ארכיון תגית: מרידה

המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפור וניתוח פרשני).

                                                                               פרומתיאוס גונב את האש מן האלים.

סיפורו של מצלצל הפעמונים:
בימי הביניים היה מקצוע ושמו `מצלצל פעמונים`, והתפקיד כלל לצלצל בארועים חשובים; בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה.

בכפר אחד בצרפת אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה. יום אחד הגיע בחור צעיר רעב מאוד ונואש ורצה מאוד את העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד לשרוד. אמר לו החכם: "כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם". הבחור הצעיר נדהם והתנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה להפסיד והוא עשה זאת.

והנה לתדהמת כולם – הוא שרד, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים הוא חזר לחכם להבין מה כאן קרה? "ראה" אמר לו החכם "כל בוקר אתה מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח, ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע, וזה משפיע עליך, אתה לוקח את זה פנימה (חש בזה ולוקח את זה באופן אישי) ונעשה חולה. והדרך היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם – זה על ידי לחץ נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות, אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות וכך הקללות שלך הגנו עליך מפני הקללות שלהם".הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: "מה הזה השטויות האלה"? אך בהיותו צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים (תרתי משמע).

ביאור ופרשנות:

רמה א`: מה שהזקן לימד את הצעיר זה את `תיאוריית המרד`, הוא לימד אותו למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. כולם עשו את מה שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני -נקניקים. מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו: דרך המרד. נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין את הראש כמו קודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות 'כפוי טובה ' ולהתנגד להם. הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה. ושילמו על כך בחייהם; אין מתנות חינם. כמעט כל משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר חייב היה למרוד גם במשרה הנוחה וגם בקללות שהם קיללו אותו על כך שהוא העיר אותם.

אך מה המשמעות של הקללות הללו? ובכן החברה מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה קבועים, בתים נוחים, מכוניות נוחות, וכו' וכו' – אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח סופג הבורגני הנאמן מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות, אגוצנטריות, נצלנות וכו`) . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות. חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן – יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם -כמחיר על הנוחות הזו שהוא ספג כל חייו. כי בתמורה לנוחות שממנה הוא כה נהנה – הוא חייב להתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה, התודעה והרוח. וכנגד כל אלה שמחכים לו בהמשך הדרך – מנסה לחסן אותו הזקן החכם. הוא בא לחסן אותו מן המוות הרוחני והנפשי שמחכה לו וכך הוא אומר לו: "ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות – כאן תתחסן כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות הנוחות".

האדם בתוך תוכו.

רמה ב`: ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל להעיר אנשים אחרים. זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז. תושבי הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל משתי קצותיו: הם ידעו שהם צריכים מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים? הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס, זה קרה עם ישו, עם הנביאים וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את האנושות למה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של המציאות. רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות. והם בין הפטיש לסדן. כי הכפר שכר את מצלצל הפעמונים בכסף מלא וכשהוא עושה את מלאכתו – משלחים כלפיו את כל השטנה בעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה). אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים (כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו בהם. (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או להפיל על עצמם מחלות קשות). וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם כך הוא חייב להתגבר על תחושה של "זה לא יפה מה שאני עושה להם". הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל שלמונים ומתחת לפני השטח – סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא מעיר אותם מחלומותיהם . עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר. וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן – חייב להבין שרע גורלו. אם לא יצלצל בפעמונים – הוא נדון לשכחה, אם יצלצל הוא יקבל קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל. יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל; ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד ההמון השקט מחוק הפרצוף. ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר למציאות כמות שהיא.

——————————————————————————–

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

חזקה מאהבת אישה את גבר, )אך לא אם את תינוקה(,

היא שבועה וברית.

-אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.

אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת

-אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

שואגים פנימה,

לתוכם הם שואגים,

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה.

אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.

-בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

-בדרך להיות מורד – מצילים רק את הכבוד.

הכבוד האבוד של הדפוק –

הוא כעת הלבה מפי הר געש

מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים".
גבריאל רעם

================================================
מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

תעתועי הממסד במורדים בו.


מרידה בתרבות העדר ובעריצות הנורמות החברתיות – כמשימה בלתי אפשרית.

 


They'll stone you when you're trying to be so good

They'll stone you just like they said they would

They'll stone you when you're trying to go home

They'll stone you when you're there all alone

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're walking on the street

They'll stone you when you're trying to keep your seat

They'll stone you when your walking on the floor

They'll stone you when your walking to the door

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


They'll stone you when you're at the breakfast table

They'll stone you when you are young and able

They'll stone you when you're trying to make a buck

They'll stone you and then they'll say good luck

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned


Well They'll stone you and say that it's the end

They'll stone you and then they'll come back again

They'll stone you when you're riding in your car

They'll stone you when you're playing you guitar

Yes But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

Alright


Well They'll stone you when you are all alone

They'll stone you when you are walking home

They'll stone you and then say they're all brave

They'll stone you when you're send down in your grave

But I would not feel so all alone

Everybody must get stoned

בוב דילן


——————————————————————————–

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.

זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.

כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.

ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.

לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.

הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.

מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?

מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?

למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.

איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.

אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.

כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.

וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו – שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.


חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי המילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.

אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו, החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.

וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.

הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.


לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.

ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.

שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.

שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.

הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.

ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת. יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.


וחוץ מזה, עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.

וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.

כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.

וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).

בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד.


וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.

וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.

וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.

למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.

וזה מבלבל מאוד, זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.

שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).

וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.

יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.

בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.

וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.

כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.

*

''מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה''

ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty

*

באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי, אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד.


אילנה: ''ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן לא חשובות, ובטח לא מאתגרות''.

עיתונאית: ''ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה''.

אילנה: ''נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי ''לא''. אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה''.

''הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה ''הכי אני אוהבת להיות אמא''. אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי''.

עיתונאית: ''חלק מהמשחק לפי הכללים היה ''לאנוס את המבטא הארגנטינאי'' שלך?

אילנה: ''כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק''?

''יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב''.


מתוך ראיון עם אילנה דיין, ''ידיעות אחרונות'', מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 


*

''Remember, remember always that all of us,

and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries.''

Franklin D. Roosevelt

before the Daughters of the American Revolution

*


The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003

 

אותנטיות כאקט של מרידה בניכור.


 


To thine own self be true,

And it must follow, as the night the day,

Thou canst not then be false to any man"

Shakespeare (1564-1616)

 

**

…"על רקעה של פגיעות קיצונית… נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. 'כל מה שאתה רואה – איננו אני' – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם 'מיתי', ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד".

ר. ד. ליינג, "העצמי החצוי", עמ' 24 – 24


——————————————————————————–

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע לעצמו ולחייו. היא 'אותנטיות'. לכאורה, על פניו, נראה כי כל אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר, או לבגוד במשהו. וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון ואמיתי. ואם נפנה לאדם בעבודה ונשאל אותו: 'האם אתה אמיתי או מזוייף? האם ההתנהגות שלך במשך השנים האחרונות הייתה באמת אתה, או שזה היה משחק אחד גדול'? ברור שנקבל תגובה של התקוממות גדולה והאדם ימחה ויגיד שודאי שזה הוא, כל כולו, וכי הוא אדם לא צבוע.

אך האמנם? בחינה מדוקדקת יותר של הנושא מראה כי על פניו רוב בני האדם נראים אותנטיים, אך זו יותר מסכה קפואה של שיתוף פעולה שקט עם מה שמקובל. וצמצום מרחב ההתבטאות האישי, במיוחד אם יש סיכוי שיעורר התנגדות מצד קונצנזוס מסויים. מדובר על התנהגות הנשלטת על ידי קודים לא פורמליים.

ומה שמעניין שאכן האדם חי חייו בתחושה שהוא אמיתי לגמרי. והוא לא מודע לחוסר האותנטיות שבחייו ובהתנהגותו. חוסר האותנטיות הזו ערמומי למדי, הוא מעניק תחושה של חופש ובחירה, בשעה שאין כמעט בחירות וכי רוב ההתנהלות היא על פי מה שמקובל, ומה שמקובל הוא בדרך כלל מה שבינוני.


אז מהי אותנטיות ומה הם סימני ההיכר שלה? נתגלגלה לידי עבודה על מושג האותנטיות: "הניתוח הפנמנולוגי של החוויה האותנטית", מאת דבורה ריילי, הז'ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ'49 – 71. ואני מביא אותו כאן, מתורגם ותוך עיבוד קל.

"החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן המימד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז, מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו' וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא כה יחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: "זה מרגיש לי כמו..".


אוסיף מעט משלי בנדון: החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את העצמי. האדם חש עירני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי לעצמו.

במימד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

במימד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.

אז מהי ההגדרה של מושג זה?

הגדרה: אותנטיות זו היכולת להיות נאמן לאני הפנימי ולעצמך ו'ללכת על זה' למרות ועל אף הדומיננטיות של האחר או האחרים.

שהרי אין זו חוכמה להיות אותנטי, כשאין לחץ לקונפורמיות. כשאדם מקבל איפשור ותמיכה בכדי להיות הוא עצמו- אין כאן אותנטיות. אותנטיות היא תמיד ביחס ולעומת לחץ חברתי לבגוד באמת הפנימית. והאדם בוחר, או לא יכול שלא לבחור – בלדבוק בה, אף על ולמרות.

ועל כן קיימת זיקה הדוקה בין מרד לאותנטיות. בלי רוח של מרד אין לאדם יכולת להגיע לאותנטיות. אותנטיות עולה וקורמת עור וגידים רק ביחס ליכולת של האדם להגיד לא ללחץ קבוצתי. האדם האותנטי הוא האדם הדבק באמת הפנימית שלו על אף לחץ ופיתויים לזנוח אותה.

אחת מן הגישות שחרתו על דיגלן את נושא האותנטיות הייתה התנועה האקזיסטנציאלית. זו שמרדה בניכור ובבינוניות. ומה שהיה לה להציע בסופו של דבר כאלטרנטיבה, היה אותנטיות.

הגישה האקזיס. טוענת כי כשהניכור נעשה לא נסבל זה מוביל לאותנטיות ומשם למרד, כלומר הם רואים את המרד כתגובה לניכור וכקודם לאותנטיות.

כך שיש כאן, מהלך כזה: האיבון והשיתוק (שניהם תוצאה של הניכור) שבהתנהגות העדר הנורמטיבית – מובילה את היחיד שלא מסוגל להגיד לזה כן – לבחור בפעולה אינדווידואלית, שסותרת את החיים בתוך מערכת של ציוויים נורמטיביים הרמטיים. עצם הבחירה הופכת אותו לאותנטי, כי הוא נוקט בפעולה שנובעת מעצמו ומחברת אותו בחזרה לעצמו; הוא מחליט לצאת מן האוטומציה ולמרוד. למרוד כנגד החשש והפחד מן התגובה של הנורמה השלטת – לנקוט בפעולה מודעת שבה הוא לוקח סיכון מודע ומגיע למסקנה שהדיכוי והבינוניות והאיבון של עד כה הוא לא פחות גרוע מן הסיכון שבמרד נגד השיטה והקונצנזוס.

כלומר, ההגות האקיזטנציאלית טוענת כי עד רמה מסויימת חיים מתוך שיעבוד לנוכחותם של אחרים ולניכור שהם גורמים בחיינו – אלה גורמים לחוסר אותנטיות ולחיי כבשה בעדר, ואז יחידים בעלי מאפיין ייחוד או איכות נפשית גבוהה – מתקומם ומנסה למצוא דרך לחיים אינדוודוידואליים. ואם השעבוד והבינוניות מגיעים למצב בלתי נסבל מצטרפות ליחיד קבוצות שמתחילות תנועה ם כנגד חיים מתוך שעבוד.

וכשמתחיל מרד שכזה גם בקבוצות ולא רק בקרב יחידים – הדרך היחידה שנותרת לקונצנזוס להמשיך ולשלוט ולהנמיך את עוצמת המרד הזוחל מבפנים (מלבד לנקוט בגישה של דיקטטורה ולרמוס מתנגדים) – היא להסוות את שעבודו במסווה ליברלי, וככל שהשעבוד גדול יותר וההתנגדות לכך מתעצמת יותר – כך יסווה וימסך הקונצנזוס את עצמו במעטה ליברלי ומתקדם יותר. דוגמאות אחדות מיני רבות: החינוך הדמוקרטי הפתוח. 2) הרפואה המשלימה. 3) מתירנות מינית. שלוש דוגמאות אלו לכאורה משדרות למורדי החינוך, הרפואה והמיניות –הקיימות, שלא כדאי להם למרוד כי השעבוד אינו שעבוד כלל. אך מתחת לחינוך הפתוח, לרפואה המשלימה ולליברליות המינית – מתקיימים כל אותם שיעבודים שהיו קודם – במלא עוצמתם – רק מוסווים.

הולכת שולל זו עובדת לא רע על קבוצות, שממילא בנויות על נורמה קולקטיבית, והתפשרות על נורמה משותפת. ואז המרד בשם האותנטיות חוזר על היחיד שלא מוכן, או לא יכול להתפשר עם הקרבת הנפש של היחיד על מזבח הקולקטיביות השטוחה, הבינוניות וחסרת שאר הרוח.

אך לאחר שראה שמן הקבוצות המורדות לא תבוא לו תשועה, הוא רק יכול ללכת עם קולו האישי. וזה לא קל. ראשית לבחון כל דבר לגופו, מתוך חשדנות וחוסר אמון) לברור את הקש מן התבן. עליו לחיות מתוך חשדנות וספקנות מתמידים. וזאת כי הוא יודע ומבין שאין כמעט מרד ממוסד, מאורגן, ולא יכול להיות, וכל דבר שנראה כמרד והוא בראשי חוצות, ויש בו מסחר ענף ורווח, מן הסתם זה מסווה של מרד. ואז הוא באמת עומד מנגד לרוב מה שהוא פוגש.

וכאן הוא מגיע לשלב שהקשיים עומדים כנגד המטרה של האותנטיות. ועליו להחליט.

והקושי גדלו כשהוא רואה מה קרה למורדים אחרים בשם האותנטיות. רובים נבלעו בדרך בצורה זו או אחרת. ברגע שהיחיד מפריד עצמו מן הכלל, קל לא מאוד ללכת לאיבוד וזה מפחיד. ואולי זה מה מדובר עליו בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת האפונים שישבו על אדם החלון; כל אחד חשב שהוא הולך לכבוש את העולם, אך אחד נפל לביב שופכין, השני אכל אותו חתול והשלישי נפל ככלי משחק בידיו של ילד.

דהיינו, חלקם מיישרים קו ונבלעים בתוך המון מנוכר, לובש את מסכת ההנאה הצרכנית תחת מסרים של שעבוד תת סיפי.

חלקם הולכים חצי הדרך; הם הופכים, מה שנקרא, להיות למורדים מזויפים, הם לובשים את המרד על דש בגדיהם, עוטים אותו על עצמם מבחוץ, מתקשטים ומתהדרים הו, הם הופכים את המרד לאופנה. משתבצים בפס הייצור המסחרי ומספקים את קישוטי המרד לכל המרבה במחיר.

הם משעבדים את מרידתם בעבור חופן דולרים וברכה ממסדית. מוציאים מן המרד את העוקץ המהותי והטוטלי – ומלבישים אותו מבחוץ על החיים השוממים והריקניים של הצעירים. הם מכרו נפשם לשטן ובכורתם בעבור נזיד עדשים, אך בפנים בפנים – הם כמו כולם, המרד נותר רק בחוץ.

הוא רואה את כל זאת, והוא צריך להחליט עם הוא חוזר לרוב המאובן או יוצא לדרך חתחתים מפחידה ולא ברורה.

אך לא כולם נבלעים והולכים לאיבוד. הוא יכול לבחור בדרך האותנטיות ולשרוד. אחד מן הדרכים הוא להיות אותנטי בשקט… בחשאי… להמשיך בכך בלא שום סממנים חיצוניים, להיות כמו סוכן חרש; אפור, לא מורגש. וזאת כדי שלא יזהו את מרידתו והוא יהפוך למטאה לניגוח והשתלחות. על כן כדי שישרוד כמורד אותנטי -יפה לו האפילה. עליו להיות סלקטיבי באשר לאיך, מתי ועם מי הוא יוצא החוצה.

וגם אם הצליח לשרוד כמורד אותנטי, לא בא אל המנוחה והנחלה. שהרי גם אם גבעול המרד הצמיח את פרח האותנטיות, זה לא סוף המאבק. כי כאן אולי טמון הפח השלישי שמחכה לאפון שעל אדן החלון והכוונה לפיתוי של הפיכת המרד האותנטי למהפכה. להכניס לתוך המרד גוון של אלימות וכח. וזו פח, כי יש במהפכה חוסר סבלנות וחוסר יכולת לאצור את העמידה מנגד כמרד פנימי. המהפכן כבר לא מסוגל להכיל את אש המרד והוא מתרגם את הבעירה, למכושים, גרזינים, אתים וחרבות. הוא כבר צעד כאן צעד אחד יותר מדי; הוא אמנם שיחרר את עצמו אך הוא ברגע שהוא בא לכפות את שחרורו האישי על אחרים – הוא בעצם כבר בדרך להיות ממסד מדכא חדש.

ואכן, מעטים מאלו שהגיעו למרידה אותנטית מסוגלים להכיל את אש המרד, ולחיות עם אש שעלולה לכלות אותם מבלי להיגרר לזעם, כעס ומשם לאלימות.

ואין ספק שהנפילה ממרומי המרד האותנטי לתהומות המהפכה – היא ריסוק עצמות טוטלי. תהום עמוקה יותר מזו שמחכה לו בכל שלב, לפני הפיכתו למורד אותנטי. המרידה בשם האותנטיות היא פסגה דקה מאוד וגבוהה מאוד. והתסכול בה הוא כמובן רב ועצום, משהו כמו 'או קיי', אז אני מורד אותנטי, אז מה עכשיו? וכאן, מחכה הנפילה, כי אם הוא לא יכול לחיות עם זה כמטלה בלתי אפשרית, דהיינו משהו בנוסח; עיני פקוחות ולב ונשמה מתייחסים – הוא לא יוכל להשאר בפסגה זו זמן רב.

* *

"התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו".


סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה"ס


*

"הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת."

לה רושפוקו. אמרה מס. 62


גבריאל רעם

18.6.2004