ארכיון תגית: משיכה מינית

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

חוק המשיכה


(הערה: המאמר הזה יכתב כאילו לגברים, אך כמובן שהוא מכוון לשני בני המין באותה המידה, פשוט השימוש בלשון זכר מקובל ונפוץ יותר, אבל לא אומר כלום ברמת המהות. הייתי יכול לעשות להיפך, אבל אז זה היה יוצא מסורבל ונשמע מוזר).

כל אדם רוצה יחסים עם בני מין השני (במידה והם הטרוסקסואלים) שרמת המשיכה שלהם מצויה לפחות בשני דרגות מעל לזו שלו. כלומר מקדם המשיכה (העצמי) של מרבית בני האדם מצוי בשתי דרגות מתחת למיקום הריאלי שלהם.

הבעיה מתחילה בתגובה של זו שנמשכים אליה, כי גם היא מחפשת מישהו שמצוי בשתי דרגות מעל לשלה. ואז היא לא תתייחס אליו מה שיתן לו את התחושה שהוא פחות מושך ממה שהוא. כלומר, החמדנות שלנו לגבי דרגת המשיכה של אלו שאנו רוצים כבני זוג, תספק לנו אכזבות, מה שיוריד את הדימוי העצמי לגבי מקדם המשיכה שלנו עצמנו, מה שיצור פער גדול בין אלה שהיינו רוצים לעצמנו כבני זוג ובין אלה שבכלל נעיז לפנות אליהם.

כל עניין המשיכה נובע מחמדנות, היתאוות, תאוותנות ותאבון מוגבר – לדברים שמעל לרמה שלנו. במשחק המשיכה אדם תמיד מחפש מישהו מן המין השני שגורם לו לריגוש גבוה. ומדוע ריגוש? כי כל עניין המשיכה נופל תחת כותרת העל של ההנאה. ככול שאדם שאנו נמשכים אליו ימצא יותר גבוה במדרג המשיכה – כך הוא אמור לגרום לנו ליותר הנאה.

זה אומר שבן אדם יכול להסתובב עם תחושה שהוא אפס בתחום המשיכה רק מכיוון שיש חוסר

התאמה בין מי שהוא רוצה למי שרוצה אותו.

(הדרך הטובה ביותר להעלות את הדימוי העצמי שלנו בתחום היחסים הבינמיניים, זה רק לצאת עם אלו שהם באותה דרגת משיכה כמו שלנו, אבל אף אחד לא יהיה מוכן לכך).

ובכלל, הדימוי העצמי של האדם בתחום המיצוב שלו במידרג המשיכה, כל הזמן נתון לשינוי. כל מערכת יחסים יכולה להעלות, ובעיקר להוריד, את הדימוי העצמי שלו בנדון. למשל, בחור פגש בחורה שרוצה אותו ומשדרת לו שהיא רוצה אותו, דבר זה מעלה את הדימוי העצמי שלו. ובגלל שהוא עלה הוא מפנטז שיוכל להשיג מישהי ברמה יותר גבוהה משלו. ואז הוא כבר מעוניין בה פחות, ומתחיל להיות מכוונן לאלו שבכלל לא חושבות עליו כעל פוטנציאל בתחום המשיכה. מה שיסב לו סירובים לרוב מה שיוריד לו את ההערכה הריאלית שלו בדבר שוייו בשוק הפנויים והפנויות.

זו הנדנדה של הדימוי העצמי במערכות יחסים שלא יצאו מן הכוח אל הפועל. (בין אם מחמת סירוב עצמי, או של הזולת).

בדרך כלל כשאדם עוזב מערכת יחסים (ממושכת וקבועה), התחושה שלו שהמיצוב שלו במדרג המשיכה גבוה יותר ממה שהוא באמת. כי הייתה לו מישהי שרצתה אותו באופן קבוע. אך ככל שהוא נימצא בשוק הפנויים והפנויות יותר זמן, הוא יחווה אכזבות רבות יותר, (דווקא מן הבחורות שהוא ימשך אליהן). ואמת אחת תעשה מאוד ברורה עבורו במהלך הזמן: מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי, אי לא רוצה אותה.

דבר זה רק יכול להוריד את הדימוי העצמי שלו לגבי שווי השוק שלו בשוק המשיכה. ובסופו של דבר יגיע אל מתחת למיצוב הריאלי שלו.

למעשה, הסיבה מדוע אנשים לא מוצאים את מי שהם רוצים, אינה נובעת, כפי שמקובל לחשוב, מחוסר הערכה עצמית, כמו בגלל 'עיניים גדולות', רצון להשיג מישהי שממוקמת גבוה יותר במדרג המשיכה. כלומר אם מישהו רוצה להשיג מישהי, כדאי שיוריד את רמת השאפתנות שלו, אך אנשים מסרבים להתפשר. מעדיפים להיות לבד, ולא להסתפק במישהו מן המין השני, שהמיצוב שלו במידרג המשיכה נמוך ממה שהאדם חושב שהוא יכול להשיג.

המחיר שאדם משלם עבור החמדנות הזו הוא כבד, כי בעודו מפנטז על בחורות שאינו יכול להשיג אותן, הוא לאט לאט יפסיק להכנס למערכות יחסים. ואז לאט לאט יצא מן המחזור. ואז היכולת שלו לחזור למשחק תעשה קטנה יותר ויותר. מה שחשוב זה להשאר במשחק, ופשוט לתרגל ולתרגל, עוד ועוד. ולאט לאט להכיר את חוקי המשחק ולהשתפר באשר לטקטיקות וכו'. אבל לשם כך צריך לעשות שני דברים: ראשית להוריד את השאיפה לבני/בנות המין השני עם מקדם משיכה גבוה משמעותית משל עצמו. ושנית, אם אינו מוכן לעשות זאת, להיות מוכן, לפחות לספוג המון סירובים מן הצד השני, מבלי שזה ימוטט את הדימוי העצמי ביחס למקדם המשיכה העצמי שלו.

הבעיה בשדה המשיכה היא בראיה אגוצנטרית מדי של הנושא. לבני אדם יש נטיה ללכת באופן בלעדי ועיוור אחרי התאוות שלהם. ולרצות לספק אותם מבלי לקחת בחשבון נתונים אחרים. וזאת במקום לקחת בחשבון מה הזולת רוצה ואיך הוא רואה אותנו. הראשון מייצג גישה אינפנטילית ששמה את האגו במרכז, השני מייצג גישה בוגרת שמנסה לראות את העצמי באופן ריאלי ביחס למציאות.

הבעיה עם הגישה האינפנטלית, שדווקא בגלל שהיא נובעת מהתרכזות יתר של האדם בעצמו, היא עלולה להוביל לירידה בדימוי העצמי שלו בתחום המשיכה. כלומר, יש קשר ישיר בין אגו נפוח (שמקורו בגישה אינפנטילית לחיים), ובין דימוי עצמי נמוך. עד כמה שזה נשמע מוזר. ככל שהאדם שם במרכז את סיפוק תאוותיו וצרכיו, מבלי לבדוק איך הוא מתמצב במציאות הריאלית, עם מה שיש לו באמת להציע – כך ילך הדימוי העצמי שלו וירד, בגין חבטות שהאגו הזה יספוג כשזה יתנגש במיצוב הריאלי שלו. כלומר במקום להנמיך את התאוותנות שלו, הוא מסיק שמשהו בו לא בסדר.

ובסופו של דבר?

ובכן, בסופו של דבר, מי שמגיע לזוגיות, הם אלה שהתפשרו על בני זוג שמצויים פחות או יותר באותו מידרג משיכה כשלהם.


——————————————————————————–

הערה:

עם זאת איך אפשר להסביר את התופעה שרואים בחורות יפייפיות שהולכות עם בחורים שנמצאים הרבה דרגות מתחת בסולם המשיכה מהן? איזה צורך הם מספקים להן?

ובכן למעשה, אותם בחורים לא נמצאים בכמה דרגות בסולם המשיכה.סולם המשיכה נקבע לא רק על סמך הופעה חיצונית. יש כמה פרמטרים בשיקלול הסופי, השכלה, מעמד, כסף, פירסום, עוצמה, ייחוס ועוד.

האמת היא שכשגבר נמשך לבחורה זה בעיקר המראה, אך כשאישה נמשכת לגבר היא מוכנה לוותר על המראה, לפעמים, לטובת פרמטרים אחרים.

כך שאף פעם לא נראה בחור צעיר נשוי לאישה מבוגרת ועשירה. אולי לצורכי סטוץ, אך לא יותר. ואילו להיפך זה יותר נפוץ.


XXX

גבריאל רעם

2.6.2006

הרובד האפל ביחסי נשים גברים.

הסיבה שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר – נובעת פחות מן האיכות של הבן אדם איתו הם נמצאים ויותר מן הדירוג של כוח המשיכה שלו בחברה. מעד כמה גבוה הניקוד שכוח המשיכה שלו מקבל. וככל שהניקוד גבוה יותר, כך ערכו של בן הזוג – עולה. וכך גם תחושת החשיבות העצמית שלו, הדימוי העצמי שלו וכו'.

צריך להבין כי בחברה שלנו הערכים שעל פיהם אדם שופט עצמו – הם לעיתים רחוקות ערכים פנימיים ואישיים, אלא ערכים של הרוב. וכך זה אכן לגבי הדימוי העצמי וגם לגבי תחושת האושר וההישגיות שלנו; כולם מצויים בידי האחרים.

(ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הינה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אני נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעים וחודרים עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו) חושבת

שהיא פועלת מעצמה. וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים:

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות; נהוג לחשוב כי הקריטוריון לאושר או לאומללות שלנו הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטוריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה שמגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטוריונים פנימיים למה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים כחלק מן הנורמות החברתיות).

ובחזרה לענייננו; ככל שרמת המשיכה של אדם גבוהה יותר כך יפתח בעצמו תכונות של 'בן זונה'. דהיינו, אנשים בעלי מדרג משיכה גבוה – לא יהססו יהסס לנטוש

http://stage.co.il/Stories/223354

את בן זוגם אם ירגישו שבמקום אחר הם עשויים לפגוש בן זוג שכוח המשיכה שלו בחברה יעניק להם מנת אושר גדולה יותר ולו בכמות זעומה. (וזאת כי הפיתוי של בן זוג אטרקטיבי יותר היא כזאת שהאדם לא עומד בפיתוי, אפילו במחיר הפיכתו ל'בן זונה').

אנחנו רגילים לראות את התחום של מערכות יחסים כתחום שנישלט על ידי הנפש. וזה כאילו תחום שאי אפשר לשחק איתו; או שיש התאמה או לא. כאילו הדברים מקובעים. אך האמת היא שזה רחוק מן האמת. למעשה זה פחות דטרמיניסטי ויותר מסחרי. הכוח השולט על מערכות יחסים רבות הוא כוח קפיטליסטי. מתקיים כאן מסחר עיקש בחומרי ומרכיבי האושר. האדם אמנם משוכנע שהוא בא למערכת יחסים עם הכוונות הטהורות ביותר אך באופן בלתי מודע הוא בא למערכת יחסים אם גישה מסחרית טהורה. שואל עצמו: 'איפה אני יכול להרוויח יותר ביחס לשווי ההשקעה עמה אני בא''?

האהבה והמין כמסחר עיקש. ואם נחשוב שאיננו מקבלים תמורה ראויה ביחס לשווי ההשקעה שלנו, ולא נהסס לזרוק

http://stage.co.il/Stories/223354

את האדם שתמך בנו. אולי הוא אפילו השקיע בנו את מיטב חייו ושנותיו, היה איתנו ברגעים הקשים שלנו. זה לא משנה, אם נחוש שנוכל להשיג דיל טוב יותר עם מישהו אחר – רוב הסיכויים שננטוש.

כאן המקום לציין כי כל זה נכון עד שהיחסים מתקבעים, בשלב של לצאת, וכו', אך ברגע שהקשר מתקבע, בדרך כלל על ידי נישואין, כבר אין כמעט נטישה, (רק בגידה לשם סטוץ מיני ברוב המקרים). כי אנו מתקבעים עם בן זוג זה או אחר. והיחסים מתקבעים דווקא איתו כי הגענו למסקנה שזה הדיל הטוב ביותר שנוכל להשיג, עם כוח המשיכה הנוכחי שלנו.

כל הכתוב בשורות אלו, מתייחס בעיקר למה קורה בין בני זוג לפני שהם נכנסים בברית נישואין. פה מדובר על בחינה ובדיקה של הזולת כדי להחליט אם יש 'קניה' או אין. זהו שלב של חוסר יציבות רבה ובו הדימוי העצמי שלנו כל הזמן נמצא במבחן; האם זה שאנו חושקים בו (כי הוא במדרג גבוה משלנו בדרך כלל) יסכים להיות איתנו, או שהוא יחפש שדות ירוקים יותר.

ולפי מה נקבע כוח המשיכה של אדם? ובכן, זה עובד על סמך עד כמה הוא נחשב ע"י החברה, כמה הוא פופולארי, או כמה הוא מפורסם. דברים כמו: החוזק, יופי, עמדת ההשפעה שלך, נחשקות, גיל צעיר, השכלה ועוד. כל אלה הם מטבעות עובר לסוחר. ולא כמה אתה רגיש, מה הם הערכים שלך איזה מן אדם אתה, מה חי בך וכו'. אמות המידה לכוח משיכה ונחשקות הן יותר במישור החיצוני, החברתי ולא במישור הפנימי, של איזה אדם הוא בפני עצמו. כישות עצמאית.

עם זאת יש להבין כי יש כאן מדרג שלם ומורכב. וכשתכונה מסויימת לא מקבלת ניקוד גבוה, כמו למשל גיל, אפשרת לחפות על כך, במראה, או השכלה, או השפעה חברתית. וכו'. והמורכבות רבה עוד יותר, כי גברים נמדדים על פי חוקי משיכה ונחשקות שונים מאשר נשים. אצלן זה בעיקר מראה, גיל ושידור של מיניות. אצל גברים זה גם מיניות, גם מראה, אך כאן משחקים יותר מרכיבים של השפעה וכוח.

וכך יוצא שבמקום שמערכת יחסים תהיה מקום של רגישות, אמפטיה ותמיכה –היא הופכת לשוק שבו אנו מתמקחים כדי לקבל דיל טוב.

ובמקום שמערכת יחסים תהיה המקום בו אתה יכול לסמוך אחד על השני, להיתמך אחד ע"י השני, להיבנות אחד מהשני – מערכות יחסים הפכו להיות מקום שאתה כל הזמן צריך להישמר מפגיעה. הזולת הפך לכרטיס בדרך אל האושר, או מחסום בפניו.

אנשים בעלי כוח משיכה רב מוצאים עצמם נוטשים מערכות יחסים, בעוד האנשים שכוח המשיכה שלהם פחות גבוה מוצאים עצמם ננטשים. ואז מוצאים עצמם מחוץ למערכות יחסים כשהם פצועים וחבולים, מלקקים את הפצעים לקראת הקשר הבא. ולאט לאט הופכים לחשדנים. מחפשים מיטה רכה עליה יכולים להניח את רגשותינו הכואבים ממערכת היחסים האחרונה, אך שוב, אם ישנם פערים ברמות המשיכה והשווי החברתי – יתחילו לחצים; מי שרוצה את השני יותר – יפעיל לחצים כדי למסד את הקשר, בעוד שמי שמרגיש שהוא יכול להשיג יותר, ינסה לצנן אותו. וכל נפילה ממיטה משאירה סימנים כחולים, עד שכבר קשה להיכנס למערכת יחסים חדשה.

כולם רודפים אחרי האושר. והאושר מורכב משני מרכיבים עיקריים: אהבה ומין. שניהם הם המרכיבים החשובים ביותר באושר, ולכן אנשים, בסופו של דבר, יעשו כל מיני עוולות כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר. וכך, במקום שמערכת יחסים תוציא את הטוב שבאנשים היא מוציא את הגרוע שבהם. דווקא התחום הרגיש הזה הוא התחום שמלא הכי הרבה חוסר צדק, צער ועוגמת נפש.

מדובר כאן על תופעת ה'הדפוק וזרוק'. שמאופיינת בניצול מהיר ומיידי של הצוף והדבש של בן הזוג החדש ואז נטישה חסרת פשרות.

החברה כמעט לא מתייחסת לאנשים השבורים הנזרקים ממערכות יחסים תוך כדי נסיעה מהירה. התחושה הרווחת כי כל אחד ימצא את בחיר ליבו, ורק צריך סבלנות והתמדה. ובסוף 'כל סיר מוצא מכסה'. יש כאן התעלמות מן החוקים של המשחק. ומן הלבבות השבורים הרבים. להם, אין פה ואין לובי.

http://stage.co.il/Stories/206244

זה לא פופולרי לבכות על מערכת יחסים קשה שמתוכה נזרקת. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, למעט כמה חברים טובים. אז בשדה השיח הציבורי נראה שזה כמעט לא קורה. למעט ביצירות ספרות איכותיות. שם זה נפרש במלא עליבותו ועלבונו.

עם זאת בתוכנו אנו יודעים את האמת. אנו נוהגים לזלזל באנשים שנמצאים עם אנשים שמקדם המשיכה שלהם נמוך מרמתם. נוהגים לחשוב שכנראה קיימת בהם דפיקות סמויה אם הם הסכימו להתפשר. אך האמת היא שהם ראויים להערכה רבה ביותר כיוון שהצליחו להתגבר ההליכה על פי נורמות חברתיות. ואולי הצליחו לראות את האדם עצמו לפי ערכו, לפי מה שחי בו ולא לפי שווי השוק שלו בשדה המשיכה.

הדימוי העצמי שלנו נקבע במידה רבה לפי כמות ההיענות והדחיות שאנו מקבלים, אך ההיענות או הדחייה שתקבל קשורה יותר ליחס בין מידת הקרדיט החברתי של המחוזר לרמת הקרדיט החברתי של המחזר. ולא למידת הערך הפנימי, הכישרון, הרגישות והעומק. ואת זה קשה מאוד להפנים.

עיסוק בלבבות ואנשים אסור לו והוא לא יכול להיות דיל.

צריכים להיות ערכים כמו כבוד אמפטיה רגישות, אך מוצאים יותר ניצול, פגיעה, לקיחת מובן מאליו.

אנשים הם לא תיירים של מערכות יחסים, הם ניצולים שלהם. אין כמעט מערכת יחסים שהייתה שהיחסים נשארו לאחריה במצב דומה לאיך שהם התחילו. בדרך כלל זה מתחיל בתקווה גדולה ומסתיים עם רגשות עכורים, בדרך כלל של הננטש כלפי הנוטש. וזאת אם קודם לכן הוא לא הספיק להרוס עצמו בכך שהוא לקח את מלא הנטל על עצמו.

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.12.2004

 


 

פרגמנטים* יופי נשי ועצמה גברית – כסימבולים

.
פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*על פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.