ארכיון תגית: סקס

מין ההיה יכול להיות אחרת?

(חלק שני)


 האספקט האנרגטי.


חלק ג': הגישה האנרגטית
המין הוא אחד מן הנושאים הרגישים, הבעייתיים והמורכבים ביותר בחיינו. ולעיתים, כשבאים לנסות ולהבין משהו, יש צורך להבין אותו בדרך בסיסית וראשונית. כך לגבי המין, כי בהיות המין קודם כל אנרגיה, הגישות האנרגטיות מעניקות לנו פתח כניסה ראוי.

במערב הגישה למין היא בעיקר שכלתנית. אך במזרח מדברים רבות על אנרגיה מינית. למשל גישת הטאנטרה. במערב אנו מכירים גישות מעטות המנסות להבין את המין ועוסקות באנרגיה, למעט גישת הביואנרגטיקה שמייצגים וילהלם רייך, (תלמידו של פרויד) ואלכסנדר לואן (תלמידו של רייך).

אז מין – כידוע – זה קודם כל וראשית לכל, אנרגיות. המין הוא קודם כל אנרגיה. וזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה. ולשם כך נעזרתי, כאמור, בתיאוריות אנרגטיות מתחום היוגה והביואנרגטיקה וגם בתיאוריות של התפתחות אישית.

ונתחיל ב- 2 תיאוריות שבבסיסן שייכות ליוגה ולביואנרגטיקה, ועוסקות ביחס למין על פי זרימת האנרגיה בגוף, ולפי החשיבות היחסית של אברים בגוף. המדובר על תיאורית הצ'אקרות – ברפואה הסינית, וביוגה. הן 'מסודרות' (יש שבעה) מנמוך לגבוה, כשלמטה מרכז או צ'אקרת המין, ולמעלה – מרכז החשיבה והשכל, ובמרכז – צ'אקרת או מרכז הרגשות. גם בביואנרגטיקה, שראשי הוגיה היו, כאמור, וילהלם רייך ואלכסנדר לואן – המדובר על זרימת אנרגיה מלמטה למעלה, כשלמטה היא מינית, יייצרית וגסה, ואחר כך הופכת לאנרגיה רגשית גסה, (בטן) ואחר כך לאנרגיה רגשית מעודנת (חזה וצואר) ואחר כך לחשיבה (ראש).

מתחת לבטן התחתונה – מדובר על אברים שבעיקר מפרישים פסולת שמנוקזת מפלגי הגוף היותר עליונים, בעוד שהראש אמור לקלוט אנרגיה ולעבדה למחשבות, ואילו חלקי הגוף המרכזיים, מעבדים, מסנתזים, את האנרגיה החשיבתית (מן העולם) ביחד עם העצמיות והפסיכולוגיה האישית – דרך מתווך הרגשות (ששוכן כאמור) בחזה ובבטן.

כלומר, בצורה גסה, שבעת הצ'אקרות של היוגה, או זרימת האנרגיה בביואנרגטיקה – מדברות בעצם על שלוש חטיבות בסיסיות של אנרגיה כשכל חטיבה ממוקמת באזור מסויים המוקצה לה בגוף; אנרגיה חשיבתית – בראש. אנרגיה רגשית – בצואר ובחזה ובטן עליונה, אנרגיה מינית – אגן ובטן תחתונה. (ניתן לגם לדבר על 4 חטיבות, שאז הראש נותר לחשיבה, האגן – למין, והחזה והצואר – לרגש, אך הבטן מאגד את שתי המחוזות שלו שסופחו על ידי הרגש (בטן עליונה), ועל ידי המין (בטן תחתונה) ומקים לו חטיבה משל עצמו וזו חטיבת היצרים והדחפים).

מי שעוד מתייחס למרכזי האנרגיה הוא גורדייף ויחד עימו תלמידו אוספנסקי ששייכים לדרך של התפתחות אישית שנקראת: 'הדרך הרביעית'. בספרו: "בחיפוש אחר המופלא" הוא מדבר על 5 מרכזי אנרגיה בשינוי קל; (שם, עמ' 65, 66, 117, 127)

במקום יצרים ודחפים בבטן הם מחלקים אבר זה לשני מרכזי משנה; מרכז מוטורי, (שם, עמ'121-127, 209-210),– בבטן התחתונה, מרכז אינסטיקט – בבטן העליונה והמרכזית, ואחר כך הכל דומה; רגש (שם, עמ' 275-277) בחזה, ומרכז חשיבה (שם, עמ' 121, 127, 209, 252) בראש, ומין באגן (שם, עמ' 273-277).

אוספנסקי יחד עם אחרים, (אך במידה פחותה של חריפות) טוען כי כל מרכזי האנרגיה הללו – לא עובדים נכון. לפי תיאוריה זו הדרך בה אדם חי כיום עם מרכזי האנרגיה שלו – אינה נכונה, רוב המרכזים לא עובדים עם האנרגיות הנכונות, מרכזים 'גונבים' אנרגיה ממרכזים, ואנשים חושבים עם אנרגיה מינית, ועושים מין עם מחשבות, ומרגישים עם מחשבות וכו', בלגן אחד גדול.

אך ראשית, כיצד זה היה יכול להיות מנקודת מבט של איך זה היה יכול וצריך אולי להיות? ובכן, מרכז המין, כמו אברי ההפרשה, אינו עובד ביחד עם שום מרכז, אלא מפריש למטה, כלפי האדמה, פסולת אנרגטית, שאם תעלה למעלה כלפי הרוחניות של הראש – עלולה להתערב בעבודה העדינה של הרוחניות. לפי הגישה ההתפתחותית, המין היה צריך לעבוד כצינור פריקה, בעוד המוטוריקה והיצרים והדחפים של הבטן – הם מעין מנוע פיסי שמניע את הגוף, בהתאם למוטיבציה שבאה מן הסינרגיה המשותפת שבין הרגש (לב) לשכל (ראש).

ואחד הדברים הראשונים שהממסד עושה כדי לשלוט על חייו של היחיד ולגייסו למסגרת בה כוחו יתועל לטובת הכלל, הוא להפריד בין השכל לבין הלב, אך ההפרדה שונה אצל גברים ונשים; אצל נשים הלב מחובר לאברי המין, ואצל הגברים השכל מחובר לאברי המין. ואצל שני המינים, מרכז אחד יוצא כמוצא אל מחוץ לתחום, מבוטל כמעט אפשר להגיד. לפי גישה זו, אצל גברים המרכז שנמחק הוא מרכז הרגש, ואילו אצל נשים מרכז החשיבה. כמו החיבור בין הלב ואברי המין אצל נשים הוא תוצר של השגחה פטרונית של ההורים שדואגים שלא תענקנה את מיניותן המלבלבת יותר מידי בקלות, בעבור כתפיים רחבות או שיער מטופח, וזאת על ידי כך, שמעכשיו, (לאחר הפיקוח המיני של החברה) המיניות כבולה בשלשלאות ללב, ואם הלב לא הולך שבי המין אסור ולא יכול לפעול. המרכז היותר גבוה, הרגש מושך אליו את המין ולא נותן לו לפרוק חפשי. ומי אכן לא שמעה את המשפט שמופנם היטב ש-'מין לא עושים ללא אהבה'. אך האמת היא שמשפט זה ובכלל החיבור בין הלב למין אצל נשים, הוא בעיקר בגלל שיקולים של קניין ורכושנות, (של הגברים כמובן). אך כאן העוול כבר הוא כפול; כי כשמחברים את הלב ואברי המין, הלב לא יכול להמריא בגלל משקלן המושך כלפי מטה של האברים המיניים הכבדים, הוא לא יכול לפנטז ולהסחף. והמין – רוצה למטה, פורקן, להוציא, הוא נמשך לאדמה, אך כשהלב מחובר אליו, והלב רוצה להמריא – המין לא יכול לפרור. ואז המין מתוסכל והלב מתוסכל.

אצל גברים –כאמור – זה לא כך, אצלם השכל נקשר למין, (והלב מודחק למחסן של התת תודעה והתת הכרה), ואז כשהשכל קשור למין – השכל מקבל את האגרסיביות והחומרנות של המין, והמין מקבל את הערמימויות המניפולטיביות והפיקחות של השכל.

ואיך היה יכול להיות על פי גישות אלו? שהמין היה יכול להיות מחובר למרכז האינסטינקטים, ולעבוד מתוך משיכה דחיה חייתיים, בלי ליחס לזה משקל רגשי (נשים). ובלי שהמין יתופעל על ידי אסטרטגיות משוכללות של מנכל על (גברים).

ואז השכל והרגש יעבדו יחד, ואז תהא הרמוניה בין גברים לנשים ולא מלחמה, ואז השכל והרגש ביחיד יצרו סינרגיה והידע המופנם מן העולם לא יקבל גישה שהיא רק שכלתנית – מן הגברים, וגישה שהיא רק רגשית מן הנשים.

גבריאל רעם.

1.3.2003

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

מין ומיניות ללא כחל ושרק.

נושא זה הנו בעייתי ביותר. החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים; מצד אחד בולמים ומעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל'טאבו'אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו'טאבו'אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים.

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש.

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה..

 

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד יחסי מין מזדמנים לרווקים/ות, ויחסי מין מוסדרים במשפחה. אז אם זה במשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. אבל מה המטרה של החברה בבלימת האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת למסחר ולתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי הכלכלה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה.

בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. לפי מחזוריות ביולוגית, אצל האדם זה כל הזמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר.


עניין המיניות מסובך יותר אצל נשים. וחלק נכבד מזה הוא בגלל שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שידאג להן. הן משתדלות לא לקיים יחסי מין עם גבר שאינן יכולות לאהוב, וזה נובע בעיקור, מפחד מנטישה, שנובע מדימוי עצמי נמוך, שנובע בעיקר מיחס החברה כלפי נשים. .

וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. הקשר הזה בין אהבה ומין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

אם החברה לא הייתה גורמת לכזה חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה – לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית.

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא. הנורמה הזו היא מלכודת.

אך עם זאת קשה להגיד שזונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, וזאת מכיוון שהן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. שהרי אחרת היא פוגמת, מטשטשת ומקהה את רגישות המערכת של עצמה. אבל הרי אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו…

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים למדי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס.

המין הוא פורקן, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זו תקשורת. אפשר לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים: "איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי". אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. והניכור עוזר לחוויה המינית. מעצים אותה. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. ותקשורת מורידה את חומת הניכור. מיניות משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין. אולי תהיה בו פחות פנטסיה, אבל יהיה אנושי יותר.

אמנם החומרים הכתובים כאן הנם אולי רדיקלים מעט, אבל אנחנו (החברה האנושית), סיבכנו את המיניות. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה בעיקר גלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי: emotional security . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה של האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא 'דפוק וזרוק' או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.


המסרים מן החברה מסבכים מאוד את נושא המיניות אצל נשים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה לאיבר המין של התינוק. הוא סימן לכך שהדת השיגה אותו, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית, self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך זהself concisenes ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות למה שקורה אצלך self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה self awareness : "מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?". מודעות מבפנים החוצה זה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?", וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

הרובד האפל ביחסי נשים גברים.

הסיבה שאנשים נכנסים או לא נכנסים לקשר זוגי עם אדם זה או אחר – נובעת פחות מן האיכות של הבן אדם איתו הם נמצאים ויותר מן הדירוג של כוח המשיכה שלו בחברה. מעד כמה גבוה הניקוד שכוח המשיכה שלו מקבל. וככל שהניקוד גבוה יותר, כך ערכו של בן הזוג – עולה. וכך גם תחושת החשיבות העצמית שלו, הדימוי העצמי שלו וכו'.

צריך להבין כי בחברה שלנו הערכים שעל פיהם אדם שופט עצמו – הם לעיתים רחוקות ערכים פנימיים ואישיים, אלא ערכים של הרוב. וכך זה אכן לגבי הדימוי העצמי וגם לגבי תחושת האושר וההישגיות שלנו; כולם מצויים בידי האחרים.

(ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הינה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אני נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעים וחודרים עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו) חושבת

שהיא פועלת מעצמה. וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים:

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות; נהוג לחשוב כי הקריטוריון לאושר או לאומללות שלנו הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטוריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה שמגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטוריונים פנימיים למה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים כחלק מן הנורמות החברתיות).

ובחזרה לענייננו; ככל שרמת המשיכה של אדם גבוהה יותר כך יפתח בעצמו תכונות של 'בן זונה'. דהיינו, אנשים בעלי מדרג משיכה גבוה – לא יהססו יהסס לנטוש

http://stage.co.il/Stories/223354

את בן זוגם אם ירגישו שבמקום אחר הם עשויים לפגוש בן זוג שכוח המשיכה שלו בחברה יעניק להם מנת אושר גדולה יותר ולו בכמות זעומה. (וזאת כי הפיתוי של בן זוג אטרקטיבי יותר היא כזאת שהאדם לא עומד בפיתוי, אפילו במחיר הפיכתו ל'בן זונה').

אנחנו רגילים לראות את התחום של מערכות יחסים כתחום שנישלט על ידי הנפש. וזה כאילו תחום שאי אפשר לשחק איתו; או שיש התאמה או לא. כאילו הדברים מקובעים. אך האמת היא שזה רחוק מן האמת. למעשה זה פחות דטרמיניסטי ויותר מסחרי. הכוח השולט על מערכות יחסים רבות הוא כוח קפיטליסטי. מתקיים כאן מסחר עיקש בחומרי ומרכיבי האושר. האדם אמנם משוכנע שהוא בא למערכת יחסים עם הכוונות הטהורות ביותר אך באופן בלתי מודע הוא בא למערכת יחסים אם גישה מסחרית טהורה. שואל עצמו: 'איפה אני יכול להרוויח יותר ביחס לשווי ההשקעה עמה אני בא''?

האהבה והמין כמסחר עיקש. ואם נחשוב שאיננו מקבלים תמורה ראויה ביחס לשווי ההשקעה שלנו, ולא נהסס לזרוק

http://stage.co.il/Stories/223354

את האדם שתמך בנו. אולי הוא אפילו השקיע בנו את מיטב חייו ושנותיו, היה איתנו ברגעים הקשים שלנו. זה לא משנה, אם נחוש שנוכל להשיג דיל טוב יותר עם מישהו אחר – רוב הסיכויים שננטוש.

כאן המקום לציין כי כל זה נכון עד שהיחסים מתקבעים, בשלב של לצאת, וכו', אך ברגע שהקשר מתקבע, בדרך כלל על ידי נישואין, כבר אין כמעט נטישה, (רק בגידה לשם סטוץ מיני ברוב המקרים). כי אנו מתקבעים עם בן זוג זה או אחר. והיחסים מתקבעים דווקא איתו כי הגענו למסקנה שזה הדיל הטוב ביותר שנוכל להשיג, עם כוח המשיכה הנוכחי שלנו.

כל הכתוב בשורות אלו, מתייחס בעיקר למה קורה בין בני זוג לפני שהם נכנסים בברית נישואין. פה מדובר על בחינה ובדיקה של הזולת כדי להחליט אם יש 'קניה' או אין. זהו שלב של חוסר יציבות רבה ובו הדימוי העצמי שלנו כל הזמן נמצא במבחן; האם זה שאנו חושקים בו (כי הוא במדרג גבוה משלנו בדרך כלל) יסכים להיות איתנו, או שהוא יחפש שדות ירוקים יותר.

ולפי מה נקבע כוח המשיכה של אדם? ובכן, זה עובד על סמך עד כמה הוא נחשב ע"י החברה, כמה הוא פופולארי, או כמה הוא מפורסם. דברים כמו: החוזק, יופי, עמדת ההשפעה שלך, נחשקות, גיל צעיר, השכלה ועוד. כל אלה הם מטבעות עובר לסוחר. ולא כמה אתה רגיש, מה הם הערכים שלך איזה מן אדם אתה, מה חי בך וכו'. אמות המידה לכוח משיכה ונחשקות הן יותר במישור החיצוני, החברתי ולא במישור הפנימי, של איזה אדם הוא בפני עצמו. כישות עצמאית.

עם זאת יש להבין כי יש כאן מדרג שלם ומורכב. וכשתכונה מסויימת לא מקבלת ניקוד גבוה, כמו למשל גיל, אפשרת לחפות על כך, במראה, או השכלה, או השפעה חברתית. וכו'. והמורכבות רבה עוד יותר, כי גברים נמדדים על פי חוקי משיכה ונחשקות שונים מאשר נשים. אצלן זה בעיקר מראה, גיל ושידור של מיניות. אצל גברים זה גם מיניות, גם מראה, אך כאן משחקים יותר מרכיבים של השפעה וכוח.

וכך יוצא שבמקום שמערכת יחסים תהיה מקום של רגישות, אמפטיה ותמיכה –היא הופכת לשוק שבו אנו מתמקחים כדי לקבל דיל טוב.

ובמקום שמערכת יחסים תהיה המקום בו אתה יכול לסמוך אחד על השני, להיתמך אחד ע"י השני, להיבנות אחד מהשני – מערכות יחסים הפכו להיות מקום שאתה כל הזמן צריך להישמר מפגיעה. הזולת הפך לכרטיס בדרך אל האושר, או מחסום בפניו.

אנשים בעלי כוח משיכה רב מוצאים עצמם נוטשים מערכות יחסים, בעוד האנשים שכוח המשיכה שלהם פחות גבוה מוצאים עצמם ננטשים. ואז מוצאים עצמם מחוץ למערכות יחסים כשהם פצועים וחבולים, מלקקים את הפצעים לקראת הקשר הבא. ולאט לאט הופכים לחשדנים. מחפשים מיטה רכה עליה יכולים להניח את רגשותינו הכואבים ממערכת היחסים האחרונה, אך שוב, אם ישנם פערים ברמות המשיכה והשווי החברתי – יתחילו לחצים; מי שרוצה את השני יותר – יפעיל לחצים כדי למסד את הקשר, בעוד שמי שמרגיש שהוא יכול להשיג יותר, ינסה לצנן אותו. וכל נפילה ממיטה משאירה סימנים כחולים, עד שכבר קשה להיכנס למערכת יחסים חדשה.

כולם רודפים אחרי האושר. והאושר מורכב משני מרכיבים עיקריים: אהבה ומין. שניהם הם המרכיבים החשובים ביותר באושר, ולכן אנשים, בסופו של דבר, יעשו כל מיני עוולות כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר. וכך, במקום שמערכת יחסים תוציא את הטוב שבאנשים היא מוציא את הגרוע שבהם. דווקא התחום הרגיש הזה הוא התחום שמלא הכי הרבה חוסר צדק, צער ועוגמת נפש.

מדובר כאן על תופעת ה'הדפוק וזרוק'. שמאופיינת בניצול מהיר ומיידי של הצוף והדבש של בן הזוג החדש ואז נטישה חסרת פשרות.

החברה כמעט לא מתייחסת לאנשים השבורים הנזרקים ממערכות יחסים תוך כדי נסיעה מהירה. התחושה הרווחת כי כל אחד ימצא את בחיר ליבו, ורק צריך סבלנות והתמדה. ובסוף 'כל סיר מוצא מכסה'. יש כאן התעלמות מן החוקים של המשחק. ומן הלבבות השבורים הרבים. להם, אין פה ואין לובי.

http://stage.co.il/Stories/206244

זה לא פופולרי לבכות על מערכת יחסים קשה שמתוכה נזרקת. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, למעט כמה חברים טובים. אז בשדה השיח הציבורי נראה שזה כמעט לא קורה. למעט ביצירות ספרות איכותיות. שם זה נפרש במלא עליבותו ועלבונו.

עם זאת בתוכנו אנו יודעים את האמת. אנו נוהגים לזלזל באנשים שנמצאים עם אנשים שמקדם המשיכה שלהם נמוך מרמתם. נוהגים לחשוב שכנראה קיימת בהם דפיקות סמויה אם הם הסכימו להתפשר. אך האמת היא שהם ראויים להערכה רבה ביותר כיוון שהצליחו להתגבר ההליכה על פי נורמות חברתיות. ואולי הצליחו לראות את האדם עצמו לפי ערכו, לפי מה שחי בו ולא לפי שווי השוק שלו בשדה המשיכה.

הדימוי העצמי שלנו נקבע במידה רבה לפי כמות ההיענות והדחיות שאנו מקבלים, אך ההיענות או הדחייה שתקבל קשורה יותר ליחס בין מידת הקרדיט החברתי של המחוזר לרמת הקרדיט החברתי של המחזר. ולא למידת הערך הפנימי, הכישרון, הרגישות והעומק. ואת זה קשה מאוד להפנים.

עיסוק בלבבות ואנשים אסור לו והוא לא יכול להיות דיל.

צריכים להיות ערכים כמו כבוד אמפטיה רגישות, אך מוצאים יותר ניצול, פגיעה, לקיחת מובן מאליו.

אנשים הם לא תיירים של מערכות יחסים, הם ניצולים שלהם. אין כמעט מערכת יחסים שהייתה שהיחסים נשארו לאחריה במצב דומה לאיך שהם התחילו. בדרך כלל זה מתחיל בתקווה גדולה ומסתיים עם רגשות עכורים, בדרך כלל של הננטש כלפי הנוטש. וזאת אם קודם לכן הוא לא הספיק להרוס עצמו בכך שהוא לקח את מלא הנטל על עצמו.

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.12.2004

 


 

חידת הקוטביות הנשית, חלק ב'.

(חידת המיניות הנשית)


האישה היא פלוס ומינוס והבעיה היא שהאישה לא מסוגלת לתפוס את עצמה כמינוס ופלוס. היא יכולה לתפוס את עצמה או כמינוס או כפלוס. הגבר לא רוצה שהיא תתפוס עצמה כפלוס ומינוס, כי אז זה אומר שהיא יותר חזקה ממנו, לכן הוא תופס אותה כמינוס ואז הוא אומר לה: את לא בסדר פה ואת לא בסדר שם…" ואז היא לוקחת קוטב אחד על חשבון הקוטב השני. קוטב אחד של האישה זה הנפש והשני זה היצר. לאישה יש נפש יותר מאשר לגבר, אך גם יותר יצר מאשר לו. ושני הדברים הללו בתוכה נמצאים בקונפליקט. בדרך כלל אישה מתביישת ביצריות שלה, ואז היא אומרת שמוטב שהיא תמשך לעיניים שלו וכו', אבל זה לא עובד, כי אם היא לא עברה אל רמת התודעה שלה, היצריות היא שחזקה יותר מהנפש. אבל אז היא מתביישת ביצריות של עצמה ואז היא מפתחת דימוי עצמי נמוך.

וכך כל הנשים קוטלות עצמן. לא מסוגלות לקבל את העובדה שהן טיפוסים יצריים וברגע שהיא פוגשת את היצריות של עצמה היא קוטלת את עצמה. הגבר רוצה שהיא תקטול עצמה כי היצריות של האישה מפחידה אותו והוא לא מסוגל לטפל בזה.

הדרך הרגילה לתפוס את האישה, היא שאם היצריות שלה יותר מפותחת מן הנפש אז היא ברמה נמוכה. אך שני הדברים הולכים ביחד, וככל שהנפש יותר מפותחת כך גם היצריות.

והחברה מעוניינת שהאישה תעשה את ההפרדה בין הנפש ליצר. שהיא תדכא את היצריות של עצמה. כי יותר מדי יצריות לא מאפשרת לחברה לתפקד, זה משבש את הגלגלים של החברה.

כשהאישה נמצאת ברמה נמוכה, היא לא מסוגלת להתחבר לנפש שלה ואז החברה מאפשרת לה תחליף נפש. ותחליף הנפש זו המסכה של האישה המהוגנת. זו שאמורה להמשך לאישיות שלו, להשכלה שלו ולא לגופו. החברה מספקת מעין תחליף מזויף לנפש. האישה עם המסכה החברתית נראית מבחוץ כאילו היא כבר הגיעה לדרגת התפתחות אישית שהנפש שולטת בה. אך מבפנים היא מרוקנת מנפש וחסומה לגבי היצריות של עצמה.

אישה יצרית שמתחתנת עם גבר משכיל, בעצם משקרת לעצמה. כי היא מתחתנת עם מישהו שלא מתאים לה וזה לא אמיתי, הולכת עם המסכה החברתית.

החברה רוצה שהאישה תהיה במקום שבו לא תוכל לקבל את שני הקטבים של עצמה והתקווה היחידה לנשים זה להתפתח לרמה נפשית שבה היצר לא יהיה דומיננטי. שמה שיהיה דומיננטי זו הנפש שלה. שהכוח של היצר יזין את הנפש. זאת התקווה היחידה של הנשים ואז הנשים יוכלו להשתחרר מהמסכות החברתיות ומהתביעות החברתיות. התקווה היחידה עבורה זו צמיחה פנימית.

ואז היא במצב שהיא כבר לא עבד ליצר שלה, היצר מתעל את הנפש. הנפש חזקה, התודעה חזקה ובוערת ואז היא יכולה לצפצף על הדומיננטיות של הסטיגמה החברתית.

אישה שאין לה נפש של עצמה, מצויה במצב שבו יש לה שתי אופציות: או שהיא יצרית או שהיא מפחדת מה יגידו עליה אנשים. וזאת המלכודת.

למעשה הנשים הרבה יותר חזקות מגברים. אבל זה הפוך לגמרי ממה שהחברה משדרת. היא משדרת שהאישה יותר חלשה והיא גם עושה אותה לכזו. אנו רגילים לחשוב כי לגבר יש יותר תשוקה מינית, אבל לאישה יש הרבה יותר תשוקה. את התשוקה אצל האישה הרבה יותר קשה לעורר, אבל כשהיא מתעוררת אז אי אפשר לעצור אותה. אצל הגבר זה מתעורר מהר ומיד הוא מסופק וזה נגמר. את האישה קשה לספק, אבל המיניות של האישה היא הרבה יותר עמוקה.

החברה מלמדת את האישה שאם היא לא מאוהבת במישהו אז היא גם לא יצרית כלפיו. האמת היא שהאישה הרבה יותר מצפונית ומוסרית לגבי המיניות שלה מאשר הגבר. רק שגם המצפון וגם המוסר שלה מגיעים מהחברה. בתוך תוכה לאישה לא אכפת, אך בגלל החברה היא פוחדת מהמיניות של עצמה, כי היא יודעת שאם היא תיתן לזה מקום זה יהיה יותר חזק ממנה. גם הגבר פוחד מן המיניות של האישה. המיניות של האישה היא כמו באר, אתה מסתכל למטה ולא רואה את התחתית. לאישה אין בעצם מושג מה טמון בתוכה מבחינת פוטנציאל מיני.

גבר שמעורר אישה, מרוצה מכך שהוא הצליח לעשות זאת. אבל זה לא הוא, הוא בסך הכול הביא את הניצוץ להדליק את הפוטנציאל המיני העצום שמצוי שם.

הקשר בין ההתקשרות הרגשית של האישה לגבר ובין המשיכה המינית שהיא חשה כלפיו, זה בעיקר פרי של התניה חברתית.

כשהאישה מקיימת יחסי מין עם גבר, היא חשה שהיא נקשרת אליו מינית. הסיבה העיקרית זה דימוי עצמי נמוך. כלומר: "אני מקווה שהוא לא ינטוש אותי ולא יעזוב אותי לבד עכשיו". כלומר היא מנסה להשיג ביטחון לגבי הקשר דרך הרגשות. הגבר כמובן רוצה להאמין שזה קורה לה בגלל שהיא חוששת שלא תמצא מישהו טוב במיטה כמוהו.

כלומר, הקשר הרגשי נובע מדימוי עצמי. הסיבה למה נשים מתאהבות בגברים היא כדי לקבל בטחון רגשי. ואלה הגברים והחברה שבכלל מביאים את האישה, מלכתחילה, לחוש חוסר בטחון רגשי. כי הם לא נותנים לאישה אישור. הם מזינים בה את הפקפוק העצמי, גורמים לנשים להתבייש ביצריות שהן חשות.

המין האנושי רומס את הנשיות, אך כשהוא עושה זאת הוא גם רומס את התקווה של עצמו, כי התקווה היא רק בנשיות, צמיחה זה רק נשיות, לידה זה רק נשיות, חיים חדשים זה רק נשיות. אם המין האנושי יהרוס את הגבריות, הוא לא יהרוס עצמו, אך אם הוא הורס את הנשיות, הוא הורס את עצמו. גבר לא יכול לתת חיים, אישה זה נפש, אישה זה מיניות, אישה זה חיים.

גבר זה תודעה, גבר זה עוצמה גבר זה כושר ביצוע. והנשים מודדות עצמן לא בהתאם לכושרן לצמוח, או לתת חיים לגבר, אלא בתאם לפרמטרים גבריים טהורים, כמו כושר ביצוע וכו'. הנשים מודדות עצמן בהתאם לכושר הביצוע ואז הן תמיד יוצאות עם דימוי עצמי חסר. הנשים שופטות עצמן דרך קריטריונים גבריים. העולם נע לפי קריטריונים גבריים, וזה עצוב.

העיוות הוא שנשים יורדות על עצמן יותר מדי וגברים לא עושים זאת לעצמם מספיק…


——————————————————————————–


גבריאל רעם

29.11.2004

 

המשא ומתן הקשה בין נשים לגברים.

משא ומתן הוא תמיד תהליך קשה ובעייתי. זהו שם מכובס, או מגוהץ, לדינאמיקה של יריבות מנומסת; זה מתחיל בכך שלכל צד יש משהו שהצד השני רוצה. בתמורה הוא מוכן לתת משהו, אבל פחות ממה שהצד השני היה רוצה לקבל תמורת מה שהוא נדרש לתת.

במידה ולא היו הפרשים רציניים בין שווי מיוחס לתמורה (שמוכנים להעניק), לא היה פורץ המשא ומתן. והיו סוגרים על חילופי משאבים או מוצרים. או חילוף של מוצר תמורת תמורה.

כלומר כל צד מאמין, או רוצה שהצד השני יאמין, שמה שיש לו שווה יותר ממה שיש לצד השני, ועל כן הוא צריך לתת פחות ממה שיש לו ולקבל יותר ממה שיש לצד השני.

הדינאמיקה של המשא ומתן מצויה עמוק בתוך עולם של מסחר. החוקים השולטים על המסחר הם להרוויח על מה שאתה מייצר, או על משאבים שעוזבים אותך, ולא להפסיד, או להפסיד כמה שפחות, על מה שאתה מוציא.

משא ומתן מוכרע, לא פעם, כבר ברמה הפסיכולוגית. השאלה הפסיכולוגית הטרומית הראשונה היא: עד כמה כל אחד מעריך את השווי של מה שיש לו ביחס לשווי של מה שיש לאחר. השאלה הטרומית השנייה: איך כל צד מעריך את הערכת הצד השני את השווי של מה שיש לו. כי אם צד אחד חושב שהצד השני מעריך את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, הוא יהיה מוכן להעניק בתמורה פחות מן השווי האמיתי.

והצד המפסיד במשא ומתן הוא זה שמוכן למכור את המשאב שלו בפחות משוויו האמיתי, כי הוא חושש שאם לא ימכור אותו בשווי זה, הוא יפסיד את כל העסקה. כלומר הצד המפסיד, מעריך, משווה – את קריסת העסקה מול, או נגד, קבלת שווי נמוך. ומנסה להעריך: מה יגרום לו להפסד רב יותר; קריסת כל העסקה, או מכירת המשאב בשווי נמוך.

המשא ומתן מוכרע בשלב שבו צד אחד מוותר על תמורה הולמת מכיוון שהוא סובר שהצד השני יהיה מוכן לוותר על כל העסקה,(היות ולדעתו, המחיר שהוא נדרש לשלם גבוה מדי ביחס לעצם ההזדקקות שלו למשאב של הצד השני).

בכל רגע, כל צד מנסה להחליט אם שווה לו לקבל תמורה נמוכה כנגד הפסד של כל העסקה כולה.

ובשלב כלשהו, צד אחד מחליט שאם לא יענה לשווי הנמוך, יפסיד את כל העסקה ואז הוא מסכים לשווי הנמוך. ואם לנסח זאת במילים בוטות: הצד המפסיד מוכר את המשאב היקר שלו בפרוטות, מכיוון שהוא משוכנע כי הוא יסתדר פחות טוב ללא מכירת המשאב מאשר עם קבלת שווי נמוך עבורו.


משא ומתן שכזה מתנהל כל הזמן בין מגדר הנשים למגדר הגברים. הגברים רוצים מן הנשים משהו, והנשים רוצות מן הגברים משהו. כל צד יכול לקבל מן הצד השני את מה שהוא רוצה, אבל כמו בכל משא ומתן יש כאן שתי שאלות: זמן האספקה (מי יספק את המשאב שלו ראשון, ובאיזה מהירות יספק אותו) ושאלה שניה: מה יצטרך וכמה יצטרך, לתת בתמורה. המנצח ייתן כמה שפחות תמורת כמה שיותר. והמפסיד יקבל פחות וייתן יותר.


לנשים שני משאבים עיקריים, משאב מיני (קיום יחסי מין) ומשאב רגשי (אהבה).

לגברים שני משאבים: עוצמה (כוח) ומיצוב חברתי משופר, יציב ואיתן (בגלל המעמד החזק של מגדר הגברים בחברה).

ובתחילה למשאבים הנשיים: מנקודת מבט גברית, המשאב המיני הינו תגמול עבור הגבר הלוקח חלק במרוץ העכברושים. תגמול המעניק לו עונג ותענוג – מצד אחד, וחיזוק מעמדו הגברי מצד שני. כך באשר למשאב המיני.

המשאב השני הוא רגשי. אם הגברים שרצים אחר המשאב המיני הם הגברים החזקים, התחרותיים והכוחנים, הרי שהגברים הזקוקים למשאב השני הם גברים רגישים ועדינים, שזקוקים לתמיכה הרגשית של האישה כדי לעמוד בפיגועים ובהנחתות שהחיים מנחיתים עליהם.

אמנם כל הגברים זקוקים לשני המשאבים, אך לא כולם זקוקים לכל אחד מהם במידה שווה. הגברים העדינים והרגישים (גברים ברמה גבוהה, אולי מוקסמים מן המטען המיני, אבל זקוקים נואשות, אפילו, לתמיכה רגשית.

וכמובן שיש לזה גם מישור פסיכולוגי. הגברים הכוחניים זקוקים לידיעה הפסיכולוגית שהם מסוגלים לכבוש את המעוז המיני ולנצל את משאבים לצרכיהם הם. ואילו הגברים העדינים זקוקים לדעת שיש להם בית רגשי לחזור אליו, מקרבות הקיום.

גברים, משתי הרמות, לא יצליחו לשרוד ללא המרכיב הנשי האקוויוולנטי לרמתם; בעלי הרמה הגבוהה יתרסקו לתוך דיכאונות וחרדות. ובעלי הרמה הנמוכה יהפכו לעמוסי אגרסיה בלתי מנוקזת, שעימה הם יהרסו האחד את השני, או/ו את עצמם. ו/או את החלשים והעדינים שבחבורה.


עד כאן לגבי הזדקקות הגברים למשאבים נשיים. ומה לגבי הנשים?

ובכן הן זקוקות למשאב הכוח שיכול להעניק להם בטחון ויציבות. משאב זה קשור ליכולת להסתדר בעולם החברתי, הטכני והחומרי. שנשלט על ידי גברים. והמשאב השני: אהבה, היכולת להתאחד עם נפש אהובה.

סך הכול גברים זקוקים למשאב הנשי לא פחות מאשר הן זקוקות למשאב הגברי. רק שגברים נמצאים בעמדה פסיכולוגית ואסטרטגית טובה יותר.

הנשים, שוכנעו באיזשהו שלב, שהמשאב (או הסחורה) הרגשית והמינית שלהן אינם מלהיבים עד כדי כך שהגברים יהיו מוכנים בתמורה, להעניק להן אהבה, כבוד, מרחב נשימה, תמיכה, בטחון ויחס הוגן ומתחשב כבני אדם.

במקום זה הן חשות כי הגברים מן הסתם יסתדרו בלעדי הסחורה' שלהן, יותר טוב מאשר הן תסתדרנה בלעדי סחורת הגברים: עוצמה, בטחון, קשיחות, הגנה (מתן חסות), יכולת פריצה לעולמות חברתיים, כלכליים, מסחריים וכו', בקיצור יכולת להסתדר בעולם וכו'.

אך הנקודה היא שזה פשוט לא נכון. גברים תלויים במשאבים הנשיים לא פחות ואולי אפילו יותר. אך היות והם שולטים, זה נראה לנשים כאילו שהם מסתדרים מצוין. זו אשליה פסיכולוגית שהשולט (גברים) נוטע במוחו של הנשלט (נשים).

מה שקורה לרוב, שנשים מוותרות בשלב מוקדם של המשא ומתן, מעניקות משאבים רגשיים ומיניים, ואז מצפות לתמורה הולמת, וזו בדרך כלל מאחרת להגיע, ואולי לא מגיעה אף פעם. או גרוע מזה, היא מגיעה, במקום שתוענק לאישה, היא מופנית נגדה. הם מפנים את משאבי הכוח והשליטה נגד נשים, כדי לשלוט בהן. וכך הן יוצאות קרחות פעמיים: פעם אחת שהן לא מקבלות את האהבה, החסות והמהלכים שיש לגברים בחברה, ופעם שניה, כשבמקום לקבל חסות הן הופכות לנשלטות, או אפילו קורבן לכוחניות הגברית.
נשים צריכות ללמוד להשתמש במשאבים שלהן לא כאתנן שמרכך וקונה את הגברים, אלא כמשאב יקר שימנע מן הגברים במידה והן לא תקבלנה, קודם כל, את משאבי העוצמה, התמיכה והחסות שהן אמורות לקבל. יש להן יכולת למנוע מן הגברים מיניות ואהבה (תמיכה רגשית) במידה והם לא מספקים קודם כל את הסחורה

מגדר הנשים, בגדול, לא הגיע עדיין להחלטה שאליה הגיעו הנשים במחזה ליזיסטרטא של אריסטופנס:

http://tinyurl.com/2b7uxo

http://tinyurl.com/yozmva

במחזה זה הנשים, (ממניעים פציפיסטיים), מחליטות על סרבנות מינית, שתעצור את המלחמה.

הגברים, שבתחילה מתייחסים לעניין בביטול ובזלזול, אינם עומדים, בסופו של דבר, בקושי הפיסיולוגי ההולך וגדל ונכנעים לנשים.

וזאת מכיוון שהנשים הצליחו 'לייבש' אותם על ידי חוסר הענקה של חסדים מיניים. אך, כאמור, מה שקורה בדרך כלל הוא שבשלב מוקדם מדי הן נשברות ומעניקות אותו מתוך חשש פנימי עמוק ומושרש שמא בלא הענקת חסדים מיניים הן ינטשו ויוותרו עם רגשות אהבה מחד, ויצרים מיניים מאידך שאין מישהו שווה שכדאי להעניק להם אותו.

(כאן המקום להבהיר כי זה לא שנשים לא צריכות מיניות מן הגברים, וכי זה לא חשוב להן. אך זה אולי פחות שולט עליהן. יש להן סדרי עדיפויות שונים, הצורך בקבלת עוצמה וחסות חברתית, וקבלת אהבה – מתחרה בצורך המיני.

והן כה משוכנעות שהגברים יסתדרו בלעדיהן – מאשר הן בלעדי הגברים (או שהן יסתדרו עם הנשים שיותר קל להשיג מבחינה מינית) – שהן מוותרות ומעניקות את החסדים המיניים והרגשיים, תמורת הרבה פחות ממה שמגיע להן בתוקף השווי האמיתי של משאבי המין והאהבה שהן נושאות בחובן.

כך שבסופו של דבר מגדר הגברים יוצא ווינר (במיוחד המניפולטיביים והנחושים שבהם) מן המשא ומתן ואילו מגדר הנשים יוצא לוזר.

הן מוכרות בכורתן במחיר נזיד העדשים של מציאת בן זוג.

אך למה? מדוע הנשים נכנעות כמעט ללא קרב ומעניקות משאבי מין ורגש, כמעט ללא תמורה הולמת? ובכן מתחת לפני השטח מתנהלת מניפולציה שקטה ועיקשת מצד הגברים. בעזרת מסרים סמויים הם מצליחים לשכנע את התת תודעה הנשית, כי הם, הגברים, יוכלו להסתדר בלעדיהן טוב יותר, מאשר הן בלעדי הגברים.


משא ומתן יכול להתנהל ברמה גבוהה או נמוכה. ברמה גבוהה יש כבוד הדדי, ורצון של כל צד שהצד השני לא יצא מופסד או מפסיד בתוצאה הסופית (win winׂ). ברמה הנמוכה זו מלחמה שבה צד אחד רוצה להכניע את הצד השני ולקחת ממנו את המשאבים שלו.

המצב העכשווי בין גברים לנשים הוא מצב של מלחמה, שבו צד אחד מנצח, על חשבון הצד האחר.

אם מלחמה היא מצב שבו קוטב אחד פונה כנגד האחר, הרי שצמיחה ויצירה היא מצב של איחוד סינרגטי בין הקטבים.

כל מלחמה היא תוצר של כשלון לאחד ניגודים על מנת להשיג מצב של צמיחה או התפתחות.

והתוצר של המלחמה היא התחזקות קוטב אחד על חשבון השני. (כאן, הקוטב הגברי על חשבון הקוטב הנשי).

אם במלחמה הקוטב הכוחני מנסה למחוק את הקוטב העדין יותר. כלומר קוטב אחד מתחזק על חשבון השני, (שנחלש כתוצאה מכך) – הרי שצמיחה מובילה לפרי או ללידה, ליצור חדש שממשיך את שניהם לרמה הבאה.

וכפי שהדברים מתנהלים כיום, לא יהיה מעבר ממצב של מלחמה למצב של סינרגיה וצמיחה. לפחות כל עוד הדבר תלוי בגברים (כי השולט בדרך כלל לא נוטה לוותר על שליטה). וכך האפשרות היחידה למעבר מפאזה של רמה נמוכה (מלחמה) לפזה גבוהה (צמיחה והדדיות) – תלויה בכך שהנשים תעשינה מודעות לכוחן להטיל סנקציות, דרך מניעת המשאב שגברים כה חפצים בו.

ורק כך אולי מגדר הגברים יאלץ לעבור לפאזה של כבוד במקום ניצול.

אמנם כבר כיום נשים מתעוררות למודעות לגבי הניצול הענק שגברים מנצלים אותן. אך זה נעשה לפי האסכולה הפמיניסטית.ואסכולה או מתודה זו, למעשה מעתיקה דרכי לוחמה גבריות. ובדרכי לוחמה גבריות – תמיד יהיה לגברים יתרון, כי יש להם את הכישורים והגנטיקה (טסטוסטרון למשל); זה התחום שלהם. על כן, על נשים למצוא את דרכי הלוחמה הנשיות. וכדי לעשות זאת עליהן ראשית להבין ולהכיר את מקור העוצמה שלהן במשא ומתן (מיניות ואהבה), ולהשתמש בזה בתבונה; על ידי מניעתו מגברים כל עוד היחסים לא יעברו ממישור של ניצול למישור של כבוד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם 17.6.2007

האהבה, בין פנטסיה למציאות

 


 

O Tell me the Truth About Love / W. H. Auden

Some say that love's a little boy,

And some say it's a bird,

Some say it makes the world go round,

And some say that's absurd,

And when I asked the man next-door,

Who looked as if he knew,

His wife got very cross indeed,

And said it wouldn't do.


Does it look like a pair of pajamas,

Or the ham in a temperance hotel?

Does it's odour remind one of llamas,

Or has it a comforting smell?

Is it prickly to touch as a hedge is,

Or soft as eiderdown fluff?

Is it sharp or quite smooth at the edges?

O tell me the truth about love.


Our history books refer to it

In cryptic little notes,

It's quite a common topic on

The Transatlantic boats;

I've found the subject mentioned in

Accounts of suicides,

And even seen it scribbled on

The backs of railway-guides.

Does it howl like a hungry Alsatian,

Or boom like a military band?

Could one give a first-rate imitation

On a saw or a Steinway Grand?

 

Is its singing at parties a riot?

Does it only like Classical stuff?

Will it stop when one wants to be quiet?

O tell me the truth about love.


I looked inside the summer-house;

it wasn't ever there:

I tried the Thames at Maidenhead,

And Brighton's bracing air.

I don't know what the blackbird sang,

Or what the tulip said;

But it wasn't in the chicken-run,

Or underneath the bed.

Can it pull extraordinary faces?

Is it usually sick on a swing?

Does it spend all it's time at the races,

Or fiddling with pieces of string?

Has it views of it's own about money?

Does it think Patriotism enough?

Are its stories vulgar but funny?

O tell me the truth about love.


When it comes, will it come without warning

Just as I'm picking my nose?

Will it knock on my door in the morning,

Or tread in the bus on my toes?

Will it come like a change in the weather?

Will it's greeting be courteous or rough?

Will it alter my life altogether?

O tell me the truth about love.


]


* * *

 

חלק א':

בין הפטיש והסדן – אנו נתונים. בין פטיש העבר לבין סדן העתיד. העבר מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, מאיימים עלינו מבפנים. כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים – דמות הצל של האני האחר, זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה ודמונים אחרים – כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות סלון מאופקות וסטריליות. העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות: הבדידות, חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי,

חופש הבחירה של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת זיקנה ומוות. ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר. ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת, מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות הסתרה והצפנה של אותם חלקים באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם עם המהוגנות הזעיר

בורגנית. אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים -של היצרים הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים האישיים. והשני – הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך. תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר, גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים שהותרנו בצעירותנו ל-'אחר כך' – והנראים עתה אבודים בעליל. בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני, ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח איזה שהיא מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר, ההולכים ומתעצמים מבפנים – ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה של המובלעת הזו הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות,

בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו המושלמת מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה שתסחוף אותנו למקומות אחרים. ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה – בכל אמצעי התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי. "אהבו, אהבו" אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, "אין כמו האהבה", בשירים, באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש. כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה השקר הגדול. היכן בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה – כן, תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו אפיק ההמלטות של שני אומללים מן העבר דמונים, העתיד  זיקנה ומוות(, וההווה בדידות וריקנות(. אנשים המוצאים זה בזו אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית )כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה, ובתמורה מקבלים חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד. הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב ושוב בסלעי המציאות ואז מתפורר מעטה האשליה ומתחילה מסכת הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו נכוחה בשל הפנטסיה המתוקה שעוורה את עיננו. הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית – משגשגת לה הפנטסיה – שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו – מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול – לחרדות של

מחר.

 

"- 'עצבי מרוטים הלילה. כן מרוטים. הישאר אתי.

דבר אלי. מדוע לעולם אינך מדבר? דבר.

על מה אתה חושב. מה חושב? מה?

לעולם איני יודעת מה אתה חושב. חשוב.

'אני חושב שאנחנו בסמטת העכברושים.

שם איבדו המתים את עצמותיהם'.

'מה הרעש הזה?

הרוח מתחת לדלת.

'מה הרעש הזה עכשיו? מה עושה הרוח.'

לא כלום שוב לא כלום.

 

'אתה

לא יודע כלום? לא רואה כלום? לא זוכר כלום?'

אני זוכר

אלה פנינים שהיו עיניו.

'אתה חי בכלל? אין לך כלום בראש?'

אבל

אוה אוה אוה אוה הג'ז השקספירי הזה-

הוא כל כך אלגנטי

כל כך אינטליגנטי

-'ומה אעשה עכשיו? מה אעשה?

ארוץ החוצה כמו שאני, ואסתובב ברחוב

בשיער גולש, ככה. מה נעשה מחר?

מה נעשה בכלל?' ".

ת. ס. אליוט, מתוך ארץ השממה, תרגום אסתר כספי, הוצאת קשב

לשירה, 2002

*


nI"… a society where competition for the basic cultural

goods is a pivot of action, people cannot be taught to

love one another. It thus becomes necessary for the

school to teach children how to hate and without

appearing to do so, for our culture cannot tolerate the

idea that babes should hate each other. How does the

school accomplish this ambiguity?

R.D. Laing. From:

(p. 26-27, J. Henry. naciremA" Schoolrooms: Learning

the Nightmare." Columbia University Forum).


]

 

"הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים שניים"

אריך-פרום

 

"אהבה לא בוגרת אומרת: 'אני אוהב אותך כי אני זקוק לך'. אהבה

בוגרת אומרת: 'אני זקוק לך מכיון שאני אוהב אותך".

אריך פרום

 

"רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים להיות נאהבים במקום שהם עצמם אהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות נאהב, איך להיות אהוב".

אריך פרום

 

"אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר לאיבה מאשר לרעות".

לה רושפקו

 

"יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות".

לה רושפקו

 

"אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת החוצה לאותו הכיוון".

אנטואן דה סנט אקסופרי

———————————————————————————————————————-
חלק ב':
בחלק א' דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך מונח האהבה עצמו, רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר נפנה מוצאים אנו אהבה, בעיקר אהבה כפיסגה של משהו. מדהים שבעולם כה קר ומנוכר – לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים ונציגים.

וככל שהעולם קר ומנוכר יותר, כך עולות מניותיה של האהבה ומתרבים שתדלניה, כחייל מיוחם המוקף בגברים שעירים הרחק מן הבית וסביבו על הקיר בחדרו עשרות תמונות של בחורות ערומות. האהבה כמאזן פנטסיוני למציאות קרה וחסרת אנושיות. אך היא לא רק מושג פנטסיוני, היא גם מושג אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב – אנשים רבים השמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה, מצוקה בעקבותיה. ומאוחר יותר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות הלב הסינדרום של: ''מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני'' ומשברון לב אחד לשברון לב אחר – מתחתנים, ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה, הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו בהם, מראים את העקבות שהאהבה – או הכמיהה אליה – חרטו בהם במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה, אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה.

ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה – אנו מגיעים בסופו של דבר להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג – אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני. עתה זה תורם של הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך שניתן לנו בכלל לקחת חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה 'רק' בצד המעניק. עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה, השכול והערירות. ולבסוף – הקרשנדו הנורא מכל,

המוות. וזה מוזר, שמשהו שנולד אל כל כך הרבה אהבה – גדל אל ההפך הגמור שלה. בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות הפוכה לגמרי; שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות, מתוות מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך, כאמור, טיבעו של מסלול חיינו, שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, "מה יש לו בחייו"? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא ביום שבת, קופץ לו על הברכיים ומורט לו קצת את הזקן. מדוע, אם כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה,

ש'החיים מלאים אהבה, שאי אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. ''כל שאתה זקוק לו הוא אהבה". שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר – האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה היא מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה ומי שהוא תמים, רך וחסר ישע, כדי שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר אהבה. אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו נעים ונדים כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה. חלקה של ההתנייה החזקה הזו מקורה באותה קבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו , ומאז – אנו מחפשים כמסוממים את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן הנורמות החברתיות ומן האמונות הדתיות. התפישה החברתית הפורמלית מדברת על אהבה בנישואין, על אהבת המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של "אהבה כמו בסרטים". והדתות, כאמור – מדברות על סופר-אהבה, על אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה. אהבה זה חיתול המגן על הישבן. אלה צבעי הפרח שנועדו לפתות את הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם האמונה הזו – שאי שם בהמשך הדרך – מצפה הפייה הטובה של האהבה. וכי חלקנו לא יגרע. האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת, הפנטאסיולוגיה הזאת של האהבה שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות, קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים לגבי ההוויה של עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות,

מתחילים להתרחק, בעידודן של הנורמות החברתיות, מן היישות הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו יש נוחם, רק בו יש קבלה, רק שם יש התפייסות כלשהי של הגוף עם הנפש. בהעדר הזיקה המנחמת הזו שלנו עם עצמיותנו הפנימית – האהבה היא המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו – כתחליף. ומאהבה לאהבה, משברון לב להעדר האהבה – הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד עם אדונה, אהובה וידידה – איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. בהעדר קשר עם הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו – כל הדלקים שבעולם לא יצליחו לשמר את אש האהבה, כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום לקראת מציאות קשה, היא כסות-שווא לערוות הנתק הקיים בתוכנו, ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית. בקרע הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו – פוער האין את תהום חידלונו וממנו אנחנו בורחים וזועקים: "איה האהבה שהובטחה לנו"?

ביבליוגרפיה:
ספר חשוב, הבא מנקודת מוצא דומה לזו המצויה בשתי המסות חלק א' וחלק ב' הוא סיפרה של ד"ר אווה אילוז: "האוטופיה הרומנטית בין אהבה לצרכנות" הוצאת זמורה ביתן

כוח הסקס


* "אף פעם זה לא הזמן הנכון".


* "בריאות האישה מתדרדרת ככל שמתקרב זמן הסקס ומשתפרת ככל ששנתך

עמוקה יותר".


* "אם זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, זה כנראה המצב".


*"זמינות היא עניין של זמן. ברגע שבו אתה מתעניין, זה הרגע בו

הן מוצאות מישהו אחר".


* "כל פעולה חביבה גוררת תגובה לא-חביבה".


* "סקס הוא תורשתי. אם להורים שלך לא היה את זה, סביר להניח שגם

לך לא".


מתוך: 'חוקי מרפי'


——————————————————————————–

איך שלא נסתכל על זה, לסקס יש כוח עצום עלינו. אך מהו הכח הזה, המתחיל באזור החלציים, שולח ענני ערפול ותשוקה אל הראש ומתעתע בכל אדם, יהא הפשוט ביותר או ראש המדינה. ואין איש, אין איש, או אישה, שהכוח הזה פוסח עליהם. לא גיל, לא מראה ולא משלח יד – בכולם משתלח הכוח הזה, כוח המין; מתפרע מן החלציים ואין אור אדום או צהוב. רובנו חיים עם כוחות הגרילה הללו, המסתערים חופשי במרחבי ממלכתנו- וקצרה ידנו… ולרב שבים הכוחות לבסיסם -שמתחת לחגורה- באין כיבוש או באין כובש. לכאורה, נושא הסקס הינו מתירני ביותר כיום, ועם זאת, עדיין מלא ביותר בעכבות. אכן, הכל עושה עיניים והכל מבטיח. ההבטחה חוגגת בפרסומות, בסרטים ובמחשופים. ועם זאת ולמרות כל החגיגה המתירנית הזו כביכול – אין כל יחס בין עומק ועוצמת התשוקה שמעוררות הפרסומות, התלבושות והסרטים – ובין אפיקי הפורקן. טבעו של הסקס שהוא פורץ אל אפיקים חדשים, סקרן וחטטן הוא, והשגרה וההרגל מרדימים את טבעו. אך החברה הזו שלנו משגעת את יצר המין, כל הזמן וכל פעם מחדש – עם רמיזות מפה ועד הודעה חדשה. ועם זאת – באותה הנשימה כמעט – היא מקבעת ומרבעת את טבעו הבסיסי ואת פורקנו – בצינוק הצר של הנורמה החברתית 'זה לא יפה להתנהג ככה'( היוצרת עכבות ומעצורים – ביחיד – בעיקר אצל נשים( בדרך למוצא הטבעי של הסקס הראשוני. שלא לדבר על מוסד הנישואין, שבעצם טבעו יוצר הגבלה ומחסום על יצר המין. אמנם פה ושם שומעים על בגידות, אך האזרח השקט והפעוט, המאבד עם כל שנה שעוברת את כח המשיכה הטבעי שהיה לו לפני החתונה – לאחר שניים וחצי נסיונות כושלים ועלובים – נותר כלוא במוסד הנישואין המסורבל, המשמים ונעדר המיניות הממסד, כמובן, יטיף לרענון התשוקה המינית בתוככי מוסד הנישואין על ידי טיפים תמוהים למיניהם, אך הכוח שבחלציים עורג לסקס האמיתי, זה שרק יכול לבוא עם החידוש והריגוש הראשוני, זה המצוי בשדות הזרים וכל שנה שעוברת רק מחזקת את הבריחים על דלתות המיניות של

הנישואין.

כוח הסקס. ואין איש ואין אישה החסינים בפני שפת הפיתויים של הסקס. הסקס הוא האיסור הגדול, הפיתוי הגדול ועל כן כל הזמן על דל שפתנו ובמוחנו  משתוללת סופת הסקס, כל שניה שעוברת – כפסע בינה ובין פורקן מיני עם עוברי/עוברות אורח מדיפי רמזים ואיתותים מיניים. ואין לנו פורקן ואין לנו הקלה, לא בימים ולא בלילות, לא בבגרותנו ולא בזקנתנו.

ומה היה קורה לו החברה הייתה מבטלת ומסירה חלק מן האיסורים החברתיים הללו על המין? הדעת נותנת כי אז לבטח כל העולם היה כר השתגלות אחד ענק. אך האמנם? האמת היא, שלו זה היה אכן קורה – כל המכונה התעשייתית והמסחרית האדירה הזו הייתה קורסת… כי הסוד הוא שככל שמתעורר כוח הסקס ומתגבר כתוצאה מפיתויים וגירויים אך לא בא אל פורקנו – כן גובה החברה דיווידנדים שמנים יותר. הכיצד? ובכן ה'דלק' של עסקי העבודה והפיריון שלנו הוא כח הסקס, כח המתועל אל אפיקי פרנסה וקריירה. )ראו בהקשר זה את סיפרו של מישל פוקו: "תולדות המיניות", יצא בעברית(, וככל שהכוח הפוטנציאלי יהא או יעשה אינטנסיבי יותר – כך האנרגיה המתועלת לעבודה תהא חזקה ותועלתית יותר. כמו חזירים המגודלים ומפוטמים לא כדי שישתכשכו להם במימי המדמנה שכה חביבה עליהם, אלא כדי לתעל את משמניהם לצלחות של סועדים נהנתנים. אך זהו מצב שאינו נאמן למקור, שהרי לא כחזירים הנשחטים כדי לעבור הסבה לא טבעית – אנו. כי שלא כחזירים – שצריכים למות כדי להיות מתועלים – אנו חיים, ותוך כדי מהלך חיינו אנו עושים את ההסבה הזו של האנרגיה המינית -לאנרגיה תפקודית, כך שהמשל היותר קולע הוא: כריש שהריח דם ואחר כך נשלח לסחוב קורות כבדות בשירות הצי. כך אנו עם כח הסקס שבנו .למעשה כל צירי ומיסבי החברה הזו עובדים על אנרגיה העצומה הזו, אנרגיה מינית. כך שחלילה לה לחברתנו מלתת ליצר המין פורקן מלא – מצד אחד, ומצד שני חלילה לה מלחדול מלעורר אותו באלפי דרכים סמויות יותר וסמויות פחות. ובינתיים? בינתיים הוזים, קוראים ומדברים בעיקר מדברים, על-סקס, סקס סקססקסקסקסקס…

מה שאמור היה להיות הדבר הפשוט והטבעי ביותר שחיות עושות כמו לאכול וללכת לשירותים כמו שעושים הקופים הקרובים לנו ביותר גנטית: הבונבואים נהפך עבורנו למיסטיקה, לקושי ולמרכז מחשבותינו הלא ממומשות כל הזמן. מתחת לגיל הנישואין מועטות החוויות המיניות מחמת חסר ניסיון, פחדים וחששות. לאחר גיל הנישואין חוסר האטרקטיביות האישי המתעצם מדי שנה, שלא לדבר על גדר הנשואים העבה, שמציבה איסור וקושי – גורמים לנושא המין להפוך יותר למיתוס מאשר למימוש חי ואמיתי. ובינתיים המיתוס והפנטזיה המיניים- מטופחים ומתעצמים כל הזמן – על ידי רמיזות, בדיחות גסות, לבוש פרובוקטיבי ומבטי עיניים -שלבסוף לא מתממשים לכלום. כי מעטים מקיימים את מה שהמונים הוזים בשקט בשקט. התחושה היא שכולם עושים את זה חוץ ממך, בשעה שרק קומץ קטן בעל קסם אישי או סטאטוס חברתי ונתונים אישיים מפתים מקיים זאת הלכה למעשה. כמעט אף אחד לא יודע איך לגשת לעניין, איך להביע עניין מיני. רובנו ילדים בני שלוש בעניין, בורים באמנות החיזור, ההקסמה והריכוך. מאוד לא מלוטשים בתחום הזה, עילגים להחריד. ובהעדר ערוץ מובנה וסדור להבעה של עניין מיני – הוא נדחף אל מתחת לשטיח הגופני; ובא לביטוי בשפת גוף המלאה במתחים מיניים. כך שבכל מקום ובכל זמן – האוויר מלא וטעון בסקס, כאוויר טעון בחשמל סטאטי בטרום פרוץ סערת ברקים. וזה קיים בכל מקום, ממש בכל מקום; במעלית במקומות עבודה, בבית חולים, באוטובוס, וכולם מתאמצים להראות שזה הדבר האחרון שיש להם בראש, אך חוץ מזה לרובנו אין הרבה בראש. כך שהחשמל הטעון הזה וחוסר הפריקה שלו הם כמו ענן ענקי התלוי כל הזמן מעל לראשנו. כל רגע הוא דקה לפני המימוש של מיניות מזדמנת, אך אנו ממדרים וממתנים לא מחלישים, חלילה את עוצמת הענן הזה על ידי עבודה כמו חמורים, תלוש המשכורת שלנו טעון ונוטף מיניות… ריצה כמו עכברושים במעלה מסלול הקריירה ורחרוח כמו כלבים בקניונים ענקיים – כל זה נעשה עם עודף האנרגיה המינית הזו. ושם, בעבודה, ברחוב ובקניונים – אנו גם פורקים את המטען העודף, אך שם גם נטענים מחדש, כי בכל מקום יש גברים ויש נשים וכשהם ביחד יש: בזזזזזז… הזמזום המיני שעובר ממין למין וטוען אותו עוד ועוד במטען מיני נוסף. כולם לחוצים! כולם מגורים מינית והפורקן הוא מזערי ביחס לעוצמת הטעינה.

לסיכום: כח הסקס. כח שהתעצם מעל וממעבר לפוטנציאל הטבעי שלו. ולאחר שתפח למימדי מיתוס -הוא נשמר על אש גדולה, כדי שהמיתוס יוותר ענק וכדי שכוחו ימשיך לפרנס את אוטוסטרדת התעשייה והמסחר של התרבות הזו. כולנו משוכנעים כי אנו חיים בעידן של מתירנות מינית. אך לגבי רובנו זה רחוק מלהיות נכון. זו אמנם מתירנות לגבי יחידים עתירי משיכה מינית. מתירנות במדורי רות ווסטהיימר, בפרסומות ובסרטים; מתירנות בשוליים של השוליים. זו מתירנות לכאורה, מתירנות של חול בעיניים. המהפכה המינית האמיתית, זו שתלויה באופי המודעות שלנו למיניות שלנו, עוד לא התרחשה והיא רחוקה מלהתרחש. בסופו של דבר, רוב המיניות שלנו מלאה במעצורים, וכמעט מעולם לא הייתה בהיסטוריה האנושית תרבות שהיה בה חופש מיני אמיתי.

בסופו של דבר, רוב המערכות השילטוניות מעדיפות של המשחק הכפול של גירוי מיני יחד עם תיעול האנרגיה המינית כדי להניע את גלגלי המסחר והעבודה.

שהרי אנשים שמבטיחים להם הנאות סקס ומונעים אותם מהם, תמיד יתנהגו בצורה ממושמעת וצייתנית כי הם יבינו כי אם יהיו אזרחים טובים – הנאות הסקס מחכות להם מעבר לפינה. דבר שלגבי רובם לעולם לא קורה.


——————————————————————————–

"נשים מזייפות אורגזמות, גברים מזייפים מערכות יחסים". מתוך

"אין לעמוד בפניה" סידרה של 2001-ה B.B.C.,

 

"החיים הם מחלת מין מדבקת עם מאה אחוזים של תמותה" ר. ד. ליאנג

 

"הסקס יכול להיות גורם משחרר, אבל הוא יכול להוות גם מלכודת.

זו שאלה של עד כמה אתה מוכן להקשיב לגוף שלך ולתחושות שלך.

רוב האנשים עסוקים בלהחביא את רגשותיהם במקום להאזין להם".

ג'ים מוריסון

 

"הסקס מלא בשקרים. הגוף מנסה לומר לנו את האמת, אבל בדרך כלל

הוא מצולק מכל כך הרבה חוקים והוראות שעליו למלא, עד שהוא

כמעט משותק. אנחנו הופכים את עצמנו לנכים מרצון בגלל שקרים

שאנחנו מספרים לעצמנו".

ג'ים מוריסון

 

—–

הרחבה של מסה זו מצויה בסיפרי: "גברים ונשים מעבר למלים" –

חיזור, משיכה, אהבה ומיניות על פי שפת הגוף. הוצאת ידיעות

אחרונות, 2001, נכתב יחד עם נילי רעם.

מה מחפשות נשים בגברים ולהיפך


גם נשים וגם גברים משחקים משחק עם המין השני, כשהם עוברים מפאזה של חיזור לפאזה של יחסים ברי קיימא (בין אם הם בני יום או כמה חודשים או שנים); לכל אחד יש את הפנטסיה שלו, איך הוא היה רוצה שבן או בת המין השני יתנהגו בזמן `היחסים`; הגבר היה רוצה להפוך אותה לחתולה מיוחמת, נמרה יצרית ותאוותנית, אשת מערות בעלת תאבון מיני שאינו יודע שבעה. פרובוקטיבית, שתלטנית וחסרת מעצורים.

האישה הייתה רוצה להפוך אותו לחתלתול רך ושקט, רצוי חסר ישע, מייחל לליטוף אימהי. מתכרבל בחיקה, מחפש מפלט מאימי החיים.

היא רוצה שהוא יהפוך אותה לאמא (ריגשית) הגדולה, הוא רוצה שהיא תהפוך אותו לאובייקט מיני.

האישה מאמינה שבכל גבר כוחני ושלתטן ישנו חתלתול אובד וחסר ישע. והגבר מאמין שבתוך כל אישה קרירה ומרוחקת מצוי הר געש ייצרי.

ואכן יש בזה למעשה לא רק פנטסיה, כל צד חש את האמת הפנימית של האחר ורוצה לגאול אותה משם. כי לכל גבר בתוכו יש `אנימה`, הצד הנשי שלו, ולכל אישה בתוכה יש `אנימוס` הצד הגברי. הצד הגבוה של כל מיגדר הוא ההיפוך המיגדרי שלו; כל גבר חזק – בתוכו הוא אבוד וחלש, כל אישה קרירה ומרוחקת או רומנטית ונאיבית – בתוך תוכה היא עוצמתית וייצרית. כשכל מיגדר מתחבר לצד הגבוה של עצמו הם מוצאים בתוכם את ההיפוך המיגדרי.

כל צד יודע בתוך תוכו עמוק פנימה, שמפגש אמיתי בין המינים חייב לגאול מכל צד את הצד הגבוה שלו, ואם מפגש התרחש והצד הגבוה לא חולץ החוצה, לא קרה כלום.

ואכן ההיפוך הקוטבי המבורך קורה כשיש התאהבות חזקה, אך כשוך ההתאהבות חוזרים למשחק התפקידים של המיגדריות החברתית והגנטית. ושוכחים את הפונטציאל התודעתי והרוחני של השייכות המגדרית שלהם.

הם הגיעו לשם, רק בכוח החילוץ של ההתאהבות, שהיא תמיד זמנית. השאלה היא האם יצליחו למצוא מעבר לחזות החיצונית של האהבה את הגבוה בזולת? וזאת לא בגלל הכוח המשתחרר של ההתאהבות, אלא בכוח התודעה.

למצוא את הקוטביות המיגדרית של בן או בת המין השני – בכוח האהבה הזמנית, זה לחיות על גלים; זה עולה זה יורד. ואילו כוח התודעה יציב ותמידי, אך מי ימצאנו?

כוח האהבה בא והולך, כמו הנעורים, כוח התודעה תמיד שם, (כמו האש) אך מי יעירנו?

וכך, אפשר לעשות פאראפרזה על שיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ" ובמקום זה:

"העירו ועוררו את התודעה,

כי והיה ולא תתעורר, היא לא תחפץ לעולם

מין, אהבה ויחסים

''לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.''

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

 

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

***

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות;

***

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126