ארכיון תגית: פגיעה רגשית

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13