ארכיון תגית: סוף

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.


——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.

 

 

החיים הם תנועה לקראת התכלותם.

החיים נוסעים לעבר כלותם, יום אחד לא נהיה – את זה כולם יודעים (אומנם לא ממש יודעים, יותר מניחים שיודעים. וגם אילו הייתה זו ידיעה ולא הנחה אודות ידיעה, עדיין זו לא ידיעה ממש, יותר ידיעה אודות הידיעה. ידיעה המטשטשת את הדבר אותו היא אמורה לדעת).

אך ישנה ידיעה נוספת, חמקמקה ועמוקה יותר; לדעת כי הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו, וכל הרגעים שהיו ויהיו- כולם חיים, מתופעלים, מתוחזקים ומונשמים – על ידי התנועה לקראת חוסר היותם.

התנאי האינהרנטי לקיומם של החיים, היא התנועה לקראת התכלותם.

ההתכלות היא המנוע של ההיות. כדי להיות, עלינו לנוע לקראת חוסר היותנו.

היותנו מונשם על ידי התנועה לקראת חוסר היותנו.

כמו נר; הלהבה והחום והאור, מאופשרות מעצם התנועה של הנר לקראת סופו. הלהבה היא הפועל היוצא של דינמיקת ההתכלות שלו.

התנועה לקראת חוסר היות היא המאפשרת את ההיות.

הדינמיקה של היש, נבנית מן התנועה לקראת האנטיתיזה של עצמו.

אך הכל כה ישנו, כה יציב, עד שהוא מסתיר את המושך בחוטים, את ההתנועה לקראת ההתכלות, המאפשרת את המריונטה של החיים.

כל עוד אנו מתכלים, יש לנו קיום והוויה והווה. ברגע שנפסיק להתכלות, נפסיק להיות. היותנו נגזר מתנועתנו כלפי חוסר היותנו.

החיים הם חוזה בלתי מותר בינם לבין התנועה לקראת התכלותם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם, 22.1.2007

קפה הילל, 09.05 מושבה גרמנית, ירושלים

 

כלי הרכב נוסע לקראת בלותו

אנשים נוסעים דרך חייהם ונדמה להם שהם עוברים בדרכם מחוזות. ומאחוריהם הותירו מקומות  ופעמיהם למחוזות חדשים
אך לא היא.
אין פניהם לשום מקום מלבד לקראת סופו של כלי הרכב עצמו.
יש כאן תעתוע; כלי הרכב רק נדמה כחולף על פני מקומות בדרכו למקומות אחרים. אך המסע היחידי הוא מסע של הרכב עצמו לקראת בלותו.
עולם מוזר, המייצר כלי רכב לא כדי לנסוע למקומות אלא כדי לנסוע אל סופם.
כך גם בעלי חיים, צמחים. כל שחי ואורגני נוסע לקראת סופו. רק מה שלא פועם בו רוח חיים, לא נוסע לסופו, אך בה בעת גם אינו נוסע לשום מקום אחר.
הכל נוצר כדי להתבלות ולפנות מקומו לתוצרים אחרים שגם הם יתבלו.
כשאנו רואים את כל העולם החי והתוסס שסביבנו. זה לא אותו עולם שהיה לפני מאה שנה. הוא נראה אותו הדבר, אך כל שהיה חי לפני מאה שנה, כבר איננו. אלה כלי רכב חדשים, שגם הם יתפוררו.
אנו חיים בהתפוררות הגדולה.
יש כאן כמה אשליות. הראשונה של יציבות. הכל נראה אותו הדבר. תמונת נוף מלפני אלפיים שנה, היא אותה תמונת נוף כמו היום. אך למעט סלעים והרים, כל הצומח והחי – הוא לא אותו צומח וחי. זה רק נראה אותו אריה, אבל זה אריה אחר. זה רק נראית אותה בוקיצה, אבל זו בוקיצה אחרת. כל יצור אורגני מככב בתפקיד זמן מה, נובל ומוחלף בשחקן צעיר יותר, שגם הוא יוחלף בהמשך. אבל לנו נראה שהכל יציב והמשכי.
והאשליה השניה, היא של פריחה וצמיחה; לכאורה  הכל נראה פורח וצומח. אך הפריחה מכסה ומסתירה את הבליה. הצומח פורץ למעלה ולצדדים, וכך מושך אליו תשומת לב, כי הוא נראה גדול ורחב וצבעוני. הנובל נופל ומתכווץ וכך נעלם מן העין, ומה שנתפס בעין, העין לא רוצה להתפס בו כי אינו אטרקטיבי למראה.  ועל כן לא שמים אליו לב. אך זה שצומח הוא גם זה שייבול. כל שצומח היום  יבול מחר.
'המטרה' של כל חיים אורגניים צומחים, היא הבליה של עצמם. הם לא צומחים לקראת פריחה. לקראת שיא של לבלוב. כל אלה הן רק תחנות בדרך. ההתחנה הסופית היא אחת: התפוררות וכליה.
כל החיים אנו חיים בהכחשה מוחלטת את עובדה דינמית זו, אך זה שם המשחק, משחק הבלות והכליה. שניהם הם המציאות של חיינו. מציאות אותה אנו מסתירים על ידי סיפורים של מסעות, גילויים וצמיחה.
סיפורים אלו, נותנים תחושה של אושר והתרוממות רוח. אך זהו אושר החוגג בביצה של בינוניות, צרות אופקים ושטחיות. בעוד שהמציאות שמסתתרת מאחרי כל זה מעניקה את מה שהם לעולם לא יוכלו להעניק: עומק ומשמעות.
גם אם הם עומק ומשמעות טרגיים.

יוני 2005

 

אנו ההולכים למות – שיר.


דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.


והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.


ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.


איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים

אל החוף – שיר

 

מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.

 

ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.

 

מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.

 

לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה וחוזר חלילה.

 

קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.

 

כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות