ארכיון תגית: פילוסופיה

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766
 

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

על אינטלקט ואינטליגנציה… חלק שני

 

ה': ומה בכל זאת קיים בתחום הפלואידי?
ועם זאת, אי אפשר להגיד כי כל תרבות ההשכלה שלנו מתעלמת מן הרובד הפנימי.

בבית הספר:

זה קורה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים.

ומה לגבי התחום האקדמי?

ובכן, בעשרות השנים האחרונות נוספות תורות, בעיקר לתכניות הלימודים האקדמיות, שמטרתן לפצח את המעטה הקשיח של העובדה ולגלות מבנה פנימי. רוב התיאוריות באות מן התחום הפוסט מודרני. וברובן מתייחסות לניתוח טקסטים, או התנהגות לא מילולית. והנה כמה מן השיטות, בקצרה:

ס מיוטיקה:

http://www.text-semiotics.org/ENGLISH/english.html

סמיוטיקה היא חקר הסימנים וסמלים. ג'ון לוק הוא הראשון שטבע את המונח ב-1690 ב"an essay concerning human understandin

סמיוטיקה עוסקת בחקר תבניות ההתנהגות האנושית בשעת תקשורת, על מרכיביה וצורותיה. צורה אחת היא המילולית: (והיא הנושא הראשי של הבלשנות). צורה נוספת היא הוויזואלית, תקשורת אל מילולית, או שפת גוף – הבעות פנים ומחוות גוף (מכונה קינזיס,או קינסיקה). ותורת המרחקים בין בני אדם, תנועה בין אנשים (פרוקסמיס, או פרוקסימיקה).


סטרוקטורליזם:

http://tinyurl.com/brh74

לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סמלים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים. שמשקפים את טבעה האוניברסאלי של החשיבה האנושית. הסמלים מאורגנים בצורה של מבנה. התרבות מורכבת ממערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים/ות עם עצמם/ן וסביבתן/ם. מטרת הסטרוקטורליזם היא : פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. לוי שטראוס – דיבר על "לא מודע קולקטיבי". ההנחה ביסוד הסטרקטורליזם טוענת כי מתחת לפני השטח קיימת חשיבה אינטליגנטית לא מודעת הבאה לביטוי, מעל פני השטח, בצורה של סימבול, שאותו צריך לפענח.

 

 דהקונסטרוקציה:

http://tinyurl.com/aoykb

דקונסטרוקציה היא שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. והיא קריאה ביקורתית של טקסטים.U הרמנויטיקה:

http://tinyurl.com/8gx3f

ההרמנויטיקה צמחה כגישה הומאנית לניתוח טקסטים. גישה זו מפענחת טקסט על ידי הצבתנו בהקשר שבו הוא הופק.

 

קונוורסיישן אנאליסיס:Conversation Analysis 

http://www-staff.lboro.ac.uk/~ssca1/sitemenu.htm

http://www.ai.univ-paris8.fr/corpus/papers/tenHave/mica.htm

Conversation Analysis CA היא שיטת מחקר שצמחה מתוך אתנומתודולוגיה וחוקרת את התבנית החברתית של השיחה, או יותר נכון, את החלפת תורות בדיאלוג. מחקר זה נעשה על ידי בדיקה מדוקדקת של הקלטה קולית של השיחה, אחת הדוגמאות הנפוצות (היא גם מופיעה בספרי: "אמנות השיחה") היא של הקלטה של אדם שמתקשר למרכז סיוע כלשהו, והמסייע שואל לשמו של התמקשר וזה 'לא שומע' את השאלה כחמש פעמים. למנתח את של הדיאלוג ברור שאם זה קורה חמש פעמים, ורק באשר לשאלה מסויימת, יש כאן מבנה עומק, או מניע נסתר שיש לחקור אותו וכו'.

אך שיטות ודרכים אלו לא שינו את דרך הלימוד הקיימת, הן יותר מהוות עלה תאנה לגבי המוחלטות של השכבה החיצונית של הדברים. אך כמו אפליית נשים; למרות שישנה הטבה בהרבה תחומים, המצב הבסיסי לא השתנה באופן מהותי. וכך גם בשדה הלימוד.

השיטות הללו (שברובן הן פוסטמודרניות) עוזרות בתחום התדמית. הן מאפשרות למערכת הלימודים להראות יותר שואפת מעמקים ופחות קבורה תחת יובשנות ותיאוריות. אך זה לא שינוי מבפנים, לא שינוי אמיתי. ולא שינוי שהשפיע על אופני הלימוד באופן גורף וכללי. אלה תיאוריות בשוליים של התחומים הנלמדים. והם נלמדים בקורסים שונים, כיותר כאזכור. אך מה שיותר חשוב, הם לא הביאו לשום שינוי מהותי בדרך לימוד טקסטים, או דרך לימוד של ההתנהגות של בני אדם.

למשל נושא התקשורת הלא מילולית, שהוא ענף של הסמיוטיקה, נעשה פופולרי בשנים האחרונות, אך יש מעט מאוד קורסים שלמים על הנושא במוסדות אקדמיים. למרות שנכתבו עליו עבודות אקדמיות רבות. הוא מוזכר בקצרה בקורסים של סוציולוגיה, או עבודה סוציאלית, ומלמדים אולי קטעים מתורת הפרוקסימיקה של אדוארד הול, ובזה מסתפקים.

 

ו': מעל ומתחת לפני השטח
אבל מדוע לא די בהשכלה רחבה? מדוע בכלל יש צורך בהבנות עומק ? מדוע אי אפשר לחיות את החיים כפשוטם, ורק להרחיב את ההשכלה שלנו אודות העולם שבו אנו חיים?

ובכן הבעיה העיקרית ביחס למציאות היא שכלי הקליטה שלנו מודעים רק לחלק מזערי ממה שמתרחש. ובדרך כלל זה החלק החיצוני, השולי. זה שהוא תוצר של תהליכים פנימיים וממושכים. החושים והשכל הרציונאלי נעשים שבויים בידי המציאות החיצונית. וכך אנו תמיד מופתעים כשתהליכים פנימיים הופכים לפתע (כביכול) למציאות.

אמנם אדם יכול לחיות מתוך כוונון תודעתי כלפי החלק הגלוי. אך בעולמנו זה רב הנסתר על הגלוי. ולחיות מתוך מכוונות לחלק הגלוי זה לחיות כמו צייד בג'ונגל, שמכוון תודעתו רק למה שהוא קולט בחושיו בתחום המצומצם אותו לא מסתירים העצים והצמחייה. ואילו לחיות כלפי החלק הסמוי זה לחיות תוך כדי כיוון התודעה אל התחום שמעבר לעצים.

וכדי להבין טוב יותר את עניין הסמוי והגלוי, נשוב לנושא השיחה: אנשים יושבים ערב שלם, מדברים. ומבלים בנעימים, כולם מחייכים, כמעט כולם מדברים והשיחה קולחת. ואיך מתחת לפני השטח? מאבקי כוח, תסכולים, יריבויות ישנות. זה לא מדבר עם זה, זוג אחד יחזור משם ויפצח במריבה אדירה, גבר אחד מאד מעוניין באישה שהיא לא אשתו. וזו שהוא מעוניין בה בכלל מעוניינת בגבר אחר שהוא לא בעלה. ניתן להאזין לשיחה תוך כדי התעלמות מן המישור הסמוי וניתן לנסות ולשים לב לשים לב למציאות הנסתרת. למשל שהרגישים והמיוחדים שבחבורה אינם משתתפים לא כי אין להם מה להגיד, אלא כי הקולניים והגסים נלחמים על רשות הדיבור. גברים מתפרצים לדברי נשים וכל נושא שיש בו אמירה מקורית נדחק מפני דעות קדומות.. וכו' וכו'. שימת לב לדרך בה השיחה מתנהלת תראה את פתחי הכניסה למה שעלום. מה שקורה מתחת לפני השטח. ועם זאת, אפשר להיות בהרבה ערבים כאלה, ולחזור הביתה ולחוש ש'היה נחמד'. ולא להיות מודע כלל לשום זרם תת קרקעי, שהוא המציאות האמיתית והמורכבת של מה שהתרחש שם.

בשיחות בדרך כלל לא עוסקים בניסיון להגיע לרובד הסמוי של מה אחד הדוברים באמת מרגיש. מה באמת הוא רוצה להגיד, למה הוא מתכוון, מה מתחולל אצלו בזמן שהוא אומר את שהוא אומר. התחושה היא שמה שאתה אומר, זה כל שקורה, ואין מאחרי זה שום מעמקים. זה כמו להאמין לפוליטיקאי שאומר שאין לו מניעים אישיים, מאחרי הצעת החוק החדשה. או להאמין לאיש מכירות שהוא מוכר את המוצר רק בגלל שהוא מאמין בו. אנו קונים את התדמית, כאילו היא הדבר האמיתי, את מראית העין שהלבוש מקנה לגוף, כאילו שאכן הגוף באמת נראה כך. וכך מחליפים המשוחחים, ביניהם, עובדות, מתכונים, ודברי טריוויה, לא כי אין להם עולם פנימי, אלא כדי להסתיר אותו וליצור מצג שזה כל עולמם.

ומה מאפשר לבני אדם לשוחח שעות על דברי טריוויה חסרי משמעות ורלוונטיות לחיים האישיים של המשוחחים? ובכן הנושאים שעולים הם נושאים בעלי מקדם גירוי גבוה. מחפשים עובדות של פאן, בידור, והעברת הזמן בצורה שתפרוק מתח, על ידי שעשוע, סקרנות, וכו'.

אנשים מדברים על דברים, במקום לנסות ולחדור אל מה שמאחוריהם. אנשים מחליפים האחד עם השני רשמים והתרשמויות על המציאות החיצונית של חייהם, ואין כמעט ניסיון לחדור אל מעבר לחומה אטומה זו כדי להוציא לאור את שחי בפנים. הדבר משול לרופא המאזין לתלונותיו של חולה, מביט בעורו ובגופו, אבל לא עורך בדיקות דם, שתן, סי, טי, וכו', כדי למצוא מה קורה בפנים.

(הערה: הרחבה לכל נושא השיחה, מצוי בספרי: "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2004)

ואם ינסה מישהו במהלך השיחה החברתית לחשוף מרקם תת קרקעי ולהצביע על יחסים נסתרים שקיימים מאחורי הפסאדה והתדמית החברתית הנעימה, יזכה להתנגדות מקיר אל קיר. וגם עם יעשה זאת באחד על אחד, לאחר הפגישה החברתית, הוא יתקל באותה התנגדות. לרוב בני האדם התנגדות עזה למה שהם רואים 'כחפירה' מיותרת בתוך הדברים. יש תחושה כי הדברים סך הכול הנם פשוטים למדי; אנשים פשוט ישבו ודיבורו והיה ערב מהנה, ולא צריך לסבך את הדברים סתם.

אמנם כשאדם בבעיה, הוא ישמח שהפסיכולוג שלו יחשוף מרקם חבוי שכזה, אבל זאת כי הוא זקוק לפתרון, ולא בגלל שהוא צמא לפגוש את הרובד סמוי. בדרך כלל, בחיי היום יום, חשיפת הרובד הסמוי מעוררת התנגדות וכעס.

אנשים מתבצרים בחלק 'המואר', במה שהם מכירים: החלק החיצוני והשטחי של מה שקורה, ומתעלמים ממי התהום.

ושוב, בחזרה למערכת החינוך: מערכת הלימוד הקיימת משקיעה מאמצים מרובים במיפוי 'החלק המואר', וכך מזניחה הקניה של יכולת התמצאות בחלק החשוך.

היא מפתחת חשיבה רציונאלית והסקת מסקנות ליניארית. שני אלה מתבססים על זמינות של מאגר נתונים גדול, ועל יכולת השוואה ופילוח של מדדים סטטיסטיים, שיוצרים מדרג על פי קריטריון כלשהו. אך חשיבה כזו רק טובה למיפוי טוב יותר של פני השטח ובשום פנים לא עבור העמקה אל הרובד של תהליכים פנימיים וודאי שלא אל הרובד העלום לגמרי, זה של הסיבה. לשם כך יש צורך בחשיבה אחרת, זו שלא נסמכת על נתונים, אלא על יכולת לפצח את הקוד של מה שנתפס חיצונית. עבודה ממין זה צריכה להיעשות על ידי 'מוח רזה', שלא ספג עובדות רבות שאינן רלוונטיות למציאות הקיומית שהוא פוגש ביום יום. לשם כך יש צורך במאזן שלילי בין חוויות למידע. כלומר מאזן שבו החווייתיות של האדם עולה על המידע שתומך ומסביר אותה. דבר יצור באדם רעב לפענח מידע.

אך במצב הקיים, המוח כבר לא חדיר למידע נוסף. והדרך העיקרית שבה המידע החדש יכול לחדור היא על ידי גירויים, בידור או פרובוקציה. בדרך כלל עצם המחשבה על עוד מידע, גורמת לתחושה של מיאוס והתנגדות.

מה שהאדם זקוק לו מבחינה חשיבתית היא הנגישות למידע רחב ולא את האכסון שלו. הנגישות מופעלת בתאם לצורך של האדם בנתונים חדשים.

אחת מן הבשורות הגדולות של אבי תורת הפנומנולוגיה אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל

פרטים נוספים:

 http://tinyurl.com/co3jo


היא שאיננו קולטים את כל המציאות כמות שהיא, רק את הפלח שנופל בתחום ההכרה, הידע והתפיסה שלנו. ובדרך כלל מן היתר אנו מתעלמים, או יוצרים אודותיהן תיאוריות קלישאיות.

לפי הוסרל והפנומנולוגיה, לרובנו ישנה אמונה ותפיסה כי כשאנו פוגשים את החפצים ועצמים שנקרים בחיינו, אנו מבינים אותם. לטענתו, האובייקט עצמו לא מספק אינדיקאטורים של מה הוא (כפי שמקובל במדעי הטבע), ואנו תופסים אותו או לפי איך שהוא מופיע באופן חיצוני, או לפי מה ששמנו והלבשנו עליו. אי לכך שומה על האדם לפתח חשיבה חוקרת שמטרתה לחדור אל תוך האובייקט, אל מה שנמצא מחוץ לתחום התפיסה השגרתי והמיידי. מעבר למסכה ולתווית שמציגה לנו הרמה השטחית של התפיסה. לשון אחר, חשיבה מפענחת.

ההבדל בין החשיבה המפענחת לחשיבה הרציונאלית. נעוץ בכך שהשנייה סמוכה ונשענת על עובדות. ומתמחה בהשוואה ומדידה של המובן מאליו. בעוד שהראשונה (החשיבה המפענחת) עוסקת בסימבוליקה ובמטאפורה של מה שגלוי. לשון אחר, החשיבה המפענחת רואה את מה שגלוי כסימבול למה שסמוי; והבנת המציאות החיצונית כסימבול למציאות הפנימית – מאפשרת לגלות בתוכה את המכניזם הפנימי. וזאת על פי בחינה של התהליך, אופן ההתנהלות והדרך בה חומר הגלם מאורגן.

(המחשה לחדירה שכזו למציאות הפנימית דרך 'פתחים' במציאות החיצונית, באתר של מחבר המאמר: פוטואנלסיס, שעוסק בניתוח צילומים על ידי התייחסות למצולם כמטאפורה וסימבול למציאות הפנימית: www.ipaper.co.il/photo

)

האדם המפענח מאזין למשפט שאדם אומר, אך הוא גם מקשיב לאופן בו המלים מחוברות זו לזו; מה בא קודם, ומה אחר כך. או שהוא מביט לצורת הישיבה של האומר את המשפט. שני אלה צריכים לדבר אל האדם ולספר לו את שחבוי.

א. המשפט המסוים אינו נאמר סתם ואינו מלמד על רמת ההשכלה בלבד, יש בו גם (או בעיקר) מטאפורה צפונה למסר או משמעות סמויה.

ב. צורת הישיבה, (בזמן אמירת המשפט) אינה תוצר של נוחות או כאבי גב, אלא היא מהווה סימבול לגבי מה מרגיש אותו אדם במצב הנתון.

אין דרך להגיע למישור הסמוי של המציאות בלעדי החשיבה המטאפורית. וזו מצויה בעיקר בהמספירה המושבתת, ההמספירה הימנית של המוח. בה יושבות האינטואיציה והיצירתיות. אך החשיבה המפענחת אינה נסמכת רק על האונה (או ההמספירה הימנית), היא נשענת על שיתוף הפעולה הסינרגטי בין שתי ההמספירות. שיתוף פעולה, כשמרכז הכובד (שני שליש לערך) מצוי בהמספירה הימנית. רק שיתוף הפעולה בין שתיהן יביא לפריצת דרך אל מה שלא נופל בתחום התפיסה הרדום והמצוי. שמתייחס רק למה שמופיע בתחום הגלוי ולא למה שמסתתר מאחוריו.

ולכאורה, כדי להרחיב את תחום התפיסה המוגבל שלנו, בא המדע ומנסה להרחיב תחום זה. וכל מה שנופל בתחום אותו בדקו וממדו הכלים הטכנולוגיים של המדע, רק הוא כשר ואמיתי, כל היתר הן פנטסיה ואמונות תפלות, ושייך לימים האפלים של ימי הביניים. כלומר, מה שלא נחקר מדעית, אינו אמין. ואכן, תפיסה זו מנפה הבנות תלושות והמצאות חסרות בסיס. אך מצד שני זה מעגן את האדם בתחום הצר של כלי המדידה שפיתח המדע. ואלה מתייחסים למישור העובדתי, השטחי ואינן מסוגלות לשפוך אור על התהליך והסיבה של התוצאה הסופית שאנו פוגשים דרך כלי הקליטה שלנו (חושים ושכל רציונאלי).

והמישור העובדתי עצמו מקבע את האדם במובן מאליו, בידוע.

 

ז': תחום ה'ידוע' ותחום ה'לא ידוע'
הידע, במערכות החינוך, מרחיב את תחום הידוע, והופך אותו לעמוס ומורכב.

אך הוא לא מלמד את התלמיד אודות תחום הלא ידוע, ולא מעניק לו את הכלים לחדור לשם, כדי להתמצא בו.

הסטודנט המצוי עוסק בידוע, ומתמחה בו. ולעבודת הדוקטורט הוא לוקח פלח זעיר מתחום הידוע, וממפה אותו עד לפרטים הכי זעירים.

אך הדברים החשובים בחיים מצויים בתחום הבלתי ידוע: אהבה, הגשמה עצמית, יחסים וכו'. למשל, אדם יכול ללמוד שנים רבות, אפילו פסיכולוגיה וכו', אבל כשזה בא לתחום התקשורת עם ילדיו, הוריו או אשתו, הוא מגלה שזה מצוי בתחום הלא ידוע, ושם אינו יכול להתמצא.

החינוך הקונוונציונלי הורג את התאווה והמיומנות לצוד את הבלתי ידוע מתוך הידוע.

במערכת החינוך (הרגילה והאקדמית) ידע החדש, הוא סוף הדרך. במקום שהידע הישן יהיה מפתן ופרוזדור לעולם עלום שמסתתר מאחוריו. כוונת הדברים כאן להגיד, כי במקום לרוץ כל הזמן קדימה לעוד ידע שכביכול מחדש לנו, (אבל בעצם מעגן אותנו עוד יותר בתחום הידוע), ישנם שערים ופתחים בתחום הידוע שכבר עברנו על פניהם מבלי משים. ואם נדע לאתר את הפתחים, לא נצטרך כל הזמן ידע חדש, גם הידע הישן יכול להוביל אותנו למחוזות הלא ידועים. ובזה כל העניין בעצם, כי אם לא חדרת אל הלא ידוע, נשארת באותה רמת בורות לגבי זה שמתרחש מאחורי התדמית של הדברים.

אדם שחי ביחס ללא ידוע – כל עובדה היא אצבע שמצביעה לכיוון אחר מאשר עצמה.

בעולם כזה, עובדה היא לא עובדה אלא סימבול למציאות אחרת, המסתתרת מאחורי הסתמי, הנדוש, השגרתי והחד ממדי.

 

ח': על עיוורון ופיקחון
ובכן, חיינו ברמת הידוע משולים לעיוור שתופס חדק של פיל ובטוח שזה נחש, או עיוור שתופס רגל של פיל ובטוח שזה עמוד וכו'.

(המשל ההודי הידוע על הפיל וחמשת העיוורים שכל אחד תופס חלק אחד מן הפיל ובטוח שזה משהו אחר).

ואז יעשה מאמצים אדירים לעבוד עם החדק או הרגל של הפיל.

על העיוור קודם כל לפקוח עיניים. עליו להרחיב הכרתו כדי שתכלול כמה שיותר מן הפיל ואז ישתחרר מן הצורך לאסוף עוד ועוד מידע לגבי החדק או הרגל.

האינטלקט הרגיל הוא רק חלק קטן ונמוך של התמונה. כדי לראות יותר ממנה, עליו להגיע למצב שבו התודעה איננה שבויה על ידי האינטלקט אלא פתוחה, משוחררת, רחבה וערה ואז שם זה מתחיל.

מי שרואה רק את מה שנופל בתחום הצר של ההיגיון והחשיבה הליניארית, הוא עיוור, כי הוא לא רואה את מה שמתחת או שמעל וודאי שלא את מה שמעבר .

חיים ביחס לידוע (חיים ברמה האינטלקטואלית) הם חיי עיוורון. עיוורון למה שמעבר לרציונאליות הליניארית הזמינה והשכיחה. בהשוואה אליה, חיים ביחס ללא ידוע (חיים ברמה האינטליגנטית) הם חיים עם עיניים פקוחות.

 

ט': מדוע? מישל פוקו ואילן גור זאב
וכאן הגיע המקום והזמן לשאול: מדוע? מהי הסיבה, סיבת העומק, לכך שכל שיטת הלימוד כיום מבוססת על שינון והפיכת המוח לארכיב?

ובכן, ניתן לספק תשובה שנסמכת על חשיבה קריסטלית/קונבנציונלית, וניתן לעשות אקספרימנט עם חשיבה פלואידית/יצירתית. במקרה השני התשובה תהיה רדיקלית, כמעט בדיונית. אך זה ייתן מושג על ההבדל בין חשיבה שצמחה במערכת הלימודים הקיימת וחשיבה שהצליחה לדלג עליה מבלי לוותר על התהייה הבסיסית לפשרם של דברים.

ובכן לשלטון ישנה נטייה להתבסס על דיכוי זכויות הרוב, או האחר. שלטון טוטליטארי עושה זאת על ידי הפחדה ועונשים פיסיים, ואילו שלטון מתוחכם יכול לדכא את היכולת של האדם לחשוב עבור עצמו. ברגע שהממסד של צורת ממשל מסוימת הצליח להשתלט ולעצב אופני חשיבה של הדור הצעיר, שלטונו מובטח.

אלה הקוראים את יצירתו של ג'ורג' אורוול, 1984 בגישה פלואידית, מבינים שהוא לא כתב על העתיד אלא על ההווה, אך הוא היה צריך להסוות זאת כחלק מז'אנר של ספרות בדיונית. מותיר למי שמרחיק לכת באינטליגנציה שלו את היכולת לחשוף את האמת הקיומית הרלוונטית מתוך הכתוב. ובכלל, בתקופה בה החשיבה העצמאית של היחיד והיכולת שלו לפענח את המציאות – מצויים תחת עול של לימודים ואינדוקטרינציה סמויה – האמת אודות הקיום מצויה בגלות. היא נדדה למחוזות המעורפלים של האמנות. שם היא שוכנת מוסוות ומוצפנת תחת קודים של מטאפורות ודימויים אומנותיים. (ולא סתם באמנות, היא מצויה יותר בשוליים של האמנות, באמנות האזוטרית, הרדיקלית). ואילו הלימודים מככבים בבימה המרכזית של התרבות. משתרגים לצדדים ומסתירים את האמת על ידי ערפול מערכת הסקת המסקנות העצמאית בעזרת ים אינסופי של עובדות סתמיות.

למעשה כל ממסד שאינו נסמך על כוח פיסי, הטלה לבתי כלא והפחדה על ידי עינויים ומוות – מדכא בעיקר על ידי השתלטות על שני מנגנונים אצל האדם, אחד זה מגנון המין והשני מנגנון החשיבה העצמאית. ומי שכתב בדיוק על דיכוי שני המנגנונים הללו היה מישל פוקו.

 

מישל פוקו

מישל פוקו בויקיפדיה (עברית): http://tinyurl.com/7eqfk

אתר המוקדש למישל פוקו ולהגותו (אנגלית): http://foucault.info/


ההיסטוריה, טען פוקו, היא היסטוריה של תולדות הכוח. פעם הכוח היה אצל השליט הדיקטאטור, בימינו הכוח עבר למדע. ישנה רשת קשרים בין כוח לבין ידע. שליטה על מגנוני הידע היא הדרך המודרנית של הממסד בימינו להפעיל שליטה. למעשה מדבר פוקו על מערכי ידע/כוח – הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה. הידע מייצר כוח והכוח, בתורו, מייצר ידע.

פוקו כתב על הקשר שבין ידע לכוח. וחשף בזאת את אחת הסיבות מדוע רוב בני האדם חייבים לעבור כל כך הרבה שנים של התניה אינטלקטואלית, בטרם יהיו כשרים להיות בוגרים בחברה. כי ככל שהחשיבה העצמאית יכולה למצוא פגמים רבים יותר – במערכת החברתית הקיימת, כך יש צורך במערכת התנייתית – מאסיבית יותר. כלומר, הסיבה למספר השנים הרב שלומד כל תלמיד, והחומר העצום שעליו לשנן אינה נוצרת בגלל החשיבות של חומר הלימוד – כמבוא לעולם ולחיים, אלא יותר כאמצעי הרדמה עבור החשיבה הפלואידית שיכולה לפלח ולפענח את הריקנות והכזב שמאחורי התדמית החיצונית של החיים בחברה בימינו.

וכך יוצא שאלה שלמדו שנים רבות יותר נחשפו להתניה מלאה יותר, והם אלה שמחנכים, מלמדים ומובילים את אלה שהם בעלי השכלה פחותה. וכך השליטה על החשיבה העצמאית מגיעה לשלמות.

פוקו כתב על הפנים הכפולות של הידע. הידע כמכשיר שליטה. הוגה אחר מתייחס אף הוא לפנים כפולות, אך הוא מתייחס לפנים הכפולות של החינוך. החינוך כמכשיר מנרמל. והמדובר על הוגה ישראלי, בשם אילן גור זאב

 

אילן גור זאב  ז"ל

פרטים נוספים עליו:

http://construct.haifa.ac.il/~ilangz/new/

אילן גור זאב הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. כותב בכתבי עת מקצועיים על נושאים פילוסופיים מסורתיים ומנסה להציג את הרלוונטיות של הפילוסופיה במסגרת עיוניו בנושאים יום-יומיים מגוונים. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית.

בספריו הוא יוצא נגד מערכת החינוך הקיימת, במיוחד בספר: "לקראת חינוך לגלותיות". שם הוא טוען כי היא מסתירה מאחריה הונאה עצמית ופשע מוסרי. וזאת מכיוון שהיא מציעה רק נקודת מבט אחת והיא נקודת המבט המדעית (אינטליגנציה קריסטלית. – ג.ר.). המדע רודה בכל נקודות מבט אחרות וכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

גור זאב מעדיף תודעה חופשית ונוסקת (אינטליגנציה פלואידית – ג.ר.) על פני תכנות מנטאלי. התודעה נחנה בכלים של תבונה, מצפון ויצירה להגשמה הדרגתית של התכוונויות אלה.

לשיטתו, החינוך ומערכת ההשכלה עוסקים רק לכאורה בהקניית מידע. הקניית הידע היא רק מעטה מאחוריו מסתתרים אינטרסים אחרים. והאינטרס העיקרי הוא הנרמול. הפיכת הרוח החופשית של האדם לכלואה בנורמות מקובעות. חינוך זה יוצר סובייקטים שמישים, כנועים וצייתנים.בעוד שהחינוך האינטליגנטי אמור דווקא לפתח את הרוח החופשית היוצרת, ולהכיר אתוסים חלופיים.

כוחו של החינוך המנרמל הוא בכך שהוא סמוי. הוא עובד דרך סימבוליקה סמויה.

לטענתו השיטה הקיימת מתפקדת דרך מנגנונים של דה-הומניזציה שמקבעים את הערך הכלכלי כערך המוחלט ומגמדים את האדם לממד היצרני-צרכני שלו – ומכאן החובה ליצור תרבות-נגד וחינוך-שכנגד שישמרו את צלם האנוש ויבטיחו את חירות הרוח.

החינוך המנרמל (הקריסטלי – ג.ר.) יוצר בצעירים תודעה כוזבת, ובולם את התפתחותם כיצורים חושבים עצמאיים. הוא רואה את האוניברסיטאות בישראל כבתי חרושת למחקרים וכמנגנונים אנטי-אקדמיים להחנקת משמעות רוחנית, עמדה מוסרית וביקורת פוליטית.

בספרו: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל הוא מפתח את הרעיון של החינוך המנרמל, (הקריסטלי). שלכאורה דוחס מידע, אבל בעצם מעביר אינטרסים תרבותיים במסווה של ידע אובייקטיבי.

לתפיסתו, מטרת החינוך המנרמל היא שימור הסדר הקיים ושיעתוקו. יעילות החינוך המנרמל גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו. חינוך זה הופך את האדם מסובייקט לאובייקט

החינוך המנרמל, (אינטליגנציה קריסטלית –ג.ר.) מנפץ אותנטיות ומשליט במקומו את הסדר הקיים. החינוך המנרמל מייצר את בני-האדם כך שיתאימו לנורמות השוררות ושישקפו אידיאלים, סמלים ומיתוסים בעלי חיוּת, עצמה ויצרנות, המסורים לשעתוּק הסדר הקיים. הם רתומים ברתמות של נאמנות ללא-סייג לאינטרסים ולכוחות השולטים במרחב שהם הופכים ל"ישראלי".

גור זאב לא רק פוסל את החינוך המנרמל, אלא מציע אופציה חלופית, חינוך ששואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.

החינוך שכנגד (אינטליגציה פלואידית – ג.ר.) לוחם במציאות הוודאית של עובדות מדעיות ומציע חלופה בדמות היחשפות והתמודדות עם מציאות שאינה מובנת מאליה. מציאות כאוטית שהסדר הקיים רק מסתירה.


י': לסיכום:
מערכת הנורמות הקיימת מחשיבה ביותר רכישת ידע והשכלה. נורמת ההשכלה מולכת ברמה, ומתגמלת את אלה שעברו את המסלול הארוך יותר. והם אלה השולטים על אלה שעברו מסלול פחות ארוך ומדופלם.

פעם שלטו האצילים, הברונים, בעלי האחוזות והמלכים. היום המלך הוא בעל שלושת התארים.

במאמר זה נעשה ניסיון לתאר את מערומי המלך, דרך מחלצות תאריו והשכלתו.

לא רק שההשכלה לא עושה את לומדיה לחכמים יותר, היא למעשה משביתה את יכולתם לפענח את המציאות ולחדור לעומקיה.

ההשכלה כעלה תאנה. המסתיר מערומים של הבנה מהותית והאמיתית של החיים והקיום.

ההשכלה כגושפנקא מכובדת לבערות ובורות באשר לרובד הפנימי והאמיתי של חיינו.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.8.2005


ביבליוגרפיה
 אילן גור זאב:

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

לקראת חינוך לגלותיות' רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, הוצאת "רסלינג".

אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם. מאגנס. 1996

חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר 2003).

 

 ריימונד קאטל:

 

Cattell, R. (1936). Guide to Mental Testing. London: University of London Press

Cattell, R. (1987). Intelligence: Its Structure, Growth, and Action. New York: Elsevier Science Pub. Co.

 מישל פוקו:

תולדות השיגעון בעידן התבונה (כתר 1988)

תולדות המיניות 1 – הרצון לדעת (הקיבוץ המאוחד 2000)

הטרוטופיה (רסלינג 2003(

הארכיאולוגיה של הידע, רסלינג, 2005

 

 אדמונד הוסרל:

הגיונות קארטיזאניים, הוצאת מאגנס

מבחר מאמרים, מאגנס

משבר המדעים האירופאיים

 

 ג'נט בלסקי:

 

Belsky JK (1990), The Psychology of Aging: Theory, Research and Intervention. Pacific Grove, Calif.: Brooks/Cole.

Belsky JK (1997), The Adult Experience. St. Paul, Minn.: West Publishing Company.

 על שתי ההמספירות של המוח:

Gazzanaga, M.C. (1967). The split brain in man. Scientific American, 217, 24-29.

Geffen, G., Bradshaw, J. L., and Nettleton, N. C. (1972). Hemispheric asymmetry: Verbal and spatial encoding of visual stimuli. In Max Coltheart (Ed.), Readings in Cognitive Psychology. Toronto: Holt, Rinehart and Winston of Canada, 336-344.

Hellige, J.B. (1993). Unity of thought and action: Varieties of interaction between the left and right hemispheres. Current Directions in Psychological Science, 2, 21-25.

Iacoboni, M., & Zaidel, E. (1996). Hemispheric Independence in Word Recognition: Evidence from Unilateral and Bilateral Presentations. Brain and Language, 53, 121-140

McFarland, K., & Ashton, R. (1978). The influence of brain lateralization of function on a manual skill. Cortex, 14, 102-111.

 על אינטליגנציה פלאודית וקריסטלית:

Ashton, M. C., Lee, K., Vernon, P. A., & Jang, K. L. (2000). Fluid intelligence, crystallized intelligence, and the openness/intellect factor. Journal of Research in Personality, 34(2), 198-207.

Horn, Jack (1970) "Organization of data on life-span development of human abilities" in Life- span developmental psychology: Research and Theory. R. Goulet and P.B. Baltes (eds.). New York: Academic Press.

Horn, Jack (1976) "On the myth of intellectual decline during adulthood" in American Psychologist.


אתרים על אינטליגנציה קריסטלית ופלואידית:

תרשים זרימה של שתי האינטליגנציות, במהלך החיים:

 

http://www.psy.pdx.edu/PsiCafe/Overheads/FluidVCrystal.htm

 

 על שתי האינטליגנציות בויקיפדיה:

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Fluid_and_crystallized_intelligence

 

 אינטליגנציה קריסטלית:

 

http://tinyurl.com/e2r25

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/crystall.htm

http://tinyurl.com/7dgzs

 

 

אינטליגנציה פלאודית:

 

http://tinyurl.com/b48ed

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/fluid_in.htm

http://tinyurl.com/cpdxw

 

 

 

 

מלכודת ה'איך'

19.01.2008

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה'  ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מונחים רלוונטיים ממשנתו של מרטין היידגר

מתוך ספרו של היידיגר "הישות והזמן"(1927)
האדם הוא ישות שמשמעות הקיום שלו היא בחקירה – של עצמו והקשר שלו עם ההוויה.
החקירה היא משמעות החיים. ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
הקשר שלו עם ההוויה הוא עניין קיומי ומשמעותי. ההוויה זה העולם (אינטליגנציה של התבוננות.(

לאדם אין מהות קבועה. הוא מוגדר ע"י עצם הקיום כיכולת להיות, כאפשרות להיות.
החקירה היא רק אחת האפשרויות – אך היא תנאי לאותנטיות.
הקיום האנושי הוא לא כעצם אלא כיכולת להיות.
האדם קיים בעולם בשלושהאקזיסטציאליזם:
היות מול אובייקטים– עובדתיות, יחס של דאגה – care) אינט' של רצון לקבל(
היות לצד הזולת –התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום )אינט' של רצון לתת(
היות לקראת המוות –אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות. (אינט' של רצון חופשי(
מרגע שאנו נולדים, אנו בתהליך של לקראת המוות – dying .
ה – dying – או שאתה בוחר באותנטיות – בלהיות מודע לכך, או שאתה מתכחש לכך ואז אתה לא אותנטי.
החיים הם חיים של גסיסה.

האדם הוא תהליך מתמיד של מימוש אפשרויות שמתנקז אל המוות.
אם זה מודע זה אותנטי ואם זה לא מודע זה לא אותנטי.

הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר, הזולת, הלא הם "ההם".
בנפילה האדם חי בשקר או באי הכרה של עצמו, חי מתוך אי מודעות. (חוסר ב: אינט' של רצון חופשי(
אופן הקיום הזה נפוץ ורובנו חיים ככה. הנפילה אינה עניין נחות על פי היידיגר, אם אני חיה בנפילה, זה שלי וזה בסדר.

"ההם"היומיום – האדם יודע שכל היצורים שהוא פוגש ביומיום הם אותו הדבר, הם האדם. האדם כל הזמן משווה את עצמו לאחרים. ההשוואה יוצרת הפרעה לקיום שלי עם הזולת כי היא יוצרת מרחקיות – היא משעבדת את האדם לאחרים, כי הוא כל הזמן משווה את עצמו אליהם. ההשוואה היא לדימויים החברתיים שמגיעים אלינו הרבה פעמים דרך התקשורת. ההשוואה היא גם לעובדתיות של ההם. אך ההשוואה גם יוצרת מרחק. ההשוואה משעבדת את האדם אך גם מרחיקה את אותו מעצמו ומאחרים.
זה מביא לממוצעות –האדם הממוצע – האזרח הקטן שהוא כל אחד ואף אחד .אמצעי התקשורת יוצרים האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע." כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו"
המרחקיות והממוצעות מביאים להנמכה– אנו מצמצמים את האפשרויות שלנו בראותנו את האפשרויות "הקיימות בשוק". אפשרויות ההוויה והעולם מצטמצמים, יש הנמכה של האפשרויות – מה אנו יכולים לעשות ביחס למושא ההשוואה המוצגת לנו.
מרחקיות, ממוצעות, הנמכה יוצרות פומביות – הפומביות שוללת מהאדם את הפרשנויות שלו, הוא הולך לפי הממוצע ומקבל עליו את הדברים כמובן מאליו. הפומביות שוללת ולוקחת מהאדם הפרטי את התשובות והפרטיות שלו והיא נותנת אותם ל"ההם". עניין זה פותר מאחריות זה מקל על האדם. "צרת רבים חצי נחמה". האדם הפרטי לא צריך להיות המקור לדברים – "ראש קטן" – מישהו אחר כבר עושה את העבודה.
הפומביות מצמצמת את תחום האפשרויות שלו.
עוד אינטליגנציות חסרות: אינט' של עושר ואינט' של חיים.


ישנה מערכת שלמה של הסתרות:
השיחה הבטלה – דיכוי של דיון, ויכוח, אופי של רכילות, התעסקות בשולי. מסתירה את האמת, אין לאדם רצון אמיתי להכיר את עצמו ואת עולמו. אין אופי של חקירה וגילוי (חוסר באינט' של דיבור.(
סקרנות – קיפוץ תזזיתי מדבר אחד לאחר, מחידוש אחד לאחר, המטרה המרכזית – הסחת דעת . הכול מעניין אותנו ושום דבר לא מעניין אותנו, כמו טלוויזיה מרובת ערוצים. (חוסר באינט' של התבוננות.(
עמימות – אין יותר בהירות. הכול נגיש לכולם. אי אפשר לדעת מה אמת ומה שקר. אני לא מכירה את עצמי כי וויתרתי על הזכות שהעולם הוא שלי, אני לא חוקרת ולא מנתבת אותו. הכול מוסתר ועמום. כולם הולכים אחרי "ההם", הזולת, והעולם מוסתר מפני האדם. (חוסר באינט' של ריח(
הנפילה היא ההיענות של האדם לפיתוי ש"ההם" מציעים לו.

שיא השקר והניכור – תפיסת האדם את המוות.
המוות כמשהו לא מוגדר, הוא יגיע מתי שהוא בתאריך לא ידוע, קיים איפה שהוא בעתיד והוא לא נוגע לי. המוות של הזולת הוא אי נעימות חברתית, צריך לעשות זאת בשקט, בהיחבא.
וודאות המוות נסתרת, היא לא ממש נמצאת על פני השטח.
וודאות לא אותנטית– אנו מתעסקים במוות של אחרים, קל לנו לקבור את המודעות למוות תחת הררי ההתעסקויות התכופות שיש לנו.
האדם ביומיום מרגיש שהוא בן אלמוות. המחשבה על המוות נתפסת בעיני "ההם" כפחדנות. ואדישות כלפי המוות נתפסת כעליונות.
היידיגר אומר –"ההם" אינם מתירים לנו את האומץ לחוש אימה כלפי המוות.
אך עם המודעות למוות עולה האימה.

האימה
החרדה מפני ההיות בעולם ובעיקר מהאין הראשוני שכרוך במוות.
האימה היא נקודת השבר – היא הטעם של הנפילה. האימה נמצאת ברקע כל הזמן וכל רגע יכולה לעלות על פני השטח. אימה מפני משהו לא מוגדר.
האימה חושפת ומגלה את המבנה של מה זה אומר להיות בעולם, חושפת את העולם בחוסר המשמעות שלו, כי פתאום אנחנו צריכים לתת משמעות. זה אומר שעד היום לא הייתה משמעות ו"ההם" הם בעצם פיקטיביים. פתאום אני נותר לבד מול העולם והעולם ריק ממשמעות.
באימה כל המוכרות שהייתה בנפילה נעלמת, הכול הופך להיות זר.
הזכות היא המצב הראשוני של האדם בעולם ורק באימה הוא יכול לראות אותה.
האימה לא עולה מתוך האימה (כפחד ממשהו) אלא עולה מתוך עצמי כמי שהיה לקראת המוות.
האימה לא רק שוללת מאיתנו, היא גם מעניקה – היא מעמידה את האדם מול עצמו וחושפת בפניו את זה שהוא אפשרות, שהוא קיים כיכולת להיות.
אם קודם חשבנו שהאפשרויות שלנו מוגבלות ל"ההם", אז עכשיו אנו מגלים שים של אפשרויות עומדות בפנינו.
האימה מחזירה את האדם לאינדיוידואל שלו (קודם הוא היה בפומביות כמו "ההם("
עכשיו הוא שוב מודע לחירות שלו (לא חייב לעשות מה ש"ההם" הפיקטיביים עושים(
יש לאדם חירות לתת משמעויות ולבחור לפי המשמעויות.
ברגע שעולה האימה,היא מעלימה את הנפילה, "ההם" מתגלים כפיקציה – לעולם אין משמעות, את המשמעות אני שמה ואני נותנת. מצד אחד זה משחרר ומצד שני זה מתחיל להפחיד כי ברגע שאתה נהיה המקור של הדברים, אין לך על מי להיתלות, אין על מי לסמוך ולהטיל אחריות, מלבד עלעצמנו. אבל אז אנו מגלים את עצמנו בתור אנשים ייחודים וההכרה של ההיות לקראת מוות.
אם האדם הוא אפשרות, העתיד שלו הוא השתתפות בתוכנית שאין לה סוף, אז ברגע שעולה האפשרות , עולה גם אי האפשרות – המוות.
היידיגר שם את המוות כאפשרות.
אינטליגנציה של אור– היכולת להסיר ספק ולחיות בוודאות, ליצור אחדות עם הקיום כולו.

ההאשמה
האדם מבין שכל בחירה שתעמוד בפניו עומדת בצל כל אפשרויות המוות.
האדם עומד מול האין במובן של אי היותו, האפשרות שהוא לא יהיה.
האין הנוסף שנחשףבאימה הוא ההאשמה.
האדם הוא אפשרויות,אבל אנו בוחרים כל פעם באפשרות אחת, אנו לא יכולים לחיות בלי עובדתיות. בעת הבחירה אנו מוותרים על אינסוף הדברים שיכולתי לבחור באותו רגע. למעשה כל הזמן אנו בוגדים בעצמנו. אנו חיים בתחושת החמצה.
היידיגר מראה לנו בכך שהקיום האנושי הוא בעייתי, הוא טראגי.
אינטליגנציה של עושר – היכולת להיות שמח בחלקך.

האימה וההאשמה מעלים מושג נוסף:
המצפון, הקריאה
עולה מתוך האימה וקוראת לאדם, היא מזמנת אותו אל הקיום שלו. תהיה מודע לעצם הקיום כאפשרות ותחזיר את עצמך כהיות בעולם. זו לא קריאה לתוכן מסוים,אלא קריאה לאדם לתת פרשנויות שלו עצמו לדברים.
הקריאה מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו, כיכולת להיות. הקריאה באה ממנו וקוראת אליו.
המצפון –תחיה לפי האמת של מה שאתה.
הקריאה מציבה בפני האדם את השאלה הגורלית: האם לברוח, לשוב וליפול לחיקם המרגיע של האין או שמע להיענות לקריאה ולבחור באותנטיות.
אינטליגנציה של רצון חופשי – היכולת למלא את המרחב חסר התכלית והמשמעות, ברצון החופשי שלך.

האותנטיות
האותנטיות היא הענות לקריאה
הפיתוי לברוח לנפילה הוא פיתוי חזק, צריך להיות החלטי בשביל להיענות לקריאה – צריך להתכוון באמת.
באותנטיות- הפנימיות שלנו בשיאה, היא שולחת את האדם אל עצם קיומו. מעכשיו כל מה שאנו עושים נובע מתוך מיקוד שלנו אל העולם שלנו.
המוות מפנה אותנו אל עצם הקיום שלנו. חזרה אל עצמנו במובן הכי עמוק.
המוות הוא רק שלי, אי אפשר לשתף אף אחד בכך. חווית המוות היא חוויה טהורה המייחדת אותי ואת עולמי שלי.
אינטליגנציה של אור – היכולת להיות בוודאות ובאור.

החירות
חירות במונחים של מוות – שחרור מהפרשנות של  "ההם" למוות.
כל האפשרויות שלי שהיו בהנמכה בנפילה, פתאום נפתחות לפני ומפה נפתח הפתח לצמיחה, אני משתחררת מ"ההם" ויכולה לצמוח לבדי.
אינטליגנציה של רצון חופשי
אינטליגנציה של חוכמה
אינטליגנציה של זרע
אינטליגנציה של חיים
אינטליגנציה של בראשית
בחירות יש מקום לכלהאינטליגנציות הקשורות בצמיחה בעשייה ובהתפתחות, שהן בעצם כל האינטליגנציות בכל ארבעת הרבדים – הרוחני, השכלי, הרגשי והגופני.

עצמיות
האדם חוזר אל עצמו באופן הכי פנימי ועמוק.

וודאות
בנפילה, הוודאות למוות היא פחותה – חיים בעולם עמום שאין בו וודאות, בטח שלא וודאות לקראת המוות. פה יש וודאות עמוקה ושלווה של המוות כמשהו שהחיים שלי הולכים לקראתו. הוודאות היא משהו חזק להחזיק בו, היא עמוקה וקיומית.
האדם לא יודע איך ומתי הוא ימות, אך בהתכוונות המתמדת שלו הוא פותח את עצמו בפני האיום. לכן בעצם האימה כל הזמן קיימת – זו פתיחות נוספת של האיום.
לצד האימה עולה השמחה
השמחה
השמחה הגדולה היא על עצם הקיום. האדם מתעסק בעיקר ולא בשטויות של היומיום. זו היא שמחה לא טריוויאלית, שמחה קיומית.
ה -D האותנטי(האדם האותנטי) חי באימה מלאת שמחה.
האדם האותנטי יכול להיות המצפון של הזולת, כלומר להפנות את הזולת כלפי עצמו. אני יכולה לסייע לבני אדם אחרים לפנות אל עצמם ולעזור להם להגיע אל עצמם. זה נעשה ב – שתיקה אותנטית – היכולת להכיר את הזולת בתור אפשרות במקום דרך העובדתיות (מה הוא עושה ואיך הוא נראה(…
היכולת להסיר את מעטה ההפשטה מהאובייקטים.
אינטליגנציה של רצון לתת – היכולת לפעול למען מטרה נעלה כדי ליצור עולם שכולו טוב.

היידיגר אומר שהאותנטיות הם רגעי חסד של אמת שעולים וצצים מדי פעם– זה האידיאל!!!
ערך
פירוש ערך
אינטליגנציה
חקירה
ההוויה של האדם הוא נושא שדורש ומחייב חקירה.
אינט' של התבוננות
היות מול אובייקטים
עובדתיות, יחס של דאגה
אינט' של רצון לקבל
היות לצד הזולת
התעסקות, שימוש עם ובשביל… דאגה לשלום
אינט' של רצון לתת
היות לקראת המוות
אפשרות – תהליך מתמיד של גסיסה, אפשרות לאותנטיות
אינט' של רצון חופשי
הנפילה
בריחה, התנתקות של האדם מעצמו ואימוץ ערכים והמשמעויות של מישהו אחר
חוסר ב: אינט' של רצון חופשי
מרחקיות
השוואה לדימויים חברתיים
חוסר באינט' של רצון חופשי
ממוצעות
האחדה של כל האנשים למשהו ממוצע
חוסר באינט' של רצון חופשי
הנמכה
מנמיכים את עצמנו ביחס למה שקיים בשוק
חוסר באינט' של רצון חופשי
פומביות
האדם הוא ראש קטן, לא לוקח אחריות ומקבל את הדברים כמובן מאליו.
חוסר באינט' של רצון חופשי
שיחה בטלה
אופי של רכילות. התעסקות בשולי. אין אופי של חקירה וגילוי
חוסר באינט' של דיבור
סקרנות
הכל מעניין ושום דבר לא מעניין. T.v מרובת ערוצים
חוסר באינט' של התבוננות
עמימות
לא חוקרת ולא מנתבת את עולמי.לא מבחינה בין אמת ושקר.
חוסר באינט' של ריח
אימה
חושפת את האדם לכך שהוא אפשרות ומעמידה אותו מול עצמו.
אינט' של וודאות באור
ההאשמה
חיים בתחושת החמצה תמידית על האפשרויות שלא בחרנו בהם
אינט' של עושר
מצפון, קריאה
מפנה את האדם אל עצם הקיום שלו

אותנטיות
ההענות לקריאה , שולחת את האדם אל עצם קיומו.
אינט' של וודאות באור
חירות
החירות לצמוח לבדי ולהשתחרר מ"ההם"
אינט' של רצון חופשי
עצמיות
חזרה אל עצמי במובן הכי עמוק
אינט' של וודאות באור
וודאות
וודאות לקראת המוות
אינט' של וודאות באור
השמחה
השמחה הפשוטה על עצם קיומנו
אינט' של וודאות באור
אימה מלאת שמחה
עזרה וסיוע לזולת ב"שתיקה אותנטית"
אינט' של רצון לתת

ביבליוגרפיה:
ד. לוסקי (2005) "שלושים ושתיים האיטליגנציות". הוצאת מכללת לוסקי. תל אביב.
גבריאל רעם. "מרטין היידיגר – תחנות בזמן". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.
גבריאל רעם."מרטין היידיגר -מסע אל היישות". מתוך אתר האינטרנט– e- mago.co.il – כתבי עת בנושאי תרבות ותוכן.


*העבודה מבוססת על קורס בפילוסופיה אקזיסטנציאלית – מנחה ד"ר דנה פרייבך-חפץ