עכשיו,

לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: "כדאי

לי, לא כדאי לי". "משתלם, לא משתלם"? כל זה מוקדם מדי! מה

לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעי םהחזקים

מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות הלחוטף

את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות "מצב חשבון".

אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה ומעמד

כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של

הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.

כי הרוח נולדה חופשית.

אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.

הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות

הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות

שהיתוו לכם הממסד ודעת הקלה.

אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל "הקופסאות

הקטנות" )כשם שירו של פיט סיגר, זמר המחאה של שנות הששים.

שהתריע בשיר זה על המנטליות הזעיר בורגנית מחוקת הפרצוף(,

שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת כימה עוד את הניחוח הרענן

של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות

עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי אמון באינסטינקטים

שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.

התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם )יהא אשר יהא(. נהפכתם לקטנים,

לבלתי חשובים, לבינוניים ובני תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור

לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן

ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום

הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו

עכשיו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה".

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר". מאת גבריאל בן יהודה,

הוצאת גל, 991, עמ' 151-152

 

——————————————————————————–

© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, אפריל, 2006

 

 


 

התרמית הגדולה.

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


הערה: הגיג זה גם מופיע בקטגוריה: הגיגים