ארכיון תגית: נוצרי

סיפור חייו ומותו של ישוע – כמטאפורה.


חלק א': ישו כוכב עליון
ישו הוא כוכב עליון, לא רק בכנסיות או בוותיקן אלא גם בהצגה והסרט משנות השבעים וגם כשזה מגיע לנתוני צפייה אמיתיים ועדכניים בארה"ב. "הפאסיון של ישו" הוביל לא מזמן את טבלת שוברי הקופות עם 51.4 מיליון דולר.

סרטו השנוי במחלוקת של מל גיבסון, הצליח להכניס בסך הכל סכום מכובד של 212 מיליון דולר. לראשונה האמריקאים נתקלים בסוג כזה של סרט שמצליח כל כך בקופות ולא ממש יודעים איך לעכל את הנתונים. וכל זאת בתקופה שנחשבת למאוד חלשה. והמדובר בסיפור ידוע, המסופר שוב ושוב ועדיין ההמונים מוקסמים ממנו.

זה לא משהו חדש. כמו הארי פוטר, שקודם לא היה ועכשיו הוא באופנה. למעשה, סיפורו של ישו לא יורד מטבלת רבי המכר כבר למעלה מאלפיים שנה. לקח לו כמה מאות שנים להגיע לשם, אך מאז הסיפור שלו מהלך קסם על המין האנושי. התרבות המערבית, שהיא התרבות המובילה בעולם כיום, מורכבת ברובה מאזרחים המחשיבים עצמם כנוצרים.

חלק גדול מן היצירות המוסיקליות והאמנותיות הגדולות ביותר הולחנו וצוירו בהשפעת חייו ומותו. כן, דווקא האלמנטים הטראגיים, הקשים והמאקבריים בחייו של ישו; סיפור היום האחרון בחייו של ישו, היום בו סבל, נבגד ונהרג – הילך קסם על אמנים רבים.

נושאים כמו "הסעודה האחרונה", "השפלת ישו", "הצליבה", "הורדת ישו מהצלב" הם נושאים שזכו להתייחסותם של ציירים רבים, שהעלו על לוחות-עץ כאשר ציירו איקונות, ובדי-ציור בתקופות מאוחרות יותר, את "ראייתם" ודרך הצגת הדברים ובפועל פרשנותם שלהם על הטקסט של ארבעת השליחים.

על ידי עושר ויזואלי זה, הצליחו הציירים השונים במהלך הדורות, להשפיע על נפשם של הצופים, בדרך כלל מאמינים הבאים בצל קורתה של הכנסיה, לטכסי תפילה. והפכו דווקא את הארוע הקשה הזה לארוע המרטיט את הנפש, הדורש מהמשתתף הזדהות נפשית עצומה, התמזגות של מאמין משתתף, בסבלותיו של האדם- השליח- שהועלה על הצלב- כקורבן עבור האנושות.

אך לא רק אמנים, רבבות בני אדם חיו וחיים חייהם תחת השפעתו הכבירה של ישו, ובעיקר סבלו ומותו הנורא. אנשים רבים סגרו עצמם בקיטונות קטנים, סחבו על גופם שלשלאות, עינו עצמם, גזרו על עצמם תעניות מתעניות שונות וחלקם אף ייצר באופן פסיכוסומטי סטיגמטות, שהם פצעים מדממים במקומות בהם ננעצו המסמרים בבשרו של ישו.

אין כמעט עוד אדם בהיסטוריה האנושית שסיפור סיבלו ויסוריו הטביע חותם כה עז ובמשך שנים כה רבות על חייהם האישיים של כל כך הרבה בני אדם.

את תורתם של בודהא ומוחמד לומדים בהתלהבות, בבודהיזם ואיסלאם, אך אין שם את ההזדהות האדירה הזאת עם חייהם האישיים, כפי שמתקיימת ביחס לחייו, דמותו ובעיקר מותו, של ישו.

מה היה בנארטיב הזה של חייו ומותו? מה הפך את הסיפור הזה למיתולוגיה ולתיאולוגיה שהיא מבין האפקטיביות והסוחפות ביותר שידע המין האנושי?


ובכן, ניתן לנסות ולתת תשובה במישור הראציונלי. אבל תשובה זו לא תתפוס ותסביר את האימפקט העצום שהותיר סיפור חייו. סיפור חייו ולא תורתו. כי הברית החדשה, שלא כמו הבודהיזם והקוראן, אינם משנה מסודרת כלל. אלא פשוט ביוגרפיה של ישו מלידתו ועד מותו. סיפור שסיפרו ארבעת השליחים. בברית החדשה, סיפור החיים הוא העיקר. וזה לא סתם סיפור חיים, בהשוואה למנהיגי הדתות האחרות, סיפור חייו של ישו הוא סיפור נורא וקשה. אפשר לומר טראגי.

ואין דרך הגיונית וסבירה להבין את הקשר הזה שבין הסיפור הנורא הזה ובין הדבקות של המין האנושי בו.

נכון שמאוחר יותר הלבישו על הסיפור הזה את תחייתו מן המתים ואת הדוקטרינה שגורסת כי במותו סלל לכולם את הדרך לחיי נצח. שהוא מת כדי שמאמיניו יוכלו לחיות. אך זו תוספת של כוהני הדת הנוצרית ולא חלק אינטגרלי מן הביוגרפיה של האיש. זוהי תפיסה הדומה לסיפור הגיבורים שנפלו בשדה הקרב; "במותם ציוו לנו את החיים". הם מתו כדי שהאזרחים הרגילים יוכלו להמשיך ללכת למכולת. ובמקרה של ישו מוכרים למאמינים את סיבלו ומותו כחלק מן הדוקטרינה המיסיונרית. הוא סבל ומת כדי שאתם תוכלו להצטרף ולהגדיל שורותינו. וכך גם תיזכו בגאולה ולחיי נצח.


חלק ב': הסיבה
אבל, די לנו עם דוקטרינות דתיות, חזרה לסיפור חייו. ובכן הסיבה מדוע אנו דבקים בסיפור אינה בגלל שסבלו ומותו של ישו הנם גאולה לנשמותינו החוטאות. זה דווקא הצד האפל של הסיפור הממגנט אותנו. הצד הסמוי.

אם הסיפור הוא פרד"ס, אזי ההבנה שלו אינה נמצאת ברמת הפשט, וגם לא ברמת הרז, וגם לא ברמת הדרש, אלא ברמת הסוד.

ומהן רמות הרז והדרש? ובכן, כאמור, רמת הרז היא רמת המאמינים, אם יבחרו בישו כמושיעם, אז דרך יסוריו תהיה דרך גאולתם. זו הרמה הלינארית, שקשורה לתודעה השטוחה והחד ממדית. אך הסוד חייב להיות קיים בחלק האפל של התודעה. בממד הפנימי של הסיפור. זה שניתן לגלותו רק על ידי הבנה של הצופן שמדבר לתת תודעתנו בשפה שרק היא מבינה (ומבינה היטב) – שפת המטאפורה.

מחוזות התת תודעה משולים לכספת בבנק, ניתן להגיע אליהם רק אם יש לנו את הקוד של הכספת. לא ניתן להגיע אליהם דרך מפות השכל. אלא, כאמור, בעזרת כתב הסתרים של המטאפורה והדימוי. רק שני אלה מסוגלים להעביר מסרים כה אפקטיביים ועם זאת כה חסרי פשר במישור הנגלה.

בתת תודעה של כולנו מצויה מפה מדויקת של האמת, אודות הקיום האנושי. כשאנו חוזים בקרעים מן המפה יש לנו תחושה של דה ז'אוו, זה נשמע לנו נכון. אך איננו יודעים מדוע, ואז מחפשים הסבר רציונלי.

כשאני מראה לאנשים בהרצאות שלי על שפת הגוף תנועה, תנוחה, או מחווה מסוימת, ואומר להם מה זה אומר – אני רואה הנהונים והסכמות. 'זה נכון' הם אומרים. איך הם יודעים? משהו בתוכם מזהה את זה, ומקבל את זה. כי זה מתאים לתובנה שיש להם אודות משמעות המחווה ברמה תת קרקעית. אם הייתי שואל אותם מה זה אומר, כנראה שלא היו יודעים. אך מששמעו את המשמעות, זה הדהד עם תובנה פנימית שהייתה בהם לגבי זה.

וכך, בתוכנו אנחנו יודעים ולא יודעים שיודעים, או לשון אחר: אנחנו לא יודעים, אך בנו קיים משהו היודע.

סיפורו של ישו הנו מטאפורה קשה ואלימה, אודות מצבה של האמת בעולם וגורלו הנורא של הנושא אותה.

ישו דיבר אמת. הוא ידע שהקיום האנושי עבר סטיית תקן קשה. שבני האדם חיים רחוק ממה שהיה יכול וצריך להיות. הוא ידע שמשהו מאוד לא טוב קורה עם חיי כולנו; משמעות חיי הפרט, היחס האמיתי לזולת, השחיתות השלטונית ועוד. לא כך זה היה צריך ויכול להיות.

הוא דיבר בשפה דתית והציג עצמו כבן אלוהים – כי זה עולם המושגים שבתוכו גדל. הוא ראה את סטיית התקן האנושית והחליט שהוא צועק אותה בקול רם וצלול.

קולו הקיץ נרדמים, לבסוף הגיע לאזני השלטונות שרצחו אותו. עמו הקריב אותו, אלוהיו נטש אותו (אלוהי, אלוהי, למה נטשתני" – קרא על הצלב, בטרם נפח את נפשו), תלמיד אחד בגד והסגיר אותו (יהודה), האחד (שמעון-פטרוס) התכחש לו, ויתר תלמידיו פשוט עמדו מנגד, לא מחו, לא נלחמו, ונתנו לרומאים לקחת אותו אל מותו.

הסגידה של מיליוני הנוצרים לישו אינה נצחון האופטימיות. הכנסיה אמנם טוענת כי במותו הוא פתח דרך לגאולה. אך חייו ומותו היו טרגדיה נוראה. וסיפור חייו הוא מטפורה על שחיטת האמת ורציחתו של הנושא אותה. על משקל: 'כך יעשה לדובר האמת ולנושא אותה בראשי חוצות ובפני אנשים'.

סיפור חייו אינו שונה במאום מסיפור חייו ומותו של סוקרטס. גם הוא פנה לצעירים ואמר להם את האמת הלא נעימה ללא כחל ושרק, וגם אותו הרגו. בגלל שהוא פשוט לא הסתיר את האמת ובזאת סיכן את השלטון הקיים.

כאמור, פרנסי הדת הנוצרית מציגים את סיפור חייו של ישו כנצחון התקוה וכו' אך שוב ושוב, זהו סיפור טראגי של שכול וכשלון. וזה בדיוק המסר העולה מסיפור חייו; אדם הנושא בקירבו אמת לא מקובלת, אוסף סביבו חבורת נידחי דרך, וכשהאנשים הרגילים מתחילים להקשיב לו, הוא מואשם כפושע ומת מוות קשה ונורא.

הלקח מכל זה חייב להיות שאם היחיד הרגיש, המוקצה והשונה – נושא בקירבו אמת קשה ומאתגרת, אל לו לתת לה פה וגוף- סופו הנורא יבוא לו מידי סוכני התרבות הנוכחיים.

ואכן, גם דמות הדת הנוצרית עצמה, אינה דמות של דת שמחה ועולצת, אלא דת על עצב וחרטה. מספיק להאזין למוסיקה הדתית, מלאת היגון והכאב. לראות את הציורים, בהם פני הבריות נראות מסוגפות ונכאות. ומבחינה ובדיקה של המסר העולה מן המדיומים האמנותייים הללו, כי זוהי דת של 'אין תקוה'.

ואמנם, עיון בברית החדשה מלמד אותנו כי בסופו של דבר ישו נכשל. למעשה, סיפורו מהווה תמרור אזהרה אודות גורלם של אנשים הדומים לישו וסוקרטס: יחידים, מופלאים ומקוללים, שנדונו לשאת את זרע האמת הקשה אודות הקיום האנושי בקירבם. יש כאן אזהרה אודות גורלם. אזהרה שאומרת שאם האמת הבלתי מתפשרת שהם נושאים בקירבם לא תכריע אותם במפנים ותשלח אותם לדיכאון, חרדה ואף התאבדות אזי סופם יבוא להם מבחוץ, מצד האנשים המקיפים אותם והקרובים אליהם.

עם זאת, הסוף שנכון להם במאה העשרים ואחת, הנו סוף שונה מן הסוף של סוקטרס וישו מלפני אלפי שנים. היום זהו סוף של חרם והתעלמות. בידוד והזנחה. האזרחים הנורמטיביים, יזהו באותם נושאי בשורה קשה את הקול השונה ויחרימו אותם. וכל כניסה שירצו לעשות למוסד מקובל ומכובד בתרבות הנוכחית – יתקל במחסום ובאיסור. אף אחד לא יגיד זאת במפורש, אך במהלך הזמן הם יהפכו למבודדים יותר ויותר, מחוץ לכל בסיס של כוח והשפעה. הם יוכנסו לסוג של צינוק מבודד, מאסר עולם חברתי. בשעה שבאופן פיסי הם כביכול חלק מן החיים.

שהרי פעם רצחו את נושאי האמת, היום הם נדונים לבידוד והחרמה איטיים וחרישיים. פעם גזר הדין היה מוות פיסי (צליבה או הרעלה) היום המוות הוא חברתי.


חלק ג': ההסבר
בחזרה לסיפור חייו של ישו. ההסבר לסיבת ההישרדות הארוכה של סיפורו של ישו, ולקסם המופלא שסיפור זה מהלך עלינו, אינה נעוצה בהבטחה או באופטימיות של סיפור חייו לגבי מאמינים שיצטרפו לכנסיה – כל אדם שמפעיל מעט את התאים האפורים, מבין שמי שמאמין באדם שנצלב ואלוהיו נטש אותו – בוחר לעצמו את אותו הגורל.

אם כן מהי הסיבה להתאהבות המין האנושי בסיפורו של ישו? זו אותה הסיבה האחראית לכך כי הטרגדיות היווניות הקשות, המחזות הטרגיים של שייקספיר, ההגות של ניטשה ושופנאאור, הסיפורים הנוראים של קפקא וההיסטוריה האנושית המסופרת בתנ"ך – מוחזקים כנכסי צאן ברזל של המין האנושי.

בתוך תוכנו, עמוק בפנים, אנו יודעים את האמת. לא יכולים לחיות איתה, אבל זקוקים לה מאוד. והיא אכן שורדת – כמיתולוגיה, כסיפור בידיוני שמסופר לנו כילדים לפני השינה. דווקא האגדות וסיפורי הילדים הנוראים ביותר הם שהפכו ברבות השנים לסיפורי ילדים קאנוניים. וההסבר הוא שבתוכנו חי משהו שזקוק נואשות לסם האמת, קשה ככל שתהא. אותו משהו הוא לא הפסיכולוגיה שלנו ובטח שלא האגו. אלא משהו עמוק הרבה יותר, הנפש שלנו. היא זו שמשמרת את סיפורי האחים גרים, הנסיך הקטן, דוסטוייבסקי וקפקא – כנכסי צאן ברזל. משהו בנו זקוק לאמת הזאת באופן נואש. כי אלה הם החומרים שהנפש שלנו ניזונה מהם, הם החמצן שלה; האמת.

והיות וזה קיים ברובד אחר לגמרי של הוויתנו, זה לא קשור לעד כמה היא מקובלת על הפסיכולוגיה והנורמות שלנו.

בתוך תוכנו, בממדי הנפש הרחוקים, אנו יודעים כי ישו הוקרב על מזבח תרבות השקר וההמוניות. וכי זה מה שיקרה לכל מי שיצא איתה החוצה ויגיד את האמת הקשה אודות המין האנושי, במקום להצפינה בספרות ובמחזאות. לו היה סוקטרס כותב את מה שאמר לצעירי אתונה בספרים, ולו היה ישו מייסד תורה אזוטרית למתי מעט, ומעביר זאת לכת סגורה שהייתה מעבירה זאת בחשאי הלאה, במקום להגיד זאת לכל זונה, גובה מסים ועובר ושב, תחת כל עץ רענן – סופם היה אחר.

זו אמת שמצד אחד לא נהיה מוכנים לעולם להודות בה באופן מודע, אך כשהיא עטופה במעטפת של טכסים דתיים, מיתולוגיה, דת, ספרות, פילוסופיה, או מחזאות – היא תופסת אותנו מבפנים, ולא מרפה במשך אלפי שנים.

וכך מנצחת האמת בסופו של דבר, מבפנים, ולאורך זמן. עטופה בטכסים ומיתולוגיות. רק כך.

בעינינו היא אולי טכס דתי, אך הנפש שלנו יודעת: כאן קבורה האמת אודות המין האנושי.

—-


* "הרעיון של ישו כדימוי עצמי הוא דגם החיקוי החזק ביותר להשלכת זהות פנימית. ראיית האני כישו הנצלב תדיר במצוקותינו היומיומיות מתאימה במיוחד לחברות המערביות המאופיינות בתחרותיות אכזרית. ואכן, שם אומצה הנצרות ביתר נכונות מאשר בחברות המזרחיות התחרותיות פחות".

שלמה גיורא שוהם. טירוף, סטייה ויצירה. עמ' 126 הוצ' האונ. משודרת, 2002