ארכיון תגית: עבודה פנימית

עבודה פנימית, חלק א': על חוסן פנימי נוכח קשיים ומשברים.


אנו חיים חיינו בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה, התרוממות רוח. ואילו שפל הגל הוא מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב, דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאנו בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו, וכשאנו בשפל – דרך נקודות הנפילה בחיינו. יש לנו שתי זהויות, זהות השיא, וזהות השפל. כשאנו באחד, אנו שוכחים את השני. אך האמת היא שאנו לא זה ולא זה. אנו איננו המשברים שלנו, ו גם לא שיאי הגל בין משבר למשבר, אנו הישות שמצליחה, או לא מצליחה, לצמוח בין קריסה להתרוממות רוח.

בדרך כלל כשאנו בשיא הגל, אנו מכלים ו'שורפים' את האנרגיה שנצברה בטיפוס שבין המשבר ועד שיא הגל. וזאת כדי לפצות על נכאות הרוח שהייתה לנו עד כה. ובכל פעם שאנו מצליחים להגיע לשיא הגל אנו מתמסרים לפורקן שבחגיגה. משולים לאנשים שמבזבזים את מעט הכסף אותו הצליחו לחסוך, על כיופים והנאות במקום להשקיע אותו.

ומה זה אומר: 'להשקיע'? מה הנמשל? ובכן זה אומר שבמקום להסחף בלהט ההנאה והתענוג, לשמור מעט מזה כדי להשקיעם בעצמנו. אך אם הצלחנו לשמור מעט שאותו לא בזבזנו בלהט החגיגה – בא המשבר ומוחק הכל. שפל הגל הורס כל מה הצליח להיבנות בין לבין.

אדם צריך לבנות עצמו בין משבר לשיא גל. ובניה עצמית, משמע 'אני', או עצמיות – שלא תלויה בהרגשה טובה או לא טובה. 'אני' זה מה שמצליח להצטבר בתווך שבין התמכרות להנאה מחד, וההזדהות עם הסבל מאידך. וזה לעיתים רחוקות קורה. בדרך כלל אין אדם, קיימת רק הרגשה טובה והרגשה רעה. ובין לבין, אין כלום. אם זה היה המצב בתחום העסקים, לא היה נבנה שום עסק, כי בעל העסק היה מבזבז את מה שיש לו על חגיגות של שתיה, אכילה ובילויים, והיה הורס את מעט הביזנס שהצליח לבנות מן הכסף שהצליח לא לבזבז – בשעת שפל כלכלי.

ואכן, האדם משול לבעל עסק; הוא צריך לבנות את חייו על ידי השקעה של המשאבים שלו בעצמו. והאויב הגדול היא ההתמכרות להרגשה הטובה והרעה. שניהם נוגשים בנו בכל תוקף ולא משאירים לאדם כלום משל עצמו.

ועל האדם הרוצה לבנות עצמו מבפנים, לא להרשות לעצמו ללכת לאיבוד כשטוב לו, ולא להרוס עצמו לגמרי – כשרע לא. ולהתחיל ליצבור דימוי עצמי והשקפת עולם שלא קשורים לשני הקצוות הללו.

כשאנו מרגישים טוב, אנו מתחממים, מתלהבים, מתלהטים. וכך 'שורפים', משאבים נפשיים ורגשיים על הכיף של הרגע; שיהיה יותר מרגש, יותר חזק, יותר גבוה.

וכשאנו מרגישים רע, לוקחים פטיש ביד, והורסים כל חלקה טובה. דרך הפריזמה של ההרגשה הרעה אנו מנתצים כל דבר טוב שיש בנו. בחמת הזעם או תוך השקיעה לאכזה ומפח נפש.

אמנם גם ההתחממות הרגשית וגם ההרס העצמי – לא מאפשרים הייווצרות של אני פרמננטי, אך הנזק הגדול יותר, ו'מחיקת' העצמי המאסיביים ביותר – לא נוצרים בגלל ההתחממות וההאצה הרגשיים, (בשעה שטוב לנו), כמו בגלל ההרס שנוצר בזמן שאנו יורדים על עצמנו, כשרע לנו.

חוסר היכולת לבנות חיים פנימיים נוצר הרבה יותר בגלל המשברים, מאשר בגלל הווליום והקיצוניות של הריגוש שעמו אנו חיים את הרגעים הטובים.

ראשית, כל דבר קטן שמכעיס או מעליב אותנו – מביא אותנו למשבר נפשי. כי את כל יהבנו ומרכז הכובד שלנו שמנו על הרגשה טובה, וכשזו מתערערת, אנו מתנהגים כילד קטן, לוקחים פטיש והורסים. את מי? את עצמנו.

הבעיה היא שלאחר שהמשבר חודר פנימה, מיד הדימוי העצמי צונח והאדם מתחיל להאשים עצמו : 'אתה לא בסדר', 'אתה תמיד עושה את זה', 'אף פעם לא תצליח', 'אתה אפס' וכו'.

ואז הוא לא רק פסיבי, הוא שלילי כלפי עצמו.

כך שרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך, הם פועל יוצא של חוסרים ביכולת חסימה של המשבר החיצוני ומניעתו מלהפוך לפנימי.

למעשה, כשהאדם לא פוגש את האחריות האישית שלו כלפי קושי חיצוני, הוא מפתח דימוי עצמי נמוך.


בתחילת החיים, ישנם סיבות למסיבה. ואנו מרגישים טוב הרבה פעמים, בגלל ריגושים חדשים ומהנים. אך ככל שהחיים ממשיכים, מתרבים הקשיים, ואיתם המשברים. לאחר תום השיא של הנעורים, אנו נכנסים למדרון, ושם כל התקדמות מצויה במעלה שהופך לתלול יותר ויותר. וכך אנו פוגשים יותר ויותר קשיים.

הקשיים המתרבים מביאים עמם יותר נקודות שפל מאשר שיאי גל.

וכשבאה נקודת השפל, האדם חסר אונים מולה, אין לו שום יכולת לחסום את גל הרגשות השליליים שמציפים אותו. ואז הוא נכנס למשבר, והמשבר הזה הולך ומתעצם, כי אין לו שום סייג פנימי מפני התעצמות המשבר. זה כמו מפעל ללא אזעקה ומערכות הגנה מפני פורצים. ואחת לכמה זמן נכנסים פורצים בשער הפתוח ולוקחים מכל הבא ליד, שוברים קירות בחיפושיהם אחר כספת נסתרת. ועוזבים את המפעל כשהוא במצב של עיי חורבות.

אנשים מתקשים להכיל את התובנה כי הם פרוצים לכל משבר ומתערערים רבות כתוצאה מכך .

ומכאן שאין דבר רלוונטי יותר לחיינו מאשר התמודדות עם משברים .

האם כולם סובלים ממשברים במהלך החיים באותה המידה? לא, זה עומד ביחס ישיר לעדינות הנפשית של האדם. האדם משול לפרח עדין, שיסבול מפגעי מזג אויר קשים, יותר מאשר יבלית, או צמח בר. כך גם בני האדם; העדינים, יסבלו יותר משברים והנזק הנפשי יהיה יותר מאסיבי. אמנם הם יכולים ליצבור יותר חומרים נפשיים מעודנים, כדי לבנות אני ברמה גבוהה, אך הם יהיו גם אלה, שיסבלו יותר ממשברים וכך בסופו של דבר, יגיעו לאותה דרגה של ריקנות פנימית הנובעת מחוסר קיום פנימי, כמו גסי הרוח.

חלק נכבד מן המשברים נוצר כתוצאה מן המתקפה שסובלים הרגשות שלנו.

הרגשות שלנו כל הזמן מותקפים על ידי עוינות, חוסר התייחסות, נטישה, הולכת שולל, ובוגדנות – מצד אחרים.

אמנם לא כולם קורסים פנימה מול המתקפות הרגשיות, ישנם אנשים תוקפניים שמפנים זאת כלפי התוקף. אך הרוב של בני האדם קורס פנימה לנוכח מתקפה מבחוץ. זה לא חייב להיות רגש לא נעים שמופנה אלינו מצד אדם אחר, זה יכול להיות כל דבר שגורם לנו להרגיש רע: פרויקט שלא עלה יפה. ציפיות מאיתנו שלא התממשו וכו'. הנקודה היא שלרוב בני האדם אין יכולת סבירה לעמוד מול משבר ולא להתמוטט פנימה. המשברים מתרסקים בנו ללא יכולת מצידנו לעצור או למתן אותם. כלומר הנקודה הבסיסית בכל עניין המשברים הוא ביכולת ליצור חוסן הוויתי כנגדם, חוסן זה אינו מבוסס על מנגנוני כוח חיצוניים: רכוש,קשיים,מעמד,יופי, אלא על טיפוח, פיתוח ואימון של מקורות כוח פנימיים. ומקור כוח פנימי אמיתי הוא זה המסוגל לעמוד כנגד משבר ולא לתת לו להכנס פנימה. או שיש לו יכולת לא לתת למשבר שכבר מצליח להכנס פנימה, להתפתח ולתפוס תאוצה בפנים.

כל אדם שרוצה לא לחיות בריקנות פנימית, והחפץ במרכז כובד פנימי ובית לחזור אליו, חייב קודם לכן לבנות תינגודת פנימית כלפי היכולת של הקושי להתפתח ולהפוך למשבר.

אך הבעיה היותר גדולה, אינה כל כך בחוסר המיגון הפנימי כמו בחוסר מודעות להבדל שבין הגורם המשברי ובין חוסר האונים שלו כלפיו. רוב בני האדם רואים את הבעיה בעצם הגורם שיצר את הקושי ולא בהעדר תגובה חוסמת מצידם. רוב בני האדם כלל לא חיים בתחושה שיש שרירים פנימיים אותם הם יכולים להפעיל כלפי המשבר המאיים להתפרץ פנימה. עבורם המשבר הוא הבעיה ולא העדר תגובה פנימית חוסמת.

אפשר להמשיל זאת למדינה ללא צבא, החשופה לפריצה של צבאות או כנופיות הבאות לבזוז, לרצוח ולאנוס. או לגוף אנוש ללא מערכת חיסונית; כל הצטננות ווירוס יכולים להתפתח לממדי מחלה רצינית.

הדבר גם דומה לאדם היושב מול חלון פתוח דרכו זורם אויר מקפיא. הוא סובל את האויר הקר, אך כלל לא מודע לקיום של זכוכית בתחתית החלון, אותה הוא יכול להרים. רוב בני האדם לא מודעים לאפשרות להצמיח שרירים פנימיים שיחסמו את המשבר. הפסיביות הזו שלהם, נתפסת בעיניהם טבעית לחלוטין, והם רואים את מרכז הפעילות ברע או באיום שבא מבחוץ, ולא בחוסר התגובתיות שלהם. לא לוקחים בחשבון את החופש הפעולה הפנימי הקיים בתוכם והיכולת שלהם להגיב מבפנים לקושי המאיים להפוך למשבר.

האדם לא מודע כלל ליכולת שלו להתמודד עם הקושי. הוא חש שמאה אחוז מן המשבר שהוא חווה הוא תוצאה של מה שקרה לו. אך למעשה רק חמישה אחוז מזה הוא הגורם החיצוני, חמישים אחוז מזה הם חוסר היכולת שלו לחסום את הגורם החיצוני בשלב הקדם, ויתר הארבעים וחמישה אחוזים, הם ההזדהות המלאה שלו עם הרגשות הקשים שהוא מפנה כלפי עצמו לאחר שהקושי והבעיה החיצונית חדרו פנימה.


אך הדרך לפגוש או לפתח את האחריות האישית, קשה ביותר. כי האדם צריך להפעיל אנרגיה שאין לו. עם שרירים, או כוח, שאין לו. ושנית עליו להודות בפני עצמו שהמצב המשברי של חייו, והתחושה הקשה שיש לו לגבי עצמו – נובעים פחות מן הקשיים בהם הוא נתקל, כמו מן הפסיביות שלו כלפיהם. וזה הדבר הקשה מכל בתהליך הזה של הצמחת חסינות פנימית כנגד משברים; היכולת להודות בפני עצמך, שתשעים וחמש אחוז מן המצב המשברי הפנימי מקורו לא לא בקשיים שאתה פוגש, אלא בעיקר בחוסר היכולת שלך לחסום את הקשיים מלחדור פנימה.

מכאן שהצמיחה של עוצמה פנימית נובעת מהידוק הפערים בשני מישורים:

1. הפער בין גירוי לתגובה- יצירת מרחב פנימי של עוצמה שאינו מגיב באוטומט לכל גירוי חיצוני שלילי, אלא מבודד גירויים שליליים ומפתח את היכולת לא לתת להם להכנס פנימה.

2. הפער בין הסיפור שיצרנו לעצמנו ובין המפגש עם יכולותינו האמיתיות. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגורם החיצוני הוא שהכניס אותנו למשבר נפשי, ואילו היכולת האמיתית שלנו היא בחסימת הגירוי ובאי הזדהות עמו.

הראיה הנכונה של הקשיים בחיינו היא של קבלתם כעובדה קיימת, מבלי להיות מופתע בכל פעם שהם באים. עלינו להבין כי למעשה החיים בנויים מקשיים, שינויים בלתי צפויים, ואכזבות. החיים לא מבטיחים לנו גן של שושנים, בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב. עלינו לשנות את הגישה שלנו כלפי הקשיים, ולראות אותם לא כהפרה של החוזה של הבריאה עימנו. אלא כבדיקה שהחיים בודקים את החוסן הפנימי שלנו. ואם אין חוסן פנימי הקושי חודר פנימה ואז המערכת שלנו קמה על עצמה.

החיים אינם רולטה, שבה אנשים מסויימים מקבלים תמיד מספרים טובים, ורק אנחנו את המספרים הרעים. החיים הם יותר מכון כושר, שבו כל מה שקורה בא לנסות את חוסננו הפנימי, כדי שנוכל להתחזק מבפנים, בעזרת הכוח המתנגד של הקושי.

וחיים פנימיים, עולם פנימי ואני קבוע – הם מה שהצליח להיבנות בתוכנו לאחר שהצלחנו למנוע מבעד המשברים למחוק ולהרוס את הכל.


למאמר השני בסידרה של עבודה פנימית:

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם.

2.5.2006

 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003

על: הפתי והפיתוי

ספר משלי הוא אחד מספרי החוכמה של התנ"ך. מופיעים בו כמה סוגים של בני אדם, כמה טיפוסים. למשל הצדיק. הרשע. המלך. החכם והנבון. איש התבונה. כסיל. בער. חכם לב. חסר הלב. עיקש לב. הערום, הלץ האויל (משלי כ"ז). והפתי.

הנה למשל כמה התייחסויות לטיפוס הפתי:

פרק א': א' –ו': מִשְׁלֵי, שְׁלמה בֶן-דָּוִד– מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.

לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.

לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר , דַּעַת וּמְזִמָּה.

יִשְׁמַע חָכָם , וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן , תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.

א', י': בני אם יפתוך חטאים, אל תבא.

•  א' פסוק כ"ב: עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת.

•  א',פסוק לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.

א, פסוק לג וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.

• פרק ז', פסוק ד': אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ; וּמֹדָע, לַבִּינָה תִקְרָא.

ז,ה לִשְׁמָרְךָ, מֵאִשָּׁה זָרָה; מִנָּכְרִיָּה, אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

ז,ו כִּי, בְּחַלּוֹן בֵּיתִי– בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי.

ז,ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, אָבִינָה בַבָּנִים.

• פרק ח, פסוק ה': הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב.

1 *חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה.*

2 *טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה.*

3 *שלחה נערתיה תקרא על-גפי מרמי קרת.*

4 *מי-פתי יסר הנה חסר-לב אמרה לו.*

5 *לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.*

פרק ט':

6 *עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה.*

7 *יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו.*

8 *אל-תוכח לץ פן-ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.*

9 *תן לחכם ויחכם-עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.*

10 *תחלת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה.*

11 *כי-בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.*

12 *אם-חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.*

13 *אשת כסילות המיה פתיות ובל-ידעה מה.*

14 *וישבה לפתח ביתה על-כסא מרמי קרת.*

15 *לקרא לעברי-דרך המישרים ארחותם.*

16 *מי-פתי יסר הנה וחסר-לב ואמרה לו.*

17 *מים-גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.*

18 *ולא-ידע כי-רפאים שם בעמקי שאול קראיה.*

#######

והיות וטיפוס הפתי מוזכר כמה וכמה פעמים בספר משלי, נראה שהמחבר מייחס חשיבות לסוג טיפוס זה.

ומיהו הפתי? ובכן, פתי הוא פשוט אדם טיפש, כאן הוא מוצג כאדם שקל לו להתפתות – ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי' למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פ.ו.ת, ומעניינת הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין 'פיתוי'. כביכול, באשה טמון כוח פיתוי, כוח להפוך את הגבר לטיפש, והכוח הזה טמון במיניות שלה. ו'גבר פותה' הוא אדם שנענה לפיתוייה. כלומר, יש כאן קשר בין טיפשות לבין כניעה לפיתוי. 'טיפש' הוא מי שמתפתה, מי שמוכן לזנוח עקרונות ומהות בעבור תענוג.

ועתה, להרחבה של הרעיון:

כשרוצים לגרום לאדם לסטות מעקרונותיו, שמים לו פיתיון ואז הוא נלכד. כלומר, הטיפשות היא כמו מלכודת, והחוכמה היא החופש. כדי להישאר בחופש – על האדם לוותר על קריאת הפיתוי.

וטיפשים הם אלה שנשארו מאחור, נפלו למלכודת הפיתוי. לא זכרו את המטרה ולא שאבו ממנה כוח – הכוח להגיד לפיתוי "לא!". הטיפש לא ממוקד במטרה שלפניו, הוא תר אחר תענוגות שמצויים בצידי הדרך. הוא תר אחר אפשרות ללקק טיפות דבש. ואז, משמצא אותן, הוא הולך בהן לאיבוד ושוכח את מה שלפניו. קסם התענוג הוא כמו חלום שאינך רוצה להקיץ ממנו אל המציאות הקשה.

להתפתות זה ליפול עמוק יותר לתוך השינה. השינה כמו להיות שקוע בצפיה בטלוויזיה. כשהתכניות שמוקרנות שם הם כמו החלומות; כל שהתכנית מגרה ומרתקת יותר, כך קשה לזנוח אותה ולחזור למציאות. ככל שהפיתוי מתוק יותר, כך קשה יותר לזנוח אותו ולחזור בחזרה לחיים.

החכם ער והוא נותר כזה ביכולתו לסרב למנעמי הפיתוי. וזאת כי הוא יודע את המחיר, אותו יצטרך לשלם בשל כך. מחיר ויתור על ידיעה מה באמת קורה.

הפתיונות תמיד מופנים ליצר, לרגשות הנמוכים: לחשק, למין. החוכמה, לעומת זאת, קשורה לתודעה ולנפש. הפתיונות מורידים את האדם דרך מחילות העונג, אל המרתף של הוויתו. החכם יודע להגיד לא. וגם יודע למה להגיד לא. הפתי לא קולט את גודל המחיר שישלם בגין החריגה למען הפיתוי.

איזהו חכם? זה שלא התפתה למשמני הארץ הזו. לבצלים ולשומים. לעגבים ולקריצות של עוברי/ות אורח. זה שיכול לאטום לבו להפצרות של כל רמות החשק והיצר ולדבוק במטרה כלשהי. הוא מעריך את חייו ועל כן חושש לאובדן הערך על ידי כניעה לפיתוי.

הפתי לא מעריך את דרכו ולא יורד לסוף המשמעות של חייו, ועל כן לא חושש ממה שיארע לו אם יחרוג פה ושם לטובת מעט הנאה וטיפת תענוג.

סקירה של הכוחות המניעים את המין האנושי במהלך ההיסטוריה – מגלה כי התפוררות של הישגים, או חוסר יכולת להישאר בשיא כלשהו, התרחשו לעתים קרובות בגלל כניעה לפיתוי כלשהו. זה יכול להיות שליט של ממלכה, (או סתם אדם בעמדת כוח), שאיבד הכול והביא את ממלכתו (חייו) לעברי פי פחת, בשל הכניעה לפיתוי.

הפיתוי בראש ובראשונה מופנה למי שיש להם משהו שהמפתה רוצה להשיג. והוא מיועד לסחוט ממנו משהו. והמפתה משיג זאת על ידי הבטחה של תענוג. וכשמפותה מתפתה, הוא מעניק למפתה את שרצה תמורת האתנן של התענוג.

הבעיה עם התענוג וההנאה, שברגע שמטפטפים טיפה, מיד מתעוררים אלפי דמונים צמאי חשק, וצורחים שגם הם רוצים, רק עוד טיפה. ואז קשה להתנתק. לפיתוי יש כוח ממכר. החכם מסרב לפיתוי כי הוא מודע לגלישה במדרון החשק, שהכניעה לפיתוי הנוכחי תביא בעקבותיה. *מטרתו בחייו היא לעשות התמרה של ההנאה והתענוג להגשמה ומשמעות*.

החשק, היצר, החושים והמין הנם תאבי תענוג. ואילו התודעה והנפש צמאות משמעות, תובנה והגשמה. העבודה של החכם היא להרגיל את המערכת שלו לעבוד על סיפוק שבא כתוצאה מהגשמה עצמית וליקוט של משמעות ותובנה, ולא על קפיצה משיא תענוג אחד למשנהו.

למעשה, בכל אדם קיימות שתי מערכות – מערכת גבוהה ומערכת נמוכה. המערכת הנמוכה היא מערכת היצר, החשק והמין. המערכת הגבוהה היא מערכת התודעה. המערכת הגבוהה היא בראש ובצוואר (אינטואיציה ותודעה). המערכת הנמוכה בבטן ובאזור החלציים (תאוות, יצרים ומיניות).

בכל מצב נתון, אחת מן המערכות נותנת את הטון. בכל מצב מערכת אחת משותקת והשנייה פעילה. כשהנמוכה עסוקה בכניעה לפיתוי, המערכת הגבוהה מתערפלת ויוצאת מפוקוס. וכשהמערכת של התובנה, המשמעות והחוכמה מתעוררת, מערכת החשק והיצר נכנסת לרגיעה ושלום בית.

הדוגמה השכיחה והזמינה ביותר היא מזון. אתה יכול לאכול בתבונה ולאפשר אוכל מגרה במידה (המערכת הגבוהה), או אתה יכול להיות קורבן לבוטן הבא ולטבלת השוקלד הבאה – ואז המערכת הנמוכה שולטת.

אתה יכול לאכול מן התודעה או מן הבטן.

מיהו האוכל ? זה שבראש או זה שבבטן? מהיכן מגיע הרעב? החכם מבין שעניין המזון הוא אך מטאפורה למצב הרבה יותר מורכב וכוללני: חייו. האוכל הוא אך משל ליחסי הכוחות בין מושל לנמשל. בין כוחו של פיתוי לעוצמת התודעה. קל יותר לחיות מפיתוי לפיתוי, מאשר להגיד לו "לא". אך משאמר האדם "לא" לפיתוי, מרחב חיייו מפונה לטובת הגשמה עצמית, חוכמת חיים ומשמעות, שהן התפוקות הגבוהות והנעלות בחיים האנושיים.

ועם זאת, ולמרות כל זאת, החכם האמיתי לעולם לא גוזר על עצמו התנזרות מוחלטת מפיתוי. הוא מאפשר את זה במשורה, עד גבול מסוים. דבר זה הנו קשה הרבה יותר מאשר איסור מוחלט על כניעה לפיתוי, כי כאן אתה צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק, להיות ערני ולבדוק כל הזמן: כמה להרשות, מתי להרשות וכו'. וזאת לעומת איסור מוחלט או הרשאה מוחלטת, שאז התודעה והעירנות יכולות ללכת לישון.

החכם צריך להיות ער, וזאת כדי לעשות בקרה מתמדת של שיוויי משקל ואיזונים. הוא חייב להיות באמצע, יודע שכל קיצוניות היא הרת אסון עבורו. מצד אחד, התנזרות מוחלטת מפיתוי תהפוך את המערכת שלו ליבשה, חסרת לחלוחית וחיוניות. ומצד שני, כניעה לפיתוי תהפוך אותו לפתי ומגורש מהרמה היותר גבוהה ומשמעותית של חייו. כאדם ער ומודע, הוא צריך לשלוט על רמת החופש שהוא מאפשר לדמונים של היצר, המין והחשק. הוא אמור לדעת לשים גבולות. לתת להם חופש מוגבל. ולרסן אותם כשהם רוצים לפרוץ את הגבולות.

דבר זה קשה הרבה יותר מאשר לאסור לגמרי, ולהיות עריץ לגבי החלקים הנמוכים של חייו. קשה יותר להיות שליט נאור; כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מתי האיסור מדכא את חיי היצר, הרגש והמין. ומתי האיפשור שלהם, הופך להתמכרות.

ציטוטים על טיפשות:

http://tinyurl.com/9ahzq

=====

גבריאל רעם

9.4.2005

מלכודת ה'איך'

19.01.2008

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה'  ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הישתנות

ה'אני' שתפגוש
הוא ה'אני' שגיבשת,
ה'אני' שהצמחת
דרך יסורים וכאב.
עתה עדיין ניצן בודד,
ניצן שביר,
מנגן מנגינהרחוקה,
שחולצה מתוך הפגזת תותחים כבדים.
'אני' שצמח מתוך ה'אתה ' הנושן
המופגז והמותש.
ה'אתה' שלעולם כבר לא תפגוש.
עתה הוא שורש החודר
אל לב אדמת עברך.
שורש המזין את צמיחת ה'אני' החדש.
'אני' אותו תפגוש באחרים,
עת ישקפו אותך בחזרה לעצמך
כשיריחו את ריחך הנדיר:
אתה הפרח.
————–
גבריאל רעם, 26.6.1978
עיבוד ועריכה: 4.5.08

על איך להתעורר בבוקר

חלק א': ישות ושינה (או: נסיכת הישות הפנימית, מתוך: "מסע אל הישות הפנימית". גבריאל בן יהודה (רעם).
כשאנו מתעוררים משנת הלילה אנו בדרך כלל מתנתקים מן הישות שלנו, וייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות – עדיין טוב, עדיין אנו בקשר עמה.
הכאב כל בוקר מראה שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים עימה. הנורא מכל מתרחש כשהקימה בבקר קלה ומיידית, ישר אנו מתעוררים, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה שבפנים – כי לא היה ביננו קשר, וזה הנורא מכל.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר ואין אנו חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההרדמות. אנו חשים שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של העירות ולשקוע בחידלון וריקנות – וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה בריקנות של השינה ממתינה
לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו שוקעים לשינה לגבי המציאות הפנימית.
החכמה היא להתעורר בבקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי הפעילות של היום יום ההומה, לטמון אותה בשקט, בשקט מתחת לחולצה, (כמו 'ליסה העצובה' של קט סטיבנס) ולשמור עליה
כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שביננו לבינה.
החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, המאפשרת את הקשר שבינינו לבין הישות.
כאשר זה קורה ניתק חבל הטבור בינינו, והערות לישות הופכת להיות שינה למציאות הפנימית. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו והלילה כבר לא מחבר אותנו לישות אלא סתם גורם לנו להעלם בעייפות אל תוך שינה של לריקנות עמומה. שום נסיכה לא ממתינה כבר מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא ייסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק והנטישה של היקר לנו מכל. אנו מזנקים מן המיטה ישר, מכווננים ליום השוצף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש יקר. אנו שוכחים שאמור להיות שם משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות מאחוריהן ריקנות דומה.
אנו שוכחים את נסיכת הישות הפנימית.
 

חלק ב': כיצד לשמר את הישות של הלילה

כשמתבוננים במעברים בין מצבים שונים בטבע ניתן לראות שיש להם התרחשות מקדימה, התראה כל שהיא שבאה לציין סופו של תהליך ותחילתו של חדש והעדויות לכך הן רבות; לידה – ותשעת הירחים המקדימים לה, הלילה – והערב המבשר על בואו, הקיץ – שלפניו האביב, בגרות – שלפניה הנעורים, זיווג – שלפניו החיזור והבוקר שמגיע לאחר עלות השחר.
מעניין לראות שכאשר מתרחשים שינויים שאינם באים בהתראה מוקדמת ותהליך הופעתם אינו מדורג הרי שאנו נוטים לכנותם בשמות קשים וקיצוניים שיציינו את מידת ההפתעה והתסכול שלנו מעצם המעבר המפתיע והשינוי החד שפקד אותנו. שמות כמו אסון טבע, שואה אקולוגית ומפגע סביבתי עולים בזמנים שכאלה.
אחד מהמעברים שאנו חווים בכל יממה הינו המעבר שבין שינה לערות. זהו מעבר שבין זמן של ניקוי, איזון והטענה (שמתרחשים בזמן השינה) לזמן של הכלה, עיבוד ויצירה (שאמורים להתרחש בזמן הערות).
כבר זמן רב ידוע (ע'פ בדיקות מעבדתיות) שבזמן השינה מתפקד המוח שלנו על גלי אלפא, שהם גלים ארוכים ובעלי קצב איטי כשבזמן הערות מתפקד המוח על גלי בטא, שהנם גלים קצרים ומהירים. כל מעבר מהיר וחד שבין גלי אלפא לגלי בטא משול למעבר מהיר שבין מצבON OFF ,ON OFF במכשיר חשמלי, מה שיקצר את חיי המכשיר ועשוי קרוב לודאי לגרום לקצר בתוכו פנימה.. גם אצלנו במערכת האנושית חלקים שונים זקוקים לזמני התנעה שונים ומערכות שונות במידה ולא יינתן להן זמן חימום לפני 'הנסיעה' עשויות ע'פ עיצובם או להשתנק או שיגרם להם 'קצר חשמלי' – כזה שלאו דווקא יופיע מיד על פני השטח אלא קרוב לודאי שיודחק פנימה אל תוך הגוף, ויופיע בשלבים מאוחרים יותר כלחץ, מתח, מחלות, אלימות, חרדות, הפרעות שינה ועוד.
המערכת העדינה שלנו (המכלול האנושי) חייבת את הזמן שלה על מנת להקיץ ולהתעורר אל תוך היום, כל זירוז והאצה מוקדמים מידי רק ילחיצו אותה ויגרמו לה לתפקד בתפוקה קטנה יותר ממה שהיא באמת מסוגלת.
כך מתפקד היום המין האנושי בחיי היום יום שלו מתוך מערכות סגורות שמכונסות בעצמן פנימה בשל השוק שנגרם להן בזמן ההתעוררות החדה והמהירה של הבוקר.
במשך חיינו אנו מתעלמים ממצוקתה של המערכת – זו אשר מארחת אותנו בתוכה- ומאלצים אותה להמשיך ולתפקד עד אשר מודחק לו השוק פנימה אל תוך החלק של תת המודע שלנו שבגוף עצמו. כך פעם אחר פעם יתאספו להן השכמות מהירות וחדות בתוך הגוף המתייסר שלנו עד אשר תתרחש תופעת עומס היתר, מסה קריטית תיווצר והגוף שנשא את הכאב בשקט ולאורך זמן פשוט יקרוס.
ככל שנאפשר למערכת העדינה שלנו מעברים מדורגים ואיטיים יותר וככל שנאפשר את הפעלתה באופן שוטף וזורם ללא שוקים חדים ושינויים ישרי זווית כך גם נאפשר לה לפעול באופן כולי ועמוק יותר כאשר היא משתמשת בהרבה יותר מהפוטנציאל שלה. אם תצליח המערכת שלנו לתפקד לאורך זמן בהיותה תחת השפעת גלי אלפא נהפוך אנו ל'עגולים' יותר מבפנים, רכים יותר ובעלי עומק ועוצמה גדולים בהרבה יותר ממה שניתן לשאר. מה שמזכיר את המלצתו של גיתה בעניין שימושו של הטבע כמורה לחיינו.
בתוך כל זה השפעת המעברים החדים תהיה חזקה ועמוקה ביותר אצל ילדים שהם בין היתר הפרמטר העדין ביותר לשינויים מכל סוג ותהליך החשיפה אצלם חייב להיות רך והדרגתי בשל העדינות האקוטית של המערכות הפנימיות שלהם.
על מנת לאפשר להם וכמובן גם לנו יקיצה אשר תעביר ממתיקותו של הלילה אל תוך קושיו של היום ובכך לאפשר תפקוד קולח ובריא יותר אל תוך מתלותיו של זה, מומלץ בחום להאט לאחר ההשכמה את כל התהליכים שלנו בבקר כמה שרק ניתן וככל שנצליח להאט ולהאריך בהם כך גם נעמיק פנימה אל תוך היום החדש.
למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להיכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.
במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר – התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.
מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים ערות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס פנימה ולעשות בפנים בלגן.
אז מה קורה למרבית בני האדם בבקר, חלקם קופץ מן המיטה כנשוך נחש ומסתער על היום, אחרים בוהים בתקרה מקללים את השעה, יש כאלה שעוצמים עיניים ומדמים שזה לא קורה להם. ויש כאלה שקמים כסהרורים, נחבטים בקירות, מתלבשים ויוצאים איכשהו מן הבית.
כדאי להימנע מרוב הדברים הללו. ומן הטעם הבא.
ההתחלה של משהו היא החלק הכי חשוב שלו. זה נכון לגבי מפגש בין בני אדם בו הרושם הראשוני מכריע בהשפעתו, זה נכון לגבי האופן בו מתחילים עבודה חדשה וכדומה. כל התחלה מהווה התנייה לגבי ההמשך ואיך שמתחילים כך ההמשך.
אין התחלה בעלת התנייה חזקה יותר על ההמשך מאשר ההתעוררות. מסתבר כי בשעת ההתעוררות המוח האחורי והבלתי מודע שלנו, זה שעסוק בלילה בחלומות, ער לגמרי, והשער לאגם השליו שבפנים פעור לחלוטין. כל אוצרות תת המודע שלנו – שם וברגעי ההתעוררות האלה טרם נכנסו לפעולה המודע, המסכה החברתית והלחץ המקפיאים את היצירתיות ומסכלים כל שקט נפשי. לכן זה הזמן לשאוב מן הבלתי מודע הפעור- קצת שקט נפשי ואנרגיה יצירתית שתטעין אותנו לקראת היום המפציע תוך כדי הרפיה עמוקה.
בכל אפשרות שבה נבחר לעגן את חיינו מספיק זמן ומספיק עמוק הם יתעצמו להם ויתגבשו בהתאם, זה יקרה אם נעשה זאת בפן הזכרי והלחוץ של החיים וזה יקרה גם אם נהיה שרויים בפן הנקבי והנינוח שלהם.
כאשר אנו ממוקמים בפן הזכרי של עצמנו (כמו רובנו) מדובר בחיים לחוצים ומתוחים שבסופם עשויים להתרחש התקפי לב, קרישי דם, לחץ דם גבוה וכו'. מנגד חיים המעוגנים בפן הנקבי יכולים לאפשר לנו להיות, יכולים לאפשר לנו להכיל ולקלוט ממעמקים פנימיים שהמציאות הרגילה אינה מכירה בהם.
חשוב לראות שבשני המקרים המדוברים ישנה התעצמות לאחר זמן מה אולם חיים בפן הזכרי לאחר שיתגבשו עשויים לקבע את ההידרדרות מטה של המערכת כולה באופן שיהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותה. חיים אשר מושתתים על הפן הזכרי שלנו יהיו חיים חמים, מהירים ולחוצים מאוד שישפיעו על האדם בחוסר שקט תמידי, חוסר שקט שישאף תמיד להתפרץ החוצה באופן של פעולה ועשייה. חיים אלו ישפיעו על מערכת הדם שלנו ויהיו קשורים בתוכה למערכת העורקית, (זאת המביאה חמצן ונדחפת קדימה ע"י הלחץ שנוצר מפעילות הלב), מערכת זו תהיה לחוצה, צפופה, חמה ואדומה.
לעומתה המערכת הנקבית יותר, המערכת הוורידית שקשורה יותר לניקוי הגוף מרעליו הנה מערכת דלילה וקרירה יותר שצבעה נוטה לכחול. מעניין לראות שכשהצליחו אנשים בעבר לעגן את חייהם 'בפן הכחול' של חייהם הם נקראו כפי שכבר נכתב אצילים, אנשים בעלי דם כחול..
מכיוון שהמערכת הזכרית האדומה הנה חמה ומאיימת להתפרץ בכל רגע הרי שאי אפשר לדבר על איכויות קרות, עדינות ורוחניות שיכולות לשכון בה, איכויות אשר חייבות בסיס כחול איתן. מה שבעצם נאמר פה הוא שרוחניות לא יכולה להתקיים במקום שהוא אדום וזכרי ושזה יהיה חם ולחוץ מדי עבורה לשהות שם, המערכת היחידה שיכולה להכיל ולשמר רמות עדינות יותר של קיום, של רוחניות ושל צמיחה פנימית הנה המערכת הנקבית בנו, המערכת הכחולה. מה שבהחלט מעורר סמני שאלה לגבי ההתנהלות הדתית היום ולאורך ההיסטוריה של המין האנושי, התנהלות שמחד טענה לחיבור עם אלוהים ומאידך רדפה את אלו שאמונתם שונה.
כאשר אנו באים מתוך חיינו החמים והזכריים ומתדפקים בשעריה של הממלכה הנקבית הכחולה, מבקשים שתכניס אותנו פנימה אל הרוחניות שבה, אנו בעצם מגיעים עם כל מה שאנחנו מכירים, עם כל מה שאנחנו יודעים ושעליו גדלנו – מה שבעצם מאוד מאיים על הפן הנשי הכחול שבתוכנו והא עשוי להירתע ולסגת לו פנימה (וכנ"ל בקשרי גברים נשים).
כך חשוב מאוד שנאפשר סוג של אקולוגיה (כחולה), כזו שתהיה תומכת ומקשרת בננו ובין הממד החדש, על מנת שנוכל לאט לאט לספוג לתוכנו את הרשמים החדשים של מציאות שאינה מתוחה ולחוצה אלה רפויה, מציאות שהנה קולטת יותר מאשר פולטת, מופנמת יותר מאשר מוחצנת, שקטה יותר וכזו שחיה ומתהווה במחשכים ועיקרה בתהליכים של הדברים לעומת הממד שחי באור המוחצן ובתוצאה.
העומקים שישנם, החופש שאפשרי והערנות שנמצאת בפן הנקבי הנם מציאות מדומה ומדע בדיוני עבור הפן הזכרי והלחוץ של החיים שלנו.
הזמן הטוב ביותר לאפשר לאקולוגיה המדוברת למעלה להיות ולהתממש הוא בבוקר, הזמן בו אנו נקיים ופתוחים ביותר ורכים בתוכנו. זהו זמן ביניים, זמן של תפר בין היום והלילה שם הכול פתוח, עדין ורגיש יותר מזמנים אחרים.
אופן ההתעוררות שלנו בבקר הנו מכריע לגבי המשכו של היום ולעיתים שיחת טלפון אחת מוקדם מדי יכולה להרוס לנו את כל היום כולו מפני שהיא עשויה להלחיץ ולגרש אותנו מגן העדן הכחול אל הפן הזכרי. רצוי ומומלץ בבקר לאפשר לעצמנו הקשבה עמוקה והתבוננות פנימה כאשר אנו דוחים ככל האפשר כל סוג של פעילות אל המשכו של היום. הכוונה היא שתתאפשר אקולוגיה בה יוכל האדם לשהות זמן עם חייו ולצפות בהתרחשות הפנימית שלהם, וכדבריי הפילוסוף ג. רעם על מנת לאפשר לרכות ולמתיקות של הלילה לחלחל אל תוך המציאות הקשה של היום.
המעבר מחיים זכריים ורדודים לחיים בעלי אופי נקבי ועמוק אינו מעבר שיכול להתרחש בין לילה או לצורך ענייננו בין בוקר. קצבם של החיים הכחולים הנו איטי מאוד ומתאפשר מתוך שקט פנימי עמוק שיכול לאפשר חיבור רך ועדין של האדם עם חייו, חיבור זה הנו שברירי ועדין וקרוב
לודאי שיינגף בכל פעם שיעלה כוחה של המציאות וחוזקם של דפוסי העבר המוטבעים עמוק בדם שלנו.
זמן התפר, שהוא רק זמן ביניים במעבר שבין מצב אחד לשני, עשוי לארוך זמן רב עד שיתגבש באדם מרכז כובד נקבי כחול שממנו יפגוש את החיים ובכלל נראה שכאשר אנו באים מן הפן הזכרי האדום אנו גם באים אל החיים בזמן שמהפן הנקבי הכחול החיים באים אלנו.
——–
גבריאל רעם
הוסף לאתר בתאריך: 5.5.2008