ארכיון תגית: נעורים

שלוש מסות על הנפש

פרק א': האמת הקוואנטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת  שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור )כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' (, לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן העבר.
לכאורה תחושות אלו )הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה ( הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות  היסטוריים חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא  ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.
אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.


                                                                   נעליים של ואן גוך    c:/My pictures IMG 

כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן": "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" ביאה אל הנפש  דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט
אובייקטיבית כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא ) שבאמצו גישה זו( הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה  – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
 עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.  כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב – יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים )בעיקר משוררים(,
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמותוהתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב: פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.


בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה הקטל המשפחתי. )וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.


בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים  של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן
משפטי,  מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.


ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.


בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.


באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפששבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.


בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.


בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב?  כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.


חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו?  ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים )במשטר דיקטטורי( או העושים זאת ברצון )במשטר דמוקרטי( – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.
בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה. בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים  במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית )כשהיא ידידותית(, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי  בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני בני אדם והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי דמונים.
השלוה הזו באה מן הנפש  המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו )שהוא הקצה הגבוה של תודעתו( יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה. וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר,  כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי – היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו  בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

לסיום:
עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסות נוספות העוסקות בנושא הנפש:

http://stage.co.il/Stories/203942

 

 


גבריאל רעם.
29.4.2003

 

זמן, הממד הדינאמי.

"הזמן הוא מורה טוב, אבל הוא הורג את תלמידיו."

הקטור ברליוז

***

.חלק א':  אודות הזמן – פרגמנטים.

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
זמן הוא האורכה או המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
זמן הוא מושג שאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה.  
זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
 

19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו'. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.
.

חלק ב': שלושת הרמות של הזמן.

סוגית הזמן היא אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בהגות והפילוסופיה. מצד אחד הזמן הוא מדד מכאני ומדויק, דקה היא בדיוק ששים שניות ושעה היא בדיוק ששים דקות וכו'. ועם זאת לזמן טבע פלסטי ולא קבוע, למשל אחת השאלות המוכרות לגבי טבעו של הזמן היא השאלה: למה כאשר נהנים הזמן עובר מהר וכשסובלים הזמן עובר לאט?

אך זה כמובן לא קשור לטבעו של הזמן, אלא לסובייקטיביות האשלייתית של האדם עצמו. שני מעוותי מציאות (הזמן) הגדולים ביותר הם סבל והנאה, שניהם גורמים לאדם לראות את המציאות בעיוות. כשאדם נהנה הוא רוצה ליהנות עוד, וזה נותן לו את האשליה שהזמן מתקצר, כי הזמן שעובר מקצר את משך ההנאה.
ואילו כשאדם סובל, הוא רוצה לסבול כמה שפחות, ורוצה שהזמן יעבור מהר – ואז נראה לו שהזמן זז לאט. 

עד כאן לגבי הפלסטיות לכאורה של הזמן, זו הרמה הנמוכה ביותר. רמה גבוהה יותר היא רמת המציאות או הרמה המכאנית, אך הרמה הגבוהה באמת היא הרמה התודעתית.

כלומר יש לנו שלוש רמות:

א.      תפיסה (פרגמנטרית) סובייקטיבית של הזמן

ב.      תפיסה (מכאנית) אובייקטיבית של הזמן.

ג.       תפיסה (דינמית) תודעתית של הזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה יממה מלאה באירועים משמעותיים – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר הייתה משעממת ודלה באירועים.

 

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים  על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי.

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

התפיסה המכאני סטית הקיימת ביחס לזמן תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן  -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר מכאנית . כלומר תפיסת הזמן באופן מכניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

כלומר עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן.

אך לא כולם מסכימים ביחס לשיטת מדידת הזמן השרירה כיום בעולם המערבי. למשל אחת מגישות 'העידן החדש' גורסת כי הנוסח הקיים למדידת הזמן, הוא משהו שצריך להתקומם נגדו, או למצוא שיטות חליפיות למדידת הזמן, כמו לוח המאיה. שאומץ על ידי נוהי רוחניות עכשוויים. הם גורסים, (וכנראה בצדק)  שלוח השנה של המאיה הוא יותר קוסמי ולא דיכוטומי וליניארי ועל כן הוא יותר נכון ואמיתי. ואכן זה כך מפרספקטיבה רוחנית. אך מנקודת מבט של הרמה השלישית,  אין הבדל בין כל צורות המדידה של הזמן באשר הן. כי כל מדידה של הזמן מביאה לכך שהמודד עצמו מקפיא את הזמן לפי איזשהו מודל מסוים כדי להפריד בין מאוחר למוקדם ולמדוד יחידות זמן. חלוקת הזמן ליחידות היא  מטעמי יעילות ונוחיות, כי אנחנו צריכים להימדד ע"פי הספק.

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן.

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי.  התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי, הפיכת עצמנו כלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה, שככל שאתה משתמש בו כך הוא מתכלה יותר. הוא מתכלה  ביחס ישיר לשימוש שלך בו. כלומר, כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית הזו של הזמן, כי אם ייגש לזה דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים.

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי, הפסיכולוגי, אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית). ושם את הזמן עצמו  בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא להתגרשות מן האספקט ההשגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית. כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש דינמי יכול להיות גם מכאני, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

עכשיו, עובדת מודעות האדם לאספקט הדינמי של הזמן מביאה אותו לכך שהוא מאמץ גישה דו קוטבית לחייו; מצד אחד הוא חי במצב חירום, מודע שהזמן נע ושהיום יש לו פחות זמן מאשר אתמול. מודע לזה שזמן זה משהו שצריך לעשות איתו כמה שיותר כי עוד מעט לא יהיה. ומצד שני, או במקביל הוא חי מתוך מודעות, חיים טרגיים; הוא מבכה את חייו עוד לפני שהם נגמרו… (שוב, מבלי ליפול למשבר בשל כך).

 

חלק ג': הרמה הדינמית

עד כה הייתה התייחסות לרמה השלישית של הזמן מן האספקט הטרגי, עם זאת נכתב גם כי רמה זו היא הרמה הדינמית, (שעומדת בניגוד לסטטיות של הרמה הראשונה, והמכניות של הרמה השניה).

אז מה זה בדיוק לחיות באופן דינמי ביחס לזמן? ובכן האדם התודעתי, לא רק מתייחס לממד ההוה, הוא מתייחס גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר מתייחס, למעשה הוא  חי בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן.

תפיסת הזמן של האדם, מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו –  זה מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם לא נמצא (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדתנוכחת בשלושת מצבי הזמן.

אבל צריך להבהיר, לא מדובר על 'הימצאות' בשלושת ממדי הזמן, מדובר על מודעות. הרמה הסובייקטיבית ממקמת את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה השלישית, הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה השלישית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

בשתי הרמות התחתונות הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במאמר אחר שלי: שלושת המימדים של התודעה, בו אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה גם משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו מה שחי בחלל מדבר אליו החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם הממד השלישי, ממד הזמן יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו.העבר חי בו והוא מבקר בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עימו. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל. 

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.  

 

***        

גבריאל רעם, 16.4.2009

החיים והזדמנויות שלא ישובו.

"כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם".
פנחס שדה, מתוך ראיון עם בילי מוסקונה לרמן, את, 1992
*

הכל נע. כה לאט, כה בשקט; צמיחה, קמילה – שניהם כה שקטים, עד
שכמעט אינם מתרחשים כלל.
בני השישים של היום הוזים את עברם אך נראים כל כך בני שישים,
כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…
ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו לעולם בני ארבעים, בעוד
עשרים שנה בלבד.
הזיכרון שוקק חיים ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן
עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה. ויום אחד אתה
שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…
דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה: כדור הארץ, הירח, כוח הרצון,
הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש,
מתעצם או נמוג.
הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק
השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.
ההשתנות האיטית משטה בנו; אנו ארנבים האצים קדימה – רק כדי
לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה
אנו בני שישים לפני שהספקנו )למרות המהירות הרבה שבה אנו
שועטים דרך חיינו( להיות בני עשרים.
יש כאב בהסתכלות לאחור; שהרי רק לעיתים רחוקות חיים אנו את
הרגע במלואו; בדרך כלל, אנו רק נוגסים ממנו קלות ואצים הלאה,
מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו -
מבויש, גולמי, לא ממוצה, לא מנוצל. אבוד לעד.
ואז חולפות להן עשרים שנה…
אנו מסתכלים לאחור והרוח הבלתי ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך
ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.
אך הזמן עבר ולא ישוב עוד. וזה כואב.
התקוות הגדולות של פעם רמוסות עתה תחת סלעי המציאות, פזורות
בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר
הקהילות הקטנות של חלומות שכוחים.
אך אותם חלומות, אותן תקוות, אותם נצנוצים צעירים של פעם – הם
יותר אנחנו מאשר אי פעם נהיה.
האתמול הוא אהבתנו הגדולה באמת. המחר הוא פילגש שמפתה עושה
עיניים, רומזת, מגרה ובעיקר מבטיחה.
אך העתיד אף פעם לא מקיים, העבר תמיד מכזיב.
וככל שיש יותר עתיד אנו יותר מגורים, יותר משתוקקים ויותר
מפנטזים. וככל שיש יותר עבר אנו יותר מאוהבים. אהבה נואשת, אל
מה שיכול וצריך היה להיות – אנחנו.
*


"כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך"
הרמן הסה

 

 

* נעורים, והסמים המתכלים של החיים – פרגמנטים.

א. משובה ואהבה, שניהם הינם סמים מתכלים, המוענקים לנעורים על ידי הטבע חינם, בבחינת הציפוי הנוצץ והמסוכר העוטף את הגלולה המרה של החיים .

ב. תוך כדי מיצהלות ההנאה והמיות התענוג, נוגסים הנעורים בציפוי הזוהר, המתוק והמשכר. מתחילים לחוש את התוך המר והקשה ההולך ומתגלה, הולך ונחשף – עם כל נגיסה.

ג. שיכורים ועיוורים הם הנעורים. מובלים במצהלות השעשוע והנאות המשחק, אל השלב הבא. ככבשים מהופנטות אל במבוא המוביל לבית המטבחיים.

ד. דור ועוד דור ועוד דור. וכל דור משתוקק וכוסף באביב כדי לתסוס בקיץ, כדי לכמוש בסתיו, כדי למות בחורף.

ה. תענוג ואהבה, הינם סמים הניתנים חופשי, כחלק מעיסקת החבילה של הנעורים. ניתנים ומדוללים בנוזל המפכח של הבגרות. אט אט מתווסף הנוזל חסר הטעם. כדי להקיץ לאט לאט מן השיכרון של הנעורים, כדי לא להתרסק בבת אחת לקרקע הקשה של המציאות.

ו. כל דור צוהל את נעוריו עד כלות, כאילו לא היו לפניו ולא יהיו אחריו עוד נעורים. והמבוגרים המתבלים והכומשים עומדים מנגד, לא מעיזים ללחוש את האמת של מה שממתין להם (זה אכזרי מדי)…

ז. ולא זו בלבד אלא שבחשאי הם מלקטים פרורי אושר זהוב, בועות חגיגה תוססת, ניצוצות הניתזים מאש הנעורים הלוהבת. פרורים, בועות, ניצוצות – שנפלו בצד הדרך המובילה את הנעורים אל כלותם.

ח. בכל מקום על על פני כדור הארץ חוגגים עכשיו הנעורים. בכל מקום. גם במקומות שכלאורה רחוקים מן הנעורים. גם שם, אך בצינעה ובתחפושת. למשל בלובי הקר של מלון 5 כוכבים קורצים הנעורים בעין משוקלדת מתוך ויטרינת העוגות בבית הקפה בלובי.

בשילטי הניאון של ברים ומסעדות, ואפילו בבוהק הקר של מכשירי הפנאי והבידור: טלויזיה ומחשב – כן, גם שם, אלה הנעורים המאירים לנו פנים, בחשאי, מן המסך הכחלחל.

ט. כאן, בתרבות הזו, הנעורים הם השחקן הראשי, השחקן היחידי; בפאב ובדיסקוטק הוא מופיע בתפקיד הראשי: רוקד, לוגם ורועש בדמות עצמו. ואילו בבית האבות הוא מופיע בתפקיד סטטיסט; מתקיים קיום צנוע וחשאי, שוכן בשקט ובהסתר במנת הקינוח המוגשת בסוף הארוחה. או בעוגה הבאה יחד עם התה, אחר הצהריים.

י. תמיד נעורים, כל הזמן נעורים, אפילו כשהם כבר לא. בכל פירור מסתתר זיכרון של מסיבת חשק, בכל בדיחה – משובת נעורים, בכל מצמוץ עייף – קריצת נעורים שובבה.

יא. ציידים נואשים ואומללים הם המבוגרים, מנסים לתפוס טיפות מתאדות של הנעורים שהיו, בחום הלוהט של שלולית הזמן המתאדה.

——————————————————————————–

גבריאל רעם, 27.1.2007

 —————————————

* מסה זו מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

*בוסר הנעורים ועיפוש הזיקנה.

1. יופי זו תכונה של הנפש, המוקרנת מממנה כלפי הגוף.

2. זו לא חכמה להיות צעיר ויפה, זו חוכמה גדולה להיות זקן ויפה.

3. צעיר הנו יפה בגלל הפוטנציאל, זקן יפה בגלל מה שעשה עמו.

4. זקנה מכוערת לא בגלל הזקנה, אלא בגלל ההחמצה של מה שהנעורים הבטיחו.

5. היופי של הנעורים, אינו יופי מהותי, אלא יופי בהתהוות, כוחו בראשונותו ורעננותו. הכיעור של הזקנה, אינו כיעור ראשוני, אלא יופי שהתקלקל.

6. גיל העמידה אינה התבגרות, התייצבות והבשלה של הנעורים, היא ההתעפשות שלהם.

7. מרבית האנשים לא באמת נהיים מבוגרים, הם פשוט מתעפשים.

8. גיל העמידה (כמבוא לזקנה) היא עיפוש של מה שהבטיח להיות חיים שצמחו לשיאם.

9. ההבדל העיקרי בין נעורים לגיל העמידה היא כהבדל שבין הבטחה רעננה – לבגרות בשלה.

10. נעורים הם הבטחה שמכזיבה, הבטחה שמתעפשת.

11. נעורים הם אופציה לשיא שלרב לא מתממש.

12. נעורים הם צ'ק לפירעון: הסכום הרשום – קורץ. הצ'ק חדש ובוהק. אך זה עדיין הצ'ק, עוד לא הכסף.

13. קסם הנעורים הוא בוהק ההבטחה, נצנוץ האפשרות למימוש. רימוז אודות בשלות שעוד תגיע. גיל העמידה, היא העיפוש שפשה בשני וממתין לראשון.

14. הנעורים הנם מסלול הגלישה לקראת השיא שלא מגיע.

15. בתפוחוני בוסר ישנה רעננות, אך בתפוחים בשלים ישנה יפעה והוד.

16. זה חמוד לראות גור אריות, אך זה מרהיב לראות אריה בוגר.

17. אין בנעורים את הענווה, של מי שעדיין לא הגיעו לשיאם.

18. הזקנה גדושת חרטה, אכזבה, וויתור. כאומרים: השיא כבר התרחש והוא מאחרי.

19. זה נורא כשמסלול לקראת השיא הופך ברטרוספקטיבה להיות השיא שאף פעם לא הגיע.

20. לחגוג את הנעורים דרך עיני הזקנה, זה כמו שחקן כושל שמתגעגע לחזרה גנראלית להצגה שמעולם לא הוצגה.

————————————————————————————————————————————–

* המסה הנ"ל מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

העתיד.

הנעורים שמחים וטובי לב. בין היתר, או בעיקר, בגלל שכל כך הרבה עתיד לפניהם.
הדף החלק הזה מעניק תחושה שהכול יכול להיכתב בו והתחושות הן של אופוריה לקראת הכתוב המצופה והמקווה. 
אף אחד לא חושב על פרידות מבנות/בני זוג, שלא לדבר על נטישות, על גילוי מחלות, או על סיבוכים קשים שנובעים מכך וכו'.
ואז מה שנכון לנו, זה מצד אחד הלם ושוק כשהציפיות לא מתגשמות ואכזבה מול היבול הזעום במנת האושר היומית שכן מגיע. 
וכשחולפים הנעורים (והם אכן חולפים) והעתיד הולך ומצטמצם, הולך ומצטמק – האדם הופך למציאותי, בעל כורחו ומסתפק בניחומים הקטנים. ולקראת סופם של חייו מוכן אפילו להסתפק בעובדה שהוא חי, נושם, מסוגל לאהוב, לאכול מאכלים טעימים, לקרא ספר וכו'. וזה הופך לעיקר.
הוא מברך על כל יום שעובר, מבלי שהמעט שנותר לו נחמס ונחסם.
אכן, האושר האמיתי מצוי בזיקנה…
כי היא מסונכרנת עם הערך הבסיסי של הדברים, במקום עם ציפיות, תקוות ושאיפות.
מה חבל שכה מעטים מתפכחים, בעבור השנים, לאמת הכואבת והמחיה הזו
 

חולשה ליופי – שיר.


יש לנו חולשה ליופי.

יופי מרחוק.

כמה שיותר רחוק

– יותר יפה.


אין יפה כבחורה מבעד לחלון,

מרחק החלון

מרחק החלום,

– מרחק עולמות.


יפים חיינו

מנקודת ההתחלה של הנעורים

יפים כחלום

(ההולך ומתפוגג).

עם השנים

הולכים אנו ונחלשים

אין יפים כנעורינו

מן המרחקים האינסופיים

של הזיקנה.


——————————————————————————–

2.3.2004