ארכיון תגית: נשים וגברים

הרהורים, על גברים, נשים, מיניות ומוסר.


לגברים יותר קל לבגוד והחברה יותר מקבלת את העובדה הזאת מאשר להיפך. אפילו יש דיבורים, שיש להבין את זה, כי זה בטבע של הגבר.

נושא מאוד מורכב, יש בו המון צביעות והמון היתממות והמון איסורים חברתיים. המציאות האמיתית של המיניות מאוד שונה מכפי שהיא מצטיירת.

למה גברים בוגדים יותר? אמנם יש אספקטים ביולוגים. אבל גם לאישה. אבל בכלל לגבר מותר יותר. ובכלל לאישה מותר פחות.

המון נשים אוהבות להציג את זה שאין להן תאוות בשרים כתאוות בשרים והן קושרות את זה לרגשות ואם יש להן אהבה, הן לא בוגדות.

ישנו משפט : האישה שוכבת כדי לאהוב, והגבר אוהב כדי לשכב. נהוג לומר שלנשים יש פחות תאוות בשר והן יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות. יש פה המון בולשיט.

במידה רבה זו פוזה חברתית. יש בזה משהו, אך כעובדה סופית, זה בעיקר עניין של מניפולציה חברתית, שמושגת על ידי הרבה מסרים סמויים שמשודרים לנשים.

לא שהן לא יותר נפשיות ויותר אמוציונאליות ויותר מורכבות, הן כל אלה, בהחלט כן. אבל הן גם יותר מיניות. רק שהמיניות שלהן עמוקה, נסתרת ומסתורית יותר. וקשורה יותר לדברים אחרים. זה בכלל יותר מסובך אצלה.

הפספוס הגדול פה בקשר לנשים, שהן אכן נפשיות יותר, אמוציונאליות יותר וכו'… אך כל זה לא בהכרח עושה אותן למיניות פחות.

אישה היא הרבה יותר מאשר הגבר ביחס למגוון הפרמטרים שחשובים לה, כשהיא נמשכת למישהו. הרבה יותר קשה לה להמשך למישהו. לגבר קל להמשך לאישה יש מגוון של מרכיבים.

הגבר נמשך בגלל עובדות, אישה נמשך בגלל היחס בין העובדות.

גבר צריך להימשך אליה פיסית, אישה צריכה מגוון של דברים כדי להמשך ואם אחד מהדברים האלו לא מסתדר, היא לא מסוגלת.

היות ואישה היא בכול מובן יותר דברים מאשר גבר ( יותר נפשית, אמוציונאלית… ), היא גם יותר מינית. היא הרבה יותר מינית, היא מינית ברמות שלגבר קשה לתאר אותן.

הבעיה היא שהמיניות של האישה נדלקת לאט ובוערת הרבה. של הגבר נדלקת מהר וכובה מהר. אבל נדלקת כל פעם מחדש מהר. אצל האישה זה יכול להימשך הרבה זמן. גבר צריך הרבה נשים כדי שידליקו אותו כל פעם מחדש כי הוא לא יכול להחזיק את הבערה המינית של עצמו.

המיניות של האישה, אם כן, היא חומר בעירה מעולה יותר. רק שהרבה גפרורים כבים עד שהיא נדלקת באמת.

האישה היא כמו קופסת גפרורים והגבר הוא כמו גפרור שמחכך עצמו על הקופסה.

הוא מבסוט אם הוא מצליח להוציא איזשהו זיק וראש הגפרור נשרף, אבל לעיתים רחוקות הוא מדליק את הקופסה.

ברגע שהקופסה נדלקת עם כל הגפרורים שלה, הוא פוחד שהוא יאכל באש שלה.

המיניות הגברית שמה איסור על המיניות הנשית : כריתת הדגדגן בגיל 13, לא לרכב על סוסים עם רגליים פסוקות, לא ללבוש מכנסיים, הסתרת הרגליים ( שדר למיניות ) בהודו, לא לשבת עם רגליים פסוקות, לא לקלל, להתנהג כמו ליידי. וגם שריפת מכשפות בימי הביניים.

החברה מצד אחד רוצה שהן תהיינה מיניות ומצד שני אוסרות עליהן מיניות.

הן צריכות להיות מיניות בזה שהן ישדרו מיניות – את צריכה להיות יפה, להבליט את האיברים שלה, אבל רק כמקדם שיווק למיניות של הגבר ואוי לה אם היא תתחיל לחיות את המיניות שלה עבור עצמה.

האישה האומללה מעוררת מיניות אצל הגבר ואז הוא נדלק עליה והוא עושה בה את זממו וברגע שהיא מדליקה את המיניות שלה, אסור לה.

מבחינה זו מעניינת הסדרה סקס והעיר הגדולה כי היא נותנת באיזה שהוא מקום את האשליה, שזאת המיניות הנשית. יש את הזן של הבחורות החופשיות אבל זה בעצם איזה שהוא עצם שזורקים גם לנשים וגם לגברים שיחשבו שקיימת באיזשהו מקום מיניות נשית אמיתית. אבל זו לא מיניות נשית, אלא מיניות מסחרית פופולארית, שיש בה ניצוץ של אמת, אבל זו מיניות לא בשלה, מיניות של נערות פרועות, ומיניות שבעיקר מגרה את הגברים ולא קשורה למיניות הנשית האמיתית.


גברים ונשים הם רכבות שמפספסות אחת את השנייה.

עד שהגבר לא ימצא את האישה שבו והאישה את הגבר בה, הם לא יפגשו. חייבת להיות כאן נקודת היפוך.

האישה המינית הקלאסית או הסטריאוטיפית – היא עם ירכיים גדולות ועם אגן רחב ( גיטרה ), זה מאוד מפחיד את הגבר. וזה אומר שיש באר מאוד עמוקה, עוצמה נשית. ועל כן הוא רוצה לדמות את גוף האישה לפס, הוא מצמצם את ממדי המיניות שלה. ככול שיש פחות עיקולים, זה פחות מסוכן מבחינתו והמיניות של פס, היא להגיע מנקודה אל נקודה. תכליתיות. המיניות של עיקולים, היא מיניות פסגות ועומקים, ואולי יש חשש ליפול מפסגה ולטבוע בעומק של המיניות הנשית.

ברגע שאתה מעורר את המיניות אצל האישה, ת י ז ה ר !

כי זה שד שאתה לא יכול להשתלט עליו ואם אין לך את היכולת לטפל במיניות הזאת, יהיה לך מאוד קשה. ג'יני שיוצא מהבקבוק. לכן גברים משתדלים לא להעיר את המיניות הנשית ולהשאיר אותה במצב של תרדמת, בשעה שהם מלקקים את הקצפת.

המיניות הנשית נמצאת היום במצב איום ונורא. נשים אפילו לא מחוברות למיניות של עצמן, הן מתייחסות למיניות שלהן דרך עיניים של גבר.

לנשים יש יותר נטייה לבגוד מאשר לגברים. המיניות שלהן הרבה יותר חזקה.

האישה היא פחות מוסרית מכפי שהגבר מנסה לצייר אותה.

כשאתה מסתכל על איבר המין של האישה על חלל איבר המין על הנרתיק על האפלה על העסיסיות המיצים על הרחם, זה הכול עולם אפל ומסתורי שהכול יכול להיות שם, אתה צולל לתוך משהו שאתה לא יודע מה זה. אצל הגבר זה מאוד חיצוני מאוד פשוט מאוד מכאני, אין שם עולמות שאפשר ללכת בהם לאיבוד.

אבר המין אצל גבר זה כלי, מכאני ותפקודי. אצל אישה זה יקום, אפל ומסתורי.

יש מיניות אינפאנטילית ויש מיניות בוגרת ובשלה. רוב המיניות שאנו עוסקים בה היא מיניות אינפאנטילית.

כל עוד מדובר במיניות אינפאנטילית, הם עוד לא נולדו מתוך עצמם באופן מיני, לכן הם לא יכולים לפגוש אחד את השני. ואין תקשורת, רק סיפוק צרכים במידה זו או אחרת. כל אחד חיי עם רצון האגו המיני של עצמו ולכן הם רואים את האני המיני שלהם אבל לא את האני המיני של הזולת.

אין פה תקשורת. יש פה שימוש בזולת כאובייקט מיני. ובעיקר מכיוון הגבר לכיוון האישה, לא להיפך. והיות וגבר הוא החזק, הוא משתמש בה כאובייקט מיני והיא לא יכולה להשתמש בו כאובייקט מיני.

ברגע שהגבר לא מביו נכון את מיניות האישה, היא מצטיירת בעיניו כמפלצת. כי היא מסתורית היא אפלה היא עוצמתית. ברגע שהמיניות האמיתית של האישה משתחררת, הגבר מאבד את הכוח שלו.

כשאישה מחוברת למיניות האמיתית שלה, היא אוכלת את הגבר לארוחת בוקר והיות ולגבר כנראה יותר חשוב להיות חזק ושולט מאשר לפגוש את המיניות האמיתית של האישה – הוא כל הזמן מדכא אותה כי הוא יודע שאם היא תשתחרר, אין לו סיכוי. והעוצמה היא תמיד קשורה למיניות.

מיניות האישה לא פורצת בקלות, נדרשים המון המון תנאים כדי שזה יקרה, אבל כשהיא פורצת נורא קשה לכבות אותה. המיניות של הגבר נדלקת בקלות, כמעט מכל דבר. כמו נוזלים שונים בעלי סף התלקחות נמוך וגבוהה.

אלא אם כן הגבר והאישה מתפתחים מינית ובאים לפגוש את המיניות האמיתית שלהם בזה שהם משחררים מתוך האנימוס את האנימה ומהאנימה את האנימוס.

יונג אומר שבתוך כל גבר יש אישה ( האנימה ). ובאישה יש גבר (אנימוס).

הגבר צריך למצוא את הנשיות שבו, כלומר לרצות לתקשר, להיות אמפתי , באותו גל. והאישה אמורה למצוא את הגבריות שבה שזו העוצמה הפנימית.

הגבר האינפאנטילי הוא הגבר הכובש, הגבר הבוגר מבחינה מינית זה גבר שרוצה להרגיש את האישה ולא רק לדפוק אותה.

בשלב הראשוני כל אחד מרוכז בעצמו והם לא יוצרים קשר אחד עם השני, כי היא רוצה את זה בתנאים שלה ואם היא תקבל את זה, הגבר לא יהיה שם. אם הוא רוצה את הדברים בקטע שלו הוא לא נותן לאישה מספיק זמן להגיע לקטע שלה, אם הוא נותן לה את הזמן הוא כבר לא יהיה שם.

יש פה קצבים שונים ומהירויות שונות.

ברגע שהגבר הוא גם גבר וגם אישה והאישה היא גם אישה וגם גבר, הם יכולים לעבוד על שתי רמות בו זמנית ואז ישנה סינכרוניזציה.

ההבנה היותר גבוהה של חיים בבני אדם היא הבנה של רמות. אם אתה לא מבין שיש לנו רמות שונות בעצמנו ואתה צריך לחיות ברמות שונות – אתה מפספס את החיים של עצמך.

רוב האנשים חיים ברמה אחת איתה הם נולדו. לא מודעים לכך שישנן רמות שונות של בשלות מודעות ובגרות. ואם אתה לא מפתח את הרמות האלו, אתה לא ממש חי.

יש בעיה לגבי יחסים מונוגאמיים ומוסד המשפחה.

גם לגברים וגם לנשים קשה להיות מונוגאמיים. זה נוגד את טבעה האמיתי של המיניות. (לא של האהבה). לגברים קשה ברמה הנוכחית שלהם, ולנשים ברמה הבאה אליה היא צריכה לפרוץ. של הנשיות האמיתית שלה.

הבעיה אינה בקיום יחסי מין עם יותר מאדם אחד, הבעיה היחידה היא לעשות את זה מאחורי הגב של הבן אדם.

ישנה בעיה בהולכת השולל ובגידה באמון.

הבגידה היא בגידה באמון. ועל זה אין כפרה.

ברגע שאתה חי עם מישהו ואתה משקר ומסתיר משהו ממנו אתה למעשה שוחט את הקשר, מבתר אותו לגמרי. וברגע שישנה מעילה באמון זה הדבר הנורא ביותר שאפשר לעשות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

נכתב: 1.4.2004

התאהבות ואהבה, לא אותו הדבר.


"אהבה פתאום היא מתפרצת כמו להבה

היא תשרוף את כל מה שהיית

היא תשרוף את כל מה שאתה

אהבה…

פתאום היא מתפרצת מה היא רוצה?

היא רוצה את כל מה שהיית

היא רוצה את כל מה שאתה"

מתוך 'אהבה' מילים ולחן: דניאל סלומון)


——————————————————————————–


מה שדניאל סלומון מכנה בשם: אהבה, אינו אלא התאהבות. בהתאהבות הדגש הוא על ריגוש גבוה בפרק זמן קצר. יש תחושה של נסיקה. קודם זו הייתה מכונית שנסעה בקו ישר ולפתע היא הליקופטר.

אהבה הינה מצב מתון יותר. במקום ריגוש והתרגשות, יש זיקה, האדם האהוב הופך לכמו חלק ממך (רק שזה עדיין חלק עצמאי, עם חיים משל עצמו) ומה שקורה לו, קורה לך; האהוב או האהובה שמחים – אתה שמח, הם עצובים – אתה עצוב. האהבה קרובה יותר לאמפטיה, ההתאהבות – למשיכה. אין באהבה את אותו 'טירוף' שיש בהתאהבות.

האוהב תומך ריגשית וזקוק לאותה תמיכה מבן הזוג האהוב.

באהבה רוצים להיות דומים ואוהבים את שדומה. בהתאהבות מה שמדליק אותה הוא השוני, הקוטביות.

בהתאהבות יש סחף, יש תנועה. ומרכז הכובד של מה שמניע, בא מבחוץ מן האובייקט הנאהב. אך באהבה זה בא מבפנים. זה כמו מנוע שמשהו רך וזורם מניע אותו מבפנים.

בהתאהבות ישנה דינמיקה אדירה של תנועה לקראת. באהבה אין תנועה, יש שלווה, יש הגעה הביתה, יש איחוד.

בהתאהבות אלה החושים והרגשות, באהבה זו הנפש.

בהתאהבות נוסקים בבת אחת למעלה וגם יכולים להתרסק בבת אחת. באהבה צריך זמן, עולים לאט ונשארים זמן רב.

בהתאהבות אוהבים את מה שנוצץ, בוהק ומרשים בזולת. באהבה אוהבים את מה שפנימי, חבוי, חלש ופגיע.

התאהבות מעניקה ריגוש ופיצוי (על תקופות של בדידות, ריקנות ועצב) על ידי הקיצוניות של השיא. באהבה יש חיזוק, עידוד והענקה של בטחון ריגשי. ריפוי של הפצעים של העבר על ידי מציאות בן זוג שבאמת איכפת לו.

בהתאהבות זה מתחיל – בגלל, באהבה נשארים – למרות.

התאהבות הינה המשך של גיל הנעורים, בעוד שבאהבה זה בוגר.

בשביל לאהוב יש צורך בבגרות נפשית, בעוד שהתאהבות היא פועל יוצא של גיל הנעורים. קל יותר להתאהב, קשה יותר לאהוב.

קל לחשוב כי התאהבות הופכת לאהבה. אך בדרך כלל אין זה כך, שההתאהבות שוככת, היא מפנה מקום לריקנות.

ההתאהבות מתרחשת בבת אחת, כמו פיצוץ. באהבה זה צומח, לאט ובהדרגה. ויכולה להשאר זמן רב. וזאת לעומת התאהבות שהיא בדרך כלל קצרת מועד ומתאפיינת בחוסר יציבות רגשית


היכולת להתאהב ולאהוב קשורה לאופי ולמזג של כל אחד, טיפוסים דרמטיים נוטים יותר להתאהבויות ואילו אנשים רגועים יותר נוטים יותר לאהבה.


אהבה היא משהו עמוק יותר מההתאהבות, היא כוללת ידידות, הבנה, ראייה אמיתית של הזולת, והיא מחזקת ומרוממת את הנפש. לא לחינם אומרים אנשים שמצאו את 'אהבת חייהם'- שעתה יש להם תחושה של שלווה ושלמות עם העולם

התאהבות זה מצב של היי, התרוממות רוח אדירה. מבחינה התנהגותית, המאוהב מתמלא בשמחת חיים, אושר עילאי בלתי ניתן לתיאור ותחושה שאתה נמצא על גג העולם.

מבחינת שפת הגוף :עיניים מבריקות, העור בוהק, הצעד נעשה קליל, האדם נראה כמתפקע מאושר.

ואכן, מי שרואה זוג מאוהב לא יכול שלא להבחין בהם: הם מתנהגים כמו ילדים, מדברים כמו ילדים, מתלטפים ונוגעים הרבה זה בזו, מרבים בכינויי חיבה, שומרים על קשר עין רציף ואינם שבעים מהקרבה ביניהם. זוגות כאלה מרבים בצחוקים, התנהגות שטותית והנאה ממנה, הם מדברים בקול מתפנק ואוהבים לעשות דברים 'משוגעים' יחד.

בסרטים המצוירים יודעים שאתה מאוהב כאשר עינייך הופכות לשני לבבות אדומים ויוצאות מחוריהן. באוויר נשמעת מוזיקה שמימית ורגלייך מרחפות על פני הקרקע ואינן נוגעות בו.

עם זאת לא כל התאהבות היא מוחצנת, בסגנון של 'כל העולם שיראה'. יש זוגות שאצלם ההתאהבות מופנמת וכל רצונם הוא להתרחק מהעולם ולהיות יחד.

שפת הגוף של זוגות אוהבים משדרת נינוחות, פיוס ורוגע.

אחד הדברים המאפיינים זוגות בשלב האהבה הוא חיקוי בלתי מודע של שפת הגוף של בן הזוג . מתוך התחושה של מציאת המשותף – נולד הרצון הלא מודע לעשות את אותן תנועות, והתוצאה היא שזוגות מתחילים להיות דומים זה לזו.

הזמן הוא אויב של ההתאהבות, היא בשיאה בהתחלה, ואחר כך כשיורד הריגוש ההתאהבות צונחת, ומהר.

אך אהבה משבחת ככל שעובר הזמן.

אהבה היא כמו יין, התאהבות היא כמו בירה. אין להשאיר בירה לאחר שמזגו אותה, צריך ללגום אותה מיד, יין, לעומת זאת, משתבח, כאמור, עם הזמן. אבל אסור להשאיר את האהבה פרוצה ופתוחה. היא צריכה הגנה, פרטיות, מרחב אישי מוגן, שבו השניים מבשילים ומתסיסים את מה שמתרחש ביניהם.

עם זאת, לא הכל וורוד בשדה האהבה. באהבה ישנו רגש עמוק ביותר, שדרכו הנאהב הופך לחלק אינטגרלי מנפשו של האוהב. ישנם שורשים עמוקים שהוא מכה בליבו. ואם נוצרת פרידה, או חלילה מוות של בן הזוג הנאהב. זה עלול להיות פאטלי לאוהב. הוא עלול להכנס לדיכאון ולהתחיל לדעוך לאט לאט.

היות והאהבה היא רגש כה עדין ועמוק, לעיתים קשה לדעת את עוצמתה עד שבן הזוג הנאהב מסתלק, ואז ורק אז ניתן לפתע להיווכח עד כמה האהוב הפך לחלק מנישמתו של האוהב. הזמן לא מרפא כאן את הפצעים, נהפוך הוא בסוף האהבה (בין אם מחמת פרידה, או מחמת הסתלקות של הנאהב) הזמן רק מחריף את תחושת האובדן, עד שהיא נעשית בלתי נסבלת. כאן האוהב מוצא עצמו בלתי מסוגל לחיות בלי בן הזוג, ושם תחליף לא בא בחשבון. הוא הפך לחלק ממנו, וכאילו חלק פנימי נקרע ממנו, ואי אפשר להמשיך כך יותר.

בהתאהבות לעומת זאת, כשנפרדים, זה נראה סוף העולם למאוהב, אך הזמן הוא רופא מצוין להתאהבות שנגמרה, ותוך זמן קצר יחסית, הפצע מגליד לגמרי, והאוהב מוכשר לרחף לעבר ההרפתקה הבאה.

כשהתאהבות נגמרת – נפצעים פצעים ריגשים. (שתמיד נראים פאטליים, אך כאמור, הזמן רופא מצוין להתאהבות). וכשאהבה מסתיימת – מתנתקים מבלון החמצן הנפשי. (כשזה קורה, אי אפשר פשוט להמשיך, בהתחלה או נותר מעט חמצן בריאות, אך ככל שממשיכים, מגלים שאין אויר…).

U לסיכום:

קל לחשוב שהאחד הוא השני, אך ההבדל ביניהם תהומי; בהתאהבות אלה שני חוטי חשמל שנפגשים בצד החשוף ואז יוצאים ניצוצות, והכל בוהק ויש אור מסביב. אך אם זה ממשיך ליכול להיווצר קצר.

באהבה, שני הנאהבים משולים כל אחד לחוט חשמל שמתחבר לקו מתח גבוה שטוען אותו בעוצמה גדולה. מבחוץ לא רואים הרבה: חוט חשמל שקט, אך היות והוא מחובר לזרם חזק, נוצרת בפנים טעינה עצומה שיכולה להדליק לא רק נורה אחת, אלא בית שלם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 31.3.2007

 

על נפש ותודעה ועל גברים ונשים *


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 

לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.


——————————————————————————–

* פרגמנטים אלה מופיעים גם בקטגוריה; פרגמנטים.

 

ג.ר.

10.7.2004

מה מחפשים גברים בנשים ולהיפך

גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן 'היחסים'; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.
האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.
היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.
האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי. 
ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש 'אנימה', הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש 'אנימוס' הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק –  בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.
כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה,  שמפגש אמיתי בין המינים  חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.
ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.
הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את  הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.
למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה  זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?
כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?
וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו  ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:
"העירו ועוררו את התודעה,
כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם".