ארכיון תגית: סטיריאוטיפ

להתבונן ולהבין את הגוף

 

"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–

 

"Look and Listen" זה הסלוגן של שיעורי האנגלית של הטלויזיה החינוכית של פעם. אך כמה נכון.

קל להסתכל, קשה להתבונן. אך גם אם נתבונן זה לא אומר שנבין. כי להבין זה עוד יותר קשה מלהתבונן.

בעולם הסרטים והטלויזיה חוסכים לנו את המאמץ שבהתבוננות ואת החפירה הפרשנית שבנסיון להבין. שם רוקחים את הכל עבורנו, כולל ההבנות, כל שנשאר לנו זה להביע דעה, במקרה הטוב, או להגיד אם נהנינו במקרה היותר שטחי.

כולנו רואים בני אדם, אך רק ברמה של הסתכלות, המאמץ של תשומת לב מודעת מופנה כלפי המלים. כל שקשור למסר לא מילולי נתפש כסתמי, מקרי, עניין של נוחיות. בקיצור, נטול משמעות. המשמעות היא במה שאומרים לא במה שרואים. אך מה שאומרים נותן עצמו יותר בקלות למניפולציה, בעוד ששפת הגוף שלנו יותר ספונטנית ופחות ניתנת, על כן, לשליטה. אז לא פלא שאנחנו לא רוצים שיקראו אותנו כמות שאנו באמת (מה? יש לנו מה להסתיר?…), ומעדיפים שיבינו אותנו דרך המדיום שעליו יש לנו שליטה; המלים. אז התרגלנו ליחס משמעות לאספק המילולי ולהתעלם מן הצד הלא מילולי.

למה הדבר דומה? לאדם שאיבד כספו בצד החשוך של הרחוב, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי שם יש אור.

התבוננות אמורה תמיד להיות מופנית כלפי הצד החשוך, כי שם בדרך כלל האמת. (כ'שופכים אור' על משהו מיד נסוגה האמת אל הצללים, שם היא אוהבת לשכון). הצד החשוך שלנו הוא הגוף, המלים הן הצד המואר. ועל כן האמת מצויה יותר בגוף מאשר במלים שלנו. אך, כאמור, יש הסכמה שבשתיקה, שהגוף זה 'סתם', או עניין של נוחיות גרידה, וכי המלים זה הדבר האמיתי. עולם הפוך; שהרי אנו יודעים כי תמונה שווה אלף מילים, אך חיים בעולם בו: "החיים והמוות ביד הלשון".

אנו משתמשים בגוף יותר כדי להסתיר מאשר לגלות, (שלא כמו ילדים), ועוד אנו לובשים בגדים. פעם להיות חכם השבט היה לקרוא בשפת הפנים, לשים לב לתנועות שחמקו מבקרה מודעת, היום זה עניין שולי. הגוף לא חשוב, רק כשהוא עושה בעיות…

וכשאנו כבר מנסים להבין משהו מן הגוף של האדם שמולנו, היות ואין לנו נסיון, אנו נופלים בדרך כלל לכל פח אפשרי. וזה מוזר, כי למרות חוסר המיומנות שלנו בפרשנות מודעת, באופן תת הכרתי אנו מושפעים ממסרים ויזואליים ואף מגיבים להם. אך, כאמור, למרות שאנשים מושפעים משפת הגוף, קשה לומר שהם רואים אותה או שמים לב למסרים שמשדר הגוף, והתרשמותם היא בדרך כלל בלתי מודעת. וכשהם מנסים להגיע באופן מודע להערכה ולהתרשמות על סמך התבוננות בזולת, התוצאות הן בדרך כלל קטסטרופליות: רובנו פשוט לא יודעים לפענח ולפרש איתותים בלתי מילוליים – אם כי יש לנו התרשמות אמורפית בלתי מודעת.

כשאנו מנסים להסיק מסקנות אנחנו נופלים לסטריאוטיפים, הכללות, ופירושים לא מדוייקים. למשל, כסיסת צפרנים: זו עצבנות. ידיים בכיסים – מעיד על זלזול. זה לא ממש שגוי אך איבדנו את הקשר עם האמת של המחוות הללו.

האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא דווקא במה שלא נאמר. מה שלא נאמר במילים דולף החוצה באמצעות איתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים 'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. כבוגרים אנו כבר מאומנים למדי בלעטות את המסכה החברתית על פנינו ורק שרידים בודדים של תמסורת רגשית-גופנית אותנטית נותרו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק במובן מאליו או ביוצא דופן, או כשכבר סערת רגשות לא מאפשרת לדברים להיכלא בפנים יותר. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מיחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.

אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות.

אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.

כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ'בעל הבית' לאדם אחר, מסרים שלו 'בעל הבית' היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מן הקולט והוא לא יודע מה הוא משדר, – יכולים לעבור דרכו דברים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו' אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל'אמא הכרה' 'אמא קוגניציה', והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הווליום והאימפקט התקשרותי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. אלה פירושים של נוחיות שהתערמו במהלך החיים, טלאי פה טלאי שם, וחלקם הוא אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות.

ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו' אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: "חיים והמוות ביד הלשון", אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו', אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – הוא פשוט שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בת"נך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.


——————————————————————————–

מבוסס (תוך עיבוד ותוספות) על : "שפת הגוף ותקשורת אל מילולית" הוצאת פרולוג, גבריאל רעם.


——————————————————————————–