ארכיון תגית: ניכור

תהליך העלמות האנושיות

הזר

בנינו טירה מקופסאות קרטון

בחצר האחורית הצרה ונטולת הדשא

כאדם חסר פנים עמד במעבר בשמש,

ידיו בכיסי מעיל הגשם מתבונן בנו

והוא אף פעם לא הלך משם.

 

אתמול

עמדתי במעבר

במעיל הגשם הישן ביותר שלי

מתבונן בילדי השכנים

בונים טירה מקופסאות קרטון".

ג'רלד לוקין

**

חלק  א':

בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.

אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח' תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.

אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.

כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע? 

מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.

והכי 'עוזר' לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?

חלק ב':

כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: "השואה כפי שלמדנו.". עוד כתבה על ניסיונות של  "יד ושם" להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.

אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על  'גוילי אש' ושמות כמו ג'ימי, שירים כמו: 'אליפלט' וכו'. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.

רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ' להיסטוריה, זמר דתי כילד.

הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:

"רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים  אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה  של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז"? הוא תהה בסוף חודש נובמבר  האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם  לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע  לימודי ומקדישים  לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת", אומר גרייף".

עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.

מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.

כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?

והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.

איזו הולכת שולל נוראה.

הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.

לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.

הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.

ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.

וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.

וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.

אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): "קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ". האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט ("אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים").

 

חלק ב':

בני אדם הצליחו להשתחרר  מן האנושיות שלהם.

כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.

אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.

קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).

עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו').

מרוב 'אני' אין מקום 'לאחר'.

ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו

אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.

אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).

האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: "קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו". איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).

או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: "אז מה נשמע"? והדוד עונה: "רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת". אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.

בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום,  למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.

כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: "ואיך אתה עם החיים שלך?", "קשה לך קצת לפעמים"? "יש לך עם מי לדבר על זה"? "והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד"?

איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי  של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.

מה נגיד למישהו שבתגובה ל"מה הענייניים"? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.

מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה  לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.

ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: "מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר"? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)".

איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.

איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).

כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).

שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.

והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.

מתי זה הלך לאיבוד?

ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.

משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.

האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.

ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?

כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?

**

הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: "החיים, רשימות מן הגלות", שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל

גבריאל רעם.

31.3.14

 

                                                                                                         

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

אותנטיות כאקט של מרידה בניכור.


 


To thine own self be true,

And it must follow, as the night the day,

Thou canst not then be false to any man"

Shakespeare (1564-1616)

 

**

…"על רקעה של פגיעות קיצונית… נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. 'כל מה שאתה רואה – איננו אני' – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם 'מיתי', ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד".

ר. ד. ליינג, "העצמי החצוי", עמ' 24 – 24


——————————————————————————–

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע לעצמו ולחייו. היא 'אותנטיות'. לכאורה, על פניו, נראה כי כל אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר, או לבגוד במשהו. וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון ואמיתי. ואם נפנה לאדם בעבודה ונשאל אותו: 'האם אתה אמיתי או מזוייף? האם ההתנהגות שלך במשך השנים האחרונות הייתה באמת אתה, או שזה היה משחק אחד גדול'? ברור שנקבל תגובה של התקוממות גדולה והאדם ימחה ויגיד שודאי שזה הוא, כל כולו, וכי הוא אדם לא צבוע.

אך האמנם? בחינה מדוקדקת יותר של הנושא מראה כי על פניו רוב בני האדם נראים אותנטיים, אך זו יותר מסכה קפואה של שיתוף פעולה שקט עם מה שמקובל. וצמצום מרחב ההתבטאות האישי, במיוחד אם יש סיכוי שיעורר התנגדות מצד קונצנזוס מסויים. מדובר על התנהגות הנשלטת על ידי קודים לא פורמליים.

ומה שמעניין שאכן האדם חי חייו בתחושה שהוא אמיתי לגמרי. והוא לא מודע לחוסר האותנטיות שבחייו ובהתנהגותו. חוסר האותנטיות הזו ערמומי למדי, הוא מעניק תחושה של חופש ובחירה, בשעה שאין כמעט בחירות וכי רוב ההתנהלות היא על פי מה שמקובל, ומה שמקובל הוא בדרך כלל מה שבינוני.


אז מהי אותנטיות ומה הם סימני ההיכר שלה? נתגלגלה לידי עבודה על מושג האותנטיות: "הניתוח הפנמנולוגי של החוויה האותנטית", מאת דבורה ריילי, הז'ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ'49 – 71. ואני מביא אותו כאן, מתורגם ותוך עיבוד קל.

"החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן המימד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז, מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו' וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא כה יחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: "זה מרגיש לי כמו..".


אוסיף מעט משלי בנדון: החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את העצמי. האדם חש עירני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי לעצמו.

במימד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

במימד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.

אז מהי ההגדרה של מושג זה?

הגדרה: אותנטיות זו היכולת להיות נאמן לאני הפנימי ולעצמך ו'ללכת על זה' למרות ועל אף הדומיננטיות של האחר או האחרים.

שהרי אין זו חוכמה להיות אותנטי, כשאין לחץ לקונפורמיות. כשאדם מקבל איפשור ותמיכה בכדי להיות הוא עצמו- אין כאן אותנטיות. אותנטיות היא תמיד ביחס ולעומת לחץ חברתי לבגוד באמת הפנימית. והאדם בוחר, או לא יכול שלא לבחור – בלדבוק בה, אף על ולמרות.

ועל כן קיימת זיקה הדוקה בין מרד לאותנטיות. בלי רוח של מרד אין לאדם יכולת להגיע לאותנטיות. אותנטיות עולה וקורמת עור וגידים רק ביחס ליכולת של האדם להגיד לא ללחץ קבוצתי. האדם האותנטי הוא האדם הדבק באמת הפנימית שלו על אף לחץ ופיתויים לזנוח אותה.

אחת מן הגישות שחרתו על דיגלן את נושא האותנטיות הייתה התנועה האקזיסטנציאלית. זו שמרדה בניכור ובבינוניות. ומה שהיה לה להציע בסופו של דבר כאלטרנטיבה, היה אותנטיות.

הגישה האקזיס. טוענת כי כשהניכור נעשה לא נסבל זה מוביל לאותנטיות ומשם למרד, כלומר הם רואים את המרד כתגובה לניכור וכקודם לאותנטיות.

כך שיש כאן, מהלך כזה: האיבון והשיתוק (שניהם תוצאה של הניכור) שבהתנהגות העדר הנורמטיבית – מובילה את היחיד שלא מסוגל להגיד לזה כן – לבחור בפעולה אינדווידואלית, שסותרת את החיים בתוך מערכת של ציוויים נורמטיביים הרמטיים. עצם הבחירה הופכת אותו לאותנטי, כי הוא נוקט בפעולה שנובעת מעצמו ומחברת אותו בחזרה לעצמו; הוא מחליט לצאת מן האוטומציה ולמרוד. למרוד כנגד החשש והפחד מן התגובה של הנורמה השלטת – לנקוט בפעולה מודעת שבה הוא לוקח סיכון מודע ומגיע למסקנה שהדיכוי והבינוניות והאיבון של עד כה הוא לא פחות גרוע מן הסיכון שבמרד נגד השיטה והקונצנזוס.

כלומר, ההגות האקיזטנציאלית טוענת כי עד רמה מסויימת חיים מתוך שיעבוד לנוכחותם של אחרים ולניכור שהם גורמים בחיינו – אלה גורמים לחוסר אותנטיות ולחיי כבשה בעדר, ואז יחידים בעלי מאפיין ייחוד או איכות נפשית גבוהה – מתקומם ומנסה למצוא דרך לחיים אינדוודוידואליים. ואם השעבוד והבינוניות מגיעים למצב בלתי נסבל מצטרפות ליחיד קבוצות שמתחילות תנועה ם כנגד חיים מתוך שעבוד.

וכשמתחיל מרד שכזה גם בקבוצות ולא רק בקרב יחידים – הדרך היחידה שנותרת לקונצנזוס להמשיך ולשלוט ולהנמיך את עוצמת המרד הזוחל מבפנים (מלבד לנקוט בגישה של דיקטטורה ולרמוס מתנגדים) – היא להסוות את שעבודו במסווה ליברלי, וככל שהשעבוד גדול יותר וההתנגדות לכך מתעצמת יותר – כך יסווה וימסך הקונצנזוס את עצמו במעטה ליברלי ומתקדם יותר. דוגמאות אחדות מיני רבות: החינוך הדמוקרטי הפתוח. 2) הרפואה המשלימה. 3) מתירנות מינית. שלוש דוגמאות אלו לכאורה משדרות למורדי החינוך, הרפואה והמיניות –הקיימות, שלא כדאי להם למרוד כי השעבוד אינו שעבוד כלל. אך מתחת לחינוך הפתוח, לרפואה המשלימה ולליברליות המינית – מתקיימים כל אותם שיעבודים שהיו קודם – במלא עוצמתם – רק מוסווים.

הולכת שולל זו עובדת לא רע על קבוצות, שממילא בנויות על נורמה קולקטיבית, והתפשרות על נורמה משותפת. ואז המרד בשם האותנטיות חוזר על היחיד שלא מוכן, או לא יכול להתפשר עם הקרבת הנפש של היחיד על מזבח הקולקטיביות השטוחה, הבינוניות וחסרת שאר הרוח.

אך לאחר שראה שמן הקבוצות המורדות לא תבוא לו תשועה, הוא רק יכול ללכת עם קולו האישי. וזה לא קל. ראשית לבחון כל דבר לגופו, מתוך חשדנות וחוסר אמון) לברור את הקש מן התבן. עליו לחיות מתוך חשדנות וספקנות מתמידים. וזאת כי הוא יודע ומבין שאין כמעט מרד ממוסד, מאורגן, ולא יכול להיות, וכל דבר שנראה כמרד והוא בראשי חוצות, ויש בו מסחר ענף ורווח, מן הסתם זה מסווה של מרד. ואז הוא באמת עומד מנגד לרוב מה שהוא פוגש.

וכאן הוא מגיע לשלב שהקשיים עומדים כנגד המטרה של האותנטיות. ועליו להחליט.

והקושי גדלו כשהוא רואה מה קרה למורדים אחרים בשם האותנטיות. רובים נבלעו בדרך בצורה זו או אחרת. ברגע שהיחיד מפריד עצמו מן הכלל, קל לא מאוד ללכת לאיבוד וזה מפחיד. ואולי זה מה מדובר עליו בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת האפונים שישבו על אדם החלון; כל אחד חשב שהוא הולך לכבוש את העולם, אך אחד נפל לביב שופכין, השני אכל אותו חתול והשלישי נפל ככלי משחק בידיו של ילד.

דהיינו, חלקם מיישרים קו ונבלעים בתוך המון מנוכר, לובש את מסכת ההנאה הצרכנית תחת מסרים של שעבוד תת סיפי.

חלקם הולכים חצי הדרך; הם הופכים, מה שנקרא, להיות למורדים מזויפים, הם לובשים את המרד על דש בגדיהם, עוטים אותו על עצמם מבחוץ, מתקשטים ומתהדרים הו, הם הופכים את המרד לאופנה. משתבצים בפס הייצור המסחרי ומספקים את קישוטי המרד לכל המרבה במחיר.

הם משעבדים את מרידתם בעבור חופן דולרים וברכה ממסדית. מוציאים מן המרד את העוקץ המהותי והטוטלי – ומלבישים אותו מבחוץ על החיים השוממים והריקניים של הצעירים. הם מכרו נפשם לשטן ובכורתם בעבור נזיד עדשים, אך בפנים בפנים – הם כמו כולם, המרד נותר רק בחוץ.

הוא רואה את כל זאת, והוא צריך להחליט עם הוא חוזר לרוב המאובן או יוצא לדרך חתחתים מפחידה ולא ברורה.

אך לא כולם נבלעים והולכים לאיבוד. הוא יכול לבחור בדרך האותנטיות ולשרוד. אחד מן הדרכים הוא להיות אותנטי בשקט… בחשאי… להמשיך בכך בלא שום סממנים חיצוניים, להיות כמו סוכן חרש; אפור, לא מורגש. וזאת כדי שלא יזהו את מרידתו והוא יהפוך למטאה לניגוח והשתלחות. על כן כדי שישרוד כמורד אותנטי -יפה לו האפילה. עליו להיות סלקטיבי באשר לאיך, מתי ועם מי הוא יוצא החוצה.

וגם אם הצליח לשרוד כמורד אותנטי, לא בא אל המנוחה והנחלה. שהרי גם אם גבעול המרד הצמיח את פרח האותנטיות, זה לא סוף המאבק. כי כאן אולי טמון הפח השלישי שמחכה לאפון שעל אדן החלון והכוונה לפיתוי של הפיכת המרד האותנטי למהפכה. להכניס לתוך המרד גוון של אלימות וכח. וזו פח, כי יש במהפכה חוסר סבלנות וחוסר יכולת לאצור את העמידה מנגד כמרד פנימי. המהפכן כבר לא מסוגל להכיל את אש המרד והוא מתרגם את הבעירה, למכושים, גרזינים, אתים וחרבות. הוא כבר צעד כאן צעד אחד יותר מדי; הוא אמנם שיחרר את עצמו אך הוא ברגע שהוא בא לכפות את שחרורו האישי על אחרים – הוא בעצם כבר בדרך להיות ממסד מדכא חדש.

ואכן, מעטים מאלו שהגיעו למרידה אותנטית מסוגלים להכיל את אש המרד, ולחיות עם אש שעלולה לכלות אותם מבלי להיגרר לזעם, כעס ומשם לאלימות.

ואין ספק שהנפילה ממרומי המרד האותנטי לתהומות המהפכה – היא ריסוק עצמות טוטלי. תהום עמוקה יותר מזו שמחכה לו בכל שלב, לפני הפיכתו למורד אותנטי. המרידה בשם האותנטיות היא פסגה דקה מאוד וגבוהה מאוד. והתסכול בה הוא כמובן רב ועצום, משהו כמו 'או קיי', אז אני מורד אותנטי, אז מה עכשיו? וכאן, מחכה הנפילה, כי אם הוא לא יכול לחיות עם זה כמטלה בלתי אפשרית, דהיינו משהו בנוסח; עיני פקוחות ולב ונשמה מתייחסים – הוא לא יוכל להשאר בפסגה זו זמן רב.

* *

"התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו".


סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה"ס


*

"הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת."

לה רושפוקו. אמרה מס. 62


גבריאל רעם

18.6.2004

 

על הגעגוע לאי של אמפטיה באוקיינוס הניכור

''יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.''

קואן זן


——————————————————————————–

לא מעט דברים בעולמנו ששווה וכדאי לצאת נגדם. אך אולי לעתים שווה וחשוב וצריך לצאת נגד דברים שאינם, דברים חסרים. נגד ההעדר של משהו.

אנו מקבלים את מה שאנו פוגשים בחיי היום יום, כמציאות כמות שהיא. איננו מכירים משהו אחר. זו נקודת ההתייחסות היחידה שלנו. אך יכולה להיות נקודה גישה אחרת, גישה המתגעגעת למה שיכול היה להיות, תחושה של זיכרון של משהו שאף פעם לא היה ועם זאת העדרו יוצר קווי מתאר שניתן לחוש אותם במעומם בחיישני החישה של הנפש.

וראשית על מה שיש. ובכן כולנו מוקפים באנשים, ואנו רגילים ליחסים הקיימים, (ולא מדובר על ידידים, שאז נחתם חוזה לא כתוב לפירגון הדדי, ולכן אז זה לא נחשב, המבחן האמיתי הוא תמיד מבחן הזרים), יחסים שהם תערובות של פורמליות וזהירות. השם לגישה ראשונית זו הוא: ניכור. ניכור מתרחש כשמשהו ביכולת לחוש משהו כלפי מישהו והיכולת להנשים בתחושה זו חמימות, הולך לאיבוד או נהרס ביחס ישיר להתעצמות הניכור. ניכור הוא סוג של שיתוק (או מוות קליני( ברמה הבינ-ריגשית.

בניכור מתקיימים יחסי 'אני חפץ', 'אני הוא'. ואנשים מתייחסים האחד לשני ללא אינטימיות, בקור, בריחוק. הם חיים האחד לפי הציווי של השני, שוכחים את מרכז הכובד הפנימי, הסובייקטיבי, החוויתי של עצמם וזאת דווקא בגלל הדומיננטיות של האחר; קיומו (או יותר נכון קיום המסכה שעל פניו) מאפיל על האינטימיות של תחושת האני של האדם. ואז האני הפנימי מקבל את נקודת המבט של האחר (ניכור) במקום שהאחר יקבל את האור המושאל של האני הפנימי (אינטימיות, יחסי 'אני אתה').

ניכור הוא חוסר איכפתיות, חוסר התייחסות והתעלמות מן האני הפנימי של הזולת. ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של אינטימיות אמיתית בין שני אנשים. וככל שהאינטימיות חסרה יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

הניכור הוא דגל שחור שאומר כי בים הזה אסור לשחות, עם האדם הזה אי אפשר לתקשר, אסור לפתוח בפניו את צוהר חיינו הפנימיים, כי אצלו ואיתו אפשר לטבוע. והוא לא יציל אותנו; והטיפול הזהיר והמרוחק שלו ב'טביעתנו הנפשית' עשויים להכאיב לנו, ואף להמית משהו חי ועדין בתוכנו.

מצב שכיח זה אינו מצב קיומי טבעי או נכון, מצב זה הוא התשליל של משהו, הקפאה של משהו. והיציאה נגד הניכור היא פחות בגלל שהוא קיים, כמו בגלל משהו אחר שנעדר. אבל מה? ובכן תלוי אם מסתכלים על זה מצד העצמי כלפי עצמו או מצד העצמי כלפי הזולת. מצד העצמי על עצמו הניכור מצביע על העדר של אותנטיות; האדם מנוכר מכיון שישנו נתק בינו לבין עצמיותו. מצד העצמי כלפי הזולת – הניכור מצביע על העדר של אמפטיה. מבחינה זו, ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של שני פרמטרים אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם חסרים בחיינו, וככל שחסרונם משווע יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

כאן ברצוני להרחיב מעט על אמפטיה. מהי האמפטיה הזו? ובכן, אמפטיה היא הזדהות עם הזולת מבלי להתבטל בפניו ומבלי לאבד את הזהות העצמית שלנו; להיות עמו, כמוהו, להיות במקומו. כשהוא חש כאב גם אנו חשים כאב, גם שהוא חש צער, גם אנו, כשהוא סובל אתה סובל איתו, (אתה לא יכול לסבול במקומו, אך לפחות אתה יכול לסבול איתו, וזו יותר מחצי נחמה). מה שעובר עליו עובר עליך, כי הוא אדם ואתה אדם ומה שעובר על אדם אחד עובר על השני, הם מחוברים מבפנים בתוקף המיתר המשותף של היותם בני אדם.

אנו חיים בעולם נטול אמפטיה והכוונה לא לאמפטיה על רקע של התאהבות או ברית ידידות, או יחסים במשפחה קרובה. מדובר דווקא על אמפטיה על הרקע הרחב והאקזיסטנציאלי ביותר: אנושיות. דהיינו, עצם העובדה שאדם קיים והוא אדם, אמורה לעורר בנו אמפטיה בסיסית, וכשזה לא קורה וכשצריך יחסים מיוחדים וקרובים לשם כך, אז 'משהו רקוב בממלכת דנמרק'… משהו לא בסדר בממלכת האנושיות. כי כשאמפטיה חסרה ביחסים בין סתם שני בני אדם, (רק בגלל שהם בני אדם) זה אומר שמשהו בסיס ומהותי בקיום שלהם או יותר נכון בתודעה ובתפיסת העצמי שלהם פגום.

כפי שתינוקות לא יכולים לצמוח אל תוך העולם ללא כמות גדולה מאוד של מגעים וחיבוקים (כי אחרת יגדלו עם מבנה אשיותי פגום ומוטה) כך גם בחיים; אם אנו פוגשים אדם חדש ולא קיימת קודם כל, תשתית ראשונה ומיידית של אמפטיה, מערכת היחסים יכולה רק לצאת פגומה, קשה, מעוותת. ויחסים ללא אמפטיה משולים למכונית שנוסעת עם בנזין (הנמשל: הסיבה העובדתית והמעשית לקיום מערכת היחסים) אך ברדיאטור (הנמשל: מערכת הרגשות של השניים) אין מים (הנמשל: חום אנושי, אמפטיה).

הבעיה כמובן היא שהתרגלנו. התרגלנו לפגוש אנשים ללא מים ברדיאטור, רק שבניגוד למכונית כאן המפגשים עמם ממשיכים כשברדיאטור של היחסים אין אמפטיה.

אנו מספרים לעצמנו, כי נחוש אמפטיה לאדם אם הוא יגרום להיפתח כלפיו. אך זה יכול להיות הפוך, שקודם כל נחוש אמפטיה כלפיו בגלל האלמנט האנושי ואז זה יגרום לנו להיפתח האחד כלפי השני.

אנו מתנים אמפטיה ביחס מיוחד שהזולת יצליח להוציא מאיתנו. אך אמפטיה ראשונית כבסיס ליחסים, כל יחס, תביא לאותו יחס מיוחד, אצל כל אדם שנפגוש.

כשאדם פוגש אדם והוא לא חש בתוכו (מצד אותו אדם) איזשהי איכפתיות בסיסית מצדו כלפיו, משהו עמוק שיוצא מתוכו לקראתו לתמוך בו ולחוש אותו, לתת לו חום אנושי, (ולא בגלל סיבה כלשהי, אלא רק בגלל שהוא בן אדם) – זה מיד גורם לו, לאותו אדם, להיסגר ולהשתבלל כמו פרח בהעדר אור שמש; החיים הפנימיים שלנו נסוגים ונסגרים כשממול אין אמפטיה. אי אפשר לצאת החוצה כלפי מישהו, ללא אמפטיה, זה כואב ובוטה מדי.

לפגוש אדם ולא לפגוש מיד אמפטיה פורצת ממנו, ללא התניה, ללא חשבון, ללא חיפוש של סיבה שתצדיק את הוצאת האמפטיה החוצה, הינה חוויה כואבת וקשה לנפש ולחיים הפנימיים.

וזה לא אמור היה להיות כך. שאמפטיה תהא דבר כל כך נדיר ביחסי אנוש ושכשהיא כבר מואילה להופיע זה רק כשיש משהו אינטרסנטי; שאדם אחד צריך משהו מאדם אחר, או שאותו אדם עושה לו טוב, או שיש ביניהם ברית של סיפוק צרכים רגשיים הדדיים באופן בלעדי (אהבה וזוגיות). זה לא היה אמור להיות כך, כאמור, האמפטיה לא הייתה אמורה להיות נווה מדבר בישימון היחסים הקיימים בין בני האדם, אלא – הדשא הירוק עליו משחקים הילדים אחר הצהריים. (ומדי פעם, קרחת, אזור שבו הדשא יבש, אך רוב הזמן ירוק, רוב הזמן אמפטיה).

כי אמפטיה אמורה להיות משהו בסיסי, ראשוני ובלתי מותנה.

מחקרים מראים כי תינוקות בני 14 יום כבר מסוגלים לחקות הבעות פנים (שזו יכולת אמפטית מובהקת), כשתינוק אחד רואה צער אצל תינוק אחר, הוא פורץ בבכי. וזה אולי האובדן הגדול ביותר שלנו בתהליך ההתבגרות שלנו כבני האדם; והכוונה לא לאובדן שמחת החיים והעליצות של הילדות, (כי אלה הורמונים מן הטבע, ורואים זאת גם אצל גורים ולא אצל הוריהם), אלא לאובדן האמפטיה, ההזדהות הזו עם צער, אובדן ויגון אצל אחר בתוקף היותו אנוש, כמונו.

כל יום שעובר, ובפגישה עם עוד אדם לא צומחת ממנו אמפטיה לקראתנו – משהו בנו נאטם, משהו בנו נשבר. אנו הופכים לקשים, מחוספסים, נעדרי פתחי גישור וקישור. יחידות סגורות, שבמקום פתחים (להתקשר עם) וחללים (כדי להכיל את הזולת) – אנו מבשילים בתוכנו אגו ענק, מתעצם ותובעני.

ואחד השירים היותר אמפטיים שאני מכיר הוא שיר של מרי אוליבר בשם "WILD GEESE"

"WILD GEESE"
You do not have to be good.

You do not have to walk on your knees

For a hundred miles through the desert, repenting.

You only have to let the soft animal of your body

love what it loves.

Tell me about your despair, yours, and I will tell you mine.

Meanwhile the world goes on.

Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain

are moving across the landscapes,

over the prairies and the deep trees,

the mountains and the rivers.

Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,

are heading home again.

Whoever you are, no matter how lonely,

the world offers itself to your imagination,

calls to you like the wild geese, harsh and exciting —

over and over announcing your place

in the family of things.

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.6.2004