ארכיון תגית: מצליחנים

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

על מצליחנים ומפסידנים


מבוא:

כולם יודעים, העולם מתחלק לבני אדם משני סוגים : מפסידנים ומצליחנים. בדרך כלל לא מדברים על זה כמטבע לשוני שכיח. ולא ברור לאנשים רבים עד כמה החלוקה הזו באמת עובדת. חוסר המודעות מסתיר את הדומיננטיות הגדולה של החלוקה הזו בחיים של כל אדם ואדם. שהרי כל אדם חי באחת מן החטיבות הללו.

בעולם החי זה כך, גם בהתנהגות בלהקות וגם באופן הישרדותי. וכבר כתב

על כך צ'רלס דרווין, ב- 

שלו. Survival of the fittest

אך אצל בעלי החיים זה קיים ברמה הראשונית, הפרימיטיבית, בני אדם שיכללו זאת לדרגת ערמומיות, תגמול, סבל ועוגמת נפש  – עמומים אך דומיננטיים במיוחד, שולטים על איכות החיים הפסיכולוגית והסוציאלית של הפרט.

המצליחנים והמפסידנים חיים בעולם בו הצלחה חומרית וחברתית ניתנת בעיקר לאלה שיודעים להשיג אותה (המצליחנים). והנקודה היא שזה בא תמיד על חשבון המפסידנים. כלומר ההצלחה החומרית-חברתית הינה משאב מוגבל, ומי שזוכה ביותר נתחים, משאיר פחות לאלה שפחות מוכשרים לחטוף. ואלה המפסידנים.

ואיך המצליחנים מוציאים זאת לפועל? ובכן הם עושים זאת בשתי טקטיקות. האחת: פריצה וגזילה והשנייה שימור וחסכון.

בראשונה זוכים בנתח הגדול ובשנייה מגדילים את הפירורים…

בראשונה, האגרסיביות של המצליחנים מפחידה את מי שיהיו מפסידנים, שמוכנים לוותר על הנתח פן יבולע להם מיד המצליחנים, שמצטיירים כנחושים, נוקשים ואפילו, אכזריים יותר.

בשנייה, המצליחן אמנם לא מסוגל להזיק למפסידן, אך הוא צובר יתרון מצליחני על ידי חישוב חישובים כיצד לשמר ולהגדיל את הערך של הנתחים שכבר בידיו. מי שלא מסוגל לפעול בקטגוריה הראשונה של המצליחנים, מסתפק בשנייה; שימור וחסכון. זה הגבול האחרון למצליחנים בלתי אגרסיביים, ששומר אותם מלהתדרדר לרמת המפסידנים. כך שהמשמרים והחוסכים, מצליחים אמנם לא להיות מפסידנים, אך גם מצליחנים גדולים אינם. הם, הזעיר בורגנים.

במאמר זה אתייחס בעיקר לקטגוריה הראשונה, הפורצים-גוזלים.

הם בעלי הנתחים הגדולים, (והם מסבים את הנזק הגדול, נפשי, חברתי וחומרי למפסידנים).

ואיך הם עושים זאת? ובכן המצליחנים נחושים יותר, ערמומיים יותר, טוטליים יותר. הפילוסופיה שלהם: " טוב למות ומאשר לוותר על הנתח הבא". הפילוסופיה של המפסידנים: "טוב לוותר, כי מי יודע איזה פורענות חסכתי לי כאן"; המפסידן משוכנע שאם לא יוותר, ייסוג, ייכנע, יוריד פרופיל – יבולע לו.

הוא נבהל בקלות מאיומים אודות מה יקרה לו אם לא יוותר על הנתח הבא.

הפילוסופיה של המצליחן אחרת: אם תהיה מפסידן, אתה משול למת, כלומר לגביהם, למות זה להפסיד בעימות הבא. הם מוכנים לא לשרוד בתנאי שינצחו.

ועל כן, הם משכללים את הנחרצות, הפראות והערמומיות של טקטיקות הלוחמה שלהם, כדי שהנתח הבא ייפול לידיהם ולא לידי הזולת.

למשל בקניה של מכונית; לא משנה לו מה השווי הריאלי של המכונית, הוא ירצה אותה במחיר הנמוך ביותר, גם במחיר עוול למוכר. הקונה המצליחן  לא יבוא למוכר ויגיד לו שלא כדאי לו למכור את המכונית במחיר כה זול. הוא ייתן לו לדפוק עצמו חופשי. ואם יעמיד את המוכר על זכותו לדרוש יותר, ייתפס על ידי קרוביו ומכריו כטיפש, וכמועמד ודאי להתגלגל לתחתית הערימה.

אך אם המוכר הוא 'מפסידן', הוא ימצא עצמו מוותר מוקדם מדי על המחיר שרצה עבור המכונית, בשלב כלשהו הוא ימכור אותה הרבה מתחת למה שהיה יכול להשיג, וזאת כי מצד אחד לא נעים לו כלפי הקונה ומצד שני הוא חושש שלא ימצא קונה אחר.

למפסידנים יותר חשוב לשרוד מאשר לנצח.

הדילמה שלהם היא לא בין לזכות או לא לזכות, אלא בין לשרוד או לא לשרוד.

הם הראשונים שמתקפלים, פוחדים שאם יעזו להתעקש על עמדתם – יתנכלו להם.

חלק א':

עד כאן אין חדש.

השאלה הנשאלת עתה היא: מי הם המפסידנים? האם סתם חדלי אישים, וחסרי אונים? אלה שדרווין מגדירם כחלשים ונחותים במלחמת ההישרדות שבטבע?

התשובה במסה זו היא: לא. הם המעולים שבבנינו, בנותינו ובני האנוש שלנו. הם נציגי הנפש האנושית, הם המאיון העליון, מבחינת איכות אנושית, רוחנית ויצירתית.

הם הראשונים (נפשית) שהפכו אחרונים (במדרוג הכלכלי-חברתי). בוב דילן מקווה ומנבא שהם יהפכו שוב לראשונים, כפי שהוא כותב בשירו האופטימי:

The Times They Are A-Changin'
Come gather 'round people
Wherever you roam
And admit that the waters
Around you have grown
And accept it that soon
You'll be drenched to the bone.
If your time to you
Is worth savin'
Then you better start swimmin'
Or you'll sink like a stone
For the times they are a-changin'.

Come writers and critics
Who prophesize with your pen
And keep your eyes wide
The chance won't come again
And don't speak too soon
For the wheel's still in spin
And there's no tellin' who
That it's namin'.
For the loser now
Will be later to win
For the times they are a-changin'.

Come senators, congressmen
Please heed the call
Don't stand in the doorway
Don't block up the hall
For he that gets hurt
Will be he who has stalled
There's a battle outside
And it is ragin'.
It'll soon shake your windows
And rattle your walls
For the times they are a-changin'.

Come mothers and fathers
Throughout the land
And don't criticize
What you can't understand
Your sons and your daughters
Are beyond your command
Your old road is
Rapidly agin'.
Please get out of the new one
If you can't lend your hand
For the times they are a-changin'.

The line it is drawn
The curse it is cast
The slow one now
Will later be fast
As the present now
Will later be past
The order is
Rapidly fadin'.
And the first one now
Will later be last
For the times they are a-changin'.

Copyright ©1963; renewed 1991 Special Rider Music

אך בינתיים, לאחרונים/מפסידנים יש חרדה, חרדה מלהיכנס למשחק המלחמה ולדרוש את הנתח הגדול.

בחיפוש אחר הסבר לתופעת המפסידנים אפשר לאמץ גישה פסיכולוגית שרואה בהם חסרי ביטחון או בעלי דימוי עצמי נמוך, במאמר זה הגישה אחרת, והיא גורסת כי הסיבה לחרדה נובעת (פחות מדימוי עצמי נמוך כמו) מצורך פנימי ותת הכרתי, להגן על פנינת הנפש החשופה שבתוכם. נפש שתלך לאיבוד בחוץ הקר והמאיים.

הם נמנעים מלצאת לקרבות לא בגלל שאולי יפסידו, אלא בגלל האכזריות וחוסר החמלה שיפגשו. תוקפנות חסרת חמלה שעלולה לחבל במשהו יקר וחבוי בתוכם – הנפש. 

המנצחים פחות קשורים לנפשם, או שהיא פחות משחקת תפקיד בחייהם, כך או כך,  אין להם מה להפסיד מלבד את הנתח הבא.

למפסידנים שתי סקאלות למדידת שביעות רצון ממצבם:

א.    סקאלת הנתח החיצוני.

ב.     סקאלת הנפש.

ולרוב, סקאלת הנפש גוברת וגורמת להם לוותר על סקאלת הנתח החיצוני (נתח הבשר): הכסף, הטריטוריה וההישגים החומריים והחברתיים שבחוץ.

ובחוץ הכול, אבל הכול, נמדד על פני המטבע העובר לסוחר של: הכסף, דומיננטיות טריטוריאלית והמעמד הסוציו אקונומי.

ולמנצחים לא ממש משנה עבור מה הם נלחמים, על עשרה שקלים או מאה אלף שקל. אם הפסידו (ולא משנה כמה הפסידו, עצם זה שהפסידו) – הם משולים בעיניהם כמתים. עכשיו (כך הם משוכנעים) כולם יבואו לחטוף מהם את שנותר. דמם יהיה מותר.

ולא רק זה. המפסידנים מפסידים לא רק כסף או מעמד, כשהוא מפסיד הוא יוצא מן העיסקה לא רק עם כיס ריק יותר, אלא גם מדולדל יותר- אנרגטית ופסיכולוגית. הנוכחות האישית שלו תצטמק בבואו ובצאתו מחברת אנשים. הוא יכול להתעלם משוק הסוסים הזה, אך לא יכול להוציא עצמו מן המשחק, הוא מושפע ממנו, גם אם אינו לוקח בו חלק. כי אלה חוקי המשחק באקולוגיה החברתית השולטת על הכול.

המפסידן מנסה להתעלם מחוקי המשחק, והמצליחן מודע להם בכל הוויתו והיותו. מודע ופוחד. וזאת כי עבורו להיות מפסידן, זה להיות השטיח של כולם; לא רק שאף אחד לא סופר אותך, כולם דורכים עליך בדרך לכיבוש הבא. אין רחמים על מי שנופל במרוץ.

ועל מי דורכים? ממי גוזלים? לא מן הכובשים, שהרי הם לא ישחררו שום נתח מפיהם, מן הנכבשים. וכך יוצא שכולם גוזלים את כיבשת הרש מאנשי הנפש. וככל שהנפש גדולה, משוחררת ובוערת יותר– כך יפסידו יותר, וייגזל מהם המעט שעוד נותר להם.

אנו חיים בתרבות בה הכוחניים שודדים את נושאי הניצוץ.

נושאי הניצוץ אינם יודעים לקחת. הם מחכים שיקבלו את שמגיע להם…  הם לא יכולים, לא מסוגלים, להערים למשל על הזולת כדי להשיג ממנו את הנתח הבא. זה למטה מרמתם, הם לא מסוגלים, הנפש לא נותנת להם. הכאב הנפשי יהיה גדול מדי.

הנפש שלהם כובלת אותם לרמה מתחתיה אינם מסוגלים ליפול.

וכך יוצא, שהנעלים בנפש והאצילים ברוח  נשדדים כל הזמן על ידי המיומנים בתורת החיים החברתיים.

הפילוסופיה של הנפשיים מתפרשת ככתב כניעה מחפיר על ידי המצליחנים.

אף אחד לא יודה לאנשי הנפש על כך שהם לא דופקים על השולחן ולא דופקים אחרים.

'תגמולם' היחיד הוא הקשר והמגע עם נפשם, מגע שהולך ומתמעט, הולך ופוחת, ככל שייקחו באופן אישי את המפלות שהם סופגים מידי המצליחנים.

 

***

 

גבריאל רעם , 10.11.2008