ארכיון תגית: סקסי

מין ההיה יכול להיות אחרת?

(חלק שני)


 האספקט האנרגטי.


חלק ג': הגישה האנרגטית
המין הוא אחד מן הנושאים הרגישים, הבעייתיים והמורכבים ביותר בחיינו. ולעיתים, כשבאים לנסות ולהבין משהו, יש צורך להבין אותו בדרך בסיסית וראשונית. כך לגבי המין, כי בהיות המין קודם כל אנרגיה, הגישות האנרגטיות מעניקות לנו פתח כניסה ראוי.

במערב הגישה למין היא בעיקר שכלתנית. אך במזרח מדברים רבות על אנרגיה מינית. למשל גישת הטאנטרה. במערב אנו מכירים גישות מעטות המנסות להבין את המין ועוסקות באנרגיה, למעט גישת הביואנרגטיקה שמייצגים וילהלם רייך, (תלמידו של פרויד) ואלכסנדר לואן (תלמידו של רייך).

אז מין – כידוע – זה קודם כל וראשית לכל, אנרגיות. המין הוא קודם כל אנרגיה. וזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה. ולשם כך נעזרתי, כאמור, בתיאוריות אנרגטיות מתחום היוגה והביואנרגטיקה וגם בתיאוריות של התפתחות אישית.

ונתחיל ב- 2 תיאוריות שבבסיסן שייכות ליוגה ולביואנרגטיקה, ועוסקות ביחס למין על פי זרימת האנרגיה בגוף, ולפי החשיבות היחסית של אברים בגוף. המדובר על תיאורית הצ'אקרות – ברפואה הסינית, וביוגה. הן 'מסודרות' (יש שבעה) מנמוך לגבוה, כשלמטה מרכז או צ'אקרת המין, ולמעלה – מרכז החשיבה והשכל, ובמרכז – צ'אקרת או מרכז הרגשות. גם בביואנרגטיקה, שראשי הוגיה היו, כאמור, וילהלם רייך ואלכסנדר לואן – המדובר על זרימת אנרגיה מלמטה למעלה, כשלמטה היא מינית, יייצרית וגסה, ואחר כך הופכת לאנרגיה רגשית גסה, (בטן) ואחר כך לאנרגיה רגשית מעודנת (חזה וצואר) ואחר כך לחשיבה (ראש).

מתחת לבטן התחתונה – מדובר על אברים שבעיקר מפרישים פסולת שמנוקזת מפלגי הגוף היותר עליונים, בעוד שהראש אמור לקלוט אנרגיה ולעבדה למחשבות, ואילו חלקי הגוף המרכזיים, מעבדים, מסנתזים, את האנרגיה החשיבתית (מן העולם) ביחד עם העצמיות והפסיכולוגיה האישית – דרך מתווך הרגשות (ששוכן כאמור) בחזה ובבטן.

כלומר, בצורה גסה, שבעת הצ'אקרות של היוגה, או זרימת האנרגיה בביואנרגטיקה – מדברות בעצם על שלוש חטיבות בסיסיות של אנרגיה כשכל חטיבה ממוקמת באזור מסויים המוקצה לה בגוף; אנרגיה חשיבתית – בראש. אנרגיה רגשית – בצואר ובחזה ובטן עליונה, אנרגיה מינית – אגן ובטן תחתונה. (ניתן לגם לדבר על 4 חטיבות, שאז הראש נותר לחשיבה, האגן – למין, והחזה והצואר – לרגש, אך הבטן מאגד את שתי המחוזות שלו שסופחו על ידי הרגש (בטן עליונה), ועל ידי המין (בטן תחתונה) ומקים לו חטיבה משל עצמו וזו חטיבת היצרים והדחפים).

מי שעוד מתייחס למרכזי האנרגיה הוא גורדייף ויחד עימו תלמידו אוספנסקי ששייכים לדרך של התפתחות אישית שנקראת: 'הדרך הרביעית'. בספרו: "בחיפוש אחר המופלא" הוא מדבר על 5 מרכזי אנרגיה בשינוי קל; (שם, עמ' 65, 66, 117, 127)

במקום יצרים ודחפים בבטן הם מחלקים אבר זה לשני מרכזי משנה; מרכז מוטורי, (שם, עמ'121-127, 209-210),– בבטן התחתונה, מרכז אינסטיקט – בבטן העליונה והמרכזית, ואחר כך הכל דומה; רגש (שם, עמ' 275-277) בחזה, ומרכז חשיבה (שם, עמ' 121, 127, 209, 252) בראש, ומין באגן (שם, עמ' 273-277).

אוספנסקי יחד עם אחרים, (אך במידה פחותה של חריפות) טוען כי כל מרכזי האנרגיה הללו – לא עובדים נכון. לפי תיאוריה זו הדרך בה אדם חי כיום עם מרכזי האנרגיה שלו – אינה נכונה, רוב המרכזים לא עובדים עם האנרגיות הנכונות, מרכזים 'גונבים' אנרגיה ממרכזים, ואנשים חושבים עם אנרגיה מינית, ועושים מין עם מחשבות, ומרגישים עם מחשבות וכו', בלגן אחד גדול.

אך ראשית, כיצד זה היה יכול להיות מנקודת מבט של איך זה היה יכול וצריך אולי להיות? ובכן, מרכז המין, כמו אברי ההפרשה, אינו עובד ביחד עם שום מרכז, אלא מפריש למטה, כלפי האדמה, פסולת אנרגטית, שאם תעלה למעלה כלפי הרוחניות של הראש – עלולה להתערב בעבודה העדינה של הרוחניות. לפי הגישה ההתפתחותית, המין היה צריך לעבוד כצינור פריקה, בעוד המוטוריקה והיצרים והדחפים של הבטן – הם מעין מנוע פיסי שמניע את הגוף, בהתאם למוטיבציה שבאה מן הסינרגיה המשותפת שבין הרגש (לב) לשכל (ראש).

ואחד הדברים הראשונים שהממסד עושה כדי לשלוט על חייו של היחיד ולגייסו למסגרת בה כוחו יתועל לטובת הכלל, הוא להפריד בין השכל לבין הלב, אך ההפרדה שונה אצל גברים ונשים; אצל נשים הלב מחובר לאברי המין, ואצל הגברים השכל מחובר לאברי המין. ואצל שני המינים, מרכז אחד יוצא כמוצא אל מחוץ לתחום, מבוטל כמעט אפשר להגיד. לפי גישה זו, אצל גברים המרכז שנמחק הוא מרכז הרגש, ואילו אצל נשים מרכז החשיבה. כמו החיבור בין הלב ואברי המין אצל נשים הוא תוצר של השגחה פטרונית של ההורים שדואגים שלא תענקנה את מיניותן המלבלבת יותר מידי בקלות, בעבור כתפיים רחבות או שיער מטופח, וזאת על ידי כך, שמעכשיו, (לאחר הפיקוח המיני של החברה) המיניות כבולה בשלשלאות ללב, ואם הלב לא הולך שבי המין אסור ולא יכול לפעול. המרכז היותר גבוה, הרגש מושך אליו את המין ולא נותן לו לפרוק חפשי. ומי אכן לא שמעה את המשפט שמופנם היטב ש-'מין לא עושים ללא אהבה'. אך האמת היא שמשפט זה ובכלל החיבור בין הלב למין אצל נשים, הוא בעיקר בגלל שיקולים של קניין ורכושנות, (של הגברים כמובן). אך כאן העוול כבר הוא כפול; כי כשמחברים את הלב ואברי המין, הלב לא יכול להמריא בגלל משקלן המושך כלפי מטה של האברים המיניים הכבדים, הוא לא יכול לפנטז ולהסחף. והמין – רוצה למטה, פורקן, להוציא, הוא נמשך לאדמה, אך כשהלב מחובר אליו, והלב רוצה להמריא – המין לא יכול לפרור. ואז המין מתוסכל והלב מתוסכל.

אצל גברים –כאמור – זה לא כך, אצלם השכל נקשר למין, (והלב מודחק למחסן של התת תודעה והתת הכרה), ואז כשהשכל קשור למין – השכל מקבל את האגרסיביות והחומרנות של המין, והמין מקבל את הערמימויות המניפולטיביות והפיקחות של השכל.

ואיך היה יכול להיות על פי גישות אלו? שהמין היה יכול להיות מחובר למרכז האינסטינקטים, ולעבוד מתוך משיכה דחיה חייתיים, בלי ליחס לזה משקל רגשי (נשים). ובלי שהמין יתופעל על ידי אסטרטגיות משוכללות של מנכל על (גברים).

ואז השכל והרגש יעבדו יחד, ואז תהא הרמוניה בין גברים לנשים ולא מלחמה, ואז השכל והרגש ביחיד יצרו סינרגיה והידע המופנם מן העולם לא יקבל גישה שהיא רק שכלתנית – מן הגברים, וגישה שהיא רק רגשית מן הנשים.

גבריאל רעם.

1.3.2003

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

מין ומיניות ללא כחל ושרק.

נושא זה הנו בעייתי ביותר. החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים; מצד אחד בולמים ומעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל'טאבו'אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו'טאבו'אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים.

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש.

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה..

 

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד יחסי מין מזדמנים לרווקים/ות, ויחסי מין מוסדרים במשפחה. אז אם זה במשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. אבל מה המטרה של החברה בבלימת האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת למסחר ולתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי הכלכלה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה.

בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. לפי מחזוריות ביולוגית, אצל האדם זה כל הזמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר.


עניין המיניות מסובך יותר אצל נשים. וחלק נכבד מזה הוא בגלל שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שידאג להן. הן משתדלות לא לקיים יחסי מין עם גבר שאינן יכולות לאהוב, וזה נובע בעיקור, מפחד מנטישה, שנובע מדימוי עצמי נמוך, שנובע בעיקר מיחס החברה כלפי נשים. .

וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. הקשר הזה בין אהבה ומין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

אם החברה לא הייתה גורמת לכזה חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה – לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית.

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא. הנורמה הזו היא מלכודת.

אך עם זאת קשה להגיד שזונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, וזאת מכיוון שהן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. שהרי אחרת היא פוגמת, מטשטשת ומקהה את רגישות המערכת של עצמה. אבל הרי אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו…

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים למדי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס.

המין הוא פורקן, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זו תקשורת. אפשר לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים: "איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי". אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. והניכור עוזר לחוויה המינית. מעצים אותה. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. ותקשורת מורידה את חומת הניכור. מיניות משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין. אולי תהיה בו פחות פנטסיה, אבל יהיה אנושי יותר.

אמנם החומרים הכתובים כאן הנם אולי רדיקלים מעט, אבל אנחנו (החברה האנושית), סיבכנו את המיניות. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה בעיקר גלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי: emotional security . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה של האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא 'דפוק וזרוק' או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.


המסרים מן החברה מסבכים מאוד את נושא המיניות אצל נשים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה לאיבר המין של התינוק. הוא סימן לכך שהדת השיגה אותו, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית, self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך זהself concisenes ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות למה שקורה אצלך self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה self awareness : "מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?". מודעות מבפנים החוצה זה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?", וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

מיניות, הולכת השולל הגדולה.

                                                   (מתוך שיחה עם ס.)

אתחיל באנקדוטה, אתמול ציפיתי בבי בי סי פריים, בתכנית ותיקה ואהובה בבריטניה: 'מאסטר מיינד', שזה מעין חידון למתקדמים, ושם מישהו בחר בנושא: "שערוריות בפרלמנט", ושאל אותו המנחה, לאחר מכן, למה אנשים כל כך מתעניינים בשערוריות בפרלמנט, ותשובתו הייתה: בגלל סקס. (רוב השערוריות הן על רקע מיני, בדרך כלל). דוגמה נוספת, לאחרונה התעורר עניין עצום בתכנית: 'הישרדות', ומדוע כל כך? גברים ונשים צעירים עם גופות חטובים, בטבע הפראי, עם בגדי ים מינימאליים – סקס. למעשה זה מה שמעניין בני אדם יותר מכל. כך בקשר לעניין כלפי חוץ, וכלפי פנים, כל נושא הדימוי העצמי של האדם נשען בעיקר על שביעות הרצון שלו מן הציפיות שלו באשר ליחסי המין שלו. או ההגשמה המינית שלו.

הייתי אומר ששמונים עד תשעים אחוז מאיך הבן אדם מקבל את עצמו ואיך הוא מעריך את עצמו -קשורים ותלויים בשביעות הרצון שלו מן ההצלחה המינית שלו.

וכאן באה הנקודה הבאה: כמעט אף אחד לא מרוצה מהמיניות שלו אבל כל אחד בטוח שזה הדפק האישי שלו.

המיניות אמורה להסב לאדם קורת רוח, אך למעשה היא מסבה לו יותר מורת רוח .

מורת רוח זה תשעים אחוז וקורת רוח ה עשרה אחוז. ומה שחי בשמונים אחוז שמפרידים בין המורת רוח לקורת רוח זה פנטסיה.

וכך אנשים חיים עם שביעות רצון של עשרה אחוז, אבל הבן אדם מאמין שמגיע לו 90 אחוז של קורת רוח, אז הוא מגשר על הפער בפנטסיות ומשאלות לב (Wishful thinking). או בא בטענות לעצמו או לפרטנר. אבל הרעיון העיקרי שאני רוצה להביע כאן הוא: שהיחס של האדם למיניות של עצמו לא קשורה כלל לפסיכולוגיה שלו לגבי המיניות, או לתאבון המיני הפרטי שלו, זה קשור לשטיפת מח חברתית, החברה בעצם יוצרת סוג של דת אצל בני אדם שזו הדת המינית, והיא אומרת להם: " נכון, אתם סובלים והחיים שלכם לא מאושרים ואתם עובדים קשה ויש לכם מריבות… אבל אתה תפצה את עצמך על כל זה בחגיגה המינית. ואנשים אכן מצפים שזה יקרה, ואז או שזה לא קורה ואם זה קורה זה די מאכזב ביחס להבטחות שקיבל ולציפיות שפיתח. וזאת משום שהמין זו הולכת שולל אחת גדולה, מנפחים את זה מעל ומעבר לכל פרופורציה, (אלא אם כן מישהו מכור לזה ואז הוא מפיק מזה הנאה התמכרותית).

סקס הוא גירוי, אמנם מגה-גרוי, אבל בכל זאת, גירוי. הגירוי עצום וכשמגיעים לזה, אז אף אחד לא מודה שאולי המלך לא ממש עירום, (שהרי הנאה בכל אופן יש כאן) אבל הלבוש שלו לא משהו. ובכל אופן זה לא עומד בפרופורציה להבטחות ולציפיות.

לאחר מכן ישנה השתוקקות מינית שנבנתה עד לרגע זה והיא דורשת פורקן ומימוש. הסקס עצמו הוא, אקט מכאני, שמעצים את הגירוי עוד ועוד עד שמגיעים לאיזושהי התפרקות של אנרגיה שגורמת לתענוג של כמה שניות.

אין במיניות בשורה גדולה ולא תהיה בשורה גדולה. המיניות החזקה ביותר חוגגת ברגע שהזרות של בן אדם שאתה לא מכיר הופכת לזרות של אינטימיות מינית. אז המיניות נמצאת בשיאה. בקו הגבול שבין זרות להפלת המחיצות. הרגע של הכיבוש או ההיכבשות. שמסומל יותר מכל ברגע של הורדת הבגדים. אתה פוגש משהי בספריה שלום שלום ולאחר שעתיים אתם במיטה. זו הפנטסיה המינית האולטימטיבית. הרגע הזה של הורדת הבגדים וידיעה שהולכת להיות חדירה, הוא רגע של סיפוק עילאי, ורגע של ניתוץ נורמות חברתיות- אכילה מהפרי האסור. אחרי הרגע הזה זו ירידת הריגוש כל הדרך עוד ועוד ועוד.. השיא נמצא במפגש בין זרים והורדת הבגדים מהרגע הזה והלאה זה הולך ויורד.

אבל מה קורה בחדרי המיטות? אנשים רבים בחדרי המיטות שלהם עורפים לעצמם את הראש ולבני/בנות זוג שלהם בגלל איזושהי מוסכמות חברתיות שאמרות אתה צריך לחוות איזו חגיגה מינית פראית ואם אתה לא חווה אתה משוכנע שלך או לבת זוג שלך יש בעה. הגדיל לעשות פרויד, שאמר שכל הפסיכולוגיה שלך נובעת מבעיות מיניות וכל הבעיות המיניות שלך נובעות מהפסיכולוגיה שלך. הוא קשר קשר גורדי http://tinyurl.com/54w4pz

שיהיה קשה לצאת ממנו, אך הקשר הגורדי הזה צריך להיות בין המיניות לבין הסוציולוגיה, לא בין המיניות לבין הפסיכולוגיה.


הגירוי עצום ומתעצם בכוח מה שהחברה משדרת אודות המיניות ליחיד. הכל ספוג מיניות, ספוג גירויים מיניים והבטחות מיניות. אך אין פרופורציה בין גודל וכמות הגירויים ובין מימושו. הדרך היחידה לגשר על הפער הזה זה לקיים יחסים כל פעם עם בן/בת זוג חדשה. אבל גם זה יורד בסופו של דבר, הכי פחות מיניות יש במערכות יחסים קבועים, כי המיניות היא בשיאה כשיש שבירה של מחסום, שבירה של גדר, אכילה מפירות אסורים, ברגע שהפירות מותרים כבר אין גירוי.

כולם מעמידים פנים לגבי המיניות שלהם, וכולם מאוכזבים, אבל לא רוצים להודות בזה. כי הם לא רוצים לצאת ככאלה שחיים בפספוס מיני בשעה שהיתר מעמידים פנים שאצלם הכל בסדר. יש כאן העמדת פנים אחת גדולה. יש סיפור שמתאר את זה:
שני אחים הגיעו לבן מלך לארוחה, והיו רעבים מאוד. תוך שהם ממתינים לבן המלך שיגיע, שהם מסובין מסביב לשולחן אחד מהם לא התאפק ושלח כף אל מחית צהובה. שם אותה בפה והתחיל לדמוע מהחרדל החריף. שאל אותו אחיו, למה אתה בוכה אחי?
חשב ואמר לעצמו, למה שרק אני אדפק, וענה לו, התעצבתי כי נזכרתי בחבר שלי מאוד טוב, שטבע בנהר לפני כמה חודשים..
לא חשד האח השני ולקח כף עוד יותר גדולה אל פיו. והתחיל לבכות גם הוא.
שאל אותו האח הראשון, (בלעג) למה אתה בוכה אחי? ענה לו, אני בוכה כי אני מצטער צער גדול
על מה?
על כך שלא טבעת איתו בנהר..

לכולם יש סקס דפוק ואני לא אגלה כדי שהם לפחות יסבלו כמוני, ואולי הם חשבו שהסקס שלי הוא על הכיפאק. למה שאני אהיה הדפוק היחידי? אז כולם ישקרו את כולם. המוסכמה היא שהסקס צריך להיות אחלה ואם הוא לא אחלה אז יש בעיה. לא מדברים על זה, והכי חמור, לא מדברים על זה בתוך הזוגיות עצמה. כי הצבעה על בעיה, תביא לפיצוץ אדיר, כי כל הדימוי העצמי של כל אחד מן השניים בנוי על זה.

אז מצד אחד יש את המוסכמה החברתית שהסקס צריך להיות אחלה, מצד שני אני לא יכול לספק את זה עם בת זוג קבועה, וגם אם אני מצליח לעשות את זה- אז גם זה דועך.. זה המיתוס הגדול.. הברווז הגדול..
הנאה מסקס קשורה ליכולת לקיים סקס עם בני זוג בעלי משיכה מינית משמונה והלאה. ועל כן מי שנהנה בדרך כלל מסקס אלו אנשים עד גיל 25 ושרמת המשיכה שלהם היא מ 8 ומעלה. כל היתר מקבלים את השאריות.

צריך להוריד את המסכה מעל המיניות…

זה גירוי שגדל למימדי על, שתפח מעל ומעבר.. הרוב זה בלון מלא בפנטסיה. .כולם מפנטזים, כולם משתוקקים, מקוים, חולמים על עוגות שוקולד עסיסיות, אך מסתפקים בחתיכות לחם יבש משלשום.

וכאן נשאלת השאלה: איך הגענו למצב הזה? שהכל סובב סביב זה, אבל בפועל, בחדרי חדרים, זה בלון ללא אויר? האם תמיד זה היה כך? האם הגירוי המיני התעצם? האם החברה יותר שוטפת את המוח בנושא הזה?

המיניות בבסיסה היא דחף ביולוגי שהושם בנו על ידי הטבע, שצופה בהרבה שכבות של הנאה כדי שיהיה לנו מוטיבציה לקיים יחסי מין ולהמשיך את המין האנושי. אבל החברה לקחה את הדבר הזה והעצימה אותו ורתמה אותו לצרכיה והיות שזו חברה שבבסיס שלה היא מכורה לגירויים, עובדת על גירויים ועל המערכת הכי נמוכה, זה ברור שסקס יהפוך בעצם לאליל בחברה הזו. החברה לוקחת את האנרגיה המינית הזו, ורותמת אותה לצרכיה.

הרחבה של נושא תיעול המיניות לצרכים חברתיים בסיפרו של מישל פוקו: תולדות המיניות הרצון לדעת – http://tinyurl.com/f9yqm

לסיכום: השאיפה הגדולה ביותר של אדם תודעתי צריכה להיות שהוא יהיה מסוגל לדבר על המיניות באופן חפשי עם הפרטנר שלו, מה שלא קורה. ולתקשר את המיניות, בדיאלוגים, אבל בדרך כלל זה לא קורה, כל אחד לוקח את השני בתור אובייקט. וברגע שנפתח דיאלוג אמנם נפתח פתח חדש, אך המלכודות כאן הן גדולות , זה נושא מאוד טעון וזה אזור מאוד טעון ובעייתי, לא לחינם אף אחד לא מדבר על זה, אנחנו עושים סקס אבל אף אחד לא מדבר על זה, זה מטורף בעיני, אנשים יודעים שאם הם ידברו בסקס על מה קורה להם יתפוצץ המוקש הראשון מוקדם. זה נושא רגיש וטעון.

גבריאל רעם, 21.5.2008

חידת הקוטביות הנשית, חלק ב'.

(חידת המיניות הנשית)


האישה היא פלוס ומינוס והבעיה היא שהאישה לא מסוגלת לתפוס את עצמה כמינוס ופלוס. היא יכולה לתפוס את עצמה או כמינוס או כפלוס. הגבר לא רוצה שהיא תתפוס עצמה כפלוס ומינוס, כי אז זה אומר שהיא יותר חזקה ממנו, לכן הוא תופס אותה כמינוס ואז הוא אומר לה: את לא בסדר פה ואת לא בסדר שם…" ואז היא לוקחת קוטב אחד על חשבון הקוטב השני. קוטב אחד של האישה זה הנפש והשני זה היצר. לאישה יש נפש יותר מאשר לגבר, אך גם יותר יצר מאשר לו. ושני הדברים הללו בתוכה נמצאים בקונפליקט. בדרך כלל אישה מתביישת ביצריות שלה, ואז היא אומרת שמוטב שהיא תמשך לעיניים שלו וכו', אבל זה לא עובד, כי אם היא לא עברה אל רמת התודעה שלה, היצריות היא שחזקה יותר מהנפש. אבל אז היא מתביישת ביצריות של עצמה ואז היא מפתחת דימוי עצמי נמוך.

וכך כל הנשים קוטלות עצמן. לא מסוגלות לקבל את העובדה שהן טיפוסים יצריים וברגע שהיא פוגשת את היצריות של עצמה היא קוטלת את עצמה. הגבר רוצה שהיא תקטול עצמה כי היצריות של האישה מפחידה אותו והוא לא מסוגל לטפל בזה.

הדרך הרגילה לתפוס את האישה, היא שאם היצריות שלה יותר מפותחת מן הנפש אז היא ברמה נמוכה. אך שני הדברים הולכים ביחד, וככל שהנפש יותר מפותחת כך גם היצריות.

והחברה מעוניינת שהאישה תעשה את ההפרדה בין הנפש ליצר. שהיא תדכא את היצריות של עצמה. כי יותר מדי יצריות לא מאפשרת לחברה לתפקד, זה משבש את הגלגלים של החברה.

כשהאישה נמצאת ברמה נמוכה, היא לא מסוגלת להתחבר לנפש שלה ואז החברה מאפשרת לה תחליף נפש. ותחליף הנפש זו המסכה של האישה המהוגנת. זו שאמורה להמשך לאישיות שלו, להשכלה שלו ולא לגופו. החברה מספקת מעין תחליף מזויף לנפש. האישה עם המסכה החברתית נראית מבחוץ כאילו היא כבר הגיעה לדרגת התפתחות אישית שהנפש שולטת בה. אך מבפנים היא מרוקנת מנפש וחסומה לגבי היצריות של עצמה.

אישה יצרית שמתחתנת עם גבר משכיל, בעצם משקרת לעצמה. כי היא מתחתנת עם מישהו שלא מתאים לה וזה לא אמיתי, הולכת עם המסכה החברתית.

החברה רוצה שהאישה תהיה במקום שבו לא תוכל לקבל את שני הקטבים של עצמה והתקווה היחידה לנשים זה להתפתח לרמה נפשית שבה היצר לא יהיה דומיננטי. שמה שיהיה דומיננטי זו הנפש שלה. שהכוח של היצר יזין את הנפש. זאת התקווה היחידה של הנשים ואז הנשים יוכלו להשתחרר מהמסכות החברתיות ומהתביעות החברתיות. התקווה היחידה עבורה זו צמיחה פנימית.

ואז היא במצב שהיא כבר לא עבד ליצר שלה, היצר מתעל את הנפש. הנפש חזקה, התודעה חזקה ובוערת ואז היא יכולה לצפצף על הדומיננטיות של הסטיגמה החברתית.

אישה שאין לה נפש של עצמה, מצויה במצב שבו יש לה שתי אופציות: או שהיא יצרית או שהיא מפחדת מה יגידו עליה אנשים. וזאת המלכודת.

למעשה הנשים הרבה יותר חזקות מגברים. אבל זה הפוך לגמרי ממה שהחברה משדרת. היא משדרת שהאישה יותר חלשה והיא גם עושה אותה לכזו. אנו רגילים לחשוב כי לגבר יש יותר תשוקה מינית, אבל לאישה יש הרבה יותר תשוקה. את התשוקה אצל האישה הרבה יותר קשה לעורר, אבל כשהיא מתעוררת אז אי אפשר לעצור אותה. אצל הגבר זה מתעורר מהר ומיד הוא מסופק וזה נגמר. את האישה קשה לספק, אבל המיניות של האישה היא הרבה יותר עמוקה.

החברה מלמדת את האישה שאם היא לא מאוהבת במישהו אז היא גם לא יצרית כלפיו. האמת היא שהאישה הרבה יותר מצפונית ומוסרית לגבי המיניות שלה מאשר הגבר. רק שגם המצפון וגם המוסר שלה מגיעים מהחברה. בתוך תוכה לאישה לא אכפת, אך בגלל החברה היא פוחדת מהמיניות של עצמה, כי היא יודעת שאם היא תיתן לזה מקום זה יהיה יותר חזק ממנה. גם הגבר פוחד מן המיניות של האישה. המיניות של האישה היא כמו באר, אתה מסתכל למטה ולא רואה את התחתית. לאישה אין בעצם מושג מה טמון בתוכה מבחינת פוטנציאל מיני.

גבר שמעורר אישה, מרוצה מכך שהוא הצליח לעשות זאת. אבל זה לא הוא, הוא בסך הכול הביא את הניצוץ להדליק את הפוטנציאל המיני העצום שמצוי שם.

הקשר בין ההתקשרות הרגשית של האישה לגבר ובין המשיכה המינית שהיא חשה כלפיו, זה בעיקר פרי של התניה חברתית.

כשהאישה מקיימת יחסי מין עם גבר, היא חשה שהיא נקשרת אליו מינית. הסיבה העיקרית זה דימוי עצמי נמוך. כלומר: "אני מקווה שהוא לא ינטוש אותי ולא יעזוב אותי לבד עכשיו". כלומר היא מנסה להשיג ביטחון לגבי הקשר דרך הרגשות. הגבר כמובן רוצה להאמין שזה קורה לה בגלל שהיא חוששת שלא תמצא מישהו טוב במיטה כמוהו.

כלומר, הקשר הרגשי נובע מדימוי עצמי. הסיבה למה נשים מתאהבות בגברים היא כדי לקבל בטחון רגשי. ואלה הגברים והחברה שבכלל מביאים את האישה, מלכתחילה, לחוש חוסר בטחון רגשי. כי הם לא נותנים לאישה אישור. הם מזינים בה את הפקפוק העצמי, גורמים לנשים להתבייש ביצריות שהן חשות.

המין האנושי רומס את הנשיות, אך כשהוא עושה זאת הוא גם רומס את התקווה של עצמו, כי התקווה היא רק בנשיות, צמיחה זה רק נשיות, לידה זה רק נשיות, חיים חדשים זה רק נשיות. אם המין האנושי יהרוס את הגבריות, הוא לא יהרוס עצמו, אך אם הוא הורס את הנשיות, הוא הורס את עצמו. גבר לא יכול לתת חיים, אישה זה נפש, אישה זה מיניות, אישה זה חיים.

גבר זה תודעה, גבר זה עוצמה גבר זה כושר ביצוע. והנשים מודדות עצמן לא בהתאם לכושרן לצמוח, או לתת חיים לגבר, אלא בתאם לפרמטרים גבריים טהורים, כמו כושר ביצוע וכו'. הנשים מודדות עצמן בהתאם לכושר הביצוע ואז הן תמיד יוצאות עם דימוי עצמי חסר. הנשים שופטות עצמן דרך קריטריונים גבריים. העולם נע לפי קריטריונים גבריים, וזה עצוב.

העיוות הוא שנשים יורדות על עצמן יותר מדי וגברים לא עושים זאת לעצמם מספיק…


——————————————————————————–


גבריאל רעם

29.11.2004

 

כוח הסקס


* "אף פעם זה לא הזמן הנכון".


* "בריאות האישה מתדרדרת ככל שמתקרב זמן הסקס ומשתפרת ככל ששנתך

עמוקה יותר".


* "אם זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, זה כנראה המצב".


*"זמינות היא עניין של זמן. ברגע שבו אתה מתעניין, זה הרגע בו

הן מוצאות מישהו אחר".


* "כל פעולה חביבה גוררת תגובה לא-חביבה".


* "סקס הוא תורשתי. אם להורים שלך לא היה את זה, סביר להניח שגם

לך לא".


מתוך: 'חוקי מרפי'


——————————————————————————–

איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה, המתחיל באזור החלציים, שולח ענני ערפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא הפשוט ביותר או ראש המדינה. ואין איש, אין איש, או אישה, שהכוח הזה פוסח עליהם. לא גיל, לא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכוח הזה, כוח המין; מתפרע מן החלציים ואין אור אדום או צהוב. רובנו חיים עם כוחות הגרילה הללו, המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו- וקצרה ידנו… ולרב שבים הכוחות לבסיסם -שמתחת לחגורה- באין כיבוש או באין כובש. לכאורה, נושא הסקס הינו מתירני ביותר כיום, ועם זאת, עדיין מלא ביותר בעכבות. אכן, הכל עושה עיניים והכל מבטיח. ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים. ועם זאת ולמרות כל החגיגה המתירנית הזו כביכול – אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררות הפרסומות, התלבושות והסרטים – ובין אפיקי הפורקן. טבעו של הסקס שהוא פורץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא, והשגרה וההרגל מרדימים את טבעו. אך החברה הזו שלנו משגעת את יצר המין, כל הזמן וכל פעם מחדש – עם רמיזות מפה ועד הודעה חדשה. ועם זאת – באותה הנשימה כמעט – היא מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו – בצינוק הצר של הנורמה החברתית 'זה לא יפה להתנהג ככה'( היוצרת עכבות ומעצורים – ביחיד – בעיקר אצל נשים( בדרך למוצא הטבעי של הסקס הראשוני. שלא לדבר על מוסד הנישואין, שבעצם טבעו יוצר הגבלה ומחסום על יצר המין. אמנם פה ושם שומעים על בגידות, אך האזרח השקט והפעוט, המאבד עם כל שנה שעוברת את כח המשיכה הטבעי שהיה לו לפני החתונה – לאחר שניים וחצי נסיונות כושלים ועלובים – נותר כלוא במוסד הנישואין המסורבל, המשמים ונעדר המיניות הממסד, כמובן, יטיף לרענון התשוקה המינית בתוככי מוסד הנישואין על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכוח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שרק יכול לבוא עם החידוש והריגוש הראשוני, זה המצוי בשדות הזרים וכל שנה שעוברת רק מחזקת את הבריחים על דלתות המיניות של

הנישואין.

כוח הסקס. ואין איש ואין אישה החסינים בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול, הפיתוי הגדול ועל כן כל הזמן על דל שפתנו ובמוחנו  משתוללת סופת הסקס, כל שניה שעוברת – כפסע בינה ובין פורקן מיני עם עוברי/עוברות אורח מדיפי רמזים ואיתותים מיניים. ואין לנו פורקן ואין לנו הקלה, לא בימים ולא בלילות, לא בבגרותנו ולא בזקנתנו.

ומה היה קורה לו החברה הייתה מבטלת ומסירה חלק מן האיסורים החברתיים הללו על המין? הדעת נותנת כי אז לבטח כל העולם היה כר השתגלות אחד ענק. אך האמנם? האמת היא, שלו זה היה אכן קורה – כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזו הייתה קורסת… כי הסוד הוא שככל שמתעורר כוח הסקס ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים אך לא בא אל פורקנו – כן גובה החברה דיווידנדים שמנים יותר. הכיצד? ובכן ה'דלק' של עסקי העבודה והפיריון שלנו הוא כח הסקס, כח המתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה. )ראו בהקשר זה את סיפרו של מישל פוקו: "תולדות המיניות", יצא בעברית(, וככל שהכוח הפוטנציאלי יהא או יעשה אינטנסיבי יותר – כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהא חזקה ותועלתית יותר. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים. אך זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית – אנו. כי שלא כחזירים – שצריכים למות כדי להיות מתועלים – אנו חיים, ותוך כדי מהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזו של האנרגיה המינית -לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא: כריש שהריח דם ואחר כך נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי. כך אנו עם כח הסקס שבנו .למעשה כל צירי ומיסבי החברה הזו עובדים על אנרגיה העצומה הזו, אנרגיה מינית. כך שחלילה לה לחברתנו מלתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה מלחדול מלעורר אותו באלפי דרכים סמויות יותר וסמויות פחות. ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומדברים בעיקר מדברים, על-סקס, סקס סקססקסקסקסקס…

מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבואים נהפך עבורנו למיסטיקה, לקושי ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות כל הזמן. מתחת לגיל הנישואין מועטות החוויות המיניות מחמת חסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חוסר האטרקטיביות האישי המתעצם מדי שנה, שלא לדבר על גדר הנשואים העבה, שמציבה איסור וקושי – גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. ובינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים- מטופחים ומתעצמים כל הזמן – על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובוקטיבי ומבטי עיניים -שלבסוף לא מתממשים לכלום. כי מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. התחושה היא שכולם עושים את זה חוץ ממך, בשעה שרק קומץ קטן בעל קסם אישי או סטאטוס חברתי ונתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה. כמעט אף אחד לא יודע איך לגשת לעניין, איך להביע עניין מיני. רובנו ילדים בני שלוש בעניין, בורים באמנות החיזור, ההקסמה והריכוך. מאוד לא מלוטשים בתחום הזה, עילגים להחריד. ובהעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של עניין מיני – הוא נדחף אל מתחת לשטיח הגופני; ובא לביטוי בשפת גוף המלאה במתחים מיניים. כך שבכל מקום ובכל זמן – האוויר מלא וטעון בסקס, כאוויר טעון בחשמל סטאטי בטרום פרוץ סערת ברקים. וזה קיים בכל מקום, ממש בכל מקום; במעלית במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, וכולם מתאמצים להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראש. כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענקי התלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים לא מחלישים, חלילה את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה כמו חמורים, תלוש המשכורת שלנו טעון ונוטף מיניות… ריצה כמו עכברושים במעלה מסלול הקריירה ורחרוח כמו כלבים בקניונים ענקיים – כל זה נעשה עם עודף האנרגיה המינית הזו. ושם, בעבודה, ברחוב ובקניונים – אנו גם פורקים את המטען העודף, אך שם גם נטענים מחדש, כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף. כולם לחוצים! כולם מגורים מינית והפורקן הוא מזערי ביחס לעוצמת הטעינה.

לסיכום: כח הסקס. כח שהתעצם מעל וממעבר לפוטנציאל הטבעי שלו. ולאחר שתפח למימדי מיתוס -הוא נשמר על אש גדולה, כדי שהמיתוס יוותר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטוסטרדת התעשייה והמסחר של התרבות הזו. כולנו משוכנעים כי אנו חיים בעידן של מתירנות מינית. אך לגבי רובנו זה רחוק מלהיות נכון. זו אמנם מתירנות לגבי יחידים עתירי משיכה מינית. מתירנות במדורי רות ווסטהיימר, בפרסומות ובסרטים; מתירנות בשוליים של השוליים. זו מתירנות לכאורה, מתירנות של חול בעיניים. המהפכה המינית האמיתית, זו שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות שלנו, עוד לא התרחשה והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר, רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים, וכמעט מעולם לא הייתה בהיסטוריה האנושית תרבות שהיה בה חופש מיני אמיתי.

בסופו של דבר, רוב המערכות השילטוניות מעדיפות של המשחק הכפול של גירוי מיני יחד עם תיעול האנרגיה המינית כדי להניע את גלגלי המסחר והעבודה.

שהרי אנשים שמבטיחים להם הנאות סקס ומונעים אותם מהם, תמיד יתנהגו בצורה ממושמעת וצייתנית כי הם יבינו כי אם יהיו אזרחים טובים – הנאות הסקס מחכות להם מעבר לפינה. דבר שלגבי רובם לעולם לא קורה.


——————————————————————————–

"נשים מזייפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים". מתוך

"אין לעמוד בפניה" סידרה של 2001-ה B.B.C.,

 

"החיים הם מחלת מין מדבקת עם מאה אחוזים של תמותה" ר. ד. ליאנג

 

"הסקס יכול להיות גורם משחרר, אבל הוא יכול להוות גם מלכודת.

זו שאלה של עד כמה אתה מוכן להקשיב לגוף שלך ולתחושות שלך.

רוב האנשים עסוקים בלהחביא את רגשותיהם במקום להאזין להם".

ג'ים מוריסון

 

"הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל

הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא

כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים

שאנחנו מספרים לעצמנו".

ג'ים מוריסון

 

—–

הרחבה של מסה זו מצויה בסיפרי: "גברים ונשים מעבר למלים" –

חיזור, משיכה, אהבה ומיניות על פי שפת הגוף. הוצאת ידיעות

אחרונות, 2001, נכתב יחד עם נילי רעם.