ארכיון תגית: נשמה

לראות את הנפש

כשמביטים באדם, רואים קודם כל את החיצוניות. אך אפשר לתת למבט להמשיך הלאה והלאה, להעמיק עוד ועוד; לחלוף על פני המסכה, בדרך פנימה. חולפים על פני מחשבות, דעות, תחשות, רגשות, מאוויים, דימוי עצמי, יצרים, כשרונות, פסיכולוגיה, חינוך ועוד ועוד.  והכי עמוק פנימה, זה אל הנפש. שם המבט נעצר.
אך מי מגיע לשם? מי? זה קשה, כי כדי להגיע לשם יש צורך בראיה פולחת. ראיה שמאפשרת לנו לחלוף על פני העטיפות ולשים לב רק ובעיקר, לעיקר. זו מעין
ראיית רנטגן או  סי. טי. או אמ. אר. איי . וכשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו.
והמציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם. בין היתר, מה שמאפיין את הנפש היא הנדירות שלה: נדירות, היות והיא רחוקה מאוד )עמוק בפנים( וקטנה מאוד )שייכת, ניתן לומר, לעולמות הסאב-אטומיים.
קטנה ומתומצתת, וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. שהרי אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום המעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה. – גודלה )כוחה( בקטנותה, – וישנותה בהעדרה.
הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש המסה הקריטית של הכל. לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו,
וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף,
מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.
אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש  אחר איכויות נפשיות באדם. אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו.  אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש  והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען. אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.
זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.
המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה  מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".

19.4.2003

 

Be, Do, Have.


מאמר זה הנו השלמה והרחבה של המאמר: "כוחה המניע של אי העשייה".מן ה-26.10.2005

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

 


——————————————————————————–

About most – we can do nothing

About the rest — we could do something

But about our being – we can do, when we cease doing at all.

Just BE!

Gabriel Raam

14/10/2006


——————————————————————————–

The challenge as I see it is that most people focus first on the 'having' second on the 'doing', and third on the 'being'. Which means tht many people, even ones who financial planners, go about it all backwards. Even worse, many people never even get to the 'being' part. They spend so much time on the 'having' and the 'doing' that they never look up to see whether they are who they want to be."

David Bach

**


"החיים שלי היו סדרה של טרגדיות חיצוניות. ואף על פי כן, אף פעם לא איבדתי את השלוה. מכיוון שהיה לי מקום פנימי, שהיה בלתי תלוי בטריטוריה חיצונית"

מהטמה גאנדי, (מתוך האוטוביוגרפיה שלו).

 


"And if the earthly has forgotten you, say to the still earth: I flow.

To the rushing water speak: I am."

Rainer Maria Rilke

 


——————————————————————————–

מבוא:
ב"כוחה המניע של אי העשייה"

http://www.nrg.co.il/online/15/ART/999/537.html

– עסקתי באפשרות של עשייה ברמה יותר גבוהה, זו שמתאפשרת מכוח צמצום והורדה של הצורך להוכיח ולהתאמץ. דבר זה יוצר פינוי של חלל פנימי שקט שיהווה מעין 'שדה נחיתה' לדינמיקה שתופיע או תעבור דרכו. כמו שמתרחש אצל אמן- יוצר למשל. במאמר/מסה זו – מובא הקונספט הרחב יותר של רעיון אי העשייה. ושם הקונספט: Be, Do, Have.


חלק א':
אנו חיים בתקופה בה הסביבה החיצונית שלנו רוחשת פעילות צעקנית וצבעונית, תוקפנית ותזזיתית. הכל רעשני, גדול, פוסטרי, צועק. וגם מפתה, מזמין; כל חלון ראווה, כל פרסומת בטלוויזיה, כל מודעה

בעיתון – משדרים את המסר הבא: עזוב את תסכולי העצמי ומכאובי הנפש והצטרף לחגיגה הגדולה, כי החיים האמיתיים הם בחוץ. בפנים תמצא בעיקר ריקנות ובדידות – 'צא מעצמך' וגלה את העולם.

רבים מאיתנו מנהלים את חייהם בהתאם לגישה זו. אנחנו מטפחים קשרים חברתיים, משקיעים בקריירה, אולי אף קוצרים פירות של פופולאריות והערכה. אבל בכל החגיגה הזאת לעיתים חשים שלמרות הישגינו – בפנים התעצמה הריקנות והתפלות. מגלים אולי, ששכחנו משהו והמשהו הזה הוא עצמנו. זה הדבר שאולי מאפיין יותר מכל את האדם בתחילת האלף השלישי; יש לו כמעט הכל, אך אין לו את עצמו.

הוא חי בתחושה שעם הרכישה הבאה, עם הידיד הבא שיכיר, הרומן הבא, הקידום הבא בעבודה, הנסיעה הבאה לחו"ל – החיים יקבלו את הצבע העז והעמוק של דינמיות ומשמעות, אך זו ממשיכה לחמוק ממנו. וזה יוצר תחושה של תסכול עמוק, תסכול קיומי. ולעתים אנו מנסים לחשוף תחושה זו בפני ידיד קרוב, אך לרוב נענים בביטול – 'עזוב, מה אתה בוחש כל הזמן בתוך עצמך, צא מעצמך, החיים יפים'. והבריחה מן העצמי הנטוש נמשכת.

ולא רק כך אנחנו כלפי העולם והאחרים, כך גם הם כלפינו; אנשים בוחנים אותנו דרך כמות הידע שצברנו, בודקים מה אנו מסוגלים לעשות, או עד כמה אנו מעניינים או מבדרים. אך מתי מישהו במי שחי בנו. מתי מישהו התעניין במה שמתרחש מעבר למסכה החברתית? מתוך רצון כן להבין מה חי בנו בפנים?

כדי להבין את המכלול בתוכו משוטטות השאלות שהועלו כאן, כדאי להכיר קונספט מעניין. קונספט המכיל שלוש גישות.

3 גישות;

שלוש גישות יש לנו כלפי העולם ועצמנו. שלוש גישות שנובעות מתוך תפיסה עמוקה ומסויימת מאוד של החיים והמציאות, ניתן להגיד שכל אחת מן הגישות היא פילוסופיה בפני עצמה, פרדיגמה, תפיסת עולם. פרדיגמה אחת באה אל החיים והעולם דרך צריכה וצרכנות, וזו גישת ה HAVE. גישה שניה היא גישה הבאה לעולם דרך עשייה, יוזמה ומאמץ, זו גישת ה .DOוהגישה השלישית היא גישה שניתן לקרוא לה גישה אונטולוגית, גישה שבאה לעולם דרך הישנות והישות של הדברים, גישת הBE.

נראה, כי העולם כיום, נטוע עמוק ברמות הDO והHAVE וכמעט לא קיים ברמת הBE.

ניתן לקחת את שלושת הגישות הלו ולבדוק אותם בכל מיני שדות, למשל בשדה ביחסים בין בני אדם.

בגישה הראשונה, אנו באים לבן אדם ומבררים: מה נוכל לקבל ממנו? מה אפשר להפיק ולקחת ממנו.((HAVE.

בשניה – בגישה המעשית – אנו בודקים, מה הזולת יכול לעשות עבורנו? (DO)

ובשלישית – שזו הגישה האנושית או המהותית – אנו רוצים לדעת מי הוא ומה יש בו? מה חי בו? איך הוא כבן אדם?

.(BE)

הסופר ניל דונלנד וולש רואה אותן בספרו 'שיחות עם אלוהים'. (ספר מס. 3. עמ' 14-17 ) – כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשהאחת חיה בתוך האחרת (כמו בביצת בבושקה): המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל העצמיות, או מעגל הנפש.

התפישה הרווחת אצל רובנו שהדינאמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי הפנימי. אם "יהיה לנו" (צריכה, HAVE) אהבה, כסף, זמן וכו' – אז נוכל "לעשות" ( DO) ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכת יחסים וכו' ואם "נעשה" – סוף סוף "יהיו לנו חיים" (BE), שיהיו כמובן מאושרים, שמחים, אהובים וכו'.

ניתן גם לתפוס את שלושת המעגלים הללו כמצויים האחד ליד השני בקו ישר. בגישה הנורמלית, הזרימה או התנועה היא מכיוון הצריכה כלפי הישנות. בגישה הישותית התנועה ישנה חתירה חזקה למטרה, והיא נעה מן המעגל של הישות כלפי מעגל הצריכה, דרך מעגל העשיה. כאן התנועה נובעת ממרכז כובד ישותי, וכשהוא מלא ועוצמתי הוא יוצר גלי עשייה שמביאים עמם שפע שאותו צורך האדם.

 

אך כיום, בני האדם נעים ממעגל הצריכה לכיוןן מעגל העשיה, ושם נתקעים. במין ניתור בין אובר עשייה לאובר צריכה. שלוכדים את האדם בתוכם, ומשם כבר אין אפשרות להגיע למעגל הישות.

התרבות השלטת כיום היא תרבות רכושנית. הפילוסופיה השלטת היא פילוסופיה צרכנית: הכל יכול להיפתר על ידי צרכנות. כל הבעיה היא הרכישה הבאה שעוד לא רכשנו. כלומר, אם רק נגדיל את נפח הצריכה ואם נקנה את הספרים הנכונים, הויטמינים הנכונים, אפילו המחשבות הנכונות (חשיבה חיובית, חשיבה נכונה) – הכל יהיה בסדר. כביכול הכל הוא שאלה של צרכנות. כך שכולם צורכים כמו מטורפים, וכל אחד משוכנע שמה שהוא קונה עכשיו, יקצר את דרכו אל האושר. מספיק להביט על פני האנשים בקניונים הענקיים, כדי לראות שם את ההבעה שאומרת שעכשיו הגיעו למקום בו החיים האמיתיים הולכים לקרות.

הבעיה היא שאנו צורכים לא רק מוצרים אלא גם יחסים, בני אדם, רעיונות, קורסים, סמינרים, מורים רוחניים, פסיכולוגים. הכל הוא בר צריכה אפילו דברים מופשטים כמו אושר, אמונה, אמנות, אהבה וכו'. הכל בר צריכה. וכולם סוגדים למולך הצרכנות. וככל שנסגוד לו יותר, כן תגבר רעבתנותו.

אנו חיים תחת פילוסופיה הגורסת שהאושר טמון בכמות הצריכה או במוצר שצרכנו. ועם יש בעיות, אז או שעוד לא צרכנו מספיק, או שעדיין לא צרכנו את הדבר הנכון. תפיסה זו גורמת לכך שבתינו מלאים בדברים שאיננו צריכים, שקנינו מתוך רצון למלא איזו ריקנות.

ואם מה שקנינו לא ממלא אותנו ואת חיינו, אנו משוכנעים שאם נעשה יותר, נגדיל את יכולת הקניה שלנו, ואז נוכל לצרוך את הדבר הבא שיעשה את הטריק. וכך יוצא שאנו מתרוצצים עוד ועוד, מתוך תחושה שככל שנספיק יותר, נעשה יותר, נתאמץ יותר, כך נגיע רחוק יותר. ואז נוכל לרכוש כל שנרצה. אושר, אהבה, הבנה, תקוה וכו'.

יוצא מכך שאנו מיטלטלים רוב חיינו בין צרכנות כפייתית לבין עשייה מטורפת – סחרחרת שקשה לצאת ממנה וקל כל כך להיסחף בסיבוביה ולשכוח להיות! רק להיות, פשוט להיות. כמו כלב, תינוק, או צמח, השלמים ומלאים בהוויתם.

וכאמור, יחסינו לזולת נגזרים מן הפרדיגמה הנמשלת על ידי התמהיל בין עשייה לצריכה.

אנו לא דור של 'מי אתה'? ,(BE) אלא מה יש לך להציע? או מה הצלחת להשיג?,(HAVE) או מה אתה מסוגל לעשות .(DO).ערך פנימי ,(BE) נסוג מפני כושר ביצועי ,(DO) ושניהם מפני הרכושנות .(HAVE)

 שאלת ההיכן?

אז היכן בכל זאת ניתן למצוא אותה?

-בעיניים של תינוקות

-בשירי משוררים

-בעיני אוהבים

-בעיניים שנדלקו בלהט דתי.

ובעיקר בתוכנו פנימה. בחלל הפנימי השקט.

המצב הנכון לאדם הוא לבוא אל העשייה ואל היכולת לקלוט ולאכסן דברים – מתוך קשר אל פנימו ואל המהות וההוויה הפנימית שלו.

קודם אתה ישנו, (BE) קודם יש לך הוויה פנימית מסויימת, מרכז כובד מסויים שחי בתוכך, מה שנותן לך כוח לצאת לעולם ולעשות. ואז אתה עושה עם זה משהו (DO): כותב, מקים עסק וכו' ואז זה מביא לך כסף או רכוש או הכרה.(HAVE)

בחיים שהיו יכולים להיות לנו לולא המרוץ המטורף אחר רכוש – השאלה הייתה לא מה אתה עושה (מקצוע, עיסוק וכו'), או מה יש לך, (תעודות השכלה, רכוש, חברים, קשרים), אלא: מי אתה? איזה מן אדם אתה בתוכך, בפני עצמך? מה חי בך?

מי שחושב שאם יהיה לו יותר, יותר כסף, יותר אהבה, יותר מין, יותר רוחניות, יותר השכלה, (מחק את המיותר) – יגיע להיות מאושר, טועה. רק שלמות פנימית, וקשר עם הפנימיות והרגשות – יכולים להביא לו שפע, אבל זה יהיה שפע פנימי. והשפע הפנימי יהדהד ויהיה באותו התדר של השפע החיצוני, שיבוא מעצמו. אבל אז זה כבר לא יהיה חשוב כל כך, כי יש לו את עצמו.

אם כך שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה".

כלומר, לדעתו של שייקספיר השאלה היא אם להיות עשיר, או מצליח HAVE)) וגם לא אם להיות עסוק ומבוקש כל הזמן (DO), השאלה היא: האם אנו בכלל קיימים, האם יש בתוכנו מרכז כובד פנימי לו ניתן לקרוא: אני, או עצמיות. הוויה פנימית מוצקה ובלתי משתנה שכל הזמן ניתן לחזור אליה. (בית). זו השאלה ששייקספיר מדבר עליה. ועם מרכז הכובד הוא צריכה או עשייה, אז התשובה היא: 'לא להיות'.

ולהיות זה עניין של מצב תודעה; ומצב תודעה יוצר את יתר התופעות סביבו. האלכימאים הקדומים לא חתרו להפוך עופרת לזהב אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך.


 שאלת ה"איך"

וכאן מיד בא האדם ושואל, או קיי, אז איך מתחברים לישות הפנימית? לBE הזה? ובכן שאלת האיך היא שאלה מכשילה, כי איך שאנו שואלים: 'איך', מיד אנו מוצאים עצמנו לכודים ברמת הDO.

ולמעשה כשאדם רוצה עזרה בתחום כלשהו, בין אם זה תחום פסיכולוגי, מקצועי, או רוחני, מיד הוא מקבל שפע של עצות, שרובן ככולן שוכנות ברמת ה'איך'. תעשה את זה ואל תעשה את זה וכו'.

גם הרוחניות, שאמורה לעסוק ברמת הישות עוסקת יותר מדי בDO, ניתן למצוא כיום שפע של טכניקות, מריקודים מקודשים, ותרגילי נשימה, ועד יוגה, פנג שואי, טאי צ'י ודמיון מודרך, והמכנה המשותף לכולן שכולן מנסות להגיע ל'BE' דרך ה."DO"


אפשר גם לנסות אוטוסגסטיה, סוגים שונים של חשיבה חיובית ותכנות עצמי. ולמעשה מה שעושים כאן הוא שמשטים בתודעה שתייצר את תוצרת ה'בי'. וכך לשכנע עצמך שאתה כבר מחובר למהות הפנימית. והתקווה היא שאם המוח יאמין בכך אולי זה יקרה.


——————————————————————————–

חלק ב':

בחלק א' של המאמר עסקתי ביחסים בין שלושת החלקים: 'בי', 'דו' ו'הב'. בחלק זה ברצוני להרחיב ביחסים שבין שני המרכיבים הראשונים בלבד: בי ודו.

אחת מן הסברות השכיחות בקשר לשיפור עצמי מכל סוג שהוא, היא שהשקעת מאמצים ועבודה בכיוון רצוי תביא לתוצאה מקווה.

על פניו ולכאורה, משפט זה נשמע הגיוני למדי. ואכן, אם אדם רוצה לבנות לעצמו גוף לתפארת, עליו לאמץ שריריו בעבודה עם מכשירים מסוימים וכעבור זמן ועבודה מאומצת וסדירה יגיע לתוצאה הגופנית המקווה. כנ"ל גם בלימודים לקראת תואר וכו'. בדוגמאות אלו אין פגם, אך כפי שכתבתי במאמר הקודם: "כוחה המניע של אי העשייה" – הבעיה מתחוללת ברמה הבאה, רמת הנפש, הרוח או התודעה. שם החוקים מתהפכים; שם המאמץ רק מחליש. ברמות אלו הדרך להשתפרות, או יותר נכון, להגעה לרמה אישית גבוהה יותר, היא פרדוכסלית ומנוגדת להגיון.

אנו מנסים להחיל על רמות אלו את חוקי הרמה המכאנית על ידי השלטת הגיון ורציונליזציה. אך אלה לא יביאו לשום תוצאה ברבדים היותר גבוהים של המערכת האנושית. ההבדל בין הרמה המכאנית-טכנית-רציונאלית ובין הרמה התודעתית-נפשית-רוחנית, משול להבדל שבין הפיזיקה של ניוטון (הפיזיקה, המקובלת, הקלאסית) לפיזיקת הקוואנטים: מה שסביר הגיוני וליניארי ברמה אחת, הופך לחסר פשר ברמה הבאה.

הרמות המכאניות עובדות לפי הגיון סביר ומתקבל על הדעת, ברמות הדינאמיות מתחיל האל-הגיון. שם ההיגיון הרגיל מפסיק לעבוד. לדוגמא: ברמות המכאניות כדי להתקדם, כדי להגיע, צריך להגביר מאמץ (בכיוון הרצוי), כדי להיות מסוגל לעשות, עליך קודם כל להגיע.

וברמות אלו כדי להגיע עליך קודם כל להיות שם… זהו משפט פרדוכסלי. שאומר שקודם כל 'בי', ורק אחר כך 'דו'.

אין דרך לצאת מתקיעות או מלכוד על ידי הגברת מאמץ. כי הגברת מאמץ רק מחזקת את חיבוק הדוב של זה שאנו תקועים בו. ותוביל לקוטב ההפוך באותה מלכודת. כל מלכוד הוא אך קטע מתוך רמה שלמה בה אנו מצויים. והרמה היא עיסקת חבילה. אי אפשר לשנות פריט אחד בעיסקת החבילה, רק לצאת מעיסקת חבילה אחת ולהגיע לעיסקת חבילה אחרת. ושם אחר לעיסקת החבילה, היא: רמה. חיי רובנו מצויים ברמה המכאנית ועלינו לצאת ממנה כדי להגיע לרמה הדינמית. הרמה המכאנית היא רמת ה'דו', והרמה הדינמית היא רמת ה'בי'. ואם יוצאים מרמת ה'דו', אז גם מפסיקים להיות קורבן לחולשות של הרמה זו

ה'בי' עובד לא דרך מאמץ, אלא דרך הרפיה של מאמץ. לא על ידי לימוד או יישום של טכניקות חדשות. אלא דרך ריקון התודעה. לא על ידי פעילות, אלא על ידי ויתור. לא על ידי התכווצות והתמלאות, אלא על ידי הרפיה והתרוקנות. ברמת ה'בי', מרפים שליטה; שם לא גורמים, אלא מאפשרים לדברים להתרחש. שם הדומיננטיות של הרצון, מוחלפת – באפשור.

ורמת 'הבי' עובדת כך כדי לאפשר למשהו בתוכנו ומחוצה לנו להנחות אותנו. ברמת ה'בי', האדם מחובר למשהו בו שיודע. הוא עצמו אינו הגורם הפעיל, אלא הסביל של חייו. הוא לא צריך לגרום למאום, אלא להביא עצמו למקום בו החיים יקרו לו ויתרחשו עליו.

ברמת ה'בי' דברים באים אליו ולא הוא בא לדברים. ברמה זו הוא מעוגן בקוטב הנייטרלי (הצופה) של חייו ולא קופץ מן הקוטב השלילי (חוסר מעש) לחיובי (פעילות ומאמץ).

ברמה הגבוהה הוא נע בין הקוטב השלילי (שקט פנימי) והנייטרלי (צופה ומתבונן במתרחש). (ולא בין קוטב שלילי לחיובי).

כל היועצים מייעצים לנו מה לעשות כדי להגיע למה שאנו רוצים, או צריכים.

רוב האנשים זקוקים דווקא ליועצים שייעצו להם איך 'לא לעשות'! איך להרפות, איך לאפשר.

וככל שאנו יותר מעורבים, יותר מזדהים, כך אנו יותר מתאמצים, וככל שאנו יותר מתאמצים אנו פחות מחוברים לעצמנו, או למשהו בנו שיודע ומנחה (רמת ה'בי'), וכך נשתקע יותר ברמת הדו. זה אומר שאנו מצויים בוורטיגו, בסחרור עמוק של כלי הטיס שלנו. המכשירים שלנו מראים לנו שאנו מתרסקים ואז אנו מפנים את ההגאים כלפי הקרקע, לא יודעים שזו מהות הוורטיגו; בלבול שמביא להיפוך בין המטרה ומה שהפוך לה. ובעוד אנו עושים מאמצים עליונים להמריא מעלה, אנו מפנים את ההגאים כלפי מטה. ומאיצים את הטיסה כלפי התרסקות.

והנמשל? אנו מתאמצים מאוד להיחלץ מן המצב הקשה וחסר המוצא בו מצויים חיינו. אך המאמץ רק מחריף את המצב ממנו אנו רוצים להחלץ. כי זה רק נותן יותר תנופה ואדרנלין לכיוון העכשווי של חיינו. וכך מאמץ רק מכווץ ויוצר חסימה גדולה יותר של המערכת.

הדרך להשפיע על מצב כלשהו היא דרך המהות. כי רק המהות משפיעה על הסובב אותה, המסובב לא יכול להשפיע על הסובב. והסובב מצוי ב'בי', ואילו אנו קבורים ב'דו', וכאמור, ה'דו', לא יכול להגיע ולהשפיע על ה'בי', רק ה'בי' יכול להשפיע על ה'דו'.

ברמת ה'בי', אין וודאות, רק מיסתורין.

אין טכניקות ודרכים, רק ריקות וחלל פנימי.

אין עשיה מאומצת רק פסיביות עם דריכות פנימית.

אין ידיעה, רק חוסר ידיעה.

אין תשובות, רק שאלות.

אין יוזמה, רק אפשור.

אין דחיסה, רק מרווח.

אין וודאות מתוחה, רק חוסר וודאות שלווה.

ברמת ה'בי', כל תחושת העצמי היא אחרת: הרגשות רגועים, המחשבה צלולה, הנפש והתודעה רחבים, זורמים וחסרי גבולות. האדם משקיף על העולם מתוך מרכז כובד פנימי עמוק, כשבתוכו שקט ורוגע. כאן אתה ישנו, ומפה אפשר לנבוע החוצה. ואף לעשות.


כותבים ג'יי וקתלין הנדריקס:

"מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".

ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)


ישנן דרכים ששמות להן כדגל את הריקון במקום המאמץ. למשל דרך הזן בודהיזם בנויה על ריקון התודעה ממחשבות מתרוצצות ואת הגוף מכיווץ. להביא את מערכות העצבים מפאזה סימפטטית לפאראסימפטטית, כדי להגיע בסופו של דבר לאיזון ביניהם. במאמר הקודם, "כוחה המניע של אי העשייה" – הזכרתי גם את שיטת אלכסנדר.

שתי הדרכים או השיטות, מדברות על כך שעלינו להגיע לbe לפני ה-do ובמקום ה-have. ולשם אין דרך, רק קפיצת דרך!

הדברים האמיתיים בחיים, הם לא תוצר של התפתחות הדרגתית, אלא התרחשות, הפניניג. משהו שקורה כאילו מעצמו.

בממלכת הישות אין עשייה. ברגע שתרגמת את החיפוש אחר קשר עם הישות ל"איך לעשות מה" – איבדת את האפשרות לקשר כזה. דברים אמיתיים קורים, דברים אמיתיים מתרחשים, לא נעשים מכוח רצונו של מישהו. ישנו איזה שהוא פער קוואנטי, בין מה שיכול וצריך להיות לבין איפה שאנחנו נמצאים. ועל הפער הזה לא ניתן לגשר על ידיעת האיך, או על ידי עשיה נמרצת.

הרמה המכאנית נמשלת על ידי מה שהאדם מבין אותו לוגית ועושה אותו מכנית. ואילו הרמה הדינמית מצויה מעבר להגיון הרציונלי, וההתקדמות הלינארית. לשם לא מתקדמים, לשם מגיעים, לשם מתחברים.

כפי שכותב אריך קסטנר החכם:

"כאשר נערמים מכשולים וקשיים בדרך,

אין להתקדם בצעדים קטנים,

אלא יש לקפוץ קפיצות גדולות!

זאת יודעות אנו החיות, וגם האנשים המעמידים פנים חכמים כל כך -

חייבים לדעת זאת."

אריך קסטנר -עצרת החיות


המעבר מן הרמה המכאנית שבה דברים נדחפים או מהונדסים, לרמה הדינאמית, בה דברים קורים או מתרחשים – אינו מתרחש באופן הדרגתי וליניארי, אלא בבת אחת, רגע אחד אתה פה ורגע שני אתה במקום אחר.

זה כמו מעבר מקומה נמוכה לגבוהה ללא מעלית או מדרגות; אתה מוצא עצמך שם בלי לדעת איך הגעת.

אתה לא מתקדם לשם, אתה נשאב. זה לא נעשה, זה קורה. זה יכול להתרחש בשיחה, או קריאת ספר ולפתע אתה שם. אתה מבין, אתה אחד עם היצירה. היא חיה בך, אתה אחד עמה.

למעבר הזה להתרחשות הזו, להיפוך הזה קוראים: קפיצה קוואנטית.

ואיך מתרחשת הקפיצה הקוואנטית הזו? ובכן כאן אנו נתקלים בסמך המיסתורין שתמיד מפריד את רמת ה'דו', מרמת ה'בי'.

ושוב, את הדברים האמיתיים בחיים אי אפשר ליצור או לגרום, הם מתרחשים לבד ומעצמם כשהתנאים ראויים או בשלים.


המשך פיתוח נושא הbe במאמר הבא: 'המסע אל הישות הפנימית'.

גבריאל רעם

9.11.2005

——————————————————————————–


"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו

מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שמתבודד מפנה לבו מכל עסקי העולם

הזה ובמטל הכול עד שמבטל הכול לגמרי, שלא יהיה בו שום גסות

ושום ממשות, ועל ידי זה נכללת נפשו בשורשו ועל ידי זה נכלל

כל העולם כמו בשורשו, דהיינו שנכלל עמו הכול באחדותו".

ר' נחמן מברסלב


"תפילתי היא אהיה אשר אהיה ואעשה מה שאעשה.

כל מה שאני רוצה לעשות הוא לחיות בקצב עם עצמי. כל שאני רוצה

הוא לעשות את שאני עושה, ולא לנסות לעשות את שאינני עושה. רק

לעשות את מה שאני עושה. רק להתקדם צעד אחר צעד עם עצמי. רק

אהיה אשר אהיה".

"אהיה אשר אהיה, – אבל עכשיו אני מה שאני, וכאן אני צריך

להשקיע את המרץ שלי, אני זקוק לכל כוחי כדי להיות מה שאני

היום. היום אעבוד בקצב אחיד עם עצמי, ולא עם מה שאני 'צריך

להיות'. כדי לעבוד בקצב עם עצמי, אני חייב להמשיך ולהעמיק את

תוכי. אלוהים גילה את שמו למשה, והיה זה אהיה אשר אהיה".

יו פרתר, מתוך "בדרך להיות, מאבקי בדרך אל עצמי".


"אנשים רבים בתרבות שלנו חולים בלבם באורח חשאי, מכיוון שיש

להם הכול פרט להתחברות עם מהותם"

ד"ר ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" הוצאת אחיאסף 1996

*
"ייעודו האמיתי של כל אחד הוא להגיע אל עצמו. יכול הוא לסיים

את חייו כמשורר או כמטורף, כנביא או כפורץ – אין זה מעניינו,

כי אחרי הכול אין לדבר חשיבות כלשהי.

לכל אדם ייעוד משלו, אך איש אינו יכול להתאימו לצרכיו ולשלוט

בו כחפצו. הייתה זו טעות לרצות אלים חדשים, היה זה בלתי נכון

לגמרי לרצות לתת לעולם דבר כלשהו, לא הייתה להם לאנשים נאורים

חובה כלשהי, אף לא הזעירה ביותר, אלא זו האחת: לחפש את עצמם,

להיות איתנים בתוך עצמם, למשש את דרכם קדימה ולא חשוב לאן

תוביל הדרך".

הרמן הסה, "דמיאן" עמ' 119

 


Be who you have to Be,

so that you can Do what you have to Do,

in order to Have what yu want to Have.

That is all of coaching in a nutshell: Be-Do-Have"

-master coach


“To be or not to be, that is the question.”

William Shakespeare, Macbeth.


‘What you act as, if you are, you become.’

אנונימי

 

Be it. Then Do it. You'll Have it.

אנונימי

 

קישורים:

מי שכתב רבות על מעגל הישות, הוא הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. הנה קישור למאמר שלי עליו, בנושא זה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

קישורים רבים אחרים על BE DO HAVE מצויים בקישורים הבאים:

http://tinyurl.com/d9d8v

http://tinyurl.com/da5th

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.taketheleap.com/define.html

http://www.justonepercent.us/Walsh.html

http://www.stacistallings.com/lifelessonbedohave.htm

http://www.taketheleap.com/create.html

http://www.sosuave.com/quick/tip259.htm

http://tinyurl.com/d2mpc

http://www.grunch.net/synergetics/gst1.html

http://www2.lifeonpurpose.com/coachtrain2001d.html

http://shop.themasterscircle.com/be-do-have.html

http://www.aboutit.co.nz/ianda/BeDoHave%5B33kb%5D.doc

http://www.being.net/more/bdh.htm

http://www.prosperityforyou.com/BE-DO-HAVE.htm

http://tinyurl.com/86clr

http://tinyurl.com/axzjr

http://christianparadise.com/Stallings019.html

http://www.poweryourpotential.com/resources/bedohave.html

http://denverjobs.jobing.com/news_featureJobing.asp?story=1589

http://www.elizabethmullen.com/archive/Be_Do_Have.htm

http://tinyurl.com/7dkke

http://www.gentle.org/News/article/sid=460.html

http://www.manngroup.net/article7.html

http://tinyurl.com/c86c4

http://starterkithaven.com/bedohave.htm

 

שלוש מסות על הנפש

פרק א': האמת הקוואנטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת  שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור )כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' (, לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן העבר.
לכאורה תחושות אלו )הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה ( הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות  היסטוריים חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא  ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.
אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.


                                                                   נעליים של ואן גוך    c:/My pictures IMG 

כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן": "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" ביאה אל הנפש  דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט
אובייקטיבית כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא ) שבאמצו גישה זו( הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה  – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
 עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.  כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב – יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים )בעיקר משוררים(,
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמותוהתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב: פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.


בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה הקטל המשפחתי. )וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.


בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים  של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן
משפטי,  מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.


ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.


בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.


באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפששבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.


בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.


בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב?  כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.


חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו?  ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים )במשטר דיקטטורי( או העושים זאת ברצון )במשטר דמוקרטי( – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.
בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה. בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים  במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית )כשהיא ידידותית(, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי  בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני בני אדם והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי דמונים.
השלוה הזו באה מן הנפש  המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו )שהוא הקצה הגבוה של תודעתו( יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה. וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר,  כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי – היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו  בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

לסיום:
עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסות נוספות העוסקות בנושא הנפש:

http://stage.co.il/Stories/203942

 

 


גבריאל רעם.
29.4.2003

 

אודות הקטגוריה: הנפש

כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.


יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.


היא -הנפש.


——————————————————————————–

נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:


http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208
 

זמן, הממד הדינאמי.

"הזמן הוא מורה טוב, אבל הוא הורג את תלמידיו."

הקטור ברליוז

***

.חלק א':  אודות הזמן – פרגמנטים.

זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
זמן הוא האורכה או המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
זמן הוא מושג שאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה.  
זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
 

19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו'. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.
.

חלק ב': שלושת הרמות של הזמן.

סוגית הזמן היא אחת הסוגיות הסבוכות ביותר בהגות והפילוסופיה. מצד אחד הזמן הוא מדד מכאני ומדויק, דקה היא בדיוק ששים שניות ושעה היא בדיוק ששים דקות וכו'. ועם זאת לזמן טבע פלסטי ולא קבוע, למשל אחת השאלות המוכרות לגבי טבעו של הזמן היא השאלה: למה כאשר נהנים הזמן עובר מהר וכשסובלים הזמן עובר לאט?

אך זה כמובן לא קשור לטבעו של הזמן, אלא לסובייקטיביות האשלייתית של האדם עצמו. שני מעוותי מציאות (הזמן) הגדולים ביותר הם סבל והנאה, שניהם גורמים לאדם לראות את המציאות בעיוות. כשאדם נהנה הוא רוצה ליהנות עוד, וזה נותן לו את האשליה שהזמן מתקצר, כי הזמן שעובר מקצר את משך ההנאה.
ואילו כשאדם סובל, הוא רוצה לסבול כמה שפחות, ורוצה שהזמן יעבור מהר – ואז נראה לו שהזמן זז לאט. 

עד כאן לגבי הפלסטיות לכאורה של הזמן, זו הרמה הנמוכה ביותר. רמה גבוהה יותר היא רמת המציאות או הרמה המכאנית, אך הרמה הגבוהה באמת היא הרמה התודעתית.

כלומר יש לנו שלוש רמות:

א.      תפיסה (פרגמנטרית) סובייקטיבית של הזמן

ב.      תפיסה (מכאנית) אובייקטיבית של הזמן.

ג.       תפיסה (דינמית) תודעתית של הזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה יממה מלאה באירועים משמעותיים – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר הייתה משעממת ודלה באירועים.

 

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו.

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים  על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי.

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

התפיסה המכאני סטית הקיימת ביחס לזמן תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן  -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר מכאנית . כלומר תפיסת הזמן באופן מכניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

כלומר עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן.

אך לא כולם מסכימים ביחס לשיטת מדידת הזמן השרירה כיום בעולם המערבי. למשל אחת מגישות 'העידן החדש' גורסת כי הנוסח הקיים למדידת הזמן, הוא משהו שצריך להתקומם נגדו, או למצוא שיטות חליפיות למדידת הזמן, כמו לוח המאיה. שאומץ על ידי נוהי רוחניות עכשוויים. הם גורסים, (וכנראה בצדק)  שלוח השנה של המאיה הוא יותר קוסמי ולא דיכוטומי וליניארי ועל כן הוא יותר נכון ואמיתי. ואכן זה כך מפרספקטיבה רוחנית. אך מנקודת מבט של הרמה השלישית,  אין הבדל בין כל צורות המדידה של הזמן באשר הן. כי כל מדידה של הזמן מביאה לכך שהמודד עצמו מקפיא את הזמן לפי איזשהו מודל מסוים כדי להפריד בין מאוחר למוקדם ולמדוד יחידות זמן. חלוקת הזמן ליחידות היא  מטעמי יעילות ונוחיות, כי אנחנו צריכים להימדד ע"פי הספק.

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן.

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי.  התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי, הפיכת עצמנו כלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה, שככל שאתה משתמש בו כך הוא מתכלה יותר. הוא מתכלה  ביחס ישיר לשימוש שלך בו. כלומר, כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית הזו של הזמן, כי אם ייגש לזה דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים.

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי, הפסיכולוגי, אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית). ושם את הזמן עצמו  בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא להתגרשות מן האספקט ההשגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית. כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש דינמי יכול להיות גם מכאני, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

עכשיו, עובדת מודעות האדם לאספקט הדינמי של הזמן מביאה אותו לכך שהוא מאמץ גישה דו קוטבית לחייו; מצד אחד הוא חי במצב חירום, מודע שהזמן נע ושהיום יש לו פחות זמן מאשר אתמול. מודע לזה שזמן זה משהו שצריך לעשות איתו כמה שיותר כי עוד מעט לא יהיה. ומצד שני, או במקביל הוא חי מתוך מודעות, חיים טרגיים; הוא מבכה את חייו עוד לפני שהם נגמרו… (שוב, מבלי ליפול למשבר בשל כך).

 

חלק ג': הרמה הדינמית

עד כה הייתה התייחסות לרמה השלישית של הזמן מן האספקט הטרגי, עם זאת נכתב גם כי רמה זו היא הרמה הדינמית, (שעומדת בניגוד לסטטיות של הרמה הראשונה, והמכניות של הרמה השניה).

אז מה זה בדיוק לחיות באופן דינמי ביחס לזמן? ובכן האדם התודעתי, לא רק מתייחס לממד ההוה, הוא מתייחס גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר מתייחס, למעשה הוא  חי בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן.

תפיסת הזמן של האדם, מחולקת לתפיסת העבר, ההווה והעתיד. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו –  זה מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם לא נמצא (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדתנוכחת בשלושת מצבי הזמן.

אבל צריך להבהיר, לא מדובר על 'הימצאות' בשלושת ממדי הזמן, מדובר על מודעות. הרמה הסובייקטיבית ממקמת את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה השלישית, הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה השלישית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

בשתי הרמות התחתונות הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במאמר אחר שלי: שלושת המימדים של התודעה, בו אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה גם משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו מה שחי בחלל מדבר אליו החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם הממד השלישי, ממד הזמן יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו.העבר חי בו והוא מבקר בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עימו. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל. 

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.  

 

***        

גבריאל רעם, 16.4.2009

לראות את הנפש


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 162


——————————————————————————–


בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".


19.4.2003

גבריאל רעם.

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

אנושיות

19.1.2008

"We may have civilized bodies and yet barbarous souls. We are blind

to the real sights of this world; deaf to its voice; and dead to its

death. And not till we know, that one grief outweighs ten thousand

joys will we become what Christianity is striving to make us".

Herman Melville

*        *             *

חמימות בין בני אדם היא מרכיב נדיר למדי בנוף התקשורת היומיומי שלנו, למרות שדווקא בה מתגלמת תמצית האנושיות והיא אמורה להיות אחד המרכיבים הטבעיים והספונטניים ביותר ביחסינו עם אחרים. חום אנושי צריך להיות הבסיס לכל מפגש בין בני אדם, לאו דווקא בין אנשים הקרובים זה לזה.

מה שקורה בדרך כלל הוא, שאנו חיים באשליה שהכל מאוד נחמדים זה לזה – 'אהלן, מה נשמע", "שב, כוס קפה", אבל ברוב המקרים אין מאחורי זה כלום. או ליתר דיוק – זהו כיסוי למלחמות אינטרסים. בסופו של דבר האינטרסים הם אלה המכתיבים את מידת החום המוענקת, כך שלא משנה כמה חום ותמיכה אדם יקבל מרעהו – אלה יופסקו מיד אם האחר ירגיש שהאינטרסים שלו לא באו על סיפוקם. תאור זה מציג את המפגשים בין בני אדם כמחזה אימים, בהם החום האנושי מותנה ומשמש כתגמול במשא ומתן סמוי על אינטרסים אישיים – במקום שיהיה נוכח ברקע כל הזמן, ללא שום תנאי. חונכנו (באופן לא פורמלי כמובן) לראות בזולת לא אדם כמונו, שיש לו פחדים וקשיים, אלא יריב למשא ומתן, מיקוח וממכר. אנו חוששים רוב הזמן שמא נצא מן הסחר מכר הזה, שיחסי האנוש התדרדרו אליו, כשתאוותנו לא בידנו ולפיכך משקיעים בטקטיקות ובטכניקות במקום באדם עצמו. התשתית האינטרסנטית נחשפת במלואה כאשר יחסים מגיעים למשבר. אז מתגלים לפתע, מאחורי ה'ביחד' והאחווה של קודם, אינטרסים מנוגדים ורגשות עוינים – אלמנטים שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח הדקים של המכנה המשותף שקרס.

חום אנושי משמעו, שמי שמוצא עצמו במצב ירוד או מדוכא יוכל לפנות אל אחר ולומר לו בפשטות: 'רע לי', ושהאחר יהיה מסוגל באותו הרגע לעטוף אותו בחום ולהעניק לו תמיכה בלתי מותנית, ללא חישובי רווח והפסד אישיים. שכן, כשאתה חושב על זה, מה בעצם יש בין בני אדם מלבד זה? לא הרבה.

חום אנושי הופך למשמעותי במיוחד לא כאשר מדובר ביחסים המושתתים כבר ממילא אל חוזה רגשי כלשהו, כמו בין הורים לילדיהם או בין בני זוג – אלא דווקא באותם מקרים בהם האחר הוא 'סתם' מישהו, רק אדם, זר ונוכרי ככל שיהיה.

אנחנו חיים בעולם נורא, קר ועוין, שבו לא ממש איכפת לנו מקיומם של אנשים אחרים, קיומו של האחר נתפש בעיננו כפחות מוחשי ואמיתי מקיומנו אנו. מכאן, שאין אנו חשים באמת את כאבו של האחר או את ישנותו ודבר זה מצמיח ביננו לבין האחר חומת ניכור אדירה.

אפשר לטעון, שתופעה זו קיימת רק כל עוד האדם אינו מחובר אל עצמו ולכן ממילא אינו יכול להיות מחובר אל זולתו – אבל זהו תירוץ קלוש, שכן חום אנושי חייב להיות בין בני אדם כתנאי בסיסי לקיומה של תקשורת, כמו חום הגוף, כמו ללכת לשירותים. היותי זר או מנוכר לעצמי אינו יכול לתרץ את עובדת היותי זר ומנוכר לזולתי, לא מפני שיש בכך התנערות מאחריות אישית, אלא מפני שזהו זיוף. איש אינו מנוכר לעצמו במידה כזו שלא יוכל לחוש בדידות, לדעת שכואב לו או שרע לו, אבל מאוד נוח להימנע מלהעניק לאחרים מודעות דומה לרגשותיהם. אי אפשר לבוא ולהגיד: 'טוב אני מנותק מעצמי, אני לא מרגיש את עצמי, איך אוכל להרגיש משהו כלפי אחרים?" זה נכון, אך עם זאת, האדם תמיד רגיש וער יותר לכאביו הוא, משתוקק לקבל חום ותובע תמיכה – ועם זאת חסר רגישות ומנוכר לצורך של אחרים באותו חום, באותה רכות תומכת, מבט חם. מזעזע לראות שלפעמים כל מה שהבן-אדם צריך (ממש משווע אליו) זו רק מילה טובה, שאנשים פשוט לא מסוגלים לתת לו אותה. אנושיות היא אחת המהויות החשובות ביותר שחסרונה עושה את החיים לגיהנום.

לדוגמא, אחות בבית חולים לדוגמה אינה אלא לא כלום אם אין היא מסוגלת להעניק חום אנושי – קצת רכות, חיוך, מלה טובה, מבט מעודד. קשה לתאר מה זה עושה לאדם המרותק למיטתו כשהוא פוגש את אותו חום אנושי מן האחות, כאילו בא אליו באותו הרגע מלאך וחיבק אותו. באותו רגע עשוי אותו אדם להיווכח, אולי לראשונה בחייו, בתרומתו שלו להעדרה של האנושיות. הדבר מכה באדם כסטירת לחי מצלצלת, כאשר הוא נוכח שבזמן שהוא עצמו חי כל הזמן מתוך תובענות גדולה לקבל את חלקו בחום ובתמיכה, באהבה ובאכפתיות – הרי שאין הוא כלל חם ואכפתי כלפי אחרים.

אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות ולא כלום. זו הישות שמעניקה את החום האנושי, לא הרגשות. הרגשות מגויסים למלחמת האינטרסים, לסיפוק חיי הרגש של בעליהם. הרגשות יכולים מקסימום לחקות את החום האנושי שמקרינה הישות הפנימית, אבל לא ליצור אותו.

במקומות בהם קיימת תשתית של הסתייגות או עוינות או חשדנות, קיימים גם מסכות ומנהגים חברתיים של נימוס או של סחבקיות, שמטרתם לכסות על האמת. אנשים נפגשים, מחייכים אחד לשני, אומרים שלום, מה שלומך, טוב לראות אותך וכו', נזהרים לא לדרוך על יבלות וצפים על פני השטח של היחסים ביניהם כקצף על פני גלי הביוב. אם לפתע ישבור ישהו את הכלים ויכריז: 'שמע אני מדופרס כבר חודשים' – הוא יתקל בתגובת הלם ובשתיקת מבוכה נוראה, אנשים פשוט לא ידעו כיצד להגיב על השמטה פתאומית זו של המסכה. אולי מוטב לסרב מראש לקחת חלק במשחקים האלה, בהם הכל עוסקים בהפגנת חום לכאורה, באימוץ הבעות פנים מלאות חיבה סינתטית – התנהגות העלולה להפוך להרגל נוח.

מה שפסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות או מרפאים הוליסטיים למיניהם באמת יכולים לעשות ביחס לסבל ולכאב של אנשים אחרים – זה רק לתת תשומת לב, חום ואמפטיה. אם התרפיסט לא מצליח לחוש זאת ואם אין הוא מצליח להקרין את זה למטופל או לפציינט -שלו, אין הוא ממלא בעצם את תפקידו ותהא מומחיותו המקצועית אשר תהא. אין מדובר כאן בעבודה שהיא טכנית במהותה, אלא בעיסוק שתמצית קיומו מבוססת על עזרה או שירות לזולת – משמע על הקרנה של איכפתיות, חום ותמיכה.

לא רק בתרפיה קיים ויתור תמוה על החום האנושי, גם בדרך הדתית מוותרים על החום האנושי, בנימוק של התנתקות הכרחית, כביכול, מן הגשמי, הרגשי והיצרי. כאשר הינתקות כזו 'מצליחה' האדם מנתק למעשה את הקשר האפשרי שלו עם ישותו ועם ישותם של הסובבים אותו. מבחינה זו אנשי דת ורוחניות לא מעטים, ה 'שופכים את התינוק יחד עם המים' – עלולים להפוך לבני אדם מאוד לא אנושיים, כאלה שעיקרו מתוכם את הגלעין האנושי, התנתקו מיצריהם ומרגשות אנושיים בסיסיים והתעטפו במשיחיות פונדמנטליסטית מתלהמת. אמנם הדתות הגדולות מטיפות לצדקה ולגמילות חסדים – אבל מצוות אלה כשמן כן הן: מעשים שאדם מצווה לעשותם, אקט חיצוני עקר שאינו נובע מבפנים, הבא לפצות על העדרם של חום אנושי אמיתי ושל רגשות אמפטיים עם הזולת. גם בקבוצות העידן החדש, המנופפות באהבת הכל ללא תנאי אין זה החום האנושי עליו אני מדבר, אלא התיימרות המאמצת לעצמה פוזה הוליוודית, שמרכז הכובד שלה הוא סוגסטיבי ובעיקרו אוטו-סוגסטיבי.

המוזר הוא שכאשר מדובר על מטרה גדולה ונשגבת כגון: דת, אידיאולוגיה פוליטית, הגנת המולדת וכיוצא באלה – אחד הדברים הראשונים שאנשים ממהרים להקריב זו האנושיות שלהם. הדבר הראשון שאנשים זורקים ככלי אין חפץ בתחילתה של דרך, בין אם מדובר בטיפוס בשלבי הקריירה או בשלבי הדת או הרוחניות – זה את החום האנושי כלפי הזולת. כאילו חששו שזה רק יקרקע אותם, ימנע מבעדם להמריא, כאילו הניחו שאם ירשו לעצמם להיות רגישים ואינטימיים עם קיומו של הזולת – לא יוכלו להתקדם. הדוגמה הכי מפלצתית, יוצאת דופן וקיצונית – היא הנאציזם. הגרמנים כל כך נסחפו בחיבוקה של תורת הגזע ומטרותיה הנאצלות בעיניהם, שנאטמו מלראות כיצד ויתרו כמעט ללא מחאה על כל שריד של תחושת אנושיות. אני חושב שזו התופעה הנוראה והאיומה ביותר של החיים שלנו, כמעט נוראה כמו המוות- עובדת חוסר אנושיותנו.

בסופו של דבר, אם נבחן בכנות וללא פשרות את כל הקשרים שלנו: עם האישה, עם הבעל, עם ההורים, עם הילדים – נמצא שאין שם חום אנושי טבעי, אלא תשתית של אינטרסים המעוגנים בצרכים רגשיים. משמעות הדבר היא, שהאינסטינקט הבסיסי שלנו, זה שמעוגן בישות והמוביל בהכרח להקרנה מיידית של חום אנושי לכל אדם הזקוק לכך, אבד לנו או נמצא בתרדמת עמוקה.

אנושיות זה דבר מאד רך, מאד עדין, מאד אינטימי וזה יכול להיות קיים בין אדם לאדם רק בחדרי חדרים של חדרי החדרים, זה הולך לאיבוד בפורומים גדולים. כל מה שנביאי הרוחניות למיניהם עושים בכנסיה מאמיניהם זה להפציץ את קהליהם במילים גדולות, כוונות אדירות, כוחות אדירים. אבל החום האנושי, הוא זעיר וקטן וחלש. הוא רק יכול להיות בלחש, בשקט, באינטימיות, בין אחד לאחד – בשקט. כך שבמקום שנביאי הרוחניות יעמדו על הבמה ויאמרו 'מכרתם את הבכורה של החום האנושי בנזיד העדשים של ההצלחה חומרית או ההתקדמות הרוחנית', הם מנסים למכור מסרים ענקיים ובומבסטיים, שגם אם יש בהם הרבה אמת, (ואכן יש בהם) עדיין הקטע השביר שבין נשמה לנשמה הולך שם לאיבוד. כשאוהבים כל כך הרבה אנשים בגדול, בחיבוק ועם כל הלב – קשה לשדר רוך אנושי במבט חטוף.

מעניין שאנושיות זה דבר כל כך בסיסי ואינטימי לכולנו – ועם זאת כל כך נדיר בחיי היום- יום. אנשים איבדו את היכולת להיות זה עם זה באינטימיות ובקשר. התרחקנו זה מזה כל כך – עד שמצב של 'אני-אתה אינטימי' שבובר מדבר עליו הופך לאוטופיה ו'אני-הוא' מנוכר נעשה שגרת חיינו. האנושיות לא אמורה להיות ממומשת כל הזמן. היא צריכה להיות אי שם ברקע, כל הזמן – ממתינה לרגע שמישהו יהיה זקוק לה באמת. היא אמורה להיות שם כמו אגם צלול ולא כנשיקות על לחי, טפיחות על שכם ולחיצות היד והקודים של אהבה נוסח העידן החדש. האנושיות היא מופנמת יותר, נשית בטבעה. היא אינה מכריזה על עצמה ואינה מבקשת לה תארים ומחלצות – אבל היא שם כשצריך אותה. המרחק בין חוסר אנושיות ונאציזם הוא מאד קרוב, המרחק בין חוסר אנושיות ובין התעללות בחלשים הוא מאוד קרוב, המרחק בין העדר אנושיות ודיכוי מיעוטים הוא מאד קרוב – זה טבוע בכולנו. תן לאדם שהתרחק מאנושיותו אידיאולוגיה ותן לו אקדח ומדים – והופ, הוא שם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על לאהוב אנשים אחרים. זה אקסטרה, זה לא העניין בכלל, כי לאהוב את האחר זה אקט מוחצן, אגואיסטי. זה כמו ההבדל בין צחוק לבין חיוך. צחוק הוא סוחף, מטלטל, גדול, מוחצן – חיוך זה משהו העולה במפנים וקורן החוצה. חיוך זה כמו אנושיות, צחוק זה כמו טפיחת שכם או לחיצת יד. אנושיות מוקרנת מאדם לאדם באשר הוא אדם, כלפי זרים לא פחות מאשר כלפי מקורבים.

אנושיות זה הטווח המחבר, זה החום הבסיסי שדרכו הישות זורמת החוצה ומתחברת לאחר. כלומר הישות יכולה להתחבר רק דרך אנושיות, רק דרך חום, רק דרך אכפתיות.

האנושיות היא 'תוצר הלווי' הטבעי של הישות, הבאה לביטוי כחום אנושי כלפי הזולת. ואכן, כאשר הישות הפנימית אינה נגישה לנו קל מאוד להגיד: נתחבר לישות ונהיה אנושיים, אבל זה לא ככה, הנקודה היא שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין אנושיות בעולם ואין לזה כפרה. אנשים סובלים וחולים והם הולכים ונמקים מבלי שיש מי שחש כלפיהם אכפתיות אמיתית, מוקפים באנשים שלא מצליחים לתת חום אנושי בסיסי, כי הם איבדו את היכולת לתת את זה. וחום אנושי זה הדבר היחיד שאפשר לתת בהרבה מצבים. ועל מה מדובר? מדובר על זה שכשאתה סובל -אני מרגיש קצת מהסבל שלך, אתה הולך למות? משהו בי הולך למות גם כן. אתה בוכה? אני בוכה אתך, בזה מדובר. ואם בן אדם סובל וכואב ולא קורה לך כלום לידו, הפכת לקרנף, הפכת למפלצת ומכרת את הנפש שלך.

אנחנו חיים בעולם אגוצנטרי, שבו רוב הקשרים, רוב המפגשים בין אנשים הם אגוצנטריים -אינטרסנטיים, בשעה שכל מה שצריך זה לחוש איזה שהוא רגש אמיתי לגבי הקיום האבוד של כל אחד מאתנו, לגבי הסבל והמכאוב האינטימי של כל אחד מאתנו – זה הכל, רק זה וזה מספיק. בן-אדם יכול לעבור חיים שלמים ולא לדעת בכלל שהוא לא היה אנושי, כי זה לא קיים בלקסיקון שלנו, למרות שזה מצרך כל כך בסיסי. היום זה זן ניכחד, זה זן שהלך לאיבוד, זה הפך לאיזה שהוא עב"ם, אנחנו איבדנו את היכולת לעשות את זה. דברים שהם אלמנטריים – מה שכלב יכול לעשות, אנחנו שכחנו. לכלב יש אנושיות ואמפתיה בשביל כל בני האדם. אפשר לראות את זה בעיניים שלו.

כל המערכת החברתית שלנו בנויה כך שלא נצטרך לחוש אנושיות אחד כלפי השני. כל מערכת החינוך, כל הבירוקרטיה, כל הרפואה והתרופות, זה הכל תחליפים לאנושיות. זה הכל מערכות שבהן האנושיות לא אמורה לבוא לידי ביטוי; שעות הקבלה הם …, פקסים, מכתבים בדואר, טלפונים, אינטרנט, הכל בעצם נועד להנציח את הניכור בין בני האדם – עד שבעוד כמה שנים אנחנו ממש לא נדע איך להיות בני אדם אחד עם השני. זה יהפוך לדבר הקשה ביותר לעשותו.

בית מלון למשל, הוא תחליף של אירוח שבין אדם לאדם, ומדוע שיווצר תחליף? כי להתארח באופן אישי זה לא נוח, כי כשאתה מתארח אצל בן אדם יש את הפלישה הטריטוריאלית ויש את המתח של ניגוד אינטרסים, והתנגשויות של אגו – ולא רק שאין אנושיות, יש עגמת נפש. אז בתי מלון באיזה שהוא מקום זה תחליף לאירוח אנושי – כמו שתוכניות אירוח בטלוויזיה או צ'אטים באינטרנט הן תחליף לתקשורת אמיתית.

אין תחליף ולעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אכפתיות של אדם אחד -לבדידות או לצער של אדם אחר. כל עוד בן אדם לא מסוגל להבהב בתגובה למצוקות הישות של השני, שום דבר לא שווה! ובאיזה שהוא מקום במהלך החיים רובנו מקריבים את זה וזה נורא.

אנחנו חיים בעולם, שבו בכל רגע נתון -המרחק בין מה שקורה ובין רצח ואונס והתעללות הוא לא גדול. כלומר העובדה שהדברים האלה לא קורים כמעט כל הזמן -זה פלא, לאור העובדה שיש כזה חוסר באנושיות. כאשר חושבים על ההתייחסות והטיפולים שמוענקים לאנשים מפגרים למשל, אז אפשר להקל קצת על הסבל שלהם ואולי אפילו הרבה, אולם מה עם כל שאר המין האנושי? שהוא לא מפגר ושיש לו רמת אומללות אדירה ואף אחד לא קשוב לזה? יש פה הסחת דעת על ידי כל העניין של עבודה סוציאלית, בכל העניין של לעזור לנכים ומפגרים וזה לא שלא צריך לעזור להם, אבל הנקודה היא שהם הופכים לעלי תאנה, 'הנה אנחנו עוזרים' בשעה שבעקיפין זה מעניק לגיטימציה לעובדה שכל אלה שאינם מוכרים רשמית כפגועים גופנית או רגשית – חווים רעב מתמשך לחום אנושי.

לחברה יש עניין רב בקיומם של עזרות סוציאליות למיניהן, המהוות את עלי התאנה על ערוות חוסר האנושיות של החברה. גורמי העזרה הממוסדים האלה מנקזים את החום האנושי הרשמי של החברה אל הנזקקים המוכרים על ידה ובכך פוטרים כביכול את החברה מלטפל בבעיה המרכזית: חוסר אנושיות כרוני.

אנשים רוצים אהבה, רוצים, כוח, שואפים להצלחה, לשליטה בחייהם, לאושר – בשעה שאינם יודעים פשוט, כיצד להיות בני אדם.

***

"תקופת האבירות חלפה, הגיעה עת האנושיות".

צ'ארלס סמר

*

"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר

*

"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שאו

*

"הדבר המתועב ביותר מכל האימפולסים האנושיים, הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך, כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם"

אריך פרום

*

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl

diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and

sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked

Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".

John Clay's R:.D. Laing: A Divided Self, pp. 170-171

על איך להתעורר בבוקר

חלק א': ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית, מתוך: "מסע אל הישות הפנימית". גבריאל בן יהודה (רעם).
כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו בדרך כלל מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.
הכאב כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה
לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.
החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו 'ליסה העצובה' של קט סטיבנס) ולשמור עליה
כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.
החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.
כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.
אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
 

חלק ב': כיצד לשמר את הישות של הלילה

כשמתבוננים במעברים בין מצבים שונים בטבע ניתן לראות שיש להם התרחשות מקדימה, התראה כל שהיא שבאה לציין סופו של תהליך ותחילתו של חדש והעדויות לכך הן רבות; לידה – ותשעת הירחים המקדימים לה, הלילה – והערב המבשר על בואו, הקיץ – שלפניו האביב, בגרות – שלפניה הנעורים, זיווג – שלפניו החיזור והבוקר שמגיע לאחר עלות השחר.
מעניין לראות שכאשר מתרחשים שינויים שאינם באים בהתראה מוקדמת ותהליך הופעתם אינו מדורג הרי שאנו נוטים לכנותם בשמות קשים וקיצוניים שיציינו את מידת ההפתעה והתסכול שלנו מעצם המעבר המפתיע והשינוי החד שפקד אותנו. שמות כמו אסון טבע, שואה אקולוגית ומפגע סביבתי עולים בזמנים שכאלה.
אחד מהמעברים שאנו חווים בכל יממה הינו המעבר שבין שינה לערות. זהו מעבר שבין זמן של ניקוי, איזון והטענה (שמתרחשים בזמן השינה) לזמן של הכלה, עיבוד ויצירה (שאמורים להתרחש בזמן הערות).
כבר זמן רב ידוע (ע'פ בדיקות מעבדתיות) שבזמן השינה מתפקד המוח שלנו על גלי אלפא, שהם גלים ארוכים ובעלי קצב איטי כשבזמן הערות מתפקד המוח על גלי בטא, שהנם גלים קצרים ומהירים. כל מעבר מהיר וחד שבין גלי אלפא לגלי בטא משול למעבר מהיר שבין מצבON OFF ,ON OFF במכשיר חשמלי, מה שיקצר את חיי המכשיר ועשוי קרוב לודאי לגרום לקצר בתוכו פנימה.. גם אצלנו במערכת האנושית חלקים שונים זקוקים לזמני התנעה שונים ומערכות שונות במידה ולא יינתן להן זמן חימום לפני 'הנסיעה' עשויות ע'פ עיצובם או להשתנק או שיגרם להם 'קצר חשמלי' – כזה שלאו דווקא יופיע מיד על פני השטח אלא קרוב לודאי שיודחק פנימה אל תוך הגוף, ויופיע בשלבים מאוחרים יותר כלחץ, מתח, מחלות, אלימות, חרדות, הפרעות שינה ועוד.
המערכת העדינה שלנו (המכלול האנושי) חייבת את הזמן שלה על מנת להקיץ ולהתעורר אל תוך היום, כל זירוז והאצה מוקדמים מידי רק ילחיצו אותה ויגרמו לה לתפקד בתפוקה קטנה יותר ממה שהיא באמת מסוגלת.
כך מתפקד היום המין האנושי בחיי היום יום שלו מתוך מערכות סגורות שמכונסות בעצמן פנימה בשל השוק שנגרם להן בזמן ההתעוררות החדה והמהירה של הבוקר.
במשך חיינו אנו מתעלמים ממצוקתה של המערכת – זו אשר מארחת אותנו בתוכה- ומאלצים אותה להמשיך ולתפקד עד אשר מודחק לו השוק פנימה אל תוך החלק של תת המודע שלנו שבגוף עצמו. כך פעם אחר פעם יתאספו להן השכמות מהירות וחדות בתוך הגוף המתייסר שלנו עד אשר תתרחש תופעת עומס היתר, מסה קריטית תיווצר והגוף שנשא את הכאב בשקט ולאורך זמן פשוט יקרוס.
ככל שנאפשר למערכת העדינה שלנו מעברים מדורגים ואיטיים יותר וככל שנאפשר את הפעלתה באופן שוטף וזורם ללא שוקים חדים ושינויים ישרי זווית כך גם נאפשר לה לפעול באופן כולי ועמוק יותר כאשר היא משתמשת בהרבה יותר מהפוטנציאל שלה. אם תצליח המערכת שלנו לתפקד לאורך זמן בהיותה תחת השפעת גלי אלפא נהפוך אנו ל'עגולים' יותר מבפנים, רכים יותר ובעלי עומק ועוצמה גדולים בהרבה יותר ממה שניתן לשאר. מה שמזכיר את המלצתו של גיתה בעניין שימושו של הטבע כמורה לחיינו.
בתוך כל זה השפעת המעברים החדים תהיה חזקה ועמוקה ביותר אצל ילדים שהם בין היתר הפרמטר העדין ביותר לשינויים מכל סוג ותהליך החשיפה אצלם חייב להיות רך והדרגתי בשל העדינות האקוטית של המערכות הפנימיות שלהם.
על מנת לאפשר להם וכמובן גם לנו יקיצה אשר תעביר ממתיקותו של הלילה אל תוך קושיו של היום ובכך לאפשר תפקוד קולח ובריא יותר אל תוך מתלותיו של זה, מומלץ בחום להאט לאחר ההשכמה את כל התהליכים שלנו בבקר כמה שרק ניתן וככל שנצליח להאט ולהאריך בהם כך גם נעמיק פנימה אל תוך היום החדש.
למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.
במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר – התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.
מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלגן.
אז מה קורה למרבית בני האדם בבקר, חלקם קופץ מן המיטה כנשוך נחש ומסתער על היום, אחרים בוהים בתקרה מקללים את השעה, יש כאלה שעוצמים עיניים ומדמים שזה לא קורה להם. ויש כאלה שקמים כסהרורים, נחבטים בקירות, מתלבשים ויוצאים איכשהו מן הבית.
כדאי להימנע מרוב הדברים הללו. ומן הטעם הבא.
ההתחלה של משהו היא החלק הכי חשוב שלו. זה נכון לגבי מפגש בין בני אדם בו הרושם הראשוני מכריע בהשפעתו, זה נכון לגבי האופן בו מתחילים עבודה חדשה וכדומה. כל התחלה מהווה התנייה לגבי ההמשך ואיך שמתחילים כך ההמשך.
אין התחלה בעלת התנייה חזקה יותר על ההמשך מאשר ההתעוררות. מסתבר כי בשעת ההתעוררות המוח האחורי והבלתי מודע שלנו, זה שעסוק בלילה בחלומות, ער לגמרי, והשער לאגם השליו שבפנים פעור לחלוטין. כל אוצרות תת המודע שלנו – שם וברגעי ההתעוררות האלה טרם נכנסו לפעולה המודע, המסכה החברתית והלחץ המקפיאים את היצירתיות ומסכלים כל שקט נפשי. לכן זה הזמן לשאוב מן הבלתי מודע הפעור- קצת שקט נפשי ואנרגיה יצירתית שתטעין אותנו לקראת היום המפציע תוך כדי הרפיה עמוקה.
בכל אפשרות שבה נבחר לעגן את חיינו מספיק זמן ומספיק עמוק הם יתעצמו להם ויתגבשו בהתאם, זה יקרה אם נעשה זאת בפן הזכרי והלחוץ של החיים וזה יקרה גם אם נהיה שרויים בפן הנקבי והנינוח שלהם.
כאשר אנו ממוקמים בפן הזכרי של עצמנו (כמו רובנו) מדובר בחיים לחוצים ומתוחים שבסופם עשויים להתרחש התקפי לב, קרישי דם, לחץ דם גבוה וכו'. מנגד חיים המעוגנים בפן הנקבי יכולים לאפשר לנו להיות, יכולים לאפשר לנו להכיל ולקלוט ממעמקים פנימיים שהמציאות הרגילה אינה מכירה בהם.
חשוב לראות שבשני המקרים המדוברים ישנה התעצמות לאחר זמן מה אולם חיים בפן הזכרי לאחר שיתגבשו עשויים לקבע את ההידרדרות מטה של המערכת כולה באופן שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. חיים אשר מושתתים על הפן הזכרי שלנו יהיו חיים חמים, מהירים ולחוצים מאוד שישפיעו על האדם בחוסר שקט תמידי, חוסר שקט שישאף תמיד להתפרץ החוצה באופן של פעולה ועשייה. חיים אלו ישפיעו על מערכת הדם שלנו ויהיו קשורים בתוכה למערכת העורקית, (זאת המביאה חמצן ונדחפת קדימה ע"י הלחץ שנוצר מפעילות הלב), מערכת זו תהיה לחוצה, צפופה, חמה ואדומה.
לעומתה המערכת הנקבית יותר, המערכת הוורידית שקשורה יותר לניקוי הגוף מרעליו הנה מערכת דלילה וקרירה יותר שצבעה נוטה לכחול. מעניין לראות שכשהצליחו אנשים בעבר לעגן את חייהם 'בפן הכחול' של חייהם הם נקראו כפי שכבר נכתב אצילים, אנשים בעלי דם כחול..
מכיוון שהמערכת הזכרית האדומה הנה חמה ומאיימת להתפרץ בכל רגע הרי שאי אפשר לדבר על איכויות קרות, עדינות ורוחניות שיכולות לשכון בה, איכויות אשר חייבות בסיס כחול איתן. מה שבעצם נאמר פה הוא שרוחניות לא יכולה להתקיים במקום שהוא אדום וזכרי ושזה יהיה חם ולחוץ מדי עבורה לשהות שם, המערכת היחידה שיכולה להכיל ולשמר רמות עדינות יותר של קיום, של רוחניות ושל צמיחה פנימית הנה המערכת הנקבית בנו, המערכת הכחולה. מה שבהחלט מעורר סמני שאלה לגבי ההתנהלות הדתית היום ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי, התנהלות שמחד טענה לחיבור עם אלוהים ומאידך רדפה את אלו שאמונתם שונה.
כאשר אנו באים מתוך חיינו החמים והזכריים ומתדפקים בשעריה של הממלכה הנקבית הכחולה, מבקשים שתכניס אותנו פנימה אל הרוחניות שבה, אנו בעצם מגיעים עם כל מה שאנחנו מכירים, עם כל מה שאנחנו יודעים ושעליו גדלנו – מה שבעצם מאוד מאיים על הפן הנשי הכחול שבתוכנו והא עשוי להירתע ולסגת לו פנימה (וכנ"ל בקשרי גברים נשים).
כך חשוב מאוד שנאפשר סוג של אקולוגיה (כחולה), כזו שתהיה תומכת ומקשרת בננו ובין הממד החדש, על מנת שנוכל לאט לאט לספוג לתוכנו את הרשמים החדשים של מציאות שאינה מתוחה ולחוצה אלה רפויה, מציאות שהנה קולטת יותר מאשר פולטת, מופנמת יותר מאשר מוחצנת, שקטה יותר וכזו שחיה ומתהווה במחשכים ועיקרה בתהליכים של הדברים לעומת הממד שחי באור המוחצן ובתוצאה.
העומקים שישנם, החופש שאפשרי והערנות שנמצאת בפן הנקבי הנם מציאות מדומה ומדע בדיוני עבור הפן הזכרי והלחוץ של החיים שלנו.
הזמן הטוב ביותר לאפשר לאקולוגיה המדוברת למעלה להיות ולהתממש הוא בבוקר, הזמן בו אנו נקיים ופתוחים ביותר ורכים בתוכנו. זהו זמן ביניים, זמן של תפר בין היום והלילה שם הכול פתוח, עדין ורגיש יותר מזמנים אחרים.
אופן ההתעוררות שלנו בבקר הנו מכריע לגבי המשכו של היום ולעיתים שיחת טלפון אחת מוקדם מדי יכולה להרוס לנו את כל היום כולו מפני שהיא עשויה להלחיץ ולגרש אותנו מגן העדן הכחול אל הפן הזכרי. רצוי ומומלץ בבקר לאפשר לעצמנו הקשבה עמוקה והתבוננות פנימה כאשר אנו דוחים ככל האפשר כל סוג של פעילות אל המשכו של היום. הכוונה היא שתתאפשר אקולוגיה בה יוכל האדם לשהות זמן עם חייו ולצפות בהתרחשות הפנימית שלהם, וכדבריי הפילוסוף ג. רעם על מנת לאפשר לרכות ולמתיקות של הלילה לחלחל אל תוך המציאות הקשה של היום.
המעבר מחיים זכריים ורדודים לחיים בעלי אופי נקבי ועמוק אינו מעבר שיכול להתרחש בין לילה או לצורך ענייננו בין בוקר. קצבם של החיים הכחולים הנו איטי מאוד ומתאפשר מתוך שקט פנימי עמוק שיכול לאפשר חיבור רך ועדין של האדם עם חייו, חיבור זה הנו שברירי ועדין וקרוב
לודאי שיינגף בכל פעם שיעלה כוחה של המציאות וחוזקם של דפוסי העבר המוטבעים עמוק בדם שלנו.
זמן התפר, שהוא רק זמן ביניים במעבר שבין מצב אחד לשני, עשוי לארוך זמן רב עד שיתגבש באדם מרכז כובד נקבי כחול שממנו יפגוש את החיים ובכלל נראה שכאשר אנו באים מן הפן הזכרי האדום אנו גם באים אל החיים בזמן שמהפן הנקבי הכחול החיים באים אלנו.
——–
גבריאל רעם
הוסף לאתר בתאריך: 5.5.2008