ארכיון תגית: נשים

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

מיקבץ; מיניות, נשיות ואהבה.


1. אנרגיה מינית – ופיתוח התודעה

בכל מיני תורות מן המזרח, כמו הטנטרה, מדברים על התמרה של האנרגיה מינית, לכדי אנרגיה רוחנית. ובכן אין זה כך. האנרגיה המינית צריכה לזרום כלפי מעלה באופן כללי אבל רק כשהיא נקייה, רק כשכל תשוקות והתאוות התנקו ממנה. החלק המזוקק של האנרגיה המינית יעלה למעלה לבד אם האדם מוציא את כל מה שלא נקי ופורק את מה שצריך לפרוק – על ידי פעילות מינית.

התורות הללו אומרות כי צריך לחסוך בזרע ולא לבזבז אותו כי זה לשד החיים וכו' – אך בכל הנוגע למין, דווקא צריך לעשות פורקן סדיר, אחת לכמה זמן, כי האנרגיה המינית מתחדשת, ואדם צריך להתפרק ממנה. כל הקטע הזה של לשמור אנרגיה מינית כדי שמזה תבוא ההארה – אינו נכון. (כל אנרגיה 'ששומרים' אותה במערכת – מתעפשת). מה שצריך להגיע להארה יעלה לבד למעלה. אדם צריך לדאוג ללמטה, הלמעלה ידאג כבר לעצמו.

הנפש מוקפת באנרגיה מינית ורגשית. צריך לנקות את הרגשות והמיניות ממעצורים והתניות חברתיות, ואז יכולה להיווצר זרימה של חלק מן האנרגיות הללו אל המוח ולהפרות אותו כדי שתיוצר טעינת התודעה. ואז הנפש יכולה להתרחב אל הגוף.

קונדוליני זו אנרגיה מינית שמצליחה לעבור מטמורפוזה ולהגיע למוח. צריך רק לעבור מטעינה חיובית של המערכת (דומיננטיות של יאנג) לטעינה שלילית (עודף קטן של יינג).

אבל זה לא קשור למיניות עצמה. כמו שאין צורך לאכול פחות, או לצום, כדי לעבור שינוי תודעתי. צריך לתת למערכת לעבוד על שלה, מוטורי על מוטורי, המיני על המיני, הרגשי על הרגשי, המערכת צריכה לעבוד כמו שצריך.

בגלל שמערכת עובדת על עודף לחץ, ואגרסיביות (יאנג, המרכיב הזכרי), יש יותר מידי מעבר של אנרגיה ממקום למקום. ואז האנרגיה המינית מגיעה לרגשות, והרגשות מגיעים לחשיבה. ויש בלאגן.

הכל צריך להצטנן, להירגע. לעבוד על טורים נמוכים. ואז החלק הגבוה של הנמוך יכול לזרום כלפי מעלה (אם המערכת עובדת על צינון במקום על חימום)וליצור מצב תודעה. אבל החלק הנמוך צריך לתפקד: הרגשות להרגיש, המוטוריקה – לנוע, והמין לחוות מיניות.

תן לנמוך לחוות את עצמו עד הסוף, ותן לגבוה שכלוא בתוכו לזרום כלפי מה שצריך הפריה: התודעה. החלק הנמוך הולך לשירותים (פורקן), כדי שהחלק הגבוה יוכל ליצור (תודעה).

 


2 . פריקת אנרגיה מינית.

יש כתבים דתיים רבים נגד האוננות. ובכן, מבחינה ביולוגית אוננות ואורגזמה זה אותו דבר, בשני המקרים אדם פורק אנרגיה מינית. זה חשוב מאוד להתפרק מאנרגיה מינית בין אם בעצמך או על ידי פרטנרית. כל דבר שהיה צריך לצאת החוצה, ואנו נושאים בתוכנו – בולם אותנו.

צריך להבין כי אנרגיה מינית נבנית ונוצרת כדי להתפרק, יש איזו צבירה מסוימת וזה חייב לצאת החוצה וזה מנקה את המערכת. המערכת נמצאת במתח כשיש אנרגיה מינית טעונה בפנים, והיחיד חייב להשתחרר מזה. ברגע שזה מגיע לשיא מסוים, צריך להיפטר ממנה, אסור לעצור את זה במערכת.

אי אפשר לעשות לה טרנספורמציה, אפשר רק להתפרק. הטרנספורמציה תתרחש לבד. כל שאדם יכול לעשות זה לנקות, על ידי התפרקות.

נושא המיניות הוא פשוט כלשעצמו, ראו את בעלי החיים, אך אצלנו החברה מבלבלת לנו את המוח עם המין. החברה מצד אחד והדת מצד שני. היא גורמת לנו לייסורים, לרגשות אשם, לטאבואים. ושתיהן מפנות את רוב האיסורים שלהם כנגד הנשים. על גברים יש פחות איסורים וטאבואים. דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי המיניות זה הכוח החזק ביותר מבחינת אנרגטית שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת מיניות עלי ידי כך שהיא מציגה שמרנות, המיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן.

והיא לא יכולה להתחדש בתוך המסגרת.

אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. ולמה? כי כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, הכול… מעורר מיניות. כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד המשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה, זה לא קל. מה המטרה של החברה בלבלום את האנרגיה המינית? מי שכותב על כך זה מישל פוקו בסיפרו: "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת לתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי המסחר והתעשייה.

כמובן שזה לא נעשה במודע, הרי אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אנשים לא מודעים באופן כללי, אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו. בתת מודע יש המון אינטליגנציה.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה, פוקקת וסותמת את המערכת. אתה מתמלא באנרגיה כשאתה הולך לישון ופורק אותה במהלך היום

אנרגיה מינית היא לשם קיום יחסי מין. הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא שאנחנו לוקחים אנרגיה מינית ועושים לה שעתוק למטרות אחרות. גורדייף דיבר על עבודה לא נכונה של המרכזים, כשאתה כותב עם אנרגיה מינית, עובד עם אנרגיה מינית, מתקשר עם אנרגיה מינית. היות ויש עודף של אנרגיה מינית – אתה מביא מיניות לדברים אחרים ואז אנשים מרוב אנרגיה מינית עושים כל מיני דברים. בכלל מה שצריך לעשות זה להוריד את רמת הגירוי הבלתי נסבלת הזאת לגבי מיניות. בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. אם תיתן לבנאדם לקיים יחסי מין הוא יעשה את זה כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר וזה פשוט טירוף. וזה בגלל התרבות הזו שגורמת לאנשים להיות כאלה. שמציפה אותם בגירויים כל הזמן. וזה הולך ונהיה יותר ויותר. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם. אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר, כמה שיותר זמן בכל מיני גילאים.

(אנשים לא כל כך יודעים להזדקן נכון. בקבלה, בשלוה. יש דבר יפה בסתיו, מעין בשלות וכו', אך אנחנו לא יודעים להגיע לסתיו, אנחנו נסחפים בקיץ, יש מחזוריות ואנחנו לא יודעים להיעלם עם כבוד עצמי. גיל העמידה הוא סתיו, הוא בלות, הוא בלאי. כשאתה מסתכל על עץ שנמצא בסתיו יש משהו יפה עם כבוד עצמי בסתיו. אנשים בגיל העמידה לא נושאים את עצמם עם כבוד עצמי, הם פשוט נראים כאילו החיים דרכו עליהם, הם נובלים. אז הם מנסים להמשיך להתנהג כאילו שהם בני שלושים ומנסים להמשיך את המשך של הקיץ, במקום לקבל את הגיל שלך ולהיות הגיל שלך).


3. אהבה ומין
התרבות שלנו נוטה להצמיד מיניות לאהבה. דווקא גברים לא כל כך אוהבים את זה. נשים דבקות בזה לא בגלל משהו טבעי ונכון, כמו בגלל סטית תקן חברתית. ולמה הכוונה? ובכן, נשים פחות כוחניות מגברים, ועל מעמדן בחברה הכוחנית, הנשלטת על ידי גברים, הינו נמוך, עד מעורער. ועל יש להן חוסר ביטחון חברתי, מה שמוביל לכך שהן זקוקות כל הזמן להגנה. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שדואג להן. כלומר, הן פוחדות מנטישה (וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן), וכדי להפחית את הסיכוי שזה יקרה, הן מצמידות את המיניות שלהן לאהבה. כלומר, הקשר הזה בין אהבה ובין מין אצל נשים, מפחית את הסיכון של הסטיגמה החברתית של מי שקלה להשגה. הצמדת המשקולת של האהבה, מעניקה לקיום יחסי המין, גושפנקא של משהו יותר רציני. כל זה נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

ואם נסתכל על זה בלי שום התניות של חברה ובלי שום חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה, אז לאישה לא תהיה בעיה לשכב עם גברים שהיא לא אוהבת, אך נמשכת אליהם מינית.

אך כפי שזה כיום, האישה תקיים יחסי מין עם הגבר בעיקר אם היא אוהבת אותו.ואפשר להגיד שהאהבה הזו שנצמדת למיניות זה סוג של התניה חברתית, כמו השפרון, שמשפחות בעבר הצמידו לנערה כנפגשה ביחידות עם עלם חדש.

באישה ההתניות הללו מופיעים כדימוי עצמי נמוך ופחד מנטישה.

אם כך, ניתן בטעות לחשוב כי זונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, כי הן שוכבות עם הרבה גברים. אך זה לא אותו דבר, הן לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו, הן שוכבות עם כל אחד. ואילו כאן מדובר על אישה שכן נמשכת למישהו ויכולה לקיים איתו יחסי מין גם ללא אהבה, אבל רק אם היא נמשכת. (אחרת היא פוגמת במערכת של עצמה, וזאת על ידי כך שהיא מטשטשת ומקהה את הרגישות של המערכת שלה).

קשה לקבל שאהבה ומיניות יכולים וצריכים, אולי, להיות נפרדים. אבל יש הבדל תהומי ביניהם. ובגלל זה לא נכון להם לשכון ביחד; אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. המשיכה מינית החזקה ביותר היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס. אך לנשים יש בעיה עם זה. כי לפי הקודים של החברה עליה להיות פתוחה מינית רק כלפי אנשים שיש לה איתם קשר ממושך, יציב, ובעל עתיד. ואם היא חשה משיכה מינית לזר זה מעורר בה קונפליקט עם הציווי החברתי מה שמביא אותה לדימוי עצמי נמוך. מה שהחברה עושה זה לגרום לנשים להיות מאוד חסרות ביטחון בהגשמת המיניות שלהן. וכך המיניות של האישה, יוצאת מעוכבת בגלל החשש שלה איך תתפרש ההתנהגות המינית שלה.

נשים נורא מסובכות לגבי המיניות של עצמן ואין אפשרות שאישה תהיה אמיתית כמעט עם המיניות שלה. האישה יותר מינית מהגבר והיא יותר יצרית מהגבר, והחברה משדרת לאישה שני מסרים בעייתיים: האחד שהמיניות שלה צריכה להיות כמו זו של הגבר, ושנית שעליה להתבייש בה אם היא עוצמתית ומשוחררת מדי.

נשים הרבה יותר שטופות מוח על ידי החברה בקשר למיניות שלהן מאשר הגברים. החברה לא כל כך מעוניינת במיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה. (חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, וזאת על ידי הברית מילה, שזה סימן שהחברה השיגה אותך, או הדת השיגה אותך, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית המילה).

כשאישה מקיימת יחסי מין היא ישר נכנסת למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי החברתי שלה, אני אומר שהחברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליך אומר מי את. וזה לא צריך להיות ככה, הנורמה הזו היא מלכודת.

העיוות הגדול ביותר שהחברה הזאת עושה זה למיניות שלנו, פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שהכול מין. אני אומר כי המיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם – בגלל הסוציולוגיה. בסופו של דבר זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


אין דבר יותר פשוט מהמיניות אבל אנחנו עושים את זה לדבר המסובך ביותר בעולם. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה רק בגלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא שאקל, הוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה). אם לא מצפים לשום דבר חוץ מסטוץ זה מאוד פשוט.


המין הוא עוצמתי מאוד, והחברה פוחדת ממנו, בעיקר מן המיניות הנשית שהיא עוצמתית יותר. ועל כם מצמידה אליו את המשקולת של האהבה. במיוחד כלפי נשים.

האהבה באה והולכת, עולה כתוצאה מבדידות ונעלמת כעבור זמן. אך המיניות, בגלל שפע הגירויים התרבותיים, כל הזמן נשארת.

אך בנאמר כאן אין המלצה למיניות ללא אהבה. כי כזו היא קרה וחסרת התחשבות ויכולה להיות, על כן, הרסנית. אז מה כן יכול לרסן את העוצמה הקשה והמנוכרת של המין אם לא האהבה? התשובה היא: אנושיות. מה שחסר במין ויכול להיות במין זו אנושיות ואמפטיה. מין הינו אקט די קשה בין שני אנשים זרים המוצאים ומוציאים פורקן האחד על השני, משתמשים האחד בשני לשם כך. אבל מה שחסר וצריך להיות זה תקשורת. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים תוך כדי האקט ומחליפים רגשות ותחושות. אלא מתנהגים כאילו שהזולת הינו אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. ואם בכל זאת מדברים זה יכול להפריע כי זה פוגם בפנטסיה ומפיל את חומת הניכור. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים זרים. אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. מיניות דווקא משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים.


Emotional security 4


במיניות חוסר וודאות מוסיף לריגוש ולעניין, במין אסור שיהיה ביטחון כי הוא פורח הכי טוב כשיש insecurity. אך בנוגע לרגשות זה בדיוק ההפך, דווקא יש צורך שאותו האדם ישאר וימשיך לתת את אותה תמיכה ריגשית. בעולם הרגש צריך לדעת שאם אתה אוהב מישהו, הוא כל הזמן יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

הרגשות זקוקים לבית, לאדם שישמור עליהם ויחזק אותם. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן אם אתה רוצה מישהי שרוצה את הרגשות שלך והיא מחזירה לך אותם, אז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל את מתאהבת במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר לך אהבה, זה מכניס אותך ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש.


5 כשגבר ואישה נפגשים

כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון, ובסוף, קורה מה שצריך לקרות. אדם לא יכול להגיע להחלטות מודעות בקשר לזה, הוא יכול רק לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אי אפשר לתכנן כלום ביחס לזה. כאן אין מיומנות או איסטרטגיה, כאן זו אמנות הקליק. יש משהו באינטראקציה בין גבר לאישה שגורם או לא גורם ל- קליק. אבל קליק, זה כל הסיפור. וכדי שזה יקרה גבר או אישה צריכים לחשוף עצמם לפני כמה שיותר נשים ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה, צריך להשתדל לא להפריע לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'.

ומה יכול להפריע? מודעות עצמית. יש הבדל בין מודעות עצמית למודעות גבוהה. מודעות גבוהה זה מבפנים החוצה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? בעוד שמודעות עצמית זה משהו בולם וחוסם, כי האדם מודע לעצמ ועל כן לא מאפשר זרימה. מודעות גבוהה זה מנהל שיושב במפעל ורואה את כל שקורה במערכת ונותן הוראות כדי לאפשר יציאה וכניסה של סחורות., מודעות עצמית, זה אותו מנהל עומד בפתח המפעל ולא מאפשר בכך, יציאה וכניסה של סחורות.


6  . קשר בין צמחוניות ומיניות

לאנשים צמחוניים יש להם סייגים כלפי המיניות, כי מין זה בשר. מי שאוהב בשר, אוהב מין ואוהב גם אוכל, ואוהב אוכל עם מין, לא אוהב מאכלים יבשים. מין זה עסיסיות, מין זה יצרים, מין זה בשר.

לכל דבר ישנו הצד הנגלה והצד הנסתר. וכדי להבין אותו יש לחדור דרך הרמה הנגלית, אל הרמה הנסתרת. הרמה הנסתרת נגלית דרך המטאפורה.


בשר הוא מטאפורה ליצריות, כשבנאדם נמנע מבשר יש פה מטאפורה להימנעות ממשהו אחר. ההימנעות נובעת ממה שבשר מייצג כי אנחנו חיים גם ברמה מטפורית.


גבריאל רעם. 3.1.2007
 

המשא ומתן הקשה בין נשים לגברים.

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה. בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.

במידה ולא היו הפרשים רציניים בין שווי מיוחס לתמורה (שמוכנים להעניק), לא היה פורץ המשא ומתן. והיו סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים. או חילוף של מוצר תמורת תמורה.

כלומר כל צד מאמין, או רוצה שהצד השני יאמין, שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן הוא צריך לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.

הדינאמיקה של המשא ומתן מצויה עמוק בתוך עולם של מסחר. החוקים השולטים על המסחר הם להרוויח על מה שאתה מייצר, או על משאבים שעוזבים אותך, ולא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא.

משא ומתן מוכרע, לא פעם, כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, הוא יהיה מוכן להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.

והצד המפסיד במשא ומתן הוא זה שמוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, כי הוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה, הוא יפסיד את כל העסקה. כלומר הצד המפסיד, מעריך, משווה – את קריסת העסקה מול, או נגד, קבלת שווי נמוך. ומנסה להעריך: מה יגרום לו להפסד רב יותר; קריסת כל העסקה, או מכירת המשאב בשווי נמוך.

המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת מכיוון שהוא סובר שהצד השני יהיה מוכן לוותר על כל העסקה,(היות ולדעתו, המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני).

בכל רגע, כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד הפסד של כל העסקה כולה.

ובשלב כלשהו, צד אחד מחליט שאם לא יענה לשווי הנמוך, יפסיד את כל העסקה ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. ואם לנסח זאת במילים בוטות: הצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות, מכיוון שהוא משוכנע כי הוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך עבורו.


משא ומתן שכזה מתנהל כל הזמן בין מגדר הנשים למגדר הגברים. הגברים רוצים מן הנשים משהו, והנשים רוצות מן הגברים משהו. כל צד יכול לקבל מן הצד השני את מה שהוא רוצה, אבל כמו בכל משא ומתן יש כאן שתי שאלות: זמן האספקה (מי יספק את המשאב שלו ראשון, ובאיזה מהירות יספק אותו) ושאלה שניה: מה יצטרך וכמה יצטרך, לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר. והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.


לנשים שני משאבים עיקריים, משאב מיני (קיום יחסי מין) ומשאב רגשי (אהבה).

לגברים שני משאבים: עוצמה (כוח) ומיצוב חברתי משופר, יציב ואיתן (בגלל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה).

ובתחילה למשאבים הנשיים: מנקודת מבט גברית, המשאב המיני הינו תגמול עבור הגבר הלוקח חלק במרוץ העכברושים. תגמול המעניק לו עונג ותענוג – מצד אחד, וחיזוק מעמדו הגברי מצד שני. כך באשר למשאב המיני.

המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחנים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני הם גברים רגישים ועדינים, שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.

אמנם כל הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים (גברים ברמה גבוהה, אולי מוקסמים מן המטען המיני, אבל זקוקים נואשות, אפילו, לתמיכה רגשית.

וכמובן שיש לזה גם מישור פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את משאבים לצרכיהם הם. ואילו הגברים העדינים זקוקים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו, מקרבות הקיום.

גברים, משתי הרמות, לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם; בעלי הרמה הגבוהה יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת, שעימה הם יהרסו האחד את השני, או/ו את עצמם. ו/או את החלשים והעדינים שבחבורה.


עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים?

ובכן הן זקוקות למשאב הכוח שיכול להעניק להם בטחון ויציבות. משאב זה קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי. שנשלט על ידי גברים. והמשאב השני: אהבה, היכולת להתאחד עם נפש אהובה.

סך הכול גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות מאשר הן זקוקות למשאב הגברי. רק שגברים נמצאים בעמדה פסיכולוגית ואסטרטגית טובה יותר.

הנשים, שוכנעו באיזשהו שלב, שהמשאב (או הסחורה) הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים בתמורה, להעניק להן אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, בטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם.

במקום זה הן חשות כי הגברים מן הסתם יסתדרו בלעדי הסחורה' שלהן, יותר טוב מאשר הן תסתדרנה בלעדי סחורת הגברים: עוצמה, בטחון, קשיחות, הגנה (מתן חסות), יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים, מסחריים וכו', בקיצור יכולת להסתדר בעולם וכו'.

אך הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות ואולי אפילו יותר. אך היות והם שולטים, זה נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין. זו אשליה פסיכולוגית שהשולט (גברים) נוטע במוחו של הנשלט (נשים).

מה שקורה לרוב, שנשים מוותרות בשלב מוקדם של המשא ומתן, מעניקות משאבים רגשיים ומיניים, ואז מצפות לתמורה הולמת, וזו בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה אף פעם. או גרוע מזה, היא מגיעה, במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הם מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים, כדי לשלוט בהן. וכך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת שהן לא מקבלות את האהבה, החסות והמהלכים שיש לגברים בחברה, ופעם שניה, כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות, או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
נשים צריכות ללמוד להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שימנע מן הגברים במידה והן לא תקבלנה, קודם כל, את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מן הגברים מיניות ואהבה (תמיכה רגשית) במידה והם לא מספקים קודם כל את הסחורה

מגדר הנשים, בגדול, לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטא של אריסטופנס:

http://tinyurl.com/2b7uxo

http://tinyurl.com/yozmva

במחזה זה הנשים, (ממניעים פציפיסטיים), מחליטות על סרבנות מינית, שתעצור את המלחמה.

הגברים, שבתחילה מתייחסים לעניין בביטול ובזלזול, אינם עומדים, בסופו של דבר, בקושי הפיסיולוגי ההולך וגדל ונכנעים לנשים.

וזאת מכיוון שהנשים הצליחו 'לייבש' אותם על ידי חוסר הענקה של חסדים מיניים. אך, כאמור, מה שקורה בדרך כלל הוא שבשלב מוקדם מדי הן נשברות ומעניקות אותו מתוך חשש פנימי עמוק ומושרש שמא בלא הענקת חסדים מיניים הן ינטשו ויוותרו עם רגשות אהבה מחד, ויצרים מיניים מאידך שאין מישהו שווה שכדאי להעניק להם אותו.

(כאן המקום להבהיר כי זה לא שנשים לא צריכות מיניות מן הגברים, וכי זה לא חשוב להן. אך זה אולי פחות שולט עליהן. יש להן סדרי עדיפויות שונים, הצורך בקבלת עוצמה וחסות חברתית, וקבלת אהבה – מתחרה בצורך המיני.

והן כה משוכנעות שהגברים יסתדרו בלעדיהן – מאשר הן בלעדי הגברים (או שהן יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית) – שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים, תמורת הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.

כך שבסופו של דבר מגדר הגברים יוצא ווינר (במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם) מן המשא ומתן ואילו מגדר הנשים יוצא לוזר.

הן מוכרות בכורתן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג.

אך למה? מדוע הנשים נכנעות כמעט ללא קרב ומעניקות משאבי מין ורגש, כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה הנשית, כי הם, הגברים, יוכלו להסתדר בלעדיהן טוב יותר, מאשר הן בלעדי הגברים.


משא ומתן יכול להתנהל ברמה גבוהה או נמוכה. ברמה גבוהה יש כבוד הדדי, ורצון של כל צד שהצד השני לא יצא מופסד או מפסיד בתוצאה הסופית (win winׂ). ברמה הנמוכה זו מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו.

המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא מצב של מלחמה, שבו צד אחד מנצח, על חשבון הצד האחר.

אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שצמיחה ויצירה היא מצב של איחוד סינרגטי בין הקטבים.

כל מלחמה היא תוצר של כשלון לאחד ניגודים על מנת להשיג מצב של צמיחה או התפתחות.

והתוצר של המלחמה היא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני. (כאן, הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי).

אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב העדין יותר. כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, (שנחלש כתוצאה מכך) – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה, ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.

וכפי שהדברים מתנהלים כיום, לא יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים (כי השולט בדרך כלל לא נוטה לוותר על שליטה). וכך האפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה (מלחמה) לפזה גבוהה (צמיחה והדדיות) – תלויה בכך שהנשים תעשינה מודעות לכוחן להטיל סנקציות, דרך מניעת המשאב שגברים כה חפצים בו.

ורק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.

אמנם כבר כיום נשים מתעוררות למודעות לגבי הניצול הענק שגברים מנצלים אותן. אך זה נעשה לפי האסכולה הפמיניסטית.ואסכולה או מתודה זו, למעשה מעתיקה דרכי לוחמה גבריות. ובדרכי לוחמה גבריות – תמיד יהיה לגברים יתרון, כי יש להם את הכישורים והגנטיקה (טסטוסטרון למשל); זה התחום שלהם. על כן, על נשים למצוא את דרכי הלוחמה הנשיות. וכדי לעשות זאת עליהן ראשית להבין ולהכיר את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן (מיניות ואהבה), ולהשתמש בזה בתבונה; על ידי מניעתו מגברים כל עוד היחסים לא יעברו ממישור של ניצול למישור של כבוד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם 17.6.2007

מה מחפשות נשים בגברים ולהיפך


גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן `היחסים`; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.

האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.

היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.

האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי.

ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש `אנימה`, הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש `אנימוס` הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק – בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.

כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה, שמפגש אמיתי בין המינים חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.

ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.

הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.

למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?

כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?

וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:

"העירו ועוררו את התודעה,

כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם