ארכיון תגית: עבר

המיסתורין והפוטנציאל הטמונים בעברנו ובעתידנו.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

החמצה מופלאה*


נסתר, אני רוצה, ורגוע
כי אני נסתר, ודווקא
משום שאני רגוע, אני רוצה
למלא את ימי באי-ציפייה מהם.

מי שזוכים למגע העושר,
עורם נצרב ממגע הזהב.
מי שהתהילה נושבת באפם
חייהם מחווירים לאיטם.

מי שעבורם האושר
הוא שמש, צפויים ללילה.
אולם מי שאינו מצפה לדבר
כל מה שבא מבורך הוא.

פרננד פסואה

***


ישנו יופי מרתק בקיר עם טיח מתפורר.

בטריפ ל. ס. ד. ניתן לצלול שעות לפיסת טיח מתפוררת אחת ולמצוא בה יופי מרתק ומכמיר לב.

ואין דבר מרתק מגדולה באדם שנמצאת בתהליך של התפוררות והאדם עצמו נדחה מן המרכז שנעוריו הציבו אותו בו אל השוליים של החיים.

מאז ומתמיד סופרים ויוצרים גדולים יצרו וכתבו את יצירותיהם הגדולות אודות דמויות שוליים מוחמצות כאלו.

אין גדולה מעניינת יותר מאשר אדם שנותר נאמן לאהבת עברו, למרות ובגלל שעבר זמנה.

בתקופה בה הכול קם ונהיה לפי 'כוכבים נולדים' ואלילים לרגע, בתקופה בה מה שלא מככב עכשיו בראש חוצות – לא קיים, ישנו משהו נדיר ומיוחד בנאמנות להבטחת נעורים, גדולה עתידית, שלא יצאה מן הכוח אל הפועל. נאמנות הקיימת לא בגלל ההצלחה אלא למרות חוסר התממשותה.

נאמנות לפוטנציאל המוחמץ שהיה יכול וצריך להתגשם. זו נאמנות לא להצלחה שהזוכה לתשואות, אלא לגלעין שמעולם לא ראה אור יום.

זו נאמנות לא לרווח באור הזרקורים של החברה המפנקת. אלא נאמנות לקוד הנפשי, לא בגלל סיכויי הצלחה אלא בגלל שזו הנפש.

זו לא חוכמה להיות נאמן להצלחה שהתממשה, זו גדולה להיות נאמן לפוטנציאל שפוספס. כמו הנאמנות לאהבת נעורים גם כשיופיה הרחק מאחוריה ולעולם לא ישוב.

זו אנדרטת הנצחה לאלפי כישרונות, תקוות, נפשות גדולות,– שלעולם, לעולם לא יראו אור. הם באו והלכו מבלי שהותירו חותם.

מסתובבים בינינו מי שהיו בנעוריהם הבטחות גדולה, נפשות בוערות. בחוץ הם כמו כולם, אפילו פחות מכולם, הם הפכו לאנשי שוליים, כי הנאמנות לאש היוקדת בתוכם, לא נתנה להם להשקיע במרוץ העכברושים אל הפיסגה החברתית. (אפילו לא מקום טוב באמצע).

החמצה, החמצה בגין תמימות, בגין אותנטיות לאמת פנימית שלא הצליחה להסתדר עם איך שהדברים מתנהלים, עם הסדר הקיים. יש אנשים שיודעים להסתדר, הם לא.

הם היו יכולים לשכוח, למחוק, לשים פס ולהוציא את המקסימום ממה שנותר, אך הם לא, לא יכולים לשכוח, לא יכולים לבגוד בגדולה שחיה בנעוריהם גם אם לעולם כבר לא תצא לעולם.

זו לא חוכמה להיות צעיר ושיכור מן ההבטחה והפירגון שהנעורים מקבלים בגין רעננות ובגין כל האפשרויות שפתוחות לפניהם. אך זו גדולה אמיתית לא להיות מסוגל להפר שבועת אמונים ולבגוד בחזון הנפשי של אז.

אם משהו נעלם בגלל השנים, אז הוא לא היה אמיתי כבר אז. משהו אמיתי שורד לא בגלל, אלא למרות.

הוא חייב לשרוד, נגד כול הסיכויים, גם במחיר הפתטיות.

————-

* מוקדש לסרטו של נסים מוסק: "הבמה החשמלית".

———–

גבריאל רעם. 31.5.2008