ארכיון תגית: פואטיקה

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

כל שהוא שביר – כך הוא יקר.

העמיד והחסין – הוא הזול

 הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שוה ערך לנכה -

שם השכינה לא מבקרת עוד.

גבריאל רעם, 19.4.13

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

אנשים שרים – שיר.


"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

- להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם".


——————————————————————————–

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ' 188

*הנה מוטלות גופותינו – שיר.


הנה מוטלות גופותינו,

המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,

והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,

וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,

ממתינות לחזור אל מעי האדמה.


ואף אחד אינו זועק להן בבזיונן,

בקלונן ההולך ומתמשך

בביזה הנוראה הזאת

המשתוללת בהן,

ואין מוחה.


כך הן גופותינו,

נוסעות מסע של התערטלות.

של נשירה ושל אובדן.

של כל שנרכש, תפח והתפטם.

נושרים הזיוף,

המסכות,

התהילה,

ואף היאוש.


ומאחור נותר, עירום ועזוב –

השלד.

 

——————————————————————————–


* פאראפרזה על שירו של חיים גורי

ללמוד לאהוב – שיר.


מועדון פנויים ופנויות

ילדים אבודים של החיים

פנויים ממשא, פנויים ממתן,

פנויים מן השפע שהוא לא כאן.

אבודים בעיניים, אבודים בפנים,

אבודים אבודים על כל הפנים.


פנויים ופנויות מסכנים קטנים,

קורצים ורוצים את שיש לאחרים

והלב כה בוכה והיד כה רוצה

והגיל כה לוחץ והבטן רכה…


פנויים ופנויות, מה חדש ילדים?

מה מצאתם, מה הבאתם, נחמדים?

אוצרות אופי? חטי שנהב?

יופי ואופי קורא למאוהב?


או שמא מצאתם עפר ואפר

גחלים עוממות בשממת מצוקה

הרמץ לוחש עדיין לא קר

אנוש הולם עימכם בניבכי מבוכה?


זר לא תואר לו ולא הדר.

איש משמים – אין בו דבר

מלבד ההולם של אפר לוחש

הקורא לך להפיח בו אש


בובת אימונים שעלתה כמו מאוב

עליה להתאמן להחזיר את החוב

של נעורינו שהלכו לבלי שוב.

ואולי להצליח ללמוד…

לאהוב.

 

12.7.88

 

גבריאל רעם

 

הצלקת – שיר


זה שאמרו לנו, שאמרו וסיפרו:

שנעורינו הם כניצת הדובדבן

שתיפרח בסתיו בגרותנו.

זה שסיפרו לנו וסיפרו.


את שלימדו אותנו ולימדו

ולימדונו לשנן ולחזור ולהסכית

להתחרות מי יהיה מכולנו התקליט.

זה שלימדו ולימדו אותנו.


ומה שציפו מאיתנו.

וכל שציפו

שנעשה ונשמע כמו שכתבו

כמו שכתוב בכל הספרים

כך ציפו ועדיין מצפים.


* * *

ואכן, כל שאמרו, לימדו וציפו –

מאיתנו

עדיין נותר בנו כצלקת

לא שלנו.

אותה אנו מעבירים לבנינו.


את כל שאמרו ולימדו וציפו –

מאיתנו.


9.5.86


גבריאל רעם
 

מבוגרים הם הילדים של החיים- שיר.

 

מבוגרים הם הילדים של החיים.

חסר ישע ומבולבלים,

תועים הם בלבירינט של החיים.

ללא אב, ללא אם,

ללא דואג, ללא פורש חסות.


ילדים נטושים של החיים.

אלפי מכשפות נוהמות מאחורי העצים ביער המפחיד.

עוד מעט יבלע אותם הלילה הגדול.


המבוגרים הם הילדים של החיים.

חסרי ישע ומבולבלים טועים

בליברינט חייהם.

ללא אב, ללא אם

ללא דואג ללא פורש חסות.


אין אב, אין אם.

אין מי שיחזיק את היד הקטנה

בלילות המפחידים.

לילות שחוזרים,

שמתמשכים

שמתארכים.


ילדים של החיים.

הילדים האמיתיים.

יתומים של החיים,

דווקא כשצריך כל כך

אבא ואמא.

אמא…


5.3.2002

הכלבים זוכרים- שיר

 

הכלב זוכר, הכלב יודע,

הוא אף פעם לא שכח.

אנחנו לא זוכרים,

לא יודעים,

כי פעם לא היינו כאלה:

מעורבים רגשית,

נוטרי טינה ומתחשבנים

תאבי כוח ושררה וקטנוניים.

פעם היינו אחרים,

היינו בני אדם,

היינו אנושיים.

הכלבים זוכרים,

הכלבים מזכירים,

את שאבד.

אנו מביטים בהם ונזכרים,

מביטים בהם ואוהבים

מביטים בהם ומתגעגעים,

אל מה שכה חסר

כה בסיסי

כה אנושי;

להיות בן אדם

אל החוף – שיר

 

מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.

 

ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.

 

מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.

 

לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה וחוזר חלילה.

 

קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.

 

כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות
 

היפותיזות על האכילה הגדולה


"צמחים אוכלים מלחים מינרליים, חסרי חוליות אוכלים חומרים מינרליים, בעלי חוליות אוכלים צמחים שלמים. תזונת האדם שונה מזו של בעלי חוליות אחרים בכך שהיא מבושלת וחמה, בעוד (שהמזון של בעלי חוליות אחרים הוא) קר ונא. וכך האדם, בין אם מחמת טבעו או פיתוח שלו, אוכל מזון שטבעו בשר חם של בעלי חוליות שלמים.  רק יצור אחד שאנו מכירים אוכל בעלי חוליות שלמים, הגוויה השלמה שלה סוס, פילים וחמורים, על עצמותיהם ועמוד השדרה שלהם – וזו האדמה".

מתוך: "התיאוריה של השפעה השמיימית" מאת רודני קולין, עמ'  , 126

תרגום  גבריאל רעם.

* * *

פרגמנטים בעלי עניין:
1. מה שאנו אוכלים חייב להיות חסר חיים. פירות, ירקות ובעלי חיים. קודם מנתקים אותם ממקור חיים, הורגים, ורק במצב של מוות אנו אוכלים אותם.

2. רוב היצורים האורגניים מתפרקים באדמה, חלקם מתפרק עוד קודם לכן בפיהם של יצורים אורגניים חזקים או מפותחים יותר.

3. כל היצורים הנמוכים מהווים מזון ליצורים אורגניים גבוהים, שלרוב צריכים להרוג אותם לשם כך, או לקבל אותם במצב של מוות.

4. בעלי חיים אוכלים רמשים וצמחים ובעלי חיים חזקים יותר (נמרים, זאבים), או מפותחים יותר (בני אדם), אוכלים בעלי חיים נמוכים יותר (חזירים, כבשים פרות וכו').

5. מזון הוא משהו שמכיל חומרי חיים, חומרים ששימשו לתחזוקה וצמיחה של יצורים חיים. אך לאחר מותו של היצור, אותם חומרים יכולים לשמש עתה כתזונה בתפריטו של יצור מפותח או גבוה יותר.


פרגמנטים היפותטיים (מדע בדיוני):
1. האם יכול להיות שבני אדם יכולים למות תוך כדי חייהם או שחלק מהם ימות, ובכך להוות מזון ליצורים מפותחים, או גבוהים יותר?

2. האם יכול להיות שישנה אינטליגנציה גבוהה משלנו שחפצה שחלקים בנו ימותו כדי שיהוו מעין מזון עבורם?

האם בכך ישנו הסבר למצב של שינה, חוסר הכרה, או מוות – של התודעה והחלקים היותר גבוהים ברוב בני האדם?

1. אם היקום הגבוה אוכל את גוויות הנמוכים, מה בנו נמצא על תקן של גוויה (לא מתפקד, לא צומח, לא חי) ויכול להוות, אם כן, מזון ליצורים בעלי תודעה גבוה יותר.

2. גורדייף אמר שבין בני האדם עצמם יכולים להיות הפרשים של התפתחות תודעתית כמו בין כלל בני האדם לבין כלל בעלי החיים. אז האם יכול להיות שברמה מסויימת, כשאדם בעל תודעה גבוהה נפגש באדם בעל תודעה נמוכה, זה שחלקים גבוהים בו מתו או לא מתפקדים –הוא אוכל את החלקים בהם שהתנוונו ומתו?

3. אם זה נכון, אז האדם בעל התודעה הגבוהה הוא כמו מלאך המוות לאנשים בעלי התודעה הרדומה, כי הוא בא לקחת את מה שלא עובד יותר. (מתוך הכפתורים, ב'פר גינט' של איבסן).

4. בבריאה אין בזבוז, מה שחי – מזין צמיחה, מה שמת מזין את מה שמעליו.

5. האדם הוא היחיד שמשהו יכול למות בו בעודו בחיים, ואז יכול להוות תזונה למשהו גבוה יותר.

6. מתוך כל זה עולה שאלה בדיונית אף יותר; האם למה שחי ברמות שמעלינו יש אינטרס שדברים גבוהים בנו ימותו – כדי שיהוו עבורם מזון?

7. הגישה הנאיבית והרומנטית באדם אומרת שכל מה שמעלינו רוצה שנצמח, אך חוקי הטבע האכזריים אולי גורסים ההיפך, ורוצים שלא נתפתח, כדי שנוכל להזין אותם. כמו פרגיות, טליים ועגלים שמשמשים מזון לבני האדם, לפני שהגיעו לגבורות…


——————————————————————————–

פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב