ארכיון תגית: עבודה פנימית

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין - מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

ברי המזל לעומת חסרי המזל

יש אנשים שמאמינים במזל ויש אחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה וכי אלה שנראים בעלי מזל, הם בסך הכול אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.
אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').
ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.
ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.
שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית שתומכת ברעיון המזל.
אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.
אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…
הסבר:
ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש – נפתח בפניו, משחק לטובתו ומשתף פעולה אם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.
למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויים בקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.
הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת, והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.
ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).
לעומת זאת, חסרי המזל (ששום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מיקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל נאלצים לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.
ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים) – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.
וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.
למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.
לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.
וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.
אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.
כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.
ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).
בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.
כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).
רק מה שהצליח אדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי, כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.
מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.
—————————-
גבריאל רעם, 20.2.13

כוחות האופל של הדמונים.


"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

גבריאל בן יהודה


——————————————————————————–

היום (16.9.96) אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…"נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס".

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

"מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?".

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה, ויליאם גולדינג הראה ב'בעל זבוב' כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ'כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, 'השחף' '3 אחיות' 'הדוד ואניה', ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של 'צעירים חסרי מנוח' וכו'. אדוארד אולבי – ב'וירג'יניה וולף' הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב'חשמלית ושמה תשוקה' ו'מותו של סוכן'. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב'בית הבובות' או 'נורה' שלו. אותו דבר עשו דוסטיבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

האומנם? האם גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הרחקנו והדחקנו את השגעון והעברינות והסטיה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת הפנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיש לו תפקיד ציבורי מכובד, שהוא אב לבנות מתבגרות, שהוא משלם מיסים בזמן. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקינאה, היאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון – הם בחוץ, כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס ונדחס – הופך לפחם שבו עצור חומר בערה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל'בראשית', לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה ישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש בריגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבים את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתוייקים ומתוייגים, אך רק אם לא יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא תיפתחנה שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם ישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג'י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר 'שש נפשות מחפשות מחבר'. ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי בתוך כל פרופסור מסתתר רוצח סידרתי.

בבתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

ובתוך כל גבר או אישה מבוגרים – טמון ילד או ילדה מפוחדים וצמאים לאישוש ואהבה.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשניה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה המציגה חברה עצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד נכון הדבר לגבי יפן, צפון מערב אירופה וצפון ארה"ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מיחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הריגשית של המוסטנג (דמון הרגש) ומן הלבה היצרית של הדרקון (דמון היצר). ומגוונות הן דרכי הבריחה:

-בין אם על ידי יצירת כאב או מחלה גופנית – שיסיטו את תשומת הלב מן הילד שבפנים.

-בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, ולמה זה מגיע לנו, מה שמשחרר את הילד שבפנים מלהיות מעורב ובעניינים.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות שתבוא עם ההתפכחות.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

להיות.

הקריאה לצאת לקרב: פרשנות לשני סיפורי עם

"I would rather be ashes – then dust"

ג'ק לונדון

 

סיפור א': הנמר והאיילה

– מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר

הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,

יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר

ולא – יגווע ברעב.

– מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,

היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר

ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה

נמר או איילה

כאשר השחר מתחיל להפציע

כדאי שתתחיל לרוץ.

*

ביאור ופרשנות:

רמה א':

החיים הם מאבק. המאבק מתקיים לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים למפסידים. לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח. כדי שהנמר ישרוד הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח האיילה צריכה להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"?), אנו מעדיפים את המלה 'השגיות'. אך זה לא יעזור: הניצחון של אחד הוא המפלה של אחר וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.

אנו, בני האדם טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג ומת זה הנפש, לא הגוף. אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות. האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק.

רמה ב':

עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר להבין את המשל הזה.

שניהם צריכים לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר, אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש ירצח על ידי החזק הרעב.

אם לא יתעוררו, שניהם בסכנה. והתעוררות משמע להקיץ את התודעה! לשאול את עצמם: מה באמת קורה כאן? לא לקבל הסברי תוויות שטחיים. אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר זה לראות את פני הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.

החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש וזאת במידה והם נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף בפסיוויות אשלייתית. לכל הישנים גורל אחד: מוות, היבלעות.

רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין ישן לער. והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו (ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים כמו ברמה א') אך גם שהאויב הגדול של האדם זו השינה; לקיחת החיים כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.

אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך, כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל לחיות בחרדה בלחץ נפשי מתמיד, לא להתרפות לעוד סרט, לעוד סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות, למצוא מטרה ולהתחיל לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית, כל הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?

לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את המציאות שלנו כל פעם מחדש, הרי שהנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.

כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות. בראשון מפנטזים בשני לא מתאמצים ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.

להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך בתוך חייו בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות במקום לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.

כך שהסכנה של החיים היא לא המוות שמחוץ לחיים, שבסופם – אלא המוות שאורב להם בתוכם: לישון תוך כדי הערות.

הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.

 

סיפור ב': שני צפרדעים *

http://tinyurl.com/cambf

 

שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי של שמנת וקפצו פנימה כדי לשתות. השמנת עלתה להם מעל לראש, אך מכיון שהם היו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו די צרכם הם מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר ותוך שהוא שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכל לאפשר לעצמו לוותר ולטבוע, הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו השוקע אמר לו 'למה אתה מתאמץ, ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין לפחות בשלווה, ואולי אף טעם מעט מן השמנת לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול היה, נאבק, התנגד לכל מה שסבב אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.

חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע שבא אל קירבה, אך הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה על ידי תנועות גפיים נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש, ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל העולם.

ביאור ופרשנות:

ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; חובצים בה וחובצים בשמנת, עד שהיא מתקשה, כך מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים הנוזליים הופכים למוקשים.

הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא התנגד לו.

מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר עם מה שיש', – כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מן הליקוק לפני ששוקעים בו) הדבר מזכיר סיפור נוסף:

אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא גווע בצמא, מגיע מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר, למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים, בדרך הוא נאחז בשיח שצומח מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש על העלים של השיח והוא מלקק אותם.

זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים שמנסים להסתדר ולהמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם, מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות, סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד, גם אם ימות באפיסת כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא. ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.

בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או למרוד. ותוך כדי המרידה המורד לא רק משנה את המציאות בה הוא חי בתוכה הוא מורד, הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים) בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.

האטרופיה, הניוון והזיקנה והמוות שבתוך החיים – יגיעו למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי החיים כפי שהם – אכן מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.

חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הקיים הבולע את החיים ועל כן היא מובילה למוות (מוות נפשי, מוות רוחני). חמאה זה מה שאנו עושים עם החיים, מהחיים, על ידי כך שאיננו מקבלים את המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.

כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר להגיע לדברים – אסור להפסיק להאבק.

כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה – הוכרה גדולתו. כך שלחיות באמת, להוציא מתוך עצמך את הפוטציאל האמיתי של החיים שבך – לא די לשרוד, צריך להגיד לא לשמנת כדי להגיע לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו אפשר להתחיל).

בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה. רק מרידה במצב הצבירה של השמנת יכול להוביל לבסיס חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי הנוכחי בדרך את עתיד וחלל רחב יותר.

 

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:

בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות. וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות באמצע החיים (מוות של הנפש, של הרוח). מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים. שני הסיפורים מזהירים על סכנת המוות שאורב בתוך החיים.

בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות; הסכנה של שקיעה פנימית; לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים). לשקוע בפנטסיה בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם ג'ונגל שמזמין בריחה על ידי שינה, ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה היא מוות. בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים ישרדו. בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר גרוע?

ושוב, ברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה שעשועים.

בשני הסיפורים המסר זועק: לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.

להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות"? כן, אבל הם מתו כבר לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה, ברמת הנפש והחיים הפנימיים. בעוד שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי תודעה חיי נפש.

הם לא רק חיו הם גם היו בחיים: משהו גם חי בהם.

* סיפור עם. עיבוד ופרשנות: גבריאל רעם.