ארכיון תגית: נפש

הנפש והרוח הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש.

הנפש כישות נשית

את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.

וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. (עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה).

ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: "גאולה" ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית * כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.

ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספיֵרות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו).

(ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).

 

——————————————————————————–


* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).

כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.

מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.

אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה

היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".
 

לראות את הנפש

כשמביטים באדם, רואים קודם כל את החיצוניות. אך אפשר לתת למבט להמשיך הלאה והלאה, להעמיק עוד ועוד; לחלוף על פני המסכה, בדרך פנימה. חולפים על פני מחשבות, דעות, תחשות, רגשות, מאוויים, דימוי עצמי, יצרים, כשרונות, פסיכולוגיה, חינוך ועוד ועוד.  והכי עמוק פנימה, זה אל הנפש. שם המבט נעצר.
אך מי מגיע לשם? מי? זה קשה, כי כדי להגיע לשם יש צורך בראיה פולחת. ראיה שמאפשרת לנו לחלוף על פני העטיפות ולשים לב רק ובעיקר, לעיקר. זו מעין
ראיית רנטגן או  סי. טי. או אמ. אר. איי . וכשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו.
והמציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם. בין היתר, מה שמאפיין את הנפש היא הנדירות שלה: נדירות, היות והיא רחוקה מאוד )עמוק בפנים( וקטנה מאוד )שייכת, ניתן לומר, לעולמות הסאב-אטומיים.
קטנה ומתומצתת, וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. שהרי אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום המעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה. – גודלה )כוחה( בקטנותה, – וישנותה בהעדרה.
הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש המסה הקריטית של הכל. לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו,
וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף,
מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.
אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש  אחר איכויות נפשיות באדם. אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו.  אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש  והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען. אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.
זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.
המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה  מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".

19.4.2003

 

Be, Do, Have.


מאמר זה הנו השלמה והרחבה של המאמר: "כוחה המניע של אי העשייה".מן ה-26.10.2005

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

 


——————————————————————————–

About most – we can do nothing

About the rest — we could do something

But about our being – we can do, when we cease doing at all.

Just BE!

Gabriel Raam

14/10/2006


——————————————————————————–

The challenge as I see it is that most people focus first on the 'having' second on the 'doing', and third on the 'being'. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the 'being' part. They spend so much time on the 'having' and the 'doing' that they never look up to see whether they are who they want to be."

David Bach

**


"החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית"

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

 


"And if the earthly has forgotten you, say to the still earth: I flow.

To the rushing water speak: I am."

Rainer Maria Rilke

 


——————————————————————————–

מבוא:
ב"כוחה המניע של אי העשייה"

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

– עסקתי באפשרות של עשייה ברמה יותר גבוהה, זו שמתאפשרת מכוח צמצום והורדה של הצורך להוכיח ולהתאמץ. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט שיהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע או תעבור דרכו. כמו שמתרחש אצל אמן- יוצר למשל. במאמר/מסה זו – מובא הקונספט הרחב יותר של רעיון אי העשייה. ושם הקונספט: Be, Do, Have.


חלק א':
אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק. וגם מפתה, מזמין; כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה

בעיתון – משדרים את המסר הבא: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים תמצא בעיקר ריקנות ובדידות – 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, אולי אף קוצרים פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לעיתים חשים שלמרות הישגינו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות. מגלים אולי, ששכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.

הוא חי בתחושה שעם הרכישה הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, הרומן הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל – החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. וזה יוצר תחושה של תסכול עמוק, תסכול קיומי. ולעתים אנו מנסים לחשוף תחושה זו בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – 'עזוב, מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

ולא רק כך אנחנו כלפי העולם והאחרים, כך גם הם כלפינו; אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי מישהו במי שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית? מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?

כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות.

3 גישות;

שלוש גישות יש לנו כלפי העולם ועצמנו. שלוש גישות שנובעות מתוך תפיסה עמוקה ומסויימת מאוד של החיים והמציאות, ניתן להגיד שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה, פרדיגמה, תפיסת עולם. פרדיגמה אחת באה אל החיים והעולם דרך צריכה וצרכנות, וזו גישת ה HAVE. גישה שניה היא גישה הבאה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ, זו גישת ה .DOוהגישה השלישית היא גישה שניתן לקרוא לה גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישנות והישות של הדברים, גישת הBE.

נראה, כי העולם כיום, נטוע עמוק ברמות הDO והHAVE וכמעט לא קיים ברמת הBE.

ניתן לקחת את שלושת הגישות הלו ולבדוק אותם בכל מיני שדות, למשל בשדה ביחסים בין בני אדם.

בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו.((HAVE.

בשניה – בגישה המעשית – אנו בודקים, מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO)

ובשלישית – שזו הגישה האנושית או המהותית – אנו רוצים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? איך הוא כבן אדם?

.(BE)

הסופר ניל דונלנד וולש רואה אותן בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) – כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" (צריכה, HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' – אז נוכל "לעשות" ( DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים וכו' ואם "נעשה" – סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE), שיהיו כמובן מאושרים, שמחים, אהובים וכו'.

ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישנות. בגישה הישותית התנועה ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשיה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי הוא יוצר גלי עשייה שמביאים עמם שפע שאותו צורך האדם.

 

אך כיום, בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוןן מעגל העשיה, ושם נתקעים. במין ניתור בין אובר עשייה לאובר צריכה. שלוכדים את האדם בתוכם, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.

התרבות השלטת כיום היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית: הכל יכול להיפתר על ידי צרכנות. כל הבעיה היא הרכישה הבאה שעוד לא רכשנו. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות (חשיבה חיובית, חשיבה נכונה) – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות. כך שכולם צורכים כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להביט על פני האנשים בקניונים הענקיים, כדי לראות שם את ההבעה שאומרת שעכשיו הגיעו למקום בו החיים האמיתיים הולכים לקרות.

הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'. הכל בר צריכה. וכולם סוגדים למולך הצרכנות. וככל שנסגוד לו יותר, כן תגבר רעבתנותו.

אנו חיים תחת פילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה או במוצר שצרכנו. ועם יש בעיות, אז או שעוד לא צרכנו מספיק, או שעדיין לא צרכנו את הדבר הנכון. תפיסה זו גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות.

ואם מה שקנינו לא ממלא אותנו ואת חיינו, אנו משוכנעים שאם נעשה יותר, נגדיל את יכולת הקניה שלנו, ואז נוכל לצרוך את הדבר הבא שיעשה את הטריק. וכך יוצא שאנו מתרוצצים עוד ועוד, מתוך תחושה שככל שנספיק יותר, נעשה יותר, נתאמץ יותר, כך נגיע רחוק יותר. ואז נוכל לרכוש כל שנרצה. אושר, אהבה, הבנה, תקוה וכו'.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

וכאמור, יחסינו לזולת נגזרים מן הפרדיגמה הנמשלת על ידי התמהיל בין עשייה לצריכה.

אנו לא דור של 'מי אתה'? ,(BE) אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג?,(HAVE) או מה אתה מסוגל לעשות .(DO).ערך פנימי ,(BE) נסוג מפני כושר ביצועי ,(DO) ושניהם מפני הרכושנות .(HAVE)

 שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה. בחלל הפנימי השקט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא אל העשייה ואל היכולת לקלוט ולאכסן דברים – מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו.

קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך הוויה פנימית מסויימת, מרכז כובד מסויים שחי בתוכך, מה שנותן לך כוח לצאת לעולם ולעשות. ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה.(HAVE)

בחיים שהיו יכולים להיות לנו לולא המרוץ המטורף אחר רכוש – השאלה הייתה לא מה אתה עושה (מקצוע, עיסוק וכו'), או מה יש לך, (תעודות השכלה, רכוש, חברים, קשרים), אלא: מי אתה? איזה מן אדם אתה בתוכך, בפני עצמך? מה חי בך?

מי שחושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, יותר רוחניות, יותר השכלה, (מחק את המיותר) – יגיע להיות מאושר, טועה. רק שלמות פנימית, וקשר עם הפנימיות והרגשות – יכולים להביא לו שפע, אבל זה יהיה שפע פנימי. והשפע הפנימי יהדהד ויהיה באותו התדר של השפע החיצוני, שיבוא מעצמו. אבל אז זה כבר לא יהיה חשוב כל כך, כי יש לו את עצמו.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה".

כלומר, לדעתו של שייקספיר השאלה היא אם להיות עשיר, או מצליח HAVE)) וגם לא אם להיות עסוק ומבוקש כל הזמן (DO), השאלה היא: האם אנו בכלל קיימים, האם יש בתוכנו מרכז כובד פנימי לו ניתן לקרוא: אני, או עצמיות. הוויה פנימית מוצקה ובלתי משתנה שכל הזמן ניתן לחזור אליה. (בית). זו השאלה ששייקספיר מדבר עליה. ועם מרכז הכובד הוא צריכה או עשייה, אז התשובה היא: 'לא להיות'.

ולהיות זה עניין של מצב תודעה; ומצב תודעה יוצר את יתר התופעות סביבו. האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך.


 שאלת ה"איך"

וכאן מיד בא האדם ושואל, או קיי, אז איך מתחברים לישות הפנימית? לBE הזה? ובכן שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי איך שאנו שואלים: 'איך', מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת הDO.

ולמעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, בין אם זה תחום פסיכולוגי, מקצועי, או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה'איך'. תעשה את זה ואל תעשה את זה וכו'.

גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות עוסקת יותר מדי בDO, ניתן למצוא כיום שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים, ותרגילי נשימה, ועד יוגה, פנג שואי, טאי צ'י ודמיון מודרך, והמכנה המשותף לכולן שכולן מנסות להגיע ל'BE' דרך ה."DO"


אפשר גם לנסות אוטוסגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה'בי'. וכך לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית. והתקווה היא שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.


——————————————————————————–

חלק ב':

בחלק א' של המאמר עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: 'בי', 'דו' ו'הב'. בחלק זה ברצוני להרחיב ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: בי ודו.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ"ל גם בלימודים לקראת תואר וכו'. בדוגמאות אלו אין פגם, אך כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כוחה המניע של אי העשייה" – הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון.

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע.

וברמות אלו כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל 'בי', ורק אחר כך 'דו'.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה'דו', והרמה הדינמית היא רמת ה'בי'. ואם יוצאים מרמת ה'דו', אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

ה'בי' עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת ה'בי', מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באפשור.

ורמת 'הבי' עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה'בי', האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת ה'בי' דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך 'לא לעשות'! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת ה'בי'), וכך נשתקע יותר ברמת הדו. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי ב'בי', ואילו אנו קבורים ב'דו', וכאמור, ה'דו', לא יכול להגיע ולהשפיע על ה'בי', רק ה'בי' יכול להשפיע על ה'דו'.

ברמת ה'בי', אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק אפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ברמת ה'בי', כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.


כותבים ג'יי וקתלין הנדריקס:

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)


ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם. במאמר הקודם, "כוחה המניע של אי העשייה" – הזכרתי גם את שיטת אלכסנדר.

שתי הדרכים או השיטות, מדברות על כך שעלינו להגיע לbe לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, רק קפיצת דרך!

הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, הפניניג. משהו שקורה כאילו מעצמו.

בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי, בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידיעת האיך, או על ידי עשיה נמרצת.

הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להגיון הרציונלי, וההתקדמות הלינארית. לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים.

כפי שכותב אריך קסטנר החכם:

"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -

חייבים לדעת זאת."

אריך קסטנר -עצרת החיות


המעבר מן הרמה המכאנית שבה דברים נדחפים או מהונדסים, לרמה הדינאמית, בה דברים קורים או מתרחשים – אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בבת אחת, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

למעבר הזה להתרחשות הזו, להיפוך הזה קוראים: קפיצה קוואנטית.

ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בסמך המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה'דו', מרמת ה'בי'.

ושוב, את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר ליצור או לגרום, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.


המשך פיתוח נושא הbe במאמר הבא: 'המסע אל הישות הפנימית'.

גבריאל רעם

9.11.2005

——————————————————————————–


"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו

מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם

הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות

ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל

כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב


"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה

הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק

לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק

אהיה אשר אהיה".

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך

להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני

היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך

להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את

תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".


"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש

להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996

*
"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים

את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו,

כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט

בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון

לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים

חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,

להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן

תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119

 


Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have"

-master coach


“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.


‘What you act as, if you are, you become.’

אנונימי

 

Be it. Then Do it. You'll Have it.

אנונימי

 

קישורים:

מי שכתב רבות על מעגל הישות, הוא הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. הנה קישור למאמר שלי עליו, בנושא זה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

קישורים רבים אחרים על BE DO HAVE מצויים בקישורים הבאים:

http://tinyurl.com/d9d8v

http://tinyurl.com/da5th

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.taketheleap.com/define.html

http://www.justonepercent.us/Walsh.html

http://www.stacistallings.com/lifelessonbedohave.htm

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.sosuave.com/quick/tip259.htm

http://tinyurl.com/d2mpc

http://www.grunch.net/synergetics/gst1.html

http://www2.lifeonpurpose.com/coachtrain2001d.html

http://shop.themasterscircle.com/be-do-have.html

http://www.aboutit.co.nz/ianda/BeDoHave%5B33kb%5D.doc

http://www.being.net/more/bdh.htm

http://www.prosperityforyou.com/BE-DO-HAVE.htm

http://tinyurl.com/86clr

http://tinyurl.com/axzjr

http://christianparadise.com/Stallings019.html

http://www.poweryourpotential.com/resources/bedohave.html

http://denverjobs.jobing.com/news_featureJobing.asp?story=1589

http://www.elizabethmullen.com/archive/Be_Do_Have.htm

http://tinyurl.com/7dkke

http://www.gentle.org/News/article/sid=460.html

http://www.manngroup.net/article7.html

http://tinyurl.com/c86c4

http://starterkithaven.com/bedohave.htm

 

שלוש מסות על הנפש

פרק א': האמת הקוואנטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת  שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור )כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' (, לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן העבר.
לכאורה תחושות אלו )הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה ( הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות  היסטוריים חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא  ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.
אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.


                                                                   נעליים של ואן גוך    c:/My pictures IMG 

כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן": "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" ביאה אל הנפש  דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט
אובייקטיבית כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא ) שבאמצו גישה זו( הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה  – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
 עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.  כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב – יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים )בעיקר משוררים(,
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמותוהתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב: פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.


בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה הקטל המשפחתי. )וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.


בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים  של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן
משפטי,  מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.


ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.


בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.


באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפששבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.


בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.


בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב?  כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.


חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו?  ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים )במשטר דיקטטורי( או העושים זאת ברצון )במשטר דמוקרטי( – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.
בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה. בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים  במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית )כשהיא ידידותית(, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי  בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני בני אדם והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי דמונים.
השלוה הזו באה מן הנפש  המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו )שהוא הקצה הגבוה של תודעתו( יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה. וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר,  כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי – היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו  בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

לסיום:
עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסות נוספות העוסקות בנושא הנפש:

http://stage.co.il/Stories/203942

 

 


גבריאל רעם.
29.4.2003

 

אודות הקטגוריה: הנפש

כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.


יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.


היא -הנפש.


——————————————————————————–

נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:


http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208
 

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010

החמצה מופלאה*


נסתר, אני רוצה, ורגוע
כי אני נסתר, ודווקא
משום שאני רגוע, אני רוצה
למלא את ימי באי-ציפייה מהם.

מי שזוכים למגע העושר,
עורם נצרב ממגע הזהב.
מי שהתהילה נושבת באפם
חייהם מחווירים לאיטם.

מי שעבורם האושר
הוא שמש, צפויים ללילה.
אולם מי שאינו מצפה לדבר
כל מה שבא מבורך הוא.

פרננד פסואה

***


ישנו יופי מרתק בקיר עם טיח מתפורר.

בטריפ ל. ס. ד. ניתן לצלול שעות לפיסת טיח מתפוררת אחת ולמצוא בה יופי מרתק ומכמיר לב.

ואין דבר מרתק מגדולה באדם שנמצאת בתהליך של התפוררות והאדם עצמו נדחה מן המרכז שנעוריו הציבו אותו בו אל השוליים של החיים.

מאז ומתמיד סופרים ויוצרים גדולים יצרו וכתבו את יצירותיהם הגדולות אודות דמויות שוליים מוחמצות כאלו.

אין גדולה מעניינת יותר מאשר אדם שנותר נאמן לאהבת עברו, למרות ובגלל שעבר זמנה.

בתקופה בה הכול קם ונהיה לפי 'כוכבים נולדים' ואלילים לרגע, בתקופה בה מה שלא מככב עכשיו בראש חוצות – לא קיים, ישנו משהו נדיר ומיוחד בנאמנות להבטחת נעורים, גדולה עתידית, שלא יצאה מן הכוח אל הפועל. נאמנות הקיימת לא בגלל ההצלחה אלא למרות חוסר התממשותה.

נאמנות לפוטנציאל המוחמץ שהיה יכול וצריך להתגשם. זו נאמנות לא להצלחה שהזוכה לתשואות, אלא לגלעין שמעולם לא ראה אור יום.

זו נאמנות לא לרווח באור הזרקורים של החברה המפנקת. אלא נאמנות לקוד הנפשי, לא בגלל סיכויי הצלחה אלא בגלל שזו הנפש.

זו לא חוכמה להיות נאמן להצלחה שהתממשה, זו גדולה להיות נאמן לפוטנציאל שפוספס. כמו הנאמנות לאהבת נעורים גם כשיופיה הרחק מאחוריה ולעולם לא ישוב.

זו אנדרטת הנצחה לאלפי כישרונות, תקוות, נפשות גדולות,– שלעולם, לעולם לא יראו אור. הם באו והלכו מבלי שהותירו חותם.

מסתובבים בינינו מי שהיו בנעוריהם הבטחות גדולה, נפשות בוערות. בחוץ הם כמו כולם, אפילו פחות מכולם, הם הפכו לאנשי שוליים, כי הנאמנות לאש היוקדת בתוכם, לא נתנה להם להשקיע במרוץ העכברושים אל הפיסגה החברתית. (אפילו לא מקום טוב באמצע).

החמצה, החמצה בגין תמימות, בגין אותנטיות לאמת פנימית שלא הצליחה להסתדר עם איך שהדברים מתנהלים, עם הסדר הקיים. יש אנשים שיודעים להסתדר, הם לא.

הם היו יכולים לשכוח, למחוק, לשים פס ולהוציא את המקסימום ממה שנותר, אך הם לא, לא יכולים לשכוח, לא יכולים לבגוד בגדולה שחיה בנעוריהם גם אם לעולם כבר לא תצא לעולם.

זו לא חוכמה להיות צעיר ושיכור מן ההבטחה והפירגון שהנעורים מקבלים בגין רעננות ובגין כל האפשרויות שפתוחות לפניהם. אך זו גדולה אמיתית לא להיות מסוגל להפר שבועת אמונים ולבגוד בחזון הנפשי של אז.

אם משהו נעלם בגלל השנים, אז הוא לא היה אמיתי כבר אז. משהו אמיתי שורד לא בגלל, אלא למרות.

הוא חייב לשרוד, נגד כול הסיכויים, גם במחיר הפתטיות.

————-

* מוקדש לסרטו של נסים מוסק: "הבמה החשמלית".

———–

גבריאל רעם. 31.5.2008

האוקסימורון של לחיות עם הגבולות.

מאד ומתמיד ניסה האדם להבין את קיומו דרך מושגים, ערכים ומונחים הלקוחים מן החיים ומן העולם. אך קשה להבין משהו מתוך משהו, להבין דבר מתוך חלקים ופרטים שבאותו הדבר. אין דרך להבין שולחן דרך הברגים ורכיבי העץ שבו. רק כשרואים את השולחן מבחוץ, כיחידה בפני עצמה, ניתן לקבל עליה מושג. ואין דרך לתפוס את קיום השולחן אם לא רואים היכן הוא מתחיל והיכן הוא נגמר, לשון אחר: גבולות השולחן, קיום נתפס בשלמותו רק דרך הגבולות שלו; רק המגבלות של משהו מאפיינות אותו, מגדירות אותו, תופסות את קיומו.

אין יחידה אוטונומית ללא גבולות. הגבולות הן שמעניקות את המשמעות לאוטונומיה. ובלי אוטונומיה – שום דבר לא יכול להתקיים ולצמוח. הגבולות מגדירים את הישות ורק בתוכם היא קיימת. כשאין גבול בין תחום לתחום – קיים טשטוש, הכול אותו הדבר. רק בדלנות מביאה לגיבוש זהות.

הגבולות מקבילים לקווי המתאר וקווי המתאר המשרטטים את דמותו יוצרים סימבול ורק דרך הסימבול ניתן לתפוס את המהות שלו. ומדוע דרך הסימבול בלבד? כי טבעה של מהות שהיא עלומה, אין דרך למהות לתקשר את עצמה שלא בדרך מטפורית, והמטאפורה היא שפת הסימבול. וככל שהמהות עמוקה כך היא נסתרת, וככל שנסתרת כך היא זקוקה לדרך הנהרה סימבולית-אנלוגית, בעולם של תופעות ותדמיות. וזאת להבדיל מעולם של סיבות ונביעות.

הפיגורטיביות של זאב שונה מזו של ארנב, קווי המתאר הגדולים והזוויתיים של הזאב וקווי המתאר הקטנים והמעוגלים של הארנב מתארים מהות שונה בתכלית.

אז מהות ואונטולוגיה מצד אחד, ופיגורטיביות וסימבוליקה מצד שני – קשורות בקשר קומוניקטיבי סמוי. שהופך לגלוי רק אם למתבונן יש את הקוד והצופן שהופך את הפיגורטיביות לסימבול ואז המהות יכולה להיות מפוצחת.

הקוד מאפשר תפיסה של צורה בדרך של תרגומה למטאפורה ותרגום המטאפורה למשמעות. בקיצור: המהות 'מתכתבת' עם העולם החיצוני דרך תרגום של תוכן לצורה.

כל ניסיון להבין משהו ללא גישה סימבולית מוביל להבנה חסרת מהות.

למשל הבנת האדם את עצמו, כאן אנו מגיעים לתחום שפת הגוף, ניתן להבין אדם על סמך עברו ומילותיו, אך ההבנה העמוקה והאותנטית ביותר תהיה על סמך התבוננות במתאר גופו: מוצק או נפול, רפוס מוחזק, נוקשה או רך, מזדקר או מובלע, מטושטש או בולט. זקוף או שפוף. במילה אחת: יציבה. אין דבר שמוביל יותר להבנת תפיסת העצמי של האדם מאשר התבוננות פרשנית בקווי המתאר של גופו. פרטים נוספים בספר: "משמעותן של תנוחות הגוף" – http://tinyurl.com/39ow65 (הספר אזל, ואינו מצוי בחנוית הספרים).

ובמאמר: "להבין את הגוף" – http://isether.com/ips/mod/cat/?7624/

ומהבנת האדם היחיד דרך גופו, להבנת חיי אדם בכללותם; ובכן גבולות חיי אדם מצויים בלידתו ובמותו. אין אדם שחייו לא מאופיינים בשני גבולות אלו. ולאור מה שנכתב עד כה, אין דרך להבין חיי אדם, כאדם, ללא הבנה של לידתו ומותו. למעשה שני גבולות אלו קשורים זה בזה; כל שמת היה חייב להיוולד ומה שנולד חייב למות. רק מה שלא נולד לא יכול למות, כל נקודת התחלה חייבת נקודת סוף, רק דבר שאין לו התחלה אין לו סוף. רק דבר שלא מתחיל יכול לא להיגמר. אך כל ימינו אנו מנסים להבין את חיינו על ידי מה שקיים ומתרחש בהם (מרגע הלידה ועד המיתה), תוך התעלמות משני הגבולות הללו.

ועל שני הגבולות הגלויים נוסף גבול שלישי, סמוי. אם השניים הקודמים חיצוניים – הוא פנימי. והוא זה המקשר ביניהם. והכוונה לגבול הזמן. אם השניים הקודמים מאופיינים בהתרחשות חד פעמית ודרמטית, הרי הוא חרישי ואיטי מאוד. ואף פעם לא נותר באותו נפח, כל הזמן משתנה; הוא קו שמשתרע בין גבול הלידה לגבול המוות; קרוב לגבול הלידה הוא מרובה וקרוב לגבול המוות הוא מועט.

ואלה שלושת גבולות החיים: לידה, מוות והזמן. וחיים שמנסים להבינם שלא על סמך ודרך גבולות אלו – יוצרים הבנה שטחית, מוגבלת וסימפטומאטית.

וההתעלמות מהם אינה תמימה ונובעת מבערות, או מחמת חוסר חשיבותן כמו מן הדיסונאנס האמוציונאלי שההודאה במרכזיותן בחיינו – תיצור.

לרוב איננו מודעים כלל לגבולות אלו. באשר לגבול הלידה – איננו מקדישים מחשבה לכך שפעם לא היינו ומה היה איתנו לפני שהיינו ואיך זה שמכלום הפכנו למשהו חי ומודע. אנו מקבלים זאת כעובדה, שמחים עליה ומתפנים לעסוק בדבר עצמו, בחיים. ומה לגבי גבול הזמן? ובכן כשפוגשים אדם שלא ראינוהו זמן מה והזמן פעל עליו – אנו נדהמים, לא ציפינו לזה. כאילו הזמן אינו גבול פנימי ממשי שמבדיל בין האדם שהיה לאדם שיהיה. וגבול המוות זוכה לאותו יחס כמו של אדם שחי מעל צומת סואנת וכעבור כמה זמן כבר אינו שומע את הרעש. אנו פוגשים מוות ויותר ויותר ככל שעובר הזמן, אבל מרוב שזה קורה – בתודעה של האדם זה כבר לא קורה. הנעדר הכי לא קיים זה נעדר שקיומו הפך עבורנו לשקוף.

ואם לגבול הראשון איננו מקדישים מחשבה. הרי שמן השניים האחרים אפשר להגיד שאנו פשוט מתעלמים. וההתעלמות הזו מן הגבולות של חיינו הופכת אותם לאמורפיים; מצבור אמורפי של אירועים. תחושות, מעשים – ללא פרשנות, ללא משמעות, ללא ליבה.

כך חיינו ללא התייחסות לגבולות.

הידיעה והמודעות והמתמדת בדבר הזמניות והסופיות של הקיום האישי חייבת לשנות גישתנו לגבי ערכו. שהרי עבור הצמא אין ערכם של מים שכל הזמן מצויים דומה למים שעומדים להיגמר. וכך יורד ערכם של חיינו ביחס ישיר להתעלמות מהתכלותם וסופיותם. כלומר המחיר של הפחתת הדיסונאנס האמוציונאלי לגבי המוות וההזדקנות מוקנה במחיר באנליזציה וסתמיות של הקיום האישי והאנושי.

בהתחלה המודעות להתכלות ולסופיות יכולים ליצור ניהיליזם וייאוש. אך התייחסות לרעיון רק יכולה להקנות לחיים הללו סוג של ערכיות נואשת, שכל כך חסרה בקיום הזחוח והמובן מאליו שהחיים מתנקזים עליו בהעדר המודעות לגבולות הללו.

ואין די בעצם המודעות עצמה. המודעות הראשונית חייבת לעבור תהליך של מאמץ מודע להסתגל ולהתמודד, אחרת לא תגיע המודעות הבשלה והבוגרת שתקנה לחיים את הערך האמיתי שלהם.

וכך אנו מקבלים שלוש גישות לרעיון הגבולות (בעיקר אלה של הזמן והמוות):

א.הגישה הרווחת: התעלמות.

ב. הגישה הפחות רווחת: מודעות ויאויש.

ג. הגישה הרווחת עוד פחות: מודעות והתמודדות.

הגישה הראשונה פחדנית, השנייה אמיצה ואינפנטילית והשלישית אמיצה ובוגרת.

אין אפשרות לתודעה לתפוס את חוסר היותה. מדובר כאן על אוקסימורון, על שני קטבים שסותרים זה את זה, ולכאורה אינם יכולים לחיות יחד: ברמת ההתעלמות (א.) השוררת מתעלמים מקוטב אחד (ההעלמות החידלון) ומתייחסים רק לשני (ישנות החיים), ברמה שמעל (ב.) (מודעות ראשונית) – מתייחסים לשני הקטבים ביחד, אבל אין יכולת להכיל את שניהם, עומס הטעינה של שניהם גדול מיכולת התודעה להכיל אותם ואז מתחוללת קריסה. פסיכולוגית או תודעתית, או שניהם גם יחד. ורק ברמה השלישית (ג.) קיימת היכולת לאכלס את שניהם, את הישנות והאינות בכפיפה אחת. מיזוג הקטבים של היש והאין יצור טעינה חשמלית אדירה. שתטען את המערכת בכוח חיים. וזה הפרדוקס; חיים שאינם כוללים בתוכם את היפוכם מאבדים מכוחם. רק תזה שכוללת בתוכה את האנטיתזה – הופכת חזקה משניהם ביחד. התיזה (חיים) דוחה את האנטיתזה (מוות), ורק בכוח תודעה מפותחת, ניתן להכיל את שני הניגודים, ושילוב סינרגטי של ניגודים יוצר חיים. למשל הזירעון של הזכר והביצית של הנקבה. ואין שילוב יותר קוטבי, ועל כן יותר עוצמתי, מן השילוב של היש והאין. החיים והמוות. שילוב שרק יכול לשכון בתודעתו הערה של אדם.

האתגר התודעתי של חיים שעומדים להסתיים הוא, לתפוס ולקבל עובדה זו. עבור התודעה הרגילה אין זה אפשרי לתפוס את אפשרות חוסר היותה. ברמת התפיסה שלא עברה עבודה עצמית ועיבוד – זה מקביל לחתול של שרדינגר מתיאורית הקוונטים, הוא יכול להיות בחדר בו זמנית, גם במצב חי וגם במצב מת. http://tinyurl.com/8vu2e

או לתפוס שכסא בחדר יכול להיות בו וגם לא להיות בו בעת ובעונה אחת.

בפיזיקה הרגילה הוא יכול להיות בחדר רק חי או מת, בפיזיקת הקוואנטים הוא יכול להיות גם זה וגם זה באותו הזמן. אין אפשרות לחיות את החיים במלואם ללא הכלה של פרדוקסים. ביטול הקוטב שתורם לפרדוכס אמנם מפחית את הדיסונאנס האמוציונאלי אבל מביא לתפיסה דלה, מכווצת וחסרת מעוף של המציאות ולכוח חיים דל וחסר עוצמה פנימית.

אין ספק שתפיסה פרדוכסלית של החיים האישיים הינה האתגר הגדול ביותר העומד בפני אדם חי, לתפוס את הזמניות והשבריריות של היותו ואת הנצחיות והמוצקות של חוסר היותו. הפרופורציה בין פרק הזמן שאדם חי לבין פרק הזמן שבו אינו חי הוא כמו בין אפס לנצח. שני אלה קשים ביותר, ואולי הקשה מכל זה לתפוס, להבין ולהפנים שכל דקה של היותי מקרבת אותי לקראת חוסר היותי הוודאי. כנר שעצם בעירתו מכלה את החלב, וכשכלה החלב יפסיק הנר להיות.

תודעה רגילה מתפרקת מן המשפטים הללו, אך אם התודעה לא עוברת מסלול שבשלב כלשהו היא הופכת למסוגלת לעכל את המשפטים הללו, אזי החיים הללו ממילא לא עברו לשלב שבו הם יכולים באמת להיות. והופכים למעין קו חשמל ריק מחשמל. או צינור מים ריק ממים, או עורק ריק מדם. וחשמל, מים ודם, הם הרמה הבאה של קו מתח, צינור השקיה ועורק בגוף. רק משהו שעבר את שלב הדו קוטביות יכול להגיע לרמה הבאה. והרמה הבאה של החיים עוברת דרך התמודדות עם אי היותם.

אם יצליח אדם להכיל בתודעתו את 2 הקטבים בעת ובעונה אחת: קיומו וחוסר קיומו, יקרו לו שני דברים, ברמת הרגש הוא יחיה מעכשיו ואילך עם עצב קיומי תהומי וענק. אך מה שיאפשר לו לחיות עם זה היא המהפכה שתתרחש בתודעתו לגבי אי היותו הוודאי; כל רגע מחייו יהיה עוצמתי, מחשמל וחד משמעי. לא עוד שייט בערפל סתמי שבו האדם עולה ויורד בהתאם לשיאי ההנאה ותהומות הסבל של חייו.

כל ישות מורכבת משני הפכים, פלוס ומינוס, ורק כשהם מתאחדים הישות קיימת. והמקום היחיד שבו הפכים קוטביים של רמה או קיום יכולים להתאחד זו התודעה. אך לשם כך התודעה צריכה להיות פתוחה ורחבה, מסוגלת להכיל את שניהם מבלי להתפרק. ואין שני קטבים יותר הופכיים מאשר הקטבים של היותנו וחוסר היותנו. היש והאין. הישנות וההיעדרות. הנוכחות והריקות. והם כה הופכיים וקוטביים עד שההכלה של שלהם בתודעה רגילה יכולה לגרום לה להתנפץ. מעין קצר חשמלי.

ככל ששני הקטבים הופכיים יותר, כך מחשמלת יותר תהא הנוכחות של הישות ששניהם מרכיבים על ידי היותם.

אנו חיים כאילו:

א. כאילו תמיד היינו (הגבול הראשון, גבול הלידה).

ב. כאילו היותנו לא הולכת ובלה, הולכת ונשחקת, הולכת וכלה (הגבול השני, גבול הזמן).

ג. כאילו תמיד נהיה (הגבול השלישי, גבול המוות).

הכחשת שלוש הגבולות הללו לא מבטלת אותן כמובן, אלא מטשטשת את המגבלות והתיחומים, ובעיקר את האנטיתזה לקיום, חוסר היותו.

וכאן אנו מקבלים את שלושת רמות העוצמה:

א. העוצמה הרבה ביותר -נוצרת במפגש שבין האין ליש, כמו בין החלל של יקיר שהלך לעולמו לבין נוכחותו בנשמתנו.

ב. עוצמה פחותה ודלה יותר – קיימת במפגש בין שתי ישויות שרוצות להתאחד מעבר לגבול תוחם, כמו באהבה שממוחש על ידי חיבוק בין שני אוהבים, רוצים להתאחד, ונעצרים בגבולות הגוף שיותר טעינה שטוענת את עצמה עם שיאים ושפל.

ג. העוצמה הפחותה ביותר – תהיה קיימת במפגשה בין שתי נוכחויות שאין גבול ביניהן, ואז אין עוצמה, רק ההקלה של הנמסות של האחד לתוך השני.

עוצמה היא תמיד תוצר של פרדוקס שלא מוותרים לו. ומנסים להגשימו דרכו ולמרותו.

הניגוד וההנגדה יוצרים את הטעינה.

לחיות רק עם החיים ולגרש את המודעות למוות יוצר בסופו של דבר חיים שטחיים וחסרי עומק ועוצמה פנימית.

מוות הוא אמנם זה שיחסל את החיים, אך הוא גם זה שיכול לטעון אותם באינטנסיביות ועוצמה חיונית. במידה ומטמיעים אותו בתודעה.

היכולת להכיל את הקטבים בין ישנות לאינות, בין קיום לבין התכלותו, יכולה להביא לכך שהאדם יחיה בטוטליות ונואשות של אחד שאין לו מה להפסיד, מה שעושה אותו חופשי, פראי ומסוכן.

גבריאל רעם, 23.3.2008