ארכיון תגית: משבר

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

על טראומות, משברים וקטסטרופות (תסמונת איוב)

קלף מס. 16 בטארוט: ''המגדל הנופל''.

"Broken lines, broken strings,

Broken threads, broken springs,

Broken idols, broken heads,

People sleeping in broken beds.

Ain't no use jiving

Ain't no use joking

Everything is broken.

 

Broken bottles, broken plates,

Broken switches, broken gates,

Broken dishes, broken parts,

Streets are filled with broken hearts.

Broken words never meant to be spoken,

Everything is broken.

Seem like every time you stop and turn around

Something else just hit the ground

 

Broken cutters, broken saws,

Broken buckles, broken laws,

Broken bodies, broken bones,

Broken voices on broken phones.

Take a deep breath, feel like you're chokin',

Everything is broken.

Every time you leave and go off someplace

Things fall to pieces in my face

 

Broken hands on broken ploughs,

Broken treaties, broken vows,

Broken pipes, broken tools,

People bending broken rules.

Hound dog howling, bull frog croaking,

Everything is broken."

 

Words and Music by Bob Dylan

1989 Special Rider Music

 


——————————————————————————–

חלק א':
על כולנו עוברים משברים, על כולנו נופלות צרות קשות מפעם לפעם. אפשר להגיד שזו מניפסטציה אישית וקיומית של חוק מרפי בחיי כל אחד מאיתנו. מקווים להוליווד אך אחת לכמה זמן, כל הזמן מגיע ביקורה של הגברת הזקנה. (כשם מחזהו של פרידריך דירנמט השוויצי: 'ביקור הגברת הזקנה').

זה כמו רולטה הפוכה, (כי הגלגל נעצר במספר שלנו אל בגלל מזל אלא בגלל העדרו) וזה באמת עניין של זמן עד שהקטסטרופה הבאה תבקר אצלנו ותיפול עלינו. ומי לא חווה כמה וכמה כאלה, בין אם לו או לקרוביו ויקיריו. כולנו אמנם מקווים שהנורא מכל כבר מאחורינו וכי קיבלנו כבר את מנת המשברים והטראומות, אך אחת לכמה זמן זה בדרך כלל מגיע. לובש צורות שונות, אך מגיע.

למעשה כל חברה וכל אדם פוגשים במהלך החיים צרות המתרגשות ומתרחשות עליהם. האדם או החברה מקווים מתכננים, בונים משהו, מצפים לטוב. והנה אסון. משהו נורא קורה שמחריב הכל (או כמעט הכל), והורס דבר יקר ואהוב. זה יכול להיות גירושין, מוות, אהובה שזנחה, חבר טוב שניתק קשר, בגידה בנישואין, מחלה קשה, פיטורין, הורדה בדרגה, הלבנת פנים ברבים, פשיטת רגל, ועוד ועוד- אך בצורה זו או אחרת זה קורה ומגיע. והיות וזה קרה לכולנו וזה קורה לאורך כל ההיסטוריה למין האנושי – קיימת בנו באופן אישי ובחברה באופן כללי – מעין גישה מתוכנתת ה'נשלפת' ברגע שמתרחשת הצרה ונופל האסון. מטרת הגישות הללו באופן כללי היא למנוע מצב של קריסה מוחלטת, והיא באה להחזיר את האדם/החברה – בחזרה למסלול החיים הרגיל. (ישנם כמובן גם הניהיליסטים למיניהם הרואים בזאת סתם חוסר מזל, ובכך החוסן הנפשי שלהם נבחן כאן עד תומו).

וכדי שלא תתבצע הקריסה, כדי שמשהו בסיסי ברמה הפסיכולוגית שלנו לא יהרס ויחובל ללא יכולת תיקון יש צורך בדרך כלל בהסבר מניח את הדעת. הסבר בנוסח: 'מדוע זה קרה דווקא לי'? וזה מה שהגישות הללו עושות, הן מספקות איזשהו הסבר. וההסבר הזה חשוב למרות המשבר ובגללו, שהרי כולנו יודעים שבמלחמת המשברים ישנן שתי חזיתות; חזית המשבר עצמו והחזית הפסיכולוגית. אם הקרב מוכרע בחזית אחת צריך להציל את החזית השניה. אם אין הסבר מניח את הדעת אז צפויה התמוטטות בחזית הפסיכולוגית, ואז יהיה קשה להמשיך הלאה אחרי המשבר הזה.

אך כאמור, בדרך כלל קיימות כמה גישות רווחות שכל אחת רואה את הקטסטרופה בצורה אחרת: לראשונה, בהעדר תוית טובה יותר, אקרא הגישה הקפיטלסטית והיא מאמינה בזכות כל אדם לממש לעצמו את גורלו – רואה את המשבר כמשהו עמו אתה אמור להתמודד ומתוכו לצאת מחוזק. האמונה הדתית רואה בזה או מבחן לגודל האמונה (איוב) או עונש על חטא כלשהו (קין, אדם וחוה). ותיאוריה אחרת אותה אני רוצה להביא כאן רואה באסון קריאה של המציאות ליישור קו עם מה שאמיתי.

ונתחיל שוב מן ההתחלה: ובכן מפעם לפעם זה אכן מגיע, וזה שם במבחן את החסינות, הלכידות והבריאות של הגוף והמערכת שעליו זה נופל.

החיים מזמנים לנו אותם לבד, זה, כאמור, יכול להיות מחלה, או תאונה לאדם, מפולת כלכלית לחברה, מלחמה, או סידרת פיגועים לא נגמרת לאומה או מדינה. ואז, כעץ שחווה רוח חזקה – כל שרופף, כל שמקושר קישור רקוב, או בלה, ניתק מן העץ ואם הרוח חזקה דיה היא עשויה לאיים אף על העץ עצמו. (שעשוי להישבר אם אין בו מספיק נוזלים, או אף להינתק מן הקרקע אם שורשיו אינם עמוקים דיים).

ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא מכונית, שנראית ומנהגת בדיוק כמו המכונית שלידה בכביש, וגם מן הבחינה של התנעה, נסיעה והגיעה – אין ביניהן הבדל. אך אם שתי המכוניות הנ"ל מעורבות בתאונה, אזי מכונית אחת יכולה לצאת ניזוקה יותר והאחרת ניזוקה פחות. ובדרך כלל המכונית הפחות חזקה, או הישנה יותר, או זו העשויה מחומרים פחות עמידים – תינזק יותר ויהיה לה קשה יותר לחזור לנסיעה רגילה. וזאת בשעה שהמכונית הוולוו או סתם מכונית חדשה שבה הכל חדש ומוצק – תיסבול מפחות נזקים.

כך שמבחינה זו, ניתן להסתכל על פורענויות של הטבע, כגון סערות, רעידות אדמה וכו' – כעל סדירה של מבחנים טבעיים הבאים 'לבדוק' את החסינות של החיים האורגניים. מה שלא חסין ולא עמיד, יושמד, אפשר להגיד שזה אחד הדברים שעמדו בבסיס החוק של דרווין: Survivel of the Fitest

מבחינה זו החברה האנושית, עם הרפואה שמטפלת בעיקר בסימפטומים, ושאר עזרי תדמית ואקלוגיה שנועדו לתת תחושה של חיים נוחים וטובים יותר – נועדו, באיזשהו מקום, לא לאפשר למבדק הזה, לטסט הזה – להגיע לתוצאות אמת. כל מותרות הקידמה הללו מאפשרות למערכת להמשיך, למרות שמתחת לפני השטח ישנה הצטברות של משהו שמחליש או מפורר אותה.

כפי שנכתב בסיפרם של זובין וספרינג (העוסק בהתפרצות של סכיזופרניה):

"^ניתן לדמות את הקריסה של יכולת ההתמודדות להתפתחות בקע בקליפת כדור הארץ. בדרך כלל יתרחש רעד קל בטרם הקליפה תתייצב במקומה, ממש כשם שבחיינו יוביל זעזוע קל בתחומי העבודה או החיים האישיים למצב סגירות חדש. לעומת זאת, אם שכבה של לבה ממוסת רוחשת מתחת לסדק בקליפת כדור הארץ, תיצור התפתחות הבקע הזדמנות להיווצרות הר-געש. באדם הפגיע, קריסה שכזו עלולה להוביל להתפרצות שלה הפרעה פסיכופתולוגית"/

 

J. Zubin & B. Spring. "Vulenrability: Anew View of Schizophrenia" journal of Abnormal Psychology, 86, 1977. p. 103

 

(הגירסה העברית מתוך סיפרו של שלמה גיורא שהם, "טירוף, סטייה ויצירה, משרד הבטחון, 2002, עמ' 54).

מערכות לבלימת נזקים שכאלה מצויות כמובן גם בתוך האינדווידואל עצמו, בכל אחד מאיתנו קיימות מערכות שנועדו להגן עלינו מפני עימות ומפגש עם קטסטרופות. וגם אחרי שהן מתרחשות – המערכות הללו בתוכנו בולמות את התקדמות המשבר פנימה לתוכנו. המדובר על מנגנונים שלמים, של _הכחשה, הדחקה, השלכה ורציונליזציה_. שבאים להפחית מן הממדים של השואה האישית. אנו לא מאפשרים לה להיכנס לתוכנו ולהמשיך הלאה אל תוך הליבה של עצמיותנו. בשלב מסויים אנו בולמים את הקטסטרופה. והבלימה הזו נועדה להגן על המערכת הפסיכולגית. אך כתוצה מכך דברים בנו שהיו צריכים 'לינשור וליפול' כתוצאה מן השוק – נותרים בעינם.

מערכות הגנה פנימיות אלו הן כמו קפיצים שנועדו לרכך את המכה. קפיצים הדומים לאלו הקיימים בקרונות רכבת. שם הם נועדו לרכך את המכה ברגע שהיא פוגעת בקיר התחנה ( או ברכבת אחרת) ואז הנוסעים חשים פחות את המכה והיא קונסת אותם פחות. הקפיצים הללו נקראים בלשונו של גורדייף 'באפרס'. [1] ('בולמי זעזועים') ולמרות שהם באים למזער את השוק של המכה הבאה – למעשה הם רק מחלישים, בסופו של דבר, את המערכת הפסיכולוגית שלנו; כי מה שהיה אמור להתמוטט ולהיות מוחלף במשהו חדש – בגלל המכה – נשאר על עמדו ובכך מחליש את המערכת והופך אותה (בטווח הרחוק) לבלי עמידה בשואות ואסונות. כאמור ההגנות הללו בתוכנו הינן סוגים שונים של _הכחשה והדחקה_; האדם מדחיק דברים לא נעימים, דברים שהוא צריך לתקן וכו' ואז נוצר פער בין העצמי האמיתי שמלא בספקות, חרדות חסר וודאות וכ'ו ובין מה שהאדם מספר לעצמו ומאמין שהוא הוא האני האמיתי ושזה מצבו באמת. ואז כששואה חזקה באמת מגיעה ואין כבר יכולת להדחיק ולהכחיש – כל שהיה מוגן בפנים נכנס לכאוס והתפרקות מוחלטת. כי כל אותם אלמנטים לא בריאים המשיכו להחליש את המערכת מבפנים, וכשהמכה כבר מגיעה היא מוצאת מערכת שבחוץ נראה חזקה אך בפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות היא חלשה ולא מאוחדת.

יש שיר של דליה רביקוביץ, בשם "גאוה" שמדבר בדיוק על זה:

גאוה
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,

ולא מחמת זקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקר,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רשם של שלוה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מעין גאוה.

שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.

מי שעתיד לשבר אותם

עדין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים".

(מתוך "כל השירים עד כה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמוד 152)

המשוררת מדברת על החלשות פנימית כתוצאה מן המעברים החדים ממצב קיצוני אחד לשני; מהתרוממות רוח לאכזבה קשה, מתקווה למפח נפש, מאהבה גדולה לנטישה איומה. מעברים שמחלישים את המשוררת מבפנים ואז אין צורך בקטסטרופה גדולה, די במילה אחת קשה ממוכרת בחנות והכל בפנים נכנס למצב של טראומה. בשיר זה היא מראה שהתמוטטות פנימית נגרמת פחות על ידי גורמים חיצוניים ויותר על ידי מה ששביר ולא מאוחה בתוכו של האדם עצמו.

חלק ב'
המכה הנוכחית מחלישה את האדם,במידה ותוכו לא עבר בדק בית. בעוד שאצל אדם שעושה בדק בית ואינו משקר לעצמו בדבר מצבו האמיתי – השואה העכשווית דווקא משחררת מתוכו את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם – שיוצא החוצה כאודיסאוס הירואי, להתמודד. הגיבור.

ולא זו בלבד, אלא שבגוף שבודק עצמו ומשאיר רק את המערכות החזקות – יכולה להייווצר קוטביות הפוכה; במקום שהגוף החלש יתדרדר במהירות לעבר התפרקות סופית – בהיותו גוף חזק

הןא לא רק מחזיק מעמד, אלא הוא אף מתחזק עוד יותר, כתוצאה מן הקטסטרופה.

כך שהקטסטרופה לא רק בוחנת חוזק וחסינות, אלא אף מעניקה לכל מצב עוד מאותו הדבר שגרם למצב להגיע למצבו… החסון נעשה יותר חסון והחלש יותר חלש.

דוגמאות לכך מצויות גם בקנה מידה רחב יותר, אצל אומות. למשל מלחמת וויטנאם וקריסת מגדלי התאומים באמריקה, ומלחמת העולם השנייה בגרמניה ויפן – כל אלה רק חיזקו את המדינות הללו והגדילו את כוחן הכלכלי.

אם האומה שלמה עם עצמה ברמת הגלעין, וחזקה ברמה העקרונות והאידאלים שלה – הכשלון דווקא יכול לחזק. ולעומת זאת אצל אומות המצויות במצב של משבר ערכי או חוסר גיבוי אידאולוגי – לא זו בלבד שכשלונות לא מחזקים אלא אף מחלישים – אלא שאומה שחווה שרשרת של נצחונות – יכולה לעבור תהליך של החלשות. הכיצד? ובכן ככל שיש יותר נצחונות כך העם והמדינה פחות נתונים לבדיקה של הגלעין שלהם, המערכת הפנימית. ככל שיש יותר נצחונות כך יכולים הדיסהרמוניה, הבלאגן והשחיתות הפנימיים – לשגשג. ואז מספיק מספיק כשלון אחד, לאחר רצף של נצחונות והכל מתפורר בבת אחת.

 

כמובן שדברים אלו לא מגורשים מן האקטואליה. ואם נחזור לימינו הרי שמדינת ישראל נתונה בעיצומה של קטסטרופה בלתי נגמרת. כמעט כל יום, או כל שבוע – מפוצצים עצמם מחבלים בבתי קפה ובתי מלון ומרטשים למוות עשרות בני אדם. המדובר על האינתפידה השניה, אינתיפדת אל אקצה, ובזמן ששורות אלו נכתבות (יוני 2003) זה נמשך כבר כשלוש שנים, מה שמוסיף לקטסטרופה שמתרחשת כל יום את אלמנט ההתשה. כי קטסטרופה שמתרחשת בבת אחת, הורסת פחות מאשר זו שמתמשכת ולא מראה שום סימן לסוף. כאן היסודות הבריאים מושמים למבחן וככל שהאינתיפדה תמשיך כך המבחן יהיה תובעני יותר. ויותר ויותר יסודות רעועים יעברו תהליך של התפוררות.

ונראה שיוזמי אינתיפדת אל אקצה כמו יודעים או משערים עד כמה היסודות של המדינה רעועים, כי הם מתעקשים ויהי מה להמשיך את הקטסטרופה עוד ועוד, עד שלדעתם המסכה ההרואית של 'עברנו את פרעה נעבור גם את זה', 'לא נורא נתגבר', וכו' – תיסדק באופן אקוטי ויחשפו כל היסודות הרעועים.

במלחמת העצמאות קרה כמובן תהליך הפוך, שבו הקטסטרופה של המתקפה של כל מדינות ערב הצמיחה מן המדינה הצעירה כח עצום, שבעצם הצליח להקים מדינה ולגרש ערבים מאדמתם.

והשאלה היא: בשנים שעבר מאז 48 האם היינו עסוקים בחיפוף וחלטורה, ברדיפה אחרת טובות הנאה אישיות? או בביסוס חוקה, ערכים וכו'? כי אם נחזור שוב לטראומת קריסת מגדלי התאומים בארה"ב, הרי שזו רק חיזקה את ארה"ב, ליכדה אותם ועשתה אותם יותר פטריוטים וגם הכלכלה בדרך ליציאה מן המיתון.

כך שהמשפט 'מה שלא הורג אותי מחשל אותי', הוא לא לגמרי נכון. כי אם המערכת מעורערת אז מה שלא הורג אותי בפעם הראשונה, לבטח ממשיך לערער את היסודות, שבפעם השניה הוא כן יהרוג. ומצד שני הוא יחשל אותו לא אם הוא יצליח להרוג אותי, אלא אם מה שחי בי הוא מספיק חזק ממילא. כך שהמשפט הזה של ניטשה צריך להיות "מה שמסכן אותי – או יהרוג אותי או יחשל אותי".

ואם להביא את שנאמר באנאלוגיה נוספת, הרי שבמפגש האלים שבין שולחן לפטיש, יש צד גלוי וצד סמוי; הצד הגלוי הוא גודל הפטיש, עוצמת המכה. והנמשל הוא עוצמת הקטסטרופה. הרובד השני, הסמוי- עוסק בעובי השולחן, חוסנו, החמרים מהם הוא עשוי, כמה ברגים ומסמרים יש בו ועד כמה הם מחוזקים. האם יש בו תולעים, האם הוא רטוב וכו'. כל אלה הם פרמטרים סמויים בשולחן, אך הם הם המרכיב המכריע שיקבע בסופו של דבר; האם השולחן יתמוטט או יתחזק תחת מכות פטיש הטראומה.

ולסיכום:

_לטראומה אין ערך בפני עצמה, כשלעצמה, אלא ביחס לתשתית הפנימית של המערכת שספגה את הטראומה_. אילולא הטראומה, הגוף או המערכת היו יכולים להיות נתונים שנים על גבי שנים בתהליך איטי של רגסיה, ניוון והתדרדרות פנימית, כשרק המסגרת הראוותנית מכסה על פני כל זה. הבקיעים מתעמקים ומתעמקים ובחוץ הסלעים נראים חזקים וגאים, והטראומה לא חייבת להיות אפילו טראומה, היא יכולה להיות כלב ים קטנטן וזה הקש שישבור את הגב בעל הדיסקוסים השחוקים.

וכך, הקטסטרופה (בין היא היא תאו יאור או כלב ים קטן) מותחת קו ומכריחה לעשות חשבון. חשבון של רווח והפסד. האם הגוף הוא גוף מפסיד או מרוויח? האם הוא חולה או בריא? גוף רגנרטיבי או כזה המצוי בתהליך דגנרטיבי?

(זכורני כיצד נדהמתי, כאשר בקורס חוקרים במערכת הבטחון, סיפרו לי התלמידים, כי להם זו תופעה ידועה, שמחבלים יכולים לספוג כמה וכמה כדורים ועדיין הם ממשיכים להסתער. מחבל יכול ליפול מגג גבוה ולמעט שבר לא יקרא לו מאום. האנלוגיה כאן באה להראות מערכת נפשית (או לאומית) שאין בה בקיעים, וכול כולו שלמה ומאוחדת עם המטרה שלה, הנה עמידה וחסינה יותר במיתקפות וסכנות).

מכאן שקטסטרופה רק מאיצה את התרחבותם של הבקיעים שכבר קיימים, או מחזקת את שקיים.

אם מדובר על מערכת שנמצאת בתהליך של צמיחה והתפתחות ניתן אף להביט על הטראומות כעל מבחנים בתהליך חניכה, בתהליך של צמיחה של אינדווידואל או גוף או מערכת לרמה של מודעות עודפת, של בגרות בשלה יותר.


——————————————————————————–

 

Buffer [1]באפרס: (חוצץ)

"מכניזם פסיכולוגי המונע מן האדם לחוות את המציאות של הרגע הנוכחי ולראות את מצבו המכני האמתי; במיוחד, מכניזם אשר בעזרתו מגינה האישות המזוייפות של האדם על התמונה הדמיונית שלו על עצמו. לחצוץ: להשתמש בחובץ, כמו ב'לחצוץ מצב לא נעים".

מתוך סיפרו של רוברט ברטון: 'זכירה עצמית', עמ' 282, (הוצאת גל, 2002)

*

"גורמים מוגדרים וברורים עד מאוד, מונעים מן האדם להבחין בשוני שבין תפקיד אחד לאחר או בין מסכיה אחת לאחרת. גורמים אלה הינם מבנים מלאכותיים מסויימים, הנקראים בולמי זעזועים. 'בולמי זעזועים הוא כינוי מוצלח ביותר למנגנונים הללו. בולמי זעזועים בין קרונות רכבת מונעים התנגשויות, מחלישים את הזעזוע. הוא הדין לגבי בולמי זעוזועים בין תפקידים שונים ובין קבוצות שונות של 'אני, או אישויות. בני אדם מסוגלים לחיות עם אישיות שונות מבלי שאחת תתנגש באחרת, וגם אם אין לאישויות אלו כל ביוטי או גילוי חיצוני, למרות זאת הן קיימות בפנים. מועיל הדבר מאוד לנסות לגלות מה הם בולמי זעזועים. נסו לגלות כיצד משקר אדם לעצמו בעזרת בולמי זעזועים. נניח כי אדם אומר, 'אני לעולם לא מתווכח', או אד, אם באמת משוכנע הוא עמוקות שלעולם אינו מתווכח, הוא יכול להתווכח כמה שיצרה, בלי להבחין בכך אי פעם. זהו תוצר של בולם זעוזעים. אם יש לאדם מספר מויים של בולמי זוזועים מעולםי, בטוח הוא לחלוטין מפני סתירות בלתי נעימות. בולמי הזעוזעים הינם מכניים לגמרי; בולם זעזועים משול לחפץ העשוי מעץ, הוא איננו מסתגל, אבל את תפקידו הוא ממלא היטב: הוא מונע מאדם להבחין בסתירות".

מתוך 'הדרך הרביעית' מאת אוספנסקי, תרגום אריה בובר, עמ' 56-6, הוצאת זמורה ביתן, 1993.

" 'בולם זעזועים' הוא מונח הצריך ביאור מיוחד. ידוע לנו מה הם בולמי הזעזועים שבקרונות הרכבת. אלה הם מיתקנים המחלישים את הזעזוע כשהקרונות מכים זה בזה. לולא הם, היתה התנגשות הקרונות זה בזה בלתי נעימה ומסוכנת מאוד. בולמים אלה מרככים את תוצאות הזעועים והודות להם אין חשים בהם ואין מבחינים בהם. בדיוק אותם מנגנונים ניתן למצוא בתוך האדם. הם נוצאים לא בידי הטבע כי אם בידי האדם עצמו, אף כי לא מרצונו. הסיבה להופעתם היא קיומן של סתירות רבות באדם; סתירות בין דעות, רגשות, חיבות, מלים ומעשים. לו היה על אדם להרגיש במשך כל חייו את כל הסתירות הקיימות בתוכות, לא היה יכול לחיות ולפעול בשקט כפי שהוא חי ופועל עתה. הוא היה נתון בחיכוך תמידי. באי מנוחה מתמדת. אין אנו רואים עד כמה תורים זה את זה ועיונים זה לזה ה'אני' השונים שבאישיותנו. לא היה אדם מרגיש בכל הסתירות האלה, היה רמגיש מה הוא באמת. הוא היה מרגיש שהוא משוגע. אין אדם שנעים לו להרגיש כי הוא משוגע. יתר על גן, מחשבה מעין זו נוטלת ממנו את בטחונו העצמי, מחלישה את מרצו, נוטלת ממנו את 'כבודו העצמי'. בדרך זו או אחרת עליו להשתלט על מחשבה זו או לסלקה. עליו לשים קץ לסתירות או לחדול לראותן ולהרגיש בהן. אין אדם יכול לשים קץ לסתירות, אבל אם נוצרים בו 'בולמי זעזועים' ביכולתו לחדול מלהרגיש בהן והוא לא ירגיש בנגיחה הנגרמת מהתנגשות השקפות סותרות, רגשות תוקרים, מלים סותרות.

'בולמי זעזועים' נוצרים לאט ובהדרגה. 'בולמי זעזועים' רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה'חינוך'. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות 'בולמי זעזועים'. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולתיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון 'בולמי זעוזעים' דומי בתוך עצמו. 'בולמי זעודועים' מקילים על חיי האדם. קשה מאוד לחיות בלי 'בולמי זעזועים', אך הם מונעים מן האדם את האפשרות של התפתחות פנימית. יכון שנועדו להקטין את הזעזועים. אך רק זעזועים עשויים להוליך אדם אל מחוץ למצב שבו הוא חי, כלומר להעיר אותו. 'בולמי זעזועים' משכיבים את האדם לישון, נותנים לו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב. שאין שום סתירות ושהוא יכול לישון במנוחה. 'בולמי זעזועים' הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. 'בולמי זעזועים' מסייעם לאדם שלא למרגיש במצפונו".

 

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ' 168-9 שוקן 1979

 

*

 

"In the life of an ordinary man truth and falsehood have no moral value of any kind because a man can never keep to one single truth. His truth changes. If for a certain time it does not change, it is simply because it is kept by 'buffers.' And a man can never tell the truth. Sometimes 'it tells' the truth, sometimes 'it tells' a lie. Consequently his truth and his falsehood have no value; neither of them depends upon him, both of them depend upon accident. And this is equally true when applied to a man's words, to his thoughts, his feelings, and to his conceptions of truth and falsehood.

"In order to understand the interrelation of truth and falsehood in life a man must understand falsehood in himself, the constant incessant lies he tells himself.

"These lies are created by 'buffers.' In order to destroy the lies in oneself as well as lies told unconsciously to others, 'buffers' must be destroyed. But then a man cannot life without 'buffers.' 'Buffers' automatically control a man's actions, words, thoughts, and feelings. If 'buffers' were to be destroyed all control would disappear. A man cannot exist without control even though it is only automatic control. Only a man who possesses will, that is, conscious control, can live without 'buffers.' Consequently, if a man begins to destroy 'buffers' within himself he must at the same time develop a will. And as will cannot be created to order in a short space of time a man may be left with 'buffers' demolished and with a will that is not as yet sufficiently strengthened. The only chance he has during this period is to be controlled by another will which has already been strengthened.

מתוך: Ouspensky's "In Search of the Miraculous," pp. 159-61

*

We must destroy our buffers. Children have none; therefore we must become like little children.

גורדייף

*

Buffers keep me from seeing myself as I am: a nothing

 

גורדייף

***

בת הטבח
"בשיחה עם אביה, התלוננה בת הטבח על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות והקשיים בחיים.
הוביל אותה האב למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.
בסיר הראשון שם גזר
בסיר השני ביצה
ובסיר השלישי כמה פולי קפה.
לאחר זמן מה, שלף את הגזר מהסיר והניחו על בצלחת.
"דג" את הביצה, והניח אותה בקערה.
סינן את הקפה ומזג אותו לספל.
הביט בביתו ושאל:מה את רואה יקירתי?
התקרבה הבת לשולחן ובחנה את התוצרים:
הגזר רך ונמעך.
הביצה הפכה לקשה וניתן היה לקלפה מקליפתה הקשה.
הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.
אמר הטבח: כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה.
המים הרותחים הם אותו הנתון עבור שלושת החומרים.
הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד וניתן למעוך אותו בקלות.
הביצה שהגיע עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.
פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים. לאחר שהותם במים הרותחים הם הפכו את אותם מים למוצר משובח.
לאיזה מהן את דומה, בתי היקרה?
כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך איך את מגיבה?
כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותין במצב לחוט?
כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה בעת מצוקה. שנראית אותו הדבר מבחוץ, אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד?
או אולי את פולי הקפה? אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן.
הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה.
בשביל להיות פול קפה צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה…
רק נשאר לגלות מהי וללמוד ממנה
 


——————————————————————————–

 

מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA

http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו -
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

מה הם החיים?


"אמנות החיים היא לא להאיר את החשכה אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם 14.4.2004

**

מהם החיים?

עבורנו הם חותמת פלדה שהטבענו בריקמת היקום שבו מצאנו עצמנו.

עובדה בלתי ניתנת לערעור: הנה באנו, הנה אנו קיימים שרירים וזהו.

חיינו הם עובדה והכל בחיינו עובדה. עובדה: המפגש עם ההוא היחסים עם ההיא וההורים שלנו. כך זה קרה וזה יציב וחקוק כמו השמש, הים העשב.

נולדנו להישאר, להיות. הנעורים הם מבוא קצר שמיד יחלוף ויפנה מקומו לעיקר והזיקנה היא חלום רע שאף פעם לא יתרחש.

אותנו לא ימחו, גם לא את החוקים והתובנות והשפה ודרך החיים שלנו. לא סתם חותמת של פלדה, אלא של אש – צרבנו בבשר היקום.

אנחנו כאן וזהו זה,העולם יצטרך לקבל אותנו. לפני שבאנו אנשים כנראה לא ממש היו, אך אנו זה דבר אחר, אנו באנו להישאר. אנחנו שונים, אנחנו חכמים, אנחנו יודעים, אנחנו לא נוותר. חיינו הם עובדה שרירה שתישאר למרות הכל.

ואם עוד לא מצאנו את הסוד איך בכל זאת להישאר, אז אנו בדרך לגילויו, את מקומנו, על כל פנים לא נפנה, באנו להיות.

לא לחינם בנינו את כל שבנינו; ערים ורכבים, מטוסים, עיתונים וספרים ואוניברסיטאות וממשלות – רק כדי לנזוז הצידה ולהפסיק להיות? מה פתאום.


או. קיי. עד כאן, עכשיו הגיע הזמן לחזור למציאות, לא למציאות שתוארה בשורות הקודמות, אלא למציאות כמות שהיא. ובכן במציאות הזו אין מקום לוודאות המטופשת של חוקינו ותובנותינו וממשלינו. תובנות שמעניקות את התחושה כאילו בעזרתן נצליח לגרום לחיינו להתייצב ולהתגשם במלא נוכחותם, תמיד ולעולם.

כאילו עלינו לא תחול התזוזה האיטית הזו של הזמן, לנו נדמה שאנו שולחים מדי יום שורשים יותר עמוקים לקרקע כמה שיותר עמוקה, כך שיציבותינו נעשית כל הזמן תמידית וקיימת יותר ויותר.

אך תזוזת הזמן היא לא רק איטית, אלא גם ערמומית, היא נותנת לנו תחושה שאנחנו נותרים במקום, רק מסביב הכל משתנה. ולמה הכוונה? ובכן נראה לנו כי אנו עכשיו כמו פעם כמו שהיינו ילדים, ורק העולם אינו כשהיה והוא משתנה כל הזמן. למשל ביקור בשכונת ילדותנו מפגיש אותנו עם המגרש בו שכן בית הספר הישן ובמקומות הוקם בית דירות גבוהה. אנו עדיין אולם ילדים בדיק שהלכנו לאותו בית ספר, רק שהעולם אותו הכרנו כילדים אינו אותו עולם. ולא היא, העולם נותר כשהיה (למעט שינויים קוסמטיים, דוגמאת הריסת בניינים או משטרים ובניית אחרים במקומם)- ורק אנו הם אלה שמשתנים שינוי איטי; הולכים וצונחים,הולכים ונמוגים, הולכים ודהים, הולכים וזזים הצידה – נעשים פחות ופחות רלוונטיים.


אז מהם החיים?

הם ההפך ממכתב צופן שלמדנו לכתוב בילדותינו; לכתוב במיץ לימון על דף חלק ואז מקרבים אותו לללהבת נר ולאט לאט מופיע הכתב, חלש בהתחלה ונעשה יותר ויותר חזק ככל שהדף מתחמם. וזו תחושתינו לגבי חיינו; ככל שאנו מתבגרים, הנייר הולך ומתחמים וכתב חיינו הולך ונעשה יותר ברור, יותר חזק – עובדה שרירה ובלתי מחיקה.

אך החיים הם לא כאלה, הם כתב הולך ודהה. בתחילת החיים הוא נראה מוצק, וברור ואז הולך ודהה, הולך ונעשה רועד וילא יציב, מעוות קצת זהה עד שהוא הולך ונמחלק, הולך ונמחק, לקראת העלמות, לקראת דף חלק, כאילו לא נכתב עליו דבר. אולי כמה כתמי דיו, שומן של סנדוויץ': תמונות, קרובי משפחה וזהו.

ובשלב זה של הכתב ההולך ודהה, קורה דבר מוזר, דווקא הכתב של פעם, בהיותו חזק וברור – מושך אליו עתה את כל תשומת הלב והוא הופך להיות במרכז תחושת הוודאות של המציאות. החיים של עכשיו נתפסים עתה מונוטוניים ודלים ואילו החיים שהיו אז, התחלה לקראת זינוק – הופכים עתה בראייה הרטרואקטיבית, לממשות בהתגלמותה, לחותמת הפלדה האולטימטיבית.

וכך מהתל בנו הזמן, מראה לנו בתחילה שהממשות היא עכשיו ותהיה עוד יותר אחר כך, כל זאת רק רק כדי לגלות מאוחר יותר שמה שהיה פעם הוא הממשי ואילו חיינו מוטים ונוסעים לקראת טשטוש ומחיקה.


אז מהם החיים?

מסע לקראת העלמם.

מסה על היווצרות היש המתורגם כל יום לכלום.

בית חרושת שבו חומרי הגלם של הממשות מעובדים למןצרי הבל, סתם וכלום.

נייר המציאות פוגש את העפרון החיים, רק כדי להמחק במחק הזמן האימתנית.

אלה הם החיים.

 


 

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


(החיים כריצת מרתון)


קשה לנו עם האמת, הנוקבת החודרת, היורדת חדרי בטן ולא מתפשרת. הרואה למטחווי האופק – ומתעלמת מן הכאן ועכשיו הסובייקטיבי והקטן שלנו. קשה לנו/י עם זה, כי האושר שלי, והסבל שלי ו'זכותי' לחיים של סיפוק וכיף חזקים יותר מן האמיתות הכוללניות והקטגוריות הללו. שהרי מי הוא זה החושב על המוות והזיקנה ועל כל מיליוני המקווים שקדמו לנו ושחוקי הנצח בלעו אותם. עכשיו זה תורנו ועתה אנו הם אלה המתמסרים לטעימה והנאה מן החיים.

וכדי שלא נופרע ממלאכת ההנאה – אנו בוחרים לנו מן הסביבה את שמתאים לקונספציית ה'לחם והשעשועים' האישית שלנו. ועל כן כשנביא זעם כלשהו משמיע את דבריו, ויהא נביא הזעם, אליהו הנביא, גורדייף, ניצשה, קירקגור, ר. ד. לייאנג, קרישנמורטי, היידיגר, הנרי תורו, אלבר קאמי – או סתם אדם משונה – נקבל את דבריו בצורה קשה.

ודבריהם וכיתביהם גורמים לאלה המבוססים בחולות הנודדים של היצר, לאלה הטובעים בביצות של הרגש – לאלה המוכרים לעצמם את פיסת המציאות המתאימה לפנטסיה שלהם – תיסכול ויאוש. וזאת היות והם יודעים כי כאשר יקחו פנימה את שנאמר להם – לא יוכלו לחיות עוד עם הגישה שלהם למציאות, מכיון שאז דברי ההוגים הללו יראו להם עד כמה הם רחוקים ממה שהם חשבו שהם. ואז במקום שיצמצמו את המרחק בין היכן שהם ובין המציאות הם ישאפו להגדיל את המרחק ביניהם לבין אותו אדם או ספר, או לפחות להדחיק את המשמעות העמוקה שלהם אל מחוץ לתודעה והמודעות.

מפגשים עם ספרים או אנשים המדברים על האמת לא בקנה מידה אישי וסובייקטיבי – משולים למפגש בין רץ למרחקים קצרים ורץ מרתון: רץ המרתון ידבר על הישרדות, בעוד שהרץ למרחקים קצרים ידבר על השגים מהירים ומיידיים, מעין ג'אנק פוד של מפת ההישגים. המפגש ביניהם גם יפגיש בין קני המידה השונים של שניהם; הרץ למרחקים קצרים חים בעולם בעל מרחבים קצרים, צרים ומצומצמים וליד מרחביו העצומים של הקץ למרחקים ארוכים הוא יחוש תחושה קטנות ואפסות. הוא יבין כי הוא לא נמצא על המפה בכל הנוגע למשחקים הגדולים באמת. עד שפגש ברץ המרתון היה יכול לדמות כי המשחק שלו הוא גדול ובעל מרחבים גדולים יותר ממה שהם באמת.

המפגש הזה עמו, מזמן לרצים למרחקים קצרים – קונפליקט, כי מצד אחד די להם מריצות קצרות, לפסגות שמיד ממצות את עצמן, אין ספק כי התגמולים הנם משמעותיים וגדולים יותר בריצות למקומות אחרים, רחוקים. אך מצד שני זה בכל זאת מרתון זה לא צחוק, זה קשה והתגמולים.


והנקודה היא שתמיד כשנפגשים עם אדם שיכול לראות את הקיום האנושי מנקודת מבט רחוקה וכוללת יותר – זה חייב להגיד כמה דברים:

א. עליך להודות באיפה אתה נמצא באמת.

ו-ב. זה קורא אותך להתמודדות, לעימות.

שני דברים שאף אחד אינו רוצה לעשות. ושני אלה יובילו בתורם להימנעות ממביא הבשורה ואם זו לא אפשרית זה יוביל לעריפת ראשו. (במלחמות יוון העתיקה, אף אחד לא רצה להיות שליח שמבשר למלך שצבאו בחזית -כשל, כי מיד היה משלם בראשו,(למשל במלחמת הפלפונסוס), אף פעם לא אהבו את מי שהביא בשורות רעות, הבשורות המרות אינן גורמות לאנשים להתחמש ולצאת למערכה, זה גורם להם להקריב את ראשו של השליח.

מה שחסר למרבית האנשים בקיום היום יומי, הוא נואשות. ונואשות נוצרת כשאנשים פוגשים את הגבול הסופי והמוחלט של המצב בו הם שרויים, למשל מחלה ממארת, או איום של מוות, וכו', רק אז (או בעיקר אז ) הם רואים שאם הם אינם הולכים לעשות משהו בקשר למצב, זה הולך להיות סופם. ואז אולי, אולי, הם עומדים על-ידי כך לעשות משהו שהוא בלתי הפיך. נואשות היא כוח מניע בלתי רגיל, אך היא נדירה, בעוד שתסכול נפוץ יותר, אך הוא לא עוזר בריצה למרחקים ארוכים. נואשות יכולה לגרום לאדם להיות עם הגב אל הקיר ולהאבק. בעוד שתסכול -FRASTRATION גורם להדחיק כל דבר שיבסס ויעמיק את התסכול שלו, במיוחד כשהדברים יוצאים מפיהם של דוברים שהם אנשים המתעקשים על אמת לא מתפשרת.

זהו מעין מגע מקולקל במרכאות, כי המפגש עם אדם הרואה את התמונה כולה, יגרום לו לקושי גדול יותר לחיות. כל הדתות הממוסדות החלו עם בעלי טווח ראייה רחב; המייסדים היו מעין נביאי זעם. למשל ישו שהפך את הדוכנים של הסוחרים והחלפנים, או אמר: "מי זו אימא שלי, אני לא מכיר אותה, רק מי שהולך בדרך הרוח הוא במשפחתי". דברים דומים התרחשו אצל מוחמד, בודהא ומשה. ובמהלך מיסוד הדת המסר של המייסדים הלך והתמתן, הלך ונעשה יותר נחמד וסוציאלי, והתחיל ללבוש מעטה של צדקה ועשיית חסד, וכו' ואז המאמינים התחילו לשמוע: "תאהבו אחד את השני ותהיו נחמדים, תגישו את הלחי השניה".

ההולכים בדרכי הדת הממוסדת התקבעו במניארות של עשית צדקה וכו' כי זה המקסימום שיכלו לעשות ברמת ההוויה ( ועל כן ברמת התודעה) הקיימת שלהם. מכיון שכל דבר שהוא בשטח של 'השינה' שלהם יגרום להם להמשיך ולישון וברגע שיתחילו להתעורר יחושו כאב עצום, מכל מה שלא מימשו ולא עשו בחייהם, דבר שיגרום להם לחזור ביתר שאת לחלומות על מעשים טובים תוך כדי שינה.

כך, שאלא אם כן הישנים מתמודדים עם הדמונים, עם מפלצות התת-תודעה, כל שהם יכולים לעשות זה לפחות לא לעבוד על עצמם, להבין ש'צדקה לא תציל ממות' וכי קיום מצוות ועשית מעשים טובים והיות אדם טוב זה אך תחליף סינטטי ונוח לדבר האמיתי (שזה לחיות חיים אותנטיים, ולראות את המציאות במערומיה, מבלי לשקר לעצמנו), ואם אדם לא מסוגל לכך – מוטב אם כן פשוט לחזור לפנטסיה, כי אחרת במקום שתפרן -עני יתמודד עם האובר-דרפט (יעשה שעות נוספות וכו') הוא מבלה ימיו בתחושה שהנה הוא פוגש את אלוהים – או מקסימום את אחד ממלאכיו המובחרים -מעבר לסיבוב. כך שחיים ברמה גבוהה -דתית או רוחנית -עבור רוב השואפים לרמה גבוהה של קיום – זה מחוץ לתחום- כל עוד הם תחת הדמונים. מוטב קודם כל ללמוד איך לא לברוח מהמקום בו הם שרויים באמת, מפני שזה כוח המשיכה הגדול ביותר. המצב הגרוע ביותר הינו אותם אלו אשר אינם חיים את חייהם בתרבות של היום, אלה מצהירים שהם רוצים לצמוח רוחנית ונפשית, אנשים אלה חיים בסתירה עצומה.

ושוב, הדרך היחידה להיות, זה לפגוש את הדמונים: דרקונים ומוסטנגים ואח"כ לספור מה נשאר…

כך שאנשים שהדם שלהם נשלט על ידי הדרקון – יהיה להם קשה מאוד להגשים את עצמם, שלא לדבר על להגשים עצמם, כלומר ראשית לפגוש את ההויה, ואח"כ להצמיח אותם לכלל תפקוד ויצירותיות – שזה כבר 'סופר טאסק'.

מה שגורם לאדם להיות ברמת תודעה נמוכה זה שליטה של הדמונים. והדמונים קיימים בגלל מחסומים שהציב הבוגר דרך לחץ של החברה כדי לא לפגוש את ה'אני' האינפנטילי, במקום לקבל אותו על כל האינפנטליות שלו.

הדם -כמו הקיבה, סובל מבעיה דומה, ניתן להעמיס פסולת וחומצות שחוסמות ומפריעות לפעילות והזרימה התקינה. עכשיו, כל אותם חומצות ואוכל גס ועתיר בשומנים וכו' – טוב לילד, אך כבר לא למבוגר. אותו כנ"ל בתחום היצרי (הדם): יצרים שטובים לדם של ילד ואוכל שטוב לקיבה של ילד – לא טובים לדם וקיבה של מבוגר, מפני לאחר שלב הגדילה -הקיבה אמורה לעבוד על מזון טהור, טבעי ובאוכל ישנם שני סוגים של טעינה, חומצית ובסיסית וזה בדיוק אותו הדבר, טעינת Ying או טעינת Yang ואדם יכול להרעיל את הקיבה שלו רק ביותר מדי מזון חומצתי, לא בסיסי. ברמה של הרגשות -חומצה, או עודף יאנג, זה חלומות בהקיץ, רומנטיות, רגשי אשם ועוד.

כשרוצים לנקות את הקיבה, מנקים אותה או על-ידי דרך אגרסיבית שהיא חוקן או על-ידי דרך רגרסיבית שהיא צום, או מעצבים הרגלי אכילה שימעיטו את ההשפעה של הדברים המזהמים – שזו הדרך האסרטיבית- ומכניסים לתוכנו יותר ויותר אוכל באיכות גבוהה.

אותו דבר ברמת הדם, רשמים שקולטים, מוזיקה ששומעים, אנשים שעימם משוחחים, ואותו דבר ברמת הרגשות.


ארתור רובינשטיין הרצה בפני סטודנטים בג'וליארד, שזה מקום מכובד ביותר שמוציא מוזיקאים בכירים, ואחד הסטודנטים שאל אותו מה דעתו על תרגול ולימוד וכל הדברים הללו, כמה שעות צריך סטודנט לתרגל על פסנתר וכיו', ואז הוא ענה: "תראו אני שומע שיש כאלה שאומרים שצריך להתאמן, לתרגל וללמוד כ8- שעות ביום או כל מספר אחר של שעות, אני אגיד לכם את האמת, אני לא לומד או מתרגל לקראת הקונצרטים שלי ואז אני מנגן יותר טוב, אני בא לקונצרטים אני מנגן ואז אני לומד. אני לא הקדשתי כמעט שעה אחת כדי לשבת ולהתאמן, זה פשוט משעמם אותי, אולם בזמן קונצרט אני לא יודע אם יש מבקר קפדן ואכזר ממני, אני רגיש לכל טעות שאני עושה ומייד אני לומד", (אנקדוטה זו הוזכרה כבר בסיפרי: "החיים, המציאות ומה שנסתר" בשער 'הדעת' בתחילת המסה: "עבודה ולימודים" עמ' 70) אנשים חושבים שארתור רובינשטיין הגיע לאן שהגיע כי היה תלמיד כל כך טוב – לא, הוא היה תלמיד גרוע – אולם הוא היה מופיע כל כך קשוב ואותנטי ואמיתי לעצמו שכל דבר שהוא למד שם הוא מייד יישם לקראת ההופעה הבאה.

כלומר, אם אדם אמיתי בשטח מסוים , אז הינו חי בשטח הזה. החיים זה לא מעבדה לקראת משהו , אנו חיים בכל זמן נתון – בקטע מסוים , ובקטע הזה -היות והדברים אמיתיים – במידה ועושים צעד לא נכון – הראש נחתך, עושים צעד לכיוון השני ומשהו אחר מתרחש, בדיוק כמו במשחק המחשב שנקרא : "הנסיך", – שם הנסיך צריך להציל את הנסיכה וכשהוא פונה ימינה יש תנין, הוא פונה שמאלה- ושער נסגר על ראשו וכיו'. כלומר, החיים זה המורה האמיתי , כך שלא לומדים לקראת החיים, אלא בתוכם.

החיים זה המורה : הם מאמנים את המוח בדיוק כמו עכבר במבוך שהולך אחרי הגבינה ויודע שכשהוא פונה ימינה הוא מקבל שוק חשמלי והוא כבר לא הולך לשם,

כלומר , בעצם בחיים האמיתיים, בחיים של מהות, ולא של מסכות, אין צורך במורה, כי רק החוויה העצמית מלמדת , ומורה אולי רק יכול להורות על הכיוון שם החוויה המלמדת , החויה המפניה אל הוויה הפנימית -אמורה להיות… אבל הוא לא יכול ללמד, רק החוויה עצמה.

ועם זאת מה שקורה בדרך כלל, שהחיים שלנו מלאים ב'איים' של קורסים ומסגרות הכשרה – שאנשים מצטרפים אליהם, לוקחים כאילו פסק זמן מן החיים – וחשים שעכשיו הם ילמדו 'איך לחיות'…

פעם ראיתי בטלוויזיה תשדיר (כנראה של 'המועצה למניעת תאונות' וכנראה בביומו של יורם לוי מ'דנה הפקות') ובסרט רואים שיעור בקורס לנהיגה מונעת והמורה בכתה אומר לאנשים, אתם נוסעים במהירות מסוימת, גבוהה מאוד ופתאום יש בור בכביש. משמאל באה מכונית עם ילדים ומימין מדרכה עם אנשים, אם אתה נכנס לבור אתה מפוצץ את המכונית, זה בור עמוק, אם אתה פונה שמאלה אתה מתנגש במכונית עם הילדים וימינה באנשים, מה אתה עושה? האנשים באו עם כל מיני פתרונות : "אני אפנה שמאלה, אני ימינה " אחרים אמרו "אני אאט" וכו', אך המורה אמר להם את האמת האכזרית שזהו, בעצם אין מה לעשות כאן, הסיטואציה היא ללא פיתרון, והנתון המרכזי הוא שאם אתה נוסע במהירות של 100 קמ"ש ואינך יכול לעצור מפני שזמן ההתראה קצר מידי – אז יכול לקרות רק משהו טראגי. אך המשתתפים בקורס אמרו: "לא, זה לא הסוף, לא יכול להיות, רגע, אני אעשה את זה, אני אעשה את זה " אך לאט לאט הם – והצופים בבית – התחילו לראות שבעצם אי אפשר לעשות דבר, ואז האנשים אומרים למורה -: אז מה בעצם אנחנו יכולים באמת לעשות"? והמורה אומר להם: "כלום – לנסוע לאט"! ובעצם המציאות מאוד דומה: כי במציאות אין מורה, אין הזדמנות שניה, אין "מחר- אני אשתדל יותר".. במציאות יש מה שישנו, ואם יש לימוד -הוא חייב לעבור דרך ההוויה של הלומד, כי כל שנמצא מחוצה לו -כבר נעול, חתום ונמצא מחוץ לשליטה, הדבר היחד שעוד פתוח ונגיש הוא ההויה של הלומד, ובלימוד של ההויה הלומד לומד את עצמו ואת גישתו כחלק אינטגרלי בהטמעת כל חומר לימודי , אחרת זה לא אמיתי ולא מוטמע להוויה.

בכל לימוד של ההויה ישנם שלבים: השלב הראשון הוא לבלום, לאמן ולשרש את את ההרגלים האינפנטיליים. שזה השלב האלים יותר, אם נכנס ים לבית חדש קודם מקלפים את הטיח ומקרצפים את הרצפות רק אח"כ צובעים את האגרטלים וכו'. כל לימוד מתחיל באילוף של הקטעים הקשים, קודם כל לרסן את הקוטב הזיכרי ואינפנטילי, את המפלצת הכוחנית של האגו.

ככל שמאפשרים ליותר מן האספקט של האגו -האינפנטילי , הזיכרי, הפעיל, המוחצן – לחיות בחיינו , זה ירדים אותנו יותר אל מול החיים האמיתיים.

פיזית- הגישה הזכרית יכולה להעיר , אולם רוחנית -היא מפילה לתרדמה.

כשאנו מדברים על אילוף ואימון של החלק הזיכרי , האיפנטילי והמוחצן – זה כמו שניגשים לגינה וקודם עושים את הניקוי, זריקת אבנים שזה מה שקשה וחוסם ומפריע לדברים ולתהליכים היותר עדינים -להיות. ורק אז, אח"כ, מתחיל השלב של לצמוח, השלב של להיות.

כלומר לאחר ששהכח המשתולל של הזכר הכובש – הוכנס לתבנית כלשהי, כאשר משתחררים מן הרודנות של : הלחץ, האמביציה, התחרותיות והאגרסיביות – אפשר להתחיל לאפשר לעצמך להיות.

כדי להגיע להוויה , למשהו שיכול לצמוח בנו, צריך קודם להשתחרר מן היבלית של הכוחניות וההילחצות, זה כמו לשתול נרקיסים בתוך שדה-בור המלא בסלעים ובשורשים חזקים של יבלית.


הוצאת היבלית מתחילה ברמה של היצר והתאוות הבלתי מרוסנות, המתפרעות להן, ורוצות -כאן ועכשיו – הכל. במין, אוכל, נוחות -כל מה ששייך לרמה של החיה שבנו, ולרמה של הילד שבנו.

מה שמשותף לאדם וחיה זה הדם, בעיקר הדם, כי ברגשות כבר יש הבדל.


אפשר לגרום לחסימות ברמת הדם, על ידי תאוות, יצרים, דומיננטיות, כוחנות, טינה, בכל הדברים האלה. אפשר להגיד שרמת הדם באדם בעצם נושאת על עצמה את כל האימפריה של יתר האדם.

הכל מתחיל מן הדם, וברגע שהדם נקי מן הדחף הבלתי מרוסן והמתפרע של הילד והחיה, הופכת החיונות שלנו, ונעשית צלולה יותר ואז האדם מתחיל לתסוס עם החיים.

ומה שמעניין שהדם של ילדים וחיות תוסס באופן טבעי, אבל זו תסיסה של אנרגיית החיים שבאה אליהם מתוקף העובדה שהם חיים טריים על פני כדור הארץ, ברגע שאתה מגיע לגיל 13 התסיסה הטבעית של הדם אוזלת, אולם היא יכולה להיטען על-ידי חיוניות אחרת, חיוניות ההוויה הפנימית, אבל קודם כל צריך לנקות את האגו – את שיירי הילדות, כי הילד עד גיל 13 צריך את האגו, צריך את היצרים על מנת לשרוד בעולם, ואולם אם אותם דברים שהיו אצל הילד נשארים אצלו -כמבוגר – הם כבר מהווים חסימה להוויה הבוגרת שלו. וכשנוצר החיבור לחיוניות שבאה מבפנים, קורה היפוך, קורה מעבר- וזהו מעבר מטעינת Yang לטעינת Ying, ממצב גברי למצב נשי, כי הילד -יחסית למבוגר -אמור להיות זכרי, המבוגר אמור להיות נשי יותר, המבוגר קולט רשמים מן החיים, ומטמיע אותם. מחצין את החיניות שלו על ידי משחק ופעילות.

כל הרעיון הזה של מעבר ממצב של קוטביות גברית לנשית נראה לאדם מן הישוב זר ומוזר ומופרך לגמרי, כפי שגנן שרק מכיר בצלים של נרקיס כפקעות המרקיבות לאט בקרקע – לא יאמין ולא יבין שאותם פקעות מרקיבות יכולות בעצם להפוך לפרחים מרהיבים,ובעלי ריח משכר, שבאותם פקעות ישנו פוטנציאל צמיחה שביחס אליו -הפקעת -כפי שהיא בינתיים- הינה גוש גס וגולמי שאיכותו אינה במצבו העכשווי אלא במה שעדיין לא בא בו לידי ביטוי. אך כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה – צריכה הפקעת, שכל שהיא יכולה לעשות זה לחדור אל התוך הרך של האדמה בזערת השורשים- לשנות קוטביות להצמיח מתוכה את החלק הנשי שיקלוט ויטמיע מן העולם אור וחמצן.

איך נראה לאנשי הפקעות אדם שהצליח ללבלב? מן הסתם מוזר, מוזר ביותר. למשל עבור הפקעת הגלמית המים יגרמו להם להרקב, אך עבור הפקעת הנמצאת בשלבי ליבלוב, המים הינם מרכיב הכרחי בצמיחה.

עולמות האור והקרינה של הנרקיס הינם פילוספיה מופשטת ומיסטיקה, עבור הפקעת השוכנת באפלולית המוגבלת והקשה של האדמה. (ראה משל המערה של אפלטון בשער זה).

כי מה היא פקעת של נרקיס אם לא התכוונות כלפי משהו שאולי לא יקרה…

ואכן הפסיכולוגיה הקונוונציונלית, הלא התפתחותית, מתיחסת אל בני אדם כאל 'פקעות עבור עצמן (לא עבור צמיחה ותפקוד לאחר הגעה לשיא התפרחת), כאל משהו הקיים עבור עצמו; יום אחד מתעוררת לה פקעת, מוצאת שהיא עם ומתחילה ללכת… בונה מחשבים, יוצרת תוכניות טלויזיה, משתמשת בקונדומים,

ספרים עבי כרס נכתבים באקדמיה על כל גלד וכל קליפה בבצל הפקעת.


ונוצרות דתות. מה זאת דת עבור איש הפקעת? 'ענין של אמונה' אומרים השמשים והכהנים של הדתות הממוסדות, אם אתה רוצה להיות שייך לנו -תאמין.

מי שרוצה להאמין שיש לפקעת אלהי פקעות ושצריך להתנהג כך שאלהים יאהב אותך ויתן לך חיים נוספים כפקעת -לאחר שנרקבת- שיאמין. אך ההמון השקט, (והחילוני) רציונלי ועל כן יודע כי פקעת זו פקעת זו פקעת. ופקעת זה כל מה שיש.

אך הכוונה הבראשיתית של מיסדי הדתות הגדולות היתה לעגן את החיים הדתיים בצמיחה, כלפי 'ולעומת האלוהות והעולם הרוחני.

אך מנקודת מבטה של הפקעת האתאיסטית, החילונית, חסרת הלבלוב – הכל ענין של אמונה, ומה שעושה לך טוב, עושה לך טוב, 'אני' (אומרת הפקעת החילונית הממוצעת ) 'אוהבת דווקא לעשות כסף, אבל כל אחד והראש שלו'.

גורדייף-אוספנסקי. מדברים על היחס הכמותי בין אלה שישארו פקעות ובין אלה שיש להם סיכוי למוטיבציה ל קראת צמיחה, שניהם סוברים כי היחס הוא 95% 05%ל . כשהחמישה אחוז הם התקוה, הזרע של האנושות האמיתית.

כלומר רק כחמישה אחוז יצליחו להצמיח גבעול, עלים , או פרחים.

חמישה אחוז… כלומר אחד מכל עשרים בני אדם -הוא רץ למרחקים ארוכים וסביבו כולם רצים למוצר הצריכה הבא, והוא ממשיך לרוץ אל פסגת חייו שאותה הוא ממשיך לבנות כל הזמן. ואם ידבר עליה באזני צרכני התענוג הבא, איך יבינו אותו? מה יגידו עליו?

וכיצד מרגיש אדם שחי בגבעול וקולט את העולם דרכו? איך הוא חי מוקף בפקעות? איך ידבר? על מה? האם יתחפש לפקעת? איך הוא מרגיש לדבר בשפת הפקעות? איך הוא חש? איך הוא חי? מה עובר עליו?

איך זה עובר עליו, להיות רץ למרחקים ארוכים, מרחק החיים עצמם, כשהוא מוקף ברצים למרחקי החשק, התקווה והאמונה?

ובכן חוא חש בדידות גדולה, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


XXX

^איך הוא הלב יכול להגיע לאלהים, כשהוא כבול בתשוקות^.

הרמ"בם

 

^Enlightenment is the ego's greatest disappointment^

Chogyam Trungpa Rinpoche

 

 

עבודה פנימית, חלק ב': חוק הקלקולים

 


                                                                                             קלף מס. 16 בטארו, קלף המגדל המתמוטט


הערה:

מאמר זה הנו המאמר השני בסידרה שנקראת: "עבודה פנימית", המאמר הראשון נקרא: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים".

 


הקדמה:
המשפט המפורסם ביותר של חוק מרפי, אומר: "אם משהו יכול להתקלקל, הוא יתקלקל". ואפשר להוסיף בשולי האימרה, שאין דבר שלא יכול להתקלקל, ואם יש סיכוי שהוא יתקלקל, הוא יתקלקל.

על חוק מרפי:

http://tinyurl.com/eh8od

http://www.pitgam.net/Murphy/

http://www.murphys-laws.com/murphy/murphy-laws.html

אנו מתמצאים בקלקולים מכאניים, טכניים, איננו מודעים לקלקולים ביחסי אנוש ובמסלול חיינו כיחידים. ושם הם שגרת יומנו. למען האמת אנו חיים מקלקול לקלקול.


חלק א': מהו קלקול?
בדרך כלל לא נראה לנו שאנו חיים חיינו ממשבר למשבר. אך המשבר הוא נקודה ברצף, המתנהל באופן סכמטי כך:

שלב א': קילקול, משהו מתקלקל.

שלב ב': קושי. תחושת משבר.

שלב ג': המשבר חודר פנימה.

במאמר "עבודה פנימית חלק א', התמודדות עם משברים" – – סקרתי את שקורה בין שלב ב' לשלב ג'; איך זרע המשבר הופך למשבר של ממש. במאמר זה אעסוק במה שמקדים את שלב א' ואת המעבר משלב א' לשלב ב'.

המעבר משלב ב' לג' הוא החלק הגלוי בתהליך המשברי, ואילו היווצרות שלב א' והמעבר משלב א' לב' – הוא החלק הסמוי, שמוביל ויוצר את הגלוי.

המעבר משלב ב' לג' הוא השלב היותר פשוט והפחות ראשוני בנושא של התגלגלות המשברים בחיינו. המעבר בשלב זה אינו מסובך והתובנה לגביו, כפי שהיא מופיעה במאמר: "עבודה פנימית, התמודדות עם משברים" – הינה טריוויאלית וכמעט מובנת מאליה. מה שנאמר שם שמשבר נפשי הוא פחות תוצר של גורם חיצוני ויותר תוצר של חוסר במערכות הגנה.

במאמר הקודם עסקתי במה קורה בתחום חייו הפנימיים של הפרט, לאחר הקלקול – כאן, ברצוני לפתוח את הדינמיקה שמביאה את הקלקול הזה בכלל מן הכוח אל הפועל.

במאמר הקודם גם נסקרה המכאניקה של מה שגלוי בשדה המשברים האישיים. בחלק זה תיסקר הדינמיקה של מה שסמוי. ומה שסמוי, או נסתר – הוא הוא שמעצב ומכייר את הנגלה. (בשעה שהנגלה לוקח לעצמו את הקרדיט על התוצאה הסופית).


אבל ראשית, מהו קלקול? קלקול הוא משהו לא טוב שמצליח לקלקל (באורח לא צפוי בדרך כלל) אוירה, מצב רוח, יחסים וכו',

המשותף לכל הקלקולים הנ"ל הוא שלאחר שנוצר הקלקול האוירה נעשית עכורה, הרגשות קשים. הכל נראה שבור, עגום ולא מלבב.

ובכן, משהו מתקלקל, מתישהו. כאמור, קלקול אינו משהו שקורה אחת לכמה זמן. קלקולים מתרחשים לעיתים מזומנות, יותר קרובות משנדמה לנו. לא תמיד אנו מזהים מיד שזהו קלקול, בתחילה זה מציג עצמו רק כמשהו שלא עולה יפה. רק לאחר שדברים מתגלגלים הלאה, אנו נוכחים שאכן מדובר בקלקול של ממש.

ומתי הקלקול מגיע? ובכן לקלקולים יש עיתוי משל עצמם. זה קורה דווקא ברגע הכי פחות מתאים. משהו מתקלקל דווקא כשדברים מתחילים להסתדר. דווקא אז הקלקול מחכה מעבר לפינה. דווקא כשנדמה שקלקולי העבר מתחילים להתאחות.

דברים מסתדרים ומתאחים לאט לאט, אך קלקולים מתרחשים בבת אחת, לפתע, ללא הכנה מוקדמת. תמיד בהפתעה, תמיד נוצר שוק.

יש כאן מעין תבנית שחוזרת על עצמה; כשהדברים נראים כמסתדרים סוף סוף, מגיע הקלקול.

יש כאן סוד קשה לפיצוח.

לנו נראה כי היווצרות הקילקול (שלב א') – מיקרית, סוג של תאונה. והשורש שלה נעוץ בעולם הטכני. אך עולם הקלקולים אינו שרירותי כפי שזה נתפס. יש מאחוריו מעין חוק, חוק הקילקולים.

כולנו מכירים חוקים מכאניים, פיסיקליים. כגון חוק שימור האנרגיה (אנרגיה אי אפשר להשמיד, היא רק משנה צורה). חוק הכבידה (חפץ, ימשך לגוף בעל מסה גדולה משלו, במהירות שהיא פועל יוצא של הפרשי הפוטנציאל בין שתי המסות) וכו' וכו'. אך איננו מכירים חוקים שקשורים ושולטים על העולם הדינמי של הנפש, ההוויה האנושית ויחסי אנוש.

קשה להסכים שיש כאן חוקיות, היא לא מופיעה כחוקיות, אלא כמקריות.

(כדי להבחין שהמקריות אינה מקריות כלל, אלא ששולטים עליה חוקים נסתרים, יש צורך בנקודת מבט גבוהה יותר, שממנה ניתן לראות את הפרישה הרחבה שבתוכה ניתן להבחין בתבנית של החוק).

וגם אם מוכנים, כללית, לקבל שישנה חוקיות, קשה להבין אותה; למשל, יושבים במכונית, צוחקים, או סוף סוף מדברים לעומק. עד שלפתע קורה משהו קטן. זה יכול להיות מיכל דלק שלא שמנו לב שהוא ריק, או שיחת טלפון שמגלה לנו משהו שהאדם החביב והתומך שיושב לידנו במכונית אמר עלינו אמש.

ביקשנו בקשה ממישהו שראינו בו אדם תומך ואוהד – והוא ענה לנו בחדות.

קבענו פגישה שמאוד ציפינו לה, והיא התבטלה ברגע האחרון.

אנו פוגשים סוף כל סוף את כל ידידינו הטובים בבת אחת, (עד אז פגשנו אותם לחוד), והנה הפגישה של כולם ביחד הופכת לקטסטרופה.

איך יש כאן חוקיות? היכן כאן החוקיות?

ובכן, קיימים בחיינו כמה חוקים נסתרים. ובגלל שהם נסתרים, או לא מודעים, הם יכולים לשלוט, דרך העובדה שהם נעלמים מאיתנו. וככל שהם נסתרים ועלומים יותר, כך גם קשה להבחין בהם.

כדי להבין את חוק הקלקולים, יש לדעת כי הוא מציית לשני חוקי משנה ולגורם פסיכולוגי-אישיותי אחד. החוק האחד, חוק הסטטוס קוו, והחוק השני, חוק התיזה והאנטיתיזה. והמשתנה הפסיכולוגי-אישיותי-גנטי – הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות.

שלושת אלו מצייתים לחוק העל, חוק מרפי ועובדים ופועלים על פי חוק הפרדוכסים.

ועתה לחוק הראשון: חוק הסטטוס קוו.


חלק ב' חוק הסטטוס קוו:
חוק הסטטוס קוו, אומר שכל תנועה שואפת בסופו של דבר לחזור לאקוויליבריום. וככל שהתנועה מגיעה לקצה קיצוני יותר, תבוא תנועה הפוכה לכיוון ההפוך, וזאת מתוך כוונה להחזירה בסופו של דבר, אל הסטטוס קוו.

כלומר, ברגע שאדם נמצא בשיא מסויים, הוא יפגוש בתנועה הפוכה שתבוא לקלקל את השיא.

עכשיו, צריך להבין את עניין השיא, חיי אדם מורכבים מעליות וירידות במצבי הרוח, ואלה מתרחשים כתגובה למה שנתפס עבורנו כארוע שלילי מבחינת מדד האושר האישי שלנו. ככל שהארוע מקרין עבורנו עליה במדד האושר האישי שלנו(מחמאה, הצלחה בתחום מסוים, זמן מוצלח שבילינו עם אדם קרוב), כך יעלה מפלס מצב הרוח שלנו. ואילו ככל שהארוע מקרין עבורנו ירידה במדד האושר האישי שלנו, (מעמדנו בחברה, הצלחה בעבודה, יחסים אישיים עם אדם קרוב, וכו'), כך יספוג מצב הרוח שלנו מכה, ואנו נחווה ירידה במפלס האושר האישי.

עד כאן זה ברור, וכל אדם יודע זאת. אז היכן חוק הקילקולים נכנס לתמונה? ובכן, תוך כדי העליות והירידות הללו במה שנתפס עבורנו כמפלס האושר האישי שלנו, נוצר מעין ממוצע, שהוא באמצע, בין שיא האושר ובין מפח רוח מלא. וברגע שיש חריגה מקו האמצע הזה, יבוא משהו ויחזיר אותנו לקצה השני, וזאת כדי לחזור לקו האמצע. כל תנועה שואפת לחזור לסטיביליות, למנוחה. וככל שהתנועה קיצונית יותר, כך השאיפה לחזור לאמצע, תהיה חזקה באותה המידה. וכאן חוק מרפי מקבל חיזוק; קו האמצע לא מצוי באמצע, הוא מצוי הרבה למטה מן האמצע.

ישנה קורלציה בין קו אמצע ובין מרכז כובד. קו אמצע יציב נותן לאדם מרכז כובד ממנו הוא יכול לפעול, אליו לחזור וממנו לצאת. וככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. מרכז הכובד נמצא בנקודה הכי נמוכה, זו שממנה לא ניתן ליפול עוד. מרכז הכובד אינו מצוי בנקודת האמצע שבין שיא לשפל, אלא יותר קרוב לשפל, וזה מה שנותן לנו יציבות. ככל שמרכז הכובד נמוך יותר, כך האדם יציב יותר. ובטבע יש שאיפה ליציבות.

וכאן אפשר להבין את העוצמה הגדולה של חוק הקלקולים. כי אם האדם יחרוג כלפי מטה, זה לא יהווה בעיה מבחינה היציבות שלו, כי מרכז הכובד יהיה נמוך יותר. ומרכז כובד נמוך – זה טוב. ועל כן שום דבר לא יבוא לערער את זה, אך אם הוא יחרוג כלפי מעלה, אז יבואו כוחות להחזיר אותו למרכז כובד נמוך, שהוא יציב יותר.

וזה חוק הקלקולים; ברגע שאדם חורג כלפי מעלה מסטטוס קוו מסויים, מבחינת מפלס האושר האישי שלו, יבוא משהו נגדי להחזיר אותו לכיוון ההפוך, אך לא בעוצמה שווה לחריגה כלפי מעלה, בעוצמה רבה יותר, כדי להביא את האדם לא לאמצע, אלא למרכז הכובד הנמוך ביותר.

זה עובד כמו מטוטלת. אבל מטוטלת שבה כוח התנועה מן השיא כלפי השפל תהא חזקה יותר מאשר התנועה בכיוון ההפוך. כלומר זו מטוטלת שאין בה שיוויון בין הקצוות. בין הקצה של השג לזה של המפלה. הכוח של המטוטלת לנוע מהשג למפלה, יהיה גדול יותר מאשר התנועה מן המפלה להשג.

ולהפך, התנועה ממפלה להשיג, לא תהא תנועה של מטוטלת, אלא תנועה איטית, הדרגתית, של שלב אחר שלב, ובכל פעם צריך לעצור ולבסס את ההשג. אך התנועה מהשג למפלה מתרחשת בבת אחת, זו קריסה. והיא נעה ביחס ישיר למרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך. ככל שהמרחק של ההשג ממרכז הכובד הנמוך יהיה גדול יותר, כך התנועה בחזרה למרכז הכובד הנמוך – תהיה בעלת תנופה רבה יותר.

אבל צריך להבין, תגובת הנגד של המטוטלת להשג, או להגעה לשיא, רק מאשרת שהגענו לשיא.

קל לראות בקושי או במפלה, הפרכה של השיא, או שהשיא לא היה ממשי מלכתחילה, אך זו ראיה חד קוטבית. כי היא רואה רק צד אחד: או השג או מפלה. ראיה דו קוטבית רואה את שניהם כעובדים ביחד. ראיה דו קוטבית יוצרת הבנה, שדווקא כשמתרבות המפלות והנפילות, סימן שהגענו לשיאים חדשים, בהם לא היינו קודם. והנפילות רק מאשרות את העובדה שיש כאן השג. איך תידע שיש לך הישג? לפי תגובת נגד חזקה של קלקול, או נפילה.

אך, האדם ברמת תודעה נמוכה, לא רואה שני קטבים, הוא תמיד רואה קוטב אחד (כי הוא לא רואה את מה שקורה מנקודת המבט של הרמה שמעל, אלא מנקודת המבט של הקוטב של של הקושי' הוא לכוד באותה הרמה בה זה מתרחש, ואז הוא רואה רק קוטב אחד). וראיית הנפילה והקלקול מבלי לקחת בחשבון שזו אך תגובת נגד לשיא, יוצרת אצל האדם משוכנעות, כי ההשג לא היה השג של ממש, שהרי עובדה היא שההשג לא הצליח למנוע את הקלקול. זו כמובן ראיה חד צדדית, לא שלמה ולא נכונה של כל העניין. זה כמו שאדם יחוש כאבי שרירים לאחר ריצה למרחק שאינו רגיל בו, ויבין על פי כיווצי השרירים, שאין הוא מוכשר לריצות כלל.

 

 

חלק ג': חוק התיזה והאנטיתיזה

:
חוק התיזה והאנטיזה עובד יחד עם חוק הסטטוס קוו, כדי ליצור את חוק הקלקולים.

חוק הסטטוס קוו עובד באופן דינמי, ואילו חוק התיזה והאנטתיזה – באופן מכאני.

וההבדל ביניהם נעוץ בכך שחוק הסטטוס קוו אומר שכוחו של הקלקול תמיד יהיה גדול יותר מכוח ההשג או השיא. ואילו חוק האנטיתיזה אומר כי כוח האנטיתיזה תמיד יהיה שקול לכוח התיזה (אלא אם כן הוא צוברת כוח מחמת ספק עצמי של האדם אליו מופנית האנטיתיזה, ואז כוחה עולה על כוח התיזה, אבל על כך, בהמשך).

וחוק האנטיזה אומר, כי ככל שהתיזה יותר תיזה, יותר טהורה, כך תתבשל מחוצה לה האנטיתזה העכורה שתבוא להפיל אותה.

הבה ונבדוק יותר מקרוב חוק זה,. ובכן, לכל תיזה ישנה אנטתיזה. והאנטיתיזה מצטברת סביב התיזה, כלומר אם אדם בונה תיזה מסויימת, זה רק עניין של זמן עד שהאנטיתיזה תגיע. והאנטיתיזה היא כל דבר ששולל את התיזה. אין תיזה ללא אנטיתזה. היא מצטברת מחוץ לגבולות התיזה כפי שצל נוצר מאחורי אדם שמקבל אור מכיוון כלשהו. אין האחד בלי השני. כשיש זרם חשמלי, נוצר סביבו שדה אלקטרומגנטי.

האנטיתזה נמשכת לתזה. היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.

ככל שהתזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה), כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההיפך יכול לקרות? דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?

הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.

התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.

האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.

דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.

או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.

וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא אינה אדירה, גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופלית במיוחד. גודל התזה – כגודל האנטיתזה. כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.

ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.

ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.

ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה? ובכן, היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד, והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.


כך זה:

בחיי נישואין מוצלחים;

בקריירה מופלאה;

בכישרון נדיר;

בדימוי עצמי, או הערכה עצמית גבוהה.

בעוצמה רוחנית;

ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.

וכשהצל תוקף, והמערכת סדוקה, וחסרת מערכות הגנה נאותות – ראה את המאמר הקודם: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=3_37

– המערכת מתפוררת וקורסת . ולאחר שזה קורה, אף אחד לא מבין איך זה קרה? הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.

ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתזה נוצצת במלוא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.

והנמשל הוא אדם, שמצליח סוף סוף לשקם את הדימוי העצמי שלו, ומתחיל להאמין בכשרונו, או ביכולת שלו ליצור קשר אמיתי ומספק עם המין השני, או ביכולת שלו לעמוד במטלות וכו'. והנה ברגע שהוא חוגג את אמונתו החוזרת בעצמו – הוא פוגש במשהו שמערער זאת לגמרי, ומראה לו, שהוא עוד פחות ראוי לאמון עצמי ממה שחשב קודם לכן. זו יכולה להיות ביקורת שלילית על משהו שכשרונו יצר, או מישהו מן המין השני שאיכזב, בגד, או נטש, או מטלה שלקח על עצמו והוא לא עמד בציפיות – ואז משהוא פוגש את האנטיתיזה, כל האמון העצמי שלו מתערער, כי הוא מטיל ספק בכל, ופונה בכוח נגד עצמו.

ושוב, כפי שנכתב בחלק על חוק הסטטוס קוו. עצם ההגעה של האנטיתיזה, או של הצד השלילי בתנועת המטוטלת – אינה אישור, כלל וכלל לכך שהאדם לא נמצא בכיוון הנכון, וכי חייו הם מפלה ושבר. נהפוך הוא. עצם קיום האנטיתיזה והתנועה השלילית של המטוטלת – רק מאשרים את ההשג ואת הכיוון החיובי והיחודי של האדם. וככל שהכיוון יהיה יותר חיובי ויותר יחודי כך תנועת המטוטלת ותגובת האנטיתיזה – יהיו טוטליים יותר.

אדם פוגש את האנטיתזה וחושב שהיא באה אליו כהוכחה לכך שהוא צריך לתקן משהו; משהו בו לא בסדר, כי אחרת מדוע שיפגוש דבר שבא להטיל בו ספק עצמי? מדוע שיחווה משברים שמפילים לו כל הזמן את טירות הוודאות הקטנות והורסות את כיסי שביעות הרצון הקטנים? המסקנה המתבקשת וההגיונית היא שמי שפוגש הרבה משברים ובעיות, כדאי שיבדוק עצמו; מה בו מביא עליו את הצרות הללו. 'מה לא עשיתי בסדר, שמגיע לי כל המשברים הללו'? למשל, הנישואין במשבר חריף, הילדים לא מצליחים בבית הספר, או חיי האהבה לא עולים יפה, או כל הזמן המין השני נוטש אותנו, או במקום העבודה כל הזמן מתנכלים לנו, או קשיים כספיים מתרחשים רק לנו. כל אלה נראים כקוראים לבדק בית פנימי. מה לא בסדר בחיי שיש לי כל הרבה קריסות ונפילות? ובכן תיאוריות האנטיתיזה אומרת בדיוק להיפך. ככל שחייך מצויים במגמת שיפור והתעלות, כך יבוא ההפך כדי לבדוק אם יש לך מספיק כוח לשאת את השינוי. ככל שאדם מצוי במשהו יותר טוב, כך ההפך יבוא לבדוק את חוזק הקורות ואת החיבורים.

המשבר מגיע לא בגלל שאדם מצוי במצב רע, אלא בגלל שהוא מצוי במצב טוב. כלומר, ככל שיש יותר קשיים, כך סימן הוא שהאדם נמצא בדרך הנכונה. זה כמו שודדים, הם לא יבואו לבית שאין בו כסף. אם יש שגשוג פנימי, זה מזמין את האנטיתיזה.

כשמשבר או קושי מגיע, זה סימן שיש משהו טוב, שמזמין את ההפך מעצמו.

זו גישה פרדוכסלית, ששונה מן החשיבה ההגיונית המקובלת. כי זו לוקחת בחשבון רק קוטב אחד, קוטב המשבר, לא מבינה שדברים באים בצמדים, וכשבא אחד, הוא בא כתגובה לקוטב הנגדי. הקושי בא כתגובת הד להשג. ההשג לא בא כתגובת נגד לקושי, הוא נבנה לאט, טיפה לטיפה. מתוך הריק, מתוך האין. אבל המשבר והקושי לא באים מן האין, הם תגובת צל להשגים שעדיין לא התבססו.

צריך להבין את עניין האנטיתיזה דרך רעיון המבחן. הקושי מגיע כדי לבחון את מה שטוב, ואם לא מבינים שהקושי הוא רק תגובת צל לטוב שמאשרת בכלל את קיומו, קל לחשוב כי הקושי או הקלקול מגיע בגלל שהמצב לא טוב. ואז מזדהים עם הקלקול וחושבים שעצם עובדת הגעתו אומרת שהמצב רע, ברגע זה מאבדים את האחיזה למה שטוב ונעלה בנו, ואנו מתחילים ליפול. אסור להתפתות לרעש של הקושי והמשבר, הוא רק ההד של מה שטוב. לא לתת לו להפחיד אותנו.


חלק ד': הגורם האישיותי – גורלם של עדיני הנפש
עד כאן לגבי שני חוקים. האחד דינמי: חוק המטוטלת, והשני מכאני, או סאטטי: חוק האנטיתיזה.

אך האדם לא חי בואקום. הוא חי בחברה. וחלק גדול מתחושת האושר של האדם ומן הדימוי העצמי שלו נובעים מיחס החברה אליו ומן המיצוב החברתי שלו.

ראשית, קיימים מצבים בהם אדם פוגש מישהו, או מצב שמהווה בעצמו אנטיתיזה אליו. כלומר ישנם מצבים שבהם נפגשים אנשים או מצבים שמהווים אנטיתיזה האחד לשני. למשל אומן בוהמי פוגש ידיד, איש מדע פורמלי וממודר. ואז תיווצר ביניהם דינמיקה של תיזה ואנטיתיזה. והאחד ירצה (באופן תת הכרתי כמובן) 'לקלקל' לשני. כי הקיום של השני יוצר סתירה וקלקול לראשון בעצם נוכחותו.

כלומר מנקודת האנטיתיזה, קלקול מתרחש ברגע שאדם, נפגש במישהו שמייצג עבורו, סוג של אנטיתיזה.

וכך, אם האדם בינוני פוגש אנשים בינוניים, הם רק יאשרו זה את התיזה של האחר. גם כשאדם יוצא דופן פוגש אחרים יוצאי דופן כמוהו, לא יהיה קלקול. רק במפגש בין בינוניות ליציאת דופן, יהיה הקלקול.

אם אדם בינוני פוגש אדם יוצא דופן, יצירתי, אאוטסיידר, מורד או סתם אדם משוחרר וחופשי – הוא יראה בזה איום על קיומו בכך שהוא ישקף לו עד כמה הוא בינוני. ואז ינסה לקלקל ליוצא דופן ולהראות לו שיציאת הדופן שלו היא לרעה ולא לטובה.

כלומר, ככל שאדם מיוחד ויוצא דופן יותר כך יפגוש יותר אנטיתיזה מצד הרוב הבינוני. כלומר, קלקולים שמתרחשים אצל בני אדם מסויימים, יותר מאשר אצל אנשים אחרים. והכוונה לאנשים מיוחדים, יוצאי דופן ברמתם, ביצירתיות ובשאר הרוח שלהם. בחברה בינונית, שמבוססת על תחרותיות והשגים בתחום החומר ולא בתחום הנפש והרוח – אנשים אלו יתפסו כחריגים, והחברה, כחברה, תנסה להכשיל את החריגים, ולעשות להם את החיים קשים ככל האפשר.

חוק זה אומר שככל שאדם יהיה יותר עדין, איכותי ומיוחד (והוא שוכן בסביבה שמהווה אנטיתיזה לייחודיות האישית שלו) כך ימצא עצמו מותקף על ידי גורמים שמייצגים את הסדר הקיים. והסדר הקיים יעשה מאמצים לנפות אותו מתוכו, כי הוא יפרש אותו כגורם חתרני. בדרך כלל הגישה של הסדר הקיים כלפי החריג האיכותי תהיה כדלקמן: אם כוחות והשפעתו של החריג יהיו נמוכים, הטקטיקה תהיה התנכרות והתעלמות, אך ככל שאותו יחיד ומיוחד יהיה חזק ומשפיע יותר כך הוא יקבל התקפות והפרעות מצד נציגים של הסדר הקיים.

כלומר, אנשים עדיני נפש, ובעלי שאר רוח, יחוו גורל של אאוטסיידרים מצד החברה. כלומר יזכו להתעלמות במקרה הטוב, ולעוינות וחסימה – במקרה הפחות טוב. וזאת רק בגלל שהם מיוחדים ועדינים. וזה אומר שכמות הקלקולים ועוצמתם בחייהם, תהיה רבה וחזקה יותר מבחייהם של אנשים פחות מיוחדים ועדינים.

הגורם האישיותי (האאוטסיידרי) הוא חלק חשוב מן ההסבר הסובב את חוק הקלקולים. אך לא ארחיב בו כאן, כי כתבתי עליו בהרחבה בשלושה מאמרים שנקראים: "גורלם הקשה של עדיני הנפש":

  חלק ה' ולסיכום:
במסה זו ראינו כי החיים כאן נשלטים על חוק מרפי, ("מה שיכול להתקלקל, יתקלקל"). וזה בא לידי ביטוי על ידי חוק הקלקולים. חוק הקלקולים נשלט על ידי שני חוקי משנה. וגורם אישיותי-חברתי אחד. החוק האחד דינמי, השני סטאטי. והגורם השלישי הינו פסיכולוגי-אקולוגי. החוק הדינמי, הוא חוק הסטטוס קוו, החוק הסטאטי הוא חוק התיזה והאנטיתיזה. ואילו הגורם האישיותי-חברתי הוא תכונת עדינות הנפש, או האאוטסיידריות. (הרחבה על כך בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים",

http://www.e-mago.co.il/Editor/chapters-903.htm

 

וקלקול יכול להתרחש כתוצאה מפעולה של אחד משלושת כוחות אלו. במידה ושני כוחות עובדים יחד – הקלקול יהיה חזק יותר. ואם שלושת הכוחות עובדים במשולב, אזי האפקט יהיה הרסני ביותר).

חוק הסטטוס קוו, אומר כי בכל פעם שאדם יחרוג מן הממוצע של מפלס האושר האישי שלו, תבוא תנועה נגדית, מן הכיוון ההפוך, שתחזיר אותו לא לאמצע, אלא למרכז כובד נמוך, שנמצא מתחת לאמצע עצמו.

חוק התיזה והאנטיתיזה אומר, כי ככל שאדם מבסס מצב חיובי מסויים מבחינתו, יצטבר סביבו ההיפוך שלו, שיחפש את נקודת החולשה, הספק וכו', כדי לחדור פנימה ולהרוס את המצב החיובי (תיזה), שנוצר.


הדרך להתמודד עם חוק הסטטוס קוו, הוא על ידי מה שמוזכר במאמר הראשון בסידרה של עבודה פנימית: לא לתת לקלקול להפוך למשבר.

והדרך להמודד עם האנטיתיזה, היא על ידי ההבנה כי האנטיזה אינה שוללת את התיזה, היא באה לאשר אותה. היא עדות לקיומה. עצם קיום הצל, אינו שולל את דמות הגוף שיצרה אותו, היא מאשרת אותו. אך כדי לראות זאת, צריך נקודת מבט גבוהה משניהם ביחד. (רמת תודעה יותר גבוהה).

אך החשוב מכל, הוא לדעת, כי המקום הזה, החיים כאן, אינם גן עדן. הם מקום קשה, שמתחזה לגן עדן באופן חיצוני, אבל הוא גו'נגל באופן פנימי.

בחלק הרביעי של המאמר נכתב, כי ישנו מיעוט שחווה קלקולים יותר מן הרוב. וזהו עדיני הנפש, המקבלים יחס של אאוטסיידרים ולהם יהיו חיים שבהם מתרחשים יותר קלקולים, בגלל היחס של הרוב למיעוט המיוחד.

ועל כן, מי שמגיע להשגים, מי שמבסס תיזה, מי שנושא בתוכו מיוחדות נפשית, אמור לצפות לקלקול הבא. ואם אכן כך הוא, הוא לא נכנס לשוק בכל פעם שהקלקול מגיע. ואם באדם יש מוכנות לקלקול הבא, ויודע שלאחר הישג חייבת לבוא מפלה. (או שמעצם מבנה הנפש המיוחד שלו, יבואו לו יותר קלקולים מאשר אדם בינוני שחי כמו העדר שסביבו) – אז הוא מכין בתוכו קצת מן ההיפך, כלומר חיסון. כמו אנטיביוטיקה, שהיא מעט מן המחלה, רק בצורה מוחלשת. ואז כשהמחלה מגיעה והגוף מחוסן, אז המפגש עם המחלה יכול רק לחזק את המערכת. אז המפגש עם הקלקול רק מחזק את המערכת. כי

כפי שאמר ניצשה, "זה שלא הורג אותי מחשל אותי".

http://www.brainyquote.com/quotes/quotes/f/friedrichn101616.html

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

22.5.2006

 

 

 

עבודה פנימית, חלק א': על חוסן פנימי נוכח קשיים ומשברים.


אנו חיים חיינו בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה, התרוממות רוח. ואילו שפל הגל הוא מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב, דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאנו בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו, וכשאנו בשפל – דרך נקודות הנפילה בחיינו. יש לנו שתי זהויות, זהות השיא, וזהות השפל. כשאנו באחד, אנו שוכחים את השני. אך האמת היא שאנו לא זה ולא זה. אנו איננו המשברים שלנו, ו גם לא שיאי הגל בין משבר למשבר, אנו הישות שמצליחה, או לא מצליחה, לצמוח בין קריסה להתרוממות רוח.

בדרך כלל כשאנו בשיא הגל, אנו מכלים ו'שורפים' את האנרגיה שנצברה בטיפוס שבין המשבר ועד שיא הגל. וזאת כדי לפצות על נכאות הרוח שהייתה לנו עד כה. ובכל פעם שאנו מצליחים להגיע לשיא הגל אנו מתמסרים לפורקן שבחגיגה. משולים לאנשים שמבזבזים את מעט הכסף אותו הצליחו לחסוך, על כיופים והנאות במקום להשקיע אותו.

ומה זה אומר: 'להשקיע'? מה הנמשל? ובכן זה אומר שבמקום להסחף בלהט ההנאה והתענוג, לשמור מעט מזה כדי להשקיעם בעצמנו. אך אם הצלחנו לשמור מעט שאותו לא בזבזנו בלהט החגיגה – בא המשבר ומוחק הכל. שפל הגל הורס כל מה הצליח להיבנות בין לבין.

אדם צריך לבנות עצמו בין משבר לשיא גל. ובניה עצמית, משמע 'אני', או עצמיות – שלא תלויה בהרגשה טובה או לא טובה. 'אני' זה מה שמצליח להצטבר בתווך שבין התמכרות להנאה מחד, וההזדהות עם הסבל מאידך. וזה לעיתים רחוקות קורה. בדרך כלל אין אדם, קיימת רק הרגשה טובה והרגשה רעה. ובין לבין, אין כלום. אם זה היה המצב בתחום העסקים, לא היה נבנה שום עסק, כי בעל העסק היה מבזבז את מה שיש לו על חגיגות של שתיה, אכילה ובילויים, והיה הורס את מעט הביזנס שהצליח לבנות מן הכסף שהצליח לא לבזבז – בשעת שפל כלכלי.

ואכן, האדם משול לבעל עסק; הוא צריך לבנות את חייו על ידי השקעה של המשאבים שלו בעצמו. והאויב הגדול היא ההתמכרות להרגשה הטובה והרעה. שניהם נוגשים בנו בכל תוקף ולא משאירים לאדם כלום משל עצמו.

ועל האדם הרוצה לבנות עצמו מבפנים, לא להרשות לעצמו ללכת לאיבוד כשטוב לו, ולא להרוס עצמו לגמרי – כשרע לא. ולהתחיל ליצבור דימוי עצמי והשקפת עולם שלא קשורים לשני הקצוות הללו.

כשאנו מרגישים טוב, אנו מתחממים, מתלהבים, מתלהטים. וכך 'שורפים', משאבים נפשיים ורגשיים על הכיף של הרגע; שיהיה יותר מרגש, יותר חזק, יותר גבוה.

וכשאנו מרגישים רע, לוקחים פטיש ביד, והורסים כל חלקה טובה. דרך הפריזמה של ההרגשה הרעה אנו מנתצים כל דבר טוב שיש בנו. בחמת הזעם או תוך השקיעה לאכזה ומפח נפש.

אמנם גם ההתחממות הרגשית וגם ההרס העצמי – לא מאפשרים הייווצרות של אני פרמננטי, אך הנזק הגדול יותר, ו'מחיקת' העצמי המאסיביים ביותר – לא נוצרים בגלל ההתחממות וההאצה הרגשיים, (בשעה שטוב לנו), כמו בגלל ההרס שנוצר בזמן שאנו יורדים על עצמנו, כשרע לנו.

חוסר היכולת לבנות חיים פנימיים נוצר הרבה יותר בגלל המשברים, מאשר בגלל הווליום והקיצוניות של הריגוש שעמו אנו חיים את הרגעים הטובים.

ראשית, כל דבר קטן שמכעיס או מעליב אותנו – מביא אותנו למשבר נפשי. כי את כל יהבנו ומרכז הכובד שלנו שמנו על הרגשה טובה, וכשזו מתערערת, אנו מתנהגים כילד קטן, לוקחים פטיש והורסים. את מי? את עצמנו.

הבעיה היא שלאחר שהמשבר חודר פנימה, מיד הדימוי העצמי צונח והאדם מתחיל להאשים עצמו : 'אתה לא בסדר', 'אתה תמיד עושה את זה', 'אף פעם לא תצליח', 'אתה אפס' וכו'.

ואז הוא לא רק פסיבי, הוא שלילי כלפי עצמו.

כך שרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך, הם פועל יוצא של חוסרים ביכולת חסימה של המשבר החיצוני ומניעתו מלהפוך לפנימי.

למעשה, כשהאדם לא פוגש את האחריות האישית שלו כלפי קושי חיצוני, הוא מפתח דימוי עצמי נמוך.


בתחילת החיים, ישנם סיבות למסיבה. ואנו מרגישים טוב הרבה פעמים, בגלל ריגושים חדשים ומהנים. אך ככל שהחיים ממשיכים, מתרבים הקשיים, ואיתם המשברים. לאחר תום השיא של הנעורים, אנו נכנסים למדרון, ושם כל התקדמות מצויה במעלה שהופך לתלול יותר ויותר. וכך אנו פוגשים יותר ויותר קשיים.

הקשיים המתרבים מביאים עמם יותר נקודות שפל מאשר שיאי גל.

וכשבאה נקודת השפל, האדם חסר אונים מולה, אין לו שום יכולת לחסום את גל הרגשות השליליים שמציפים אותו. ואז הוא נכנס למשבר, והמשבר הזה הולך ומתעצם, כי אין לו שום סייג פנימי מפני התעצמות המשבר. זה כמו מפעל ללא אזעקה ומערכות הגנה מפני פורצים. ואחת לכמה זמן נכנסים פורצים בשער הפתוח ולוקחים מכל הבא ליד, שוברים קירות בחיפושיהם אחר כספת נסתרת. ועוזבים את המפעל כשהוא במצב של עיי חורבות.

אנשים מתקשים להכיל את התובנה כי הם פרוצים לכל משבר ומתערערים רבות כתוצאה מכך .

ומכאן שאין דבר רלוונטי יותר לחיינו מאשר התמודדות עם משברים .

האם כולם סובלים ממשברים במהלך החיים באותה המידה? לא, זה עומד ביחס ישיר לעדינות הנפשית של האדם. האדם משול לפרח עדין, שיסבול מפגעי מזג אויר קשים, יותר מאשר יבלית, או צמח בר. כך גם בני האדם; העדינים, יסבלו יותר משברים והנזק הנפשי יהיה יותר מאסיבי. אמנם הם יכולים ליצבור יותר חומרים נפשיים מעודנים, כדי לבנות אני ברמה גבוהה, אך הם יהיו גם אלה, שיסבלו יותר ממשברים וכך בסופו של דבר, יגיעו לאותה דרגה של ריקנות פנימית הנובעת מחוסר קיום פנימי, כמו גסי הרוח.

חלק נכבד מן המשברים נוצר כתוצאה מן המתקפה שסובלים הרגשות שלנו.

הרגשות שלנו כל הזמן מותקפים על ידי עוינות, חוסר התייחסות, נטישה, הולכת שולל, ובוגדנות – מצד אחרים.

אמנם לא כולם קורסים פנימה מול המתקפות הרגשיות, ישנם אנשים תוקפניים שמפנים זאת כלפי התוקף. אך הרוב של בני האדם קורס פנימה לנוכח מתקפה מבחוץ. זה לא חייב להיות רגש לא נעים שמופנה אלינו מצד אדם אחר, זה יכול להיות כל דבר שגורם לנו להרגיש רע: פרויקט שלא עלה יפה. ציפיות מאיתנו שלא התממשו וכו'. הנקודה היא שלרוב בני האדם אין יכולת סבירה לעמוד מול משבר ולא להתמוטט פנימה. המשברים מתרסקים בנו ללא יכולת מצידנו לעצור או למתן אותם. כלומר הנקודה הבסיסית בכל עניין המשברים הוא ביכולת ליצור חוסן הוויתי כנגדם, חוסן זה אינו מבוסס על מנגנוני כוח חיצוניים: רכוש,קשיים,מעמד,יופי, אלא על טיפוח, פיתוח ואימון של מקורות כוח פנימיים. ומקור כוח פנימי אמיתי הוא זה המסוגל לעמוד כנגד משבר ולא לתת לו להכנס פנימה. או שיש לו יכולת לא לתת למשבר שכבר מצליח להכנס פנימה, להתפתח ולתפוס תאוצה בפנים.

כל אדם שרוצה לא לחיות בריקנות פנימית, והחפץ במרכז כובד פנימי ובית לחזור אליו, חייב קודם לכן לבנות תינגודת פנימית כלפי היכולת של הקושי להתפתח ולהפוך למשבר.

אך הבעיה היותר גדולה, אינה כל כך בחוסר המיגון הפנימי כמו בחוסר מודעות להבדל שבין הגורם המשברי ובין חוסר האונים שלו כלפיו. רוב בני האדם רואים את הבעיה בעצם הגורם שיצר את הקושי ולא בהעדר תגובה חוסמת מצידם. רוב בני האדם כלל לא חיים בתחושה שיש שרירים פנימיים אותם הם יכולים להפעיל כלפי המשבר המאיים להתפרץ פנימה. עבורם המשבר הוא הבעיה ולא העדר תגובה פנימית חוסמת.

אפשר להמשיל זאת למדינה ללא צבא, החשופה לפריצה של צבאות או כנופיות הבאות לבזוז, לרצוח ולאנוס. או לגוף אנוש ללא מערכת חיסונית; כל הצטננות ווירוס יכולים להתפתח לממדי מחלה רצינית.

הדבר גם דומה לאדם היושב מול חלון פתוח דרכו זורם אויר מקפיא. הוא סובל את האויר הקר, אך כלל לא מודע לקיום של זכוכית בתחתית החלון, אותה הוא יכול להרים. רוב בני האדם לא מודעים לאפשרות להצמיח שרירים פנימיים שיחסמו את המשבר. הפסיביות הזו שלהם, נתפסת בעיניהם טבעית לחלוטין, והם רואים את מרכז הפעילות ברע או באיום שבא מבחוץ, ולא בחוסר התגובתיות שלהם. לא לוקחים בחשבון את החופש הפעולה הפנימי הקיים בתוכם והיכולת שלהם להגיב מבפנים לקושי המאיים להפוך למשבר.

האדם לא מודע כלל ליכולת שלו להתמודד עם הקושי. הוא חש שמאה אחוז מן המשבר שהוא חווה הוא תוצאה של מה שקרה לו. אך למעשה רק חמישה אחוז מזה הוא הגורם החיצוני, חמישים אחוז מזה הם חוסר היכולת שלו לחסום את הגורם החיצוני בשלב הקדם, ויתר הארבעים וחמישה אחוזים, הם ההזדהות המלאה שלו עם הרגשות הקשים שהוא מפנה כלפי עצמו לאחר שהקושי והבעיה החיצונית חדרו פנימה.


אך הדרך לפגוש או לפתח את האחריות האישית, קשה ביותר. כי האדם צריך להפעיל אנרגיה שאין לו. עם שרירים, או כוח, שאין לו. ושנית עליו להודות בפני עצמו שהמצב המשברי של חייו, והתחושה הקשה שיש לו לגבי עצמו – נובעים פחות מן הקשיים בהם הוא נתקל, כמו מן הפסיביות שלו כלפיהם. וזה הדבר הקשה מכל בתהליך הזה של הצמחת חסינות פנימית כנגד משברים; היכולת להודות בפני עצמך, שתשעים וחמש אחוז מן המצב המשברי הפנימי מקורו לא לא בקשיים שאתה פוגש, אלא בעיקר בחוסר היכולת שלך לחסום את הקשיים מלחדור פנימה.

מכאן שהצמיחה של עוצמה פנימית נובעת מהידוק הפערים בשני מישורים:

1. הפער בין גירוי לתגובה- יצירת מרחב פנימי של עוצמה שאינו מגיב באוטומט לכל גירוי חיצוני שלילי, אלא מבודד גירויים שליליים ומפתח את היכולת לא לתת להם להכנס פנימה.

2. הפער בין הסיפור שיצרנו לעצמנו ובין המפגש עם יכולותינו האמיתיות. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגורם החיצוני הוא שהכניס אותנו למשבר נפשי, ואילו היכולת האמיתית שלנו היא בחסימת הגירוי ובאי הזדהות עמו.

הראיה הנכונה של הקשיים בחיינו היא של קבלתם כעובדה קיימת, מבלי להיות מופתע בכל פעם שהם באים. עלינו להבין כי למעשה החיים בנויים מקשיים, שינויים בלתי צפויים, ואכזבות. החיים לא מבטיחים לנו גן של שושנים, בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב. עלינו לשנות את הגישה שלנו כלפי הקשיים, ולראות אותם לא כהפרה של החוזה של הבריאה עימנו. אלא כבדיקה שהחיים בודקים את החוסן הפנימי שלנו. ואם אין חוסן פנימי הקושי חודר פנימה ואז המערכת שלנו קמה על עצמה.

החיים אינם רולטה, שבה אנשים מסויימים מקבלים תמיד מספרים טובים, ורק אנחנו את המספרים הרעים. החיים הם יותר מכון כושר, שבו כל מה שקורה בא לנסות את חוסננו הפנימי, כדי שנוכל להתחזק מבפנים, בעזרת הכוח המתנגד של הקושי.

וחיים פנימיים, עולם פנימי ואני קבוע – הם מה שהצליח להיבנות בתוכנו לאחר שהצלחנו למנוע מבעד המשברים למחוק ולהרוס את הכל.


למאמר השני בסידרה של עבודה פנימית:

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם.

2.5.2006

 

על מתקפות אישיות, משברים והרס עצמי.

 

                                                                                            

קלף המגדל הנופל – בטארוט. קלף מס.16*

בדרך כלל זה רק עניין של זמן עד שנוחת עליך איזה משבר, שבוחן את חוזק הקורות, ואת יציבות החיבורים. ואז משפורץ המשבר -כל המערכת עוברת טלטלה. טלטלה, שלעתים קרובות מאוד הופכת למפולת.ומשם קצרה הדרך עד לקריסת המגדל חייך.

ובכל פעם שהוא מגיע, הוא מגיע מוקדם יותר ותכוף יותר מכפי ששיערנו.

מדהים עד כמה מאחורי החזות הרגילה שלנו מצויה שבירות נוראה, עד כמה קל למוטט אותנו. זו יכולה להיות רוח קלה, מישהו עובר ומתחכך במבנה חייך: מישהו אמר משהו, מישהו ביטל משהו שאמרת, מישהו העדיף אחר על פניך, אחרים הצליחו במקום שכשלת, אנשים שאהבת התכחשו לך, משהו שעשית מטיל עליך כתם, דעת הסביבה עליך השתנתה לרעה, מעמדך לפתע לא כשהיה, הפופולריות שלך דועכת, אהבת מישהי והיא לא החזירה לך אהבה, במקום העבודה אמרו לך שלא מרוצים ממך, מישהו אמר עליך משהו לא מחמיא מאחורי הגב, ועוד ועוד ועוד. כחול על שפת הים.

וכה קל ללכת עם הגל הזה, לתת לו לסחוף אותך בדרכו לקבור תחתיו את כל שבנית מאז הגל האחרון. דרך עיני הסטיגמה המשתוללת הזו בדרכה אל תוך מקדש חייך – הכל נראה לפתע חסר ערך ומרוקן מאיכות ומשמעות. אתמול היית יכול להיות בתחושה שהזהב הפנימי של ישותך קורן ללא מעצור אל העולם. אתה ועצמך הייתם חבוקים בחיבוק אוהד. והיית עם עצמך בשקט בקבלה בגיבוי פנימי והנה שניה אחת אחרי זה, אתה מביט בעצמך מבחוץ בעיניים מנוכרות ומאשימות. כי לפתע זה הגיע, ללא אזהרה מוקדמת, זה בא: 'אתה לא בסדר', ולא משנה מה קרה בחוץ, ומה הטענות כלפיך והאם יש פרופורציה בין ההאשמה ובין עוצמת הכיווץ הפנימי שזה גורם. ברגע שזה מגיע מן העולם אליך – יש לזה רק משמעות אחת: צריך להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית. 2]

מנגנון שמתחיל בדרך כלל בקטן, בפקפוק עצמי. והוא שעושה את ההרס. לא הטענות כלפיך, לא הנטישה שנטש אותך מישהו קרוב, לא פאשלה שעשית, לא הבטחה בה לא עמדת – זה אתה הקם על עצמך להורגך.

זה התרגום שלך לכל אלה, שהופך לכדור דומדום של ההאשמה העצמית: 'אני לא בסדר', וברגע שהבוץ המוטח בך מופנה פנימה – כל היהלומים הפנימיים נקברים תחת ההאשמה הזאת, כלא היו. למעשה לאחר גל ההרס, הם מעולם לא היו, ברור לך שקודם הולכת עצמך שולל. דרך עיני ה'אני לא בסדר', שום דבר לא ניצל.

זה מתחיל בסטיגמה שמתקרבת אליך לאחר הפשאלה, או הפגיעה, ואז ולרוב די בצעד אחד קטן לכיוון קבלת הסטיגמה – ותקרת ה'אני' והכרת הערך העצמית מתמוטטת עלינו.

ההורס עצמו ולא חש שהוא בעצם קם על עצמו, וזאת בעצם-עובדת-הצטרפו לסטיגמה הנושבת מבחוץ. במקום זאת הוא דווקא חש, שהנה עכשיו הוא בודק עצמו דרך המציאות האובייקטיבית. במקום להבין כי הוא פשוט לוקח פטיש ומתחיל להרוס את שולחן המהגוני המעוצב בסלון, את מנורת השולחן שסחב הביתה בדי עמל במעלה המדרגות בקיץ החם, את עציצי הגרניום שגידל ברוב עמל, את כוסיות הזכוכית הקטנות והנוצצות, הכל נשבר – כשאתה בוחן עצמך דרך עיני הטענה שבאה אליך מבחוץ.

וסצנה זו היא בעצם הסצנה הידועה מתוך המשפט של קפקא: מישהו לא ידוע, ה'הם' http://stage.co.il/Stories/155162

– מאשים/מים אותך, במשהו לא ברור, ומיד אתה אשם. 'הם' יודעים, 'הם' צודקים, 'הם' שופטים, ואני 'אשם', תמיד אשם. אין התשלשלות אחרת – בסופו של דבר אם אני בודק עצמי דרך עיני 'ההם', תמיד אני אשם, איך אני יכול להיות צודק, הרי 'הם' זה הרוב, ו'אני' רק לבד, בטח אני מפשל. שוב אני לא שווה, שוב התגלתי במערומי.

ואכן אחת לכמה ימים זה בא: עכור, עוצמתי, דינמי וחסר פשרות – הגל הענק של הפקפוק העצמי, הבדיקה העצמית. וזו לא בדיקה עצמית כלל, זה גזר דין ידוע מראש, שרק מתחזה לבדיקה עצמית, בשם הצדק והאמת כביכול.

ומתי זה מגיע? דווקא ברגעים בהם אנו טובלים באור השלוה או האושר, או הביטחון, או ההישגים, דווקא אז, זה נמצא ממש מרחק נשימה מאיתנו. כל הזמן ותמיד ישנו משהו בחוץ (תמיד בחוץ) שעומד עוד שניה להציג אותנו באור פחות טוב. בהתחלה אנו לא מתמוטטים, המכה עצמה היא באויר, היא אף פעם לא פוגעת בנו, אם אנו לא ממשיכים את המכה פנימה. אבל אז עושים את המעשה הנורא: לוקחים את הסוס הטרויאני פנימה בודקים עצמנו. חושבים שבודקים עצמנו, חושבים שאנו באים בשם אובייקטיביות, אך זו אובייקטיביות של מטען נפץ במשקל עשרות קילוגרמים. זו לא בדיקה זה פרץ אדיר של האשמה עצמית, בעקבותיו מגיעה מעורבות רגשית חזקה; ואז אתה הופך כלוא בבור של שבו מתערבבים, רחמים עצמים, כעס עצמי, פגיעה ועלבון. וברקע כבר ממתין הדכאון, בשקט, הוא יתגלה כשגל ההריסות ישקע מעט. ואז אתה מביט בעצמך והנה הפכת לגוש קטן של סחבה מלוכלכת. אתמול עוד דיברת על הוויות העולם, חתרת למשמעות, לאושר, להכרה, לידידות, לאהבה. עמדת בתוך העולם בתחושה שכל סנטימטר שאתה תופס, אתה ממלא אותו בזכות והיום? מי אתה בכלל? היום אתה קרוב להתנצל על שאתה מטריח אחרים בנוכחותך, במצבך זה גם לא תעיז לטעון ולדרוש כלום, אתה יודע שאתה בועה קטנה וכלומית של כלום.

וכשהכל עובר, גם ההאשמה, גם המעורבות הרגשית וגם הדכאון ואתה יוצא מזה – אתה מביט אחורה במה שהתחיל את כל זה וזה לא נראה כל כך נורא. ואתה חוזר לעצמך ולדימוי העצמי הרגיל שלך, לממדים הרגילים של חיים רגילים. אבל הנזק נעשה, הדימוי העצמי קרס, עתה הוא בגובה דשא. ומבנים שלמים של חיים פנימיים נמחקו. אתה מביט לעצמך, וכלום לא נשאר, צריך לבנות עצמך מן ההתחלה.

אך בניה של דימוי עצמי חיובי, וחיים פנימיים, מתרחשת כה לאט, ואף פעם זה לא יגיע לגובה ולרוחב יציבים מספיק, כי תמיד תבוא המכה הבאה שתהרוס את המעט שהצליח להבנות עד אז. ואז שוב מהתחלה. בשוך תימרות האבק של הקריסה האחורנה.

וחוזר חלילה.


אך זה לא חייב להיות כך, אתה יכול אמנם לתת כתפך לגל העכור הזה ולמוטט את הדימוי העצמי שלך, ולמחוק את חייך הפנימיים, אך מצד שני אתה יכול להפנות לו את הגב. עומד בפרץ, נותן לעצמך גיבוי, מכחיש את המתקפה הזו המאיימת לערער את המבנה של חייך.

אבל צריך כוח אדיר, כדי לעמוד בפרץ, לעמוד מול המכה הזאת, ולא לתת לה להכנס פנימה. להשתריין מול המשבר הבא, ולא להצטרף אליו ובכך להפוך אותו לכדור תותח המופנה כנגד עצמנו. יש קושי עצום דווקא בקטע הזה. להיות מסוגל להפנות להאשמה או לטענה הזאת את הגב, ולעמוד לצד האני השביר שלנו. לגבות אותו, להיות איתו, לא לתת למורך הלב להשתלט. להגיד, 'אחרי הכל ולפני הכל: 'אני בסדר'. http://stage.co.il/Stories/216921

וזה נורא קשה כי ההאשמה בדרך כלל מתחפשת, כאמור, לשליחה של הרוב, של 'ההם'. http://stage.co.il/Stories/155162

ומי אני הקטן, לעמוד מול כולם?

(ואולי על כך נאמר: "אם אין אני לי מי לי"?).


אנשים רבים חיים חיים של גיבוי חיצוני, הצליחו לבלום באופן חיצוני את מכות החברה ויחסי האנוש. והם עושים זאת על ידי: מסכות, משרה, סטאטוס, תואר, מניפולציות, הדחקות, הכחשות, סיפורים מצוצים שהם מאמינים בהם, כוחנות שגורמת לאחרים להעריץ אותם ובכך ליצור מעין חיץ בינם לבין המכות וההאשמות. אך בפנים אורב החשש, וכשזה יעבור יום אחד את כל חומות ההגנה החיצונית ויגיע פנימה, כלום לא ישאר.

וכך בני אדם מתחלקים בגדול, לשלוש חטיבות מבחינת ההתייחסות למשברים אישיים הניחתים עליהם מצד אנשים והחברה:

1. אלה שמתמוטטים עם כל מכה והאשמה. (30%).

2. אלה שלא מתמוטטים כי בנו הגנות חיצוניות, (60%).

3. ואלה שלא מתמוטטים כי יש להם את הגיבוי העצמי. (5%-10%).

הרוב בנו הגנות חיצוניות. פחות אנשים מתמוטטים עם כל משבר. ומיעוט עוד יותר קטן נותן גיבוי לעצמו בעת משבר.

הראשונים מהווים כשלושים אחוז, השניים הם כששים אחוז, והשלישים הם בין עשרה לחמישה אחוז.

הכי קשה זה לתת לעצמך גיבוי פנימי בעת שתחושת הערך העצמית שלך מושמת למבחן על ידי גורם חיצוני.

הכי קשה והכי חשוב. זה להיות לעצמך אח ורע. להיות לעצמך ידיד לעת צרה.


——————————————————————————–

* תאור ומשמעות של קלף מס. 16 בטארוט: המגדל הנופל


Description: A large tower is struck by lightning, flames roar out of its windows and a man and woman are thrown from its heights, toppling to the ground.

Meaning: sudden change, downfall, disruption, disaster

Violent and sudden change resulting in personal loss. This card reversed can also mean imprisonment, either mental and physical. Matters cannot be improved immediately but freedom will come eventually at a cost.

after the Death card and the Devil, The Tower is likely to be the card that causes most fear and constenation. It's hard to find a positive side to this card, however, it tells you that the unexpected shock and upheaval of events will create new opportunities and make you a stronger and wiser person

The Tower represents sudden and sometimes shocking changes in events and can often represent problems or delays relating to your home or the purchasing of home

whether material or emotional upset, this card encourages you to see that such upheavals can force new directions that can be more beneficial

negatively The Tower represents unecessary suffering. You may be falsely accused of something and suffer some form of imprisonment or isolation, or you may be the one causing the shock and change with a rebellious attitude

Divinatory meaning

Upright – Disruption. Conflict. Change. Sudden violent loss. Overthrow of an existing way of life. Major changes. Disruption of well worn routines. Ruin and disturbance. Dramatic upheaval. change of residence or job sometimes both at once. Widespread repercussions of actions. In the end, enlightenment and freedom.


Ill Dignified or Reversed – Negativity. Restriction of desires and imprisonment. Less sever forms of the above. Drastic change that may rob the individual of freedom of expression. Sometimes bankruptcy and imprisonment. more usually imprisonment within a set of circumstances which cannot currently be altered. Sudden changes out of one's control. Less sever forms of the above

 


*

2] ומנגנון ההשמדה העצמית מופעל ברגע זה. ולא מעט אנשים לוקחים נפשי בכפם. כמו מהנדס מעץ, יצחק הרשקוביץ ז"ל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3006923,00.html

 


——————————————————————————–

עוד על משברים וטראומות, מזוית אחרת, במסה הבאה:

http://stage.co.il/Stories/216518