ארכיון תגית: פסיכולוגיה

על דמונים פנימיים

אפשר להסתכל על הרובד הפסיכולוגי נפשי של האדם בכל מיני אופנים ומכל מיני זוויות. אופן בלתי שגור יהיה להביט אל חייו הפסיכולוגיים נפשיים כאל פונדק. מלון, או יותר נכון בית יולדות. חייו הפסיכולוגיים והנפשיים של האדם יכולים להוליד, לאכסן, ולהצמיח – חיים.

אם אדם מוליד בתוכו רגשות חיוביים, בדרך כלל הם מובעים החוצה. אם מה שנולד זה רגש שלילי, אז ישנה בעיה הגדולה. והיא מתקיימת לגבי הביטוי של הרגשות השלילים. שהרי ישנן נורמות וישנם איסורים לגבי מתן ביטוי לרגשות שליליים, במיוחד אם זה יכול לפגוע במישהו. ויש גם את החשש לבטא דברים שליליים כלפי מישהו מסויים שהיווה את הטריגר לכך.

אז לעיתים קרובות הרגש השלילי מודחק, דהיינו נכלא בתת תודעה.

למשל, אדם כועס על הבוס שלו, ובמקום להגיד לו שהוא כועס עליו, במקום לתת לכעס לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד, הוא מחזיר אותו בחזרה לכלא של תת-התודעה ושם הוא ממשיך לכעוס בפנים (לא מבטל את הכעס), ואז אפשר להגיד שהוא מחזיק בתכו משהו חי, שלא מקבל חיי חוץ, אבל כלוא בתת תודעה של האדם. לאסיר הזה, לגוש הרגשות השלילי הזה בתוכנו ניתן לקרוא בשם: דמון. מעין רוח רפאים שלא מקבלת חיים ומבעתת את האדם מבפנים. 

רגש שלילי הופך לדמון ברגע שמתכחשים לו, מדחיקים אותו וזורקים אותו לתת מודע.

כדי שיחיה בנו דמון צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, האחד שיהיה בנו רגש שלילי שאיננו מבטאים. תנאי שני הוא הזנת הרגש הזה; נזכרים בו, מטפחים אותו, נותנים לו דלק. דמון לא יכול להתקיים ללא תזונה סדירה. שזה מחשבות אודות מה שהודחק.

האדם אמור ליצור חיים בתוכו ולבטא אותם החוצה, בין אם באמנות בין אם בתקשורת אנושית. אם האדם יוצר חיים ולא נותן להם לחיות הוא בורא בתוכו כוח שטני. כוח בריא יוצא החוצה, כוח חולה נשאר כלוא ומרעיל מבפנים. אפשר להגיד כי  כוחות בריאים מצייתים לאלוהים, כוחות חולים, דמוניים  -מצויים תחת השפעה שטנית.

דמון יכול לחיות באדם שנים, כל עוד הוא מוזן. אך או ואבוי ברגע שדמון שחי באדם שנים מקבל ברגע אחד של חולשת דעת או כעס מעוור – אפשרות להתפרץ החוצה. ואם כמה דמונים מתחברים ויוצאים בבת אחת החוצה, יכולה להיווצר שואה.

***

גבריאל רעם, 10.4.2009

 

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003

 

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

הנאורוזה, כפנס מאיר

 

יש לנו בעיה להבין את המציאות. הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים והדרך להבין אותם היא לקחת בחשבון שיש מציאות חיצונית שהיא גלויה ורציונלית ויש מציאות פנימית, מציאות של חיי הנפש. אך יש זיקה בין השתיים; במציאות החיצונית קיימים רמזים שמוליכים למציאות חיי הנפש. את הרמזים האלה ניתן לפצח על

ידי כך שאנו מתייחסים כמעט אל כל מה שאנו פוגשים במציאות החיצונית כאל מטאפורה, או סימבול. ואם ננסה לראות את הדברים לא כמייצגים את עצמם אלא כמשהו שנמצא מעבר להם, נוכל לקבל מושג על המציאות הפנימית. הסימבוליקה היא ייצוג למשהו שקיים בדרך כלל בממד הפנימי של הנפש. רואים זאת ביצירות ספרות, שבהן העלילה החיצונית היא אך מטאפורה למסע ולדרך שעוברות הדמויות בתוך עצמן, בממדי הנפש שלהן.

הדרך להגיע למציאות של הנפש, לרמת המטא, היא, אם כן, דרך ראיית המציאות כמשל והנמשל היא המציאות הפנימית, המציאות של חיי הנפש שלנו.

כשרואים דברים המופיעים במציאות החיצונית דרך העיניים של המציאות הפנימית, בדרך כלל מתרחש היפוך; מה שנתפש לא טוב במציאות אחת נתפש חיובי דרך עיני המציאות השניה, ולהיפך.

דוגמא אחת לשימוש במטאפורה כדי להבין מציאות פנימית, מצוי במסה קודמת שהתפרסמה כאן בשם: "שעירים לעזאזל – כביבי שופכין", שם פוגשים את דמות העבריין, לא כסתם אדם שהגורל או המיצוב הסוציואקונומי התאכזר אליו, אלא כאל דמות שיש לה חשיבות ומשמעות סימבולית, היא מייצגת חלק באדם שבחברה השפויה אין לו ביטוי. ברמה השטחית של פני הדברים הוא סתם עבריין, אך ברמת המטא יש לו משמעות סימבולית לגבי הדימוי העצמי של האזרח הקטן, כי בעצם קיומו של העבריין, האזרח הקטן מרגיש צח ונקי, כי הנה יש מישהו שהוא באמת רע ולא רק בדמיון. ואז הוא יכול להמשיך בחייו הקטנים. כך שברמה הסימבולית קיומו חשוב ביותר לחברה כדי שתמשיך לשמור על הדימוי של חברה שפויה ונאורה.

ומן העבריין לדוגמה נוספת: נאורוזות. כפי שבמציאות הנסתרת העבריין משמש בפונקציה נוספת שמשרתת אותה, כך גם לגבי הנאורוזה. ברמה החיצונית היא משהו שמפריע לנו לחיות טוב, וברמת המטא (שאליה מתייחסת התיאוריה החריגה) הנאורוזה היא דווקא מה שמאפשר לנו בכלל להיות מסוגלים לחיות בחברה הזאת.

ולא זו בלבד אלא שבה גם טמון הגרעין למשהו אחר.

ולפני שנפתח רעיון זה, מן הראוי להגיד שהמטווה הדינמי של התיאוריה הבאה לקוח מתחום הידוע כגדוש בתיאוריות חתרניות: האנטיפסיכיאטריה. תיאוריה זו כוללת הוגים כמו:

תומס סאס, ר. ד. ליאנג, גרגורי בייטסון ועוד.

ובכן אם נתמקד ברעיון הנאורוזה הרי שהאמת היא שאולי בניגוד למה מקובל לחשוב, לא רק שלא שם (בנאורוזות הנפשיות) טמונה הבעיה האמיתית של האדם הסובל. ולא זו בלבד אלא שאולי בכלל הנאורוזה היא לא הקללה – ממנה יש להיפטר – להפך, שם טמון הסוד, אודות ההצלה… אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי – בהפרעה הנפשית – נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את מקומנו בעולם. ואת מקומנו בתוך עצמנו.

להשתמש בהפרעה, בעיוות, בנאורוזה הנפשית כפנס מאיר.

השיטות הפסיכולוגיות (וגם האלטרנטיביות) – מנסות לעזור לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים עם משהו שמפריע להם (נקרא לזה כאן: נאורוזה) והמטפל מנסה לרפא, או להחליש את האחיזה, או להיפטר מן הנאורוזה הזו. אך אולי הנאורוזה היא פחות הבעיה האמיתית ויותר הדרך היחודית שמצא האדם הרגיש בכדי להתמודד עם עולם קשה, המנוכר לנפשו של היחיד הרך והאובד.

הדרך בה מתמודד אותו יחיד רגיש – היא על ידי פיתוח של נאורוזה. הנאורוזה או הבעיה הנפשית, היא חטיבת הביניים שהצמיחה תת התודעה של אותו אדם – כדי לאפשר לו לחיות בעולם מבלי להיבלע בו – מחד, ומבלי שתיטרף עליו דעתו – מאידך. ואם אדם לומד את הנאורזות שלו – הוא לא לומד את הבעיה הנפשית – אלא את הדרכים שמצאה תת התודעה שלו להתמודד עם הבעיות.

אילו לא הייתה לאדם הרגיש והמיוחד – נאורוזה – הבעיה עימה הוא נאלץ להתמודד הייתה משתלטת עליו, ולכן, קיומה של נאורוזה הוא עדות לכך שהצליח להתמודד ולחיות עם משהו המאיים עליו.

למה הדבר דומה? לזיהום שפושה בגוף דרך פצע. הגוף שולח תאים לבנים שעוטפים את החיידקים המזהמים, ואז נוצרת מוגלה. (המוגלה היא כאן משל לנאורוזה כמובן). ואנו יודעים שאין אנו צריכים לתקוף את המוגלה, היא רק תוצר חיובי של מערכת שהצליחה להתמודד עם זיהום. אנו יודעים שעלינו לברך על המוגלה, היות והיא סימפטום להצלחת המערכת. אם לא היינו רואים שום סימפטום כמו מוגלה, האדם היה ממשיך בחייו, ואז נפטר מן הזיהום (ללא שהיו סימנים חיצוניים לכך).

מחלה היא לא הבעיה, מחלה (או נאורוזה, במקרה זה) היא הדרך בה הגוף מתמודד עם הבעיה. הדרך בה המערכת מאזנת לחצים עם מה שתוקף אותה. זו שטות לכרות את הראש לשליח. להשמיד את הסימפטומים, שהרי הם רק שיקוף של מאמצי התמודדות, הם לא, הם לא, הבעיה האמיתית!

נכון לפעמים הנאורוזה לא מספיקה ואז האדם מקריב חלק מראיית המציאות שלו ומתפתחת פסיכוזה, שיכולה להביא אף לניתוק מן המציאות. אך זה קורה רק כשמה שהמח מתמודד מולו הוא עצום מידי מול העוצמות הנפשיות שעומדות לרשות המוח. וגם עצם הופעת הפסיכוזה אינה אומרת שהפסיכוזה היא הבעיה. ותרפיה פסיכולוגית,

(שמבחינה זו, כאמור, אינה שונה משיטות תרפויטיות אלטרנטיביות), מנסה כאמור 'לטפל' בכשלים הפסיכולוגיים דרך מחיקתם אך זה יגזול מן האדם את הכוח והמוטיבציה לחתור לקראת מפגש עם מהותו מחד, ולקראת מפגש עם מציאות החיים כמות שהיא -מאידך (במילים אחרות: להתעורר). המוטיבציה הזו של האדם,

נמצאת בדיוק בתוך אותו הדבר שגרם לנאורוזה, לעיוות, והוא אותו הדבר שגרם לחיים הפנימיים של אותו אדם לישרוד בעומדו בפני חולאיי התרבות הדומיננטית.

כלומר בתוך הנאורוזה הזו, בתוך העיוות – מצוייה הגנטיקה, מצוי הצופן והסוד של האדם, למצוא דרכו בעולם ולשרוד בו.

על פניו נראה אם ישנן' נוסחאות' כלשהן, בעזרתן ניתן להפוך להיות 'טבעי', קרי: שבעזרתן יכול אדם לבטל את הנאורוזה שלו ובכך לשנות את ההיסטוריה שלו,  עבור עיצוב מחדש ולהיות 'טבעי' ושליו לאחר שהנאורוזה שהטרידה אותו נעקרה מן השורש – הרי שאז הכל יהיה בסדר: הוא יהיה מקובל ומסונכרן למערכת שבה הוא חי. אבל הבעיה האמיתית היא שהמערכת עצמה היא לחלוטין בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על הדעת! כלומר: אם אדם 'הורג' את הנאורוזה שלו, (והנאורוזה היא היא שאפשרה לו להסתגל לעולם חברתי בלתי טבעי ומעוות), הרי אז הוא הופך להיות סינכרוני וטבעי לתרבות שהיא עצמה אינה טבעית ביחס לטבע האדם. ואז מה

שאנו מקבלים הוא חסימה של האפשרות של אותו אדם להיות טבעי ואמיתי לעצמו. ישנה דרך לאדם להיות. אך בני האדם – כחלק מחברה – איבדו את הדרך הזו. עבור האדם כאינדווידואל שלא רוצה לאבד את הייחוד שלו כאדם – אין דרך אחרת להיות בן- אנוש אלא זו: ללכת לאיבוד מרצונו ולעצב גורלו עם גלעין  אינדווידואליות שלו – כלפי היקום הנצחי ולא דווקא כלפי חברה ותרבות זו או אחרת. הדרך לחיים אותנטיים-מוגשמי פוטנציאל תמיד עוברת דרך אינדווידואליות, זוהי הדרך היחידה.

האדם מיום היוולדו נחשף למכבש האדיר של התרבות, המבטל כל דפוס אורגני ומבקש לבלוע את האדם אל תוכו. ואם האדם מצליח – בכל זאת – להחזיק משהו בתוכו שהוא אמיתי, אותו דבר יהיה בבחינת קשר שאינו ניתן להיפרם על ידי המימסד הפוליטי והחינוכי השולט.

אותו קשר יתגבש ויופיע ככאב, בעיה, נאורוזה. את הכאב הזה, את הנאורוזה הזו על האדם לאמץ, להכיר בה כילד לגיטימי ורק אז יוכל לגדול ולצמוח, מבחינה אישית ורוחנית. השיטות הפסיכותרפויטיות לסוגיהן מבקשות לסייע לאדם להיפטר מהכאב הטורדני; מהנאורוזה, ולבוא חזרה אל חיק המימסד החברתי – האוהב, הרוצה את האדם בתוכו כאזרח בריא, נורמלי ובעיקר: מתפקד. אך גם אם זה נעשה, עדיין נותרה סוגית האמת האישית והקיומית שלו כאדם, וזו לא בהכרח נפתרה עם טיפול מוצלח בנאורוזה שלו.

כדי לחשוף את האמת הקיומית שלו, על האדם להתבונן בכאב, להתבונן בסיבת קיומו של הכאב, במקורותיו, לנסות להיות אמיתי לכאב – משום שהאני האמיתי שלו הוא הוא שגידל את הפצע הכואב כדי להגן על עצמו מפני החוץ. הכאב הזה צריך להיות עבור האדם הפנס שיראה לו את דרכו היחודית, אל החיים. משום שאם לא ימצא את דרכו שלו, האחת והמיוחדת לו, הוא לעולם לא יגיע לשם.

הדרך למצוא את מקומנו בעולם אינה על ידי לימוד העולם, אלא על ידי מציאת דרכנו הייחודית, הדרך האופיינית רק לנו ואותה נמצא – כאמור- על ידי אימוץ הכאב שהחיים גרמו לנו. בכאב, בחולשות, בנאורוזה – בהן טמון האני האמיתי.

מהו הכאב הזה? הכאב הזה הוא הקוד האינדווידואלי, בו טמונה המשמעות האישית שלנו. ועל כן אסור להיפטר ממנו. להיפך, צריך לשפוך על הכאב, החולשה  הנאורוזה אור חזק. אם אנו מרשים למישהו לעצב אותנו מחדש, למחוק את ה'הפרעה' שלנו, אנו מרשים לו למחוק את הקונפיגורציה היחידה שנותנת לנו מושג כלשהו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומהי דרכנו להגיע לחיים אמיתיים. ישנו משהו בגלעין הפנימי שלנו, שהוא אנו. כל דבר אורגני חי במרכז של עצמו, חוץ מבני אדם מתורבתים. שעברו תהליך של תירבות ונירמול חברתיים טוטליים למדי. וככל שאדם חשוף יותר ללחצים, לענישה, כן יתרחק יותר ויותר מן המרכז הייחודי הפנימי שלו. ולעומת זאת, ככל שאדם מתקרב אל המרכז של עצמו, ככל שיחיה שם יותר, כך יוכל לשלוט יותר בחיים. כי בתוך הגלעין הפנימי מצויים הקודים והקונפיגורציות של הישות שלו עצמו. כאמור, רוב בני האדם נעו הרחק מן המרכז שלהם, משום שהיו חשופים ללחצים חיצוניים ולטראומות שבאו מבחוץ. הכאב והנאורוזות הם מה שהאדם יכול היה להשתמש בהם כהתנגדות – במאבקו נגד הסטתו הרחק מן המרכז של עצמו.

ועל כן, כדי להשיב את האדם אל המרכז של עצמו, יש להעיר ולהאיר את הכאב והנאורוזה והעיוות, כי הם בבחינת סימני-דרך, רמזים, קריאת כיוון, מצפן. באמצעותן ניתן לאתר היכן האדם נתקע ולא יכול לזוז, (משום שחשוב לו להיות קרוב למרכז של עצמו – למרכז חייו הפנימיים).

אדם, בעיקר אם הגיע כבר לערוב ימיו, אם אין לו בתוכו שום נאורוזה, שום כאב – קרוב לודאי שהוא אבוד לעולם ואבוד לעצמו, נע במעטפות החיצוניות בלבד. כי מן הסתם הקריב את עצמו לטובת כאן ועכשיו מסולף ומעוות. התרבות שאנו חיים בה – חולה. ומי שנבלע על ידי העטיפות החיצוניות – של פוליטיקה, חברותא, נסיעות, תקשורת המונים וכו' הוא אדם שהלך לאיבוד בתוכן. ומי ש'הצליח לפתח' בתוכו נאורוזות רבות ונותר עם הנאורוזות – גם הוא אבוד, אבוד בתוך הנאורוזות, (לא בתוך העטיפות החיצוניות של הקולקטיב החברתי). אך בסופו של דבר – שניהם לא טובים; זה אובדן וזה אובדן. שתיהן דרכים של הליכה לאיבוד: האחת בתוך הקולקטיב שבחוץ והשניה – בתוך הנאורוזות. אך קיימת גם דרך לחזור מ'ללכת לאיבוד' והכוונה לדרך שלישית: להחליש את אחיזת הקולטיב ולהתבונן בנאורוזה. לחזור חזרה אל המקור שממנו האדם בא, אל העצמיות האינדווידואלית. ומבחינה זו קל יותר לאדם הנאורוטי לחזור למקור של עצמו, מאשר האדם החברתי, כי לראשון יש קוד, לשני יש בית כוזב ואין לו קוד. הנאורוזה עשויה להראות לנאורוטי את הדרך, (כי יש בה קוד) ולשם כך הוא צריך למסע של התוודעות עימה.

צריך לחזור פנימה, כי הקולקטיב החברתי דומיננטי מאוד ולא ממש נותן צ'אנס לדבר שיצמח בפנים. הקולקטיב הזה משתמש בכולם ואינו יוצא מן הכלל. גם  מצליחנים, המפורסמים, העשירים – גם הם (ובעיקר הם) משומשים על ידי התרבות של הקולקטיב, תרבות השווה לכל נפש, ותרבות המשווה כל נפש, כדי שתתאים למיטת הסדום של ערכיה. תרבות בה כולם סוגדים לטלוויזיה, לשירי הפופ, לחדשות, לכתבות בעיתונים ולחינוך ההישגי, או סוגדים לידע, השכלה, קידום והצלחה כלכלית ומעמדית. – וכל אלה, בתורם, פונים אל הכללי שביחיד ואל כולם כאילו כולם חושבים אותו הדבר, ומתנהגים באותו האופן. (מה שבהכרח מביא את הדברים למכנה משותף נמוך גם אם מדובר במעמד סוציואקונומי גבוה).

ואלה במעמד סוציואקונומי גבוה שבויים בידי הקולקטיב בדיוק כמו קהל השבוי באופרות סבון ומנגלים בככרות העיר, כי הם סוגדים להצלחה וההצלחה היא הצלחה בקנה מידה חברתי, ומי שהצליח זה אדם שעשה בדיוק מה שנורמות התרבות השלטת תבעו ממנו. ובכך הפך את עצמו לקליפה ריקה, כי מאחורי עורו, במקרים רבים, אין דבר. התוך נשאב, החיים הפנימיים נשאבו, הוא משרת מטרות חיצוניות, חומרניות. מבחינה חברתית הוא נראה ומתנהג כאזרח מהוגן, פרודוקטיבי, משכיל – נורמלי. אך בתוכו, אין הרבה.

מהותו הפנימית והיחודית (ה'הארד דיסק'), נמחקה (או לא נכתב עליה כמעט כלום) מזמן, או טושטשה כך שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת.

אך ישנם כאלה, שקשה להם להירתם לתלם ועוד להצליח בו. הם כל הזמן נופלים חזרה, יש בהם מעין תבנית לוזרית: הציונים שלהם נמוכים (למרות פונטציאל שיכלי גבוה). בעבודה הם לא זוכים להערכה, לא מתקדמים ואפילו נזרקים ממנה כעבור זמן. גם עם בני המין השני יש להם בעיות (מין אהבה). בקיצור כתוצאה מכל הפאשלות הללו הם פונים לחפש 'מה לא בסדר' בהם עצמם, והם נופלים על הנאורוזה. ואדם כזה בא למסקנה כי מה שמפריע לו לחיות חיים נורמליים, להצליח בחיים – זה משהו שדפוק בו, במילים אחרות: הנאורוזה. את העולם ומה שיש בו הם תוכנתו לראות כמשהו נורמלי תקין, רוב האנשים בו מתפקדים כנורמליים שיש להם

תקנה, בעוד שבהם – משהו דפוק. ולא יעלה על דעתו של אותו 'דפוק' שהדבר הנפשי ממנו הוא סובל, היא דרכה של התת תודעה שלו להסתגל לחברה דפוקה ויחד עם זאת לשמור על קוד של עצמיות כלשהי. ומה שהכי קשה לתפוס לגביו הוא שעליו לחיות עם הנאורוזה שלו! לא לבטל אותה, כי בתוכה שמור הקוד של עצמיותו,

של האינדבידואליות שלו, המפתח שלו הוא להיות בקשר עם עצמו ועם העולם בו הוא חי. אך לשם כך עליו למצוא את הקוד בתוך המחסום הרגשי ואם הוא מצליח בכך הוא עושה קפיצה אדירה, קפיצה קוואנטית. אך החברה בה אנו חיים אינה מעוניינת באינדבידואליות שלו. זה דבר חסר שימוש וחסר תועלת לחלוטין מבחינתה. אינדבידואליות טובה אך ורק לצורך האדם עצמו וחייו האישיים. אך החברה האנושית הפכה למטרה בפני עצמה ומאמציה מכוונים לשימורה ופיתוחה. והיחידים החיים בה – או שמשרתים אותה או שהם מיותרים.

בעצם העובדה שיש באדם מסויים נאורוזה או כאב נפשי, בה עצמה אין אות לכך שהאדם אדם רע יותר או טוב יותר, אלא היא בבחינת אות לכך שהוא עדיין לא הלך לאיבוד בתוך המטווה החברתי השולט, (כי כנראה מעמסת הרגישות והאיכות שלו לא נתנו לו להיבלע ללא מאבק וללא פצעים). אדם עשוי להיות אדם 'טוב יותר' רק אם הוא מצליח לשחרר מתוך הנאורוזה שלו את האנרגיה היצירתית עימה הוא יכול לצמוח כאדם ולהביא את הפוטנציאל האישי שלו לכלל מימוש.

וזאת יעשה אם הוא מבין ומשכיל להבין שלנאורוזה שלו יש סיבה ותכלית. רק אם אינו מבטל את עצמו בגלל הנאורוזה, ואם הוא נחוש בדרכו להגשים את עצמו, (לא למרות וללא הנאורוזה, אלא יחד עמה ובגללה…).

יתר על כן, אדם הנושא בתוכו פונטציאל יצירתי ונפשי אמיתי – היות והוא חי בתרבות כמו שלנו – חייב לשאת בתוכו את הנאורוזה.

לעומתו – אדם שהתרבות השלטת הצליחה לאכול אותו כליל, אמנם לא נמצא בו שמץ של נאורוזה, אך גם לא שמץ של אינדווידואליות.

וכך, הנה הפרדוקס; כדי להיות אדם אינדבידואלי, אך גם מצליח, בתרבות של היום, האדם חייב לשמר בתוכו -אפילו בסודיות – עכבה או בעיה נפשית כלשהי. אך זה קשה מאוד, כי כאמור, ברוב המקרים, כשאדם מתקבל על ידי התרבות, והוא מצליח בה, קשה להניח שהצליח לשמר בה אינדבידואליות נעדרת הפרעות. רב הסיכויים שאם אין לו הפרעה, מן הסתם כנראה נבלע על ידי התרבות השלטת לחלוטין.

ובמקום עצמיות הוא מחזיק במשהו דמוי עצמיות, הוא מחזיק בזהות המבוססת על מסכה או פנטסיה כלשהי – שמה שמשותף לשניהם זה הניסיון לבנות את האישיות בהתאם לתכתיבים חיצוניים.

אנשים רבים חסומים לגבי העצמיות שלהם, כי הם מבוססים בפוזה החברתית. ואלה הרגישים מביננו, נאלצים לפתח נאורוזה, הפרעה, כדי לחיות עם המפלצות שהם מוצאים ברבדי החברה שמקיפה אותם.

ככל שאדם רגיש יותר, הוא זקוק ליותר 'בולמי זעזועים' – כפי שגורדייף קורא להם, 'בולמי זעזועים' – שכל תפקידם לאפשר לאישיות הרגישה לחיות עם מה שחי באנשים שסביבו, להתחבר לתאוות השררה, לחמדנות, לכוחנות, לסיאוב, ועוד… שכל כך קיים מתחת למסווה הזעיר בורגני המהוגן של החברה האנושית. ההפרעה אם כן היא כאמור כלי הסתגלותי וככל שאדם רגיש יותר, כן תהיינה ה'הסתגלויות' חריפות יותר.

נוכח המציאות הזו, הכלל הראשון הוא: לקבל את ההפרעה ולקבל את העובדה שההפרעה הנפשית היא אתה עצמך האמיתי. וזהו הדבר הקשה היותר. החברה האנושית מפתחת באמצעות התחרותיות את רעיון המושלמות וכולם מסביב מתנהגים באופן נורמטיבי; מדחיקים את הרצונות והמשאלות האמיתיים שלהם אל מתחת לשטח ולשטיח ומתנהגים כצפוי וכנדרש. אך זוהי כמובן התנהגות קונפורמית. אדם צריך לנטוש את הרעיון המסולף של מושלמות, כביכול. את ההתנהגות

הזו כאילו הכל בסדר, החיים נורמליים, והחברה נורמלית – ולאמץ את ההפרעה המגבילה אותו והמפריעה לו כמכשיר בדרך היצירתית לחופש וההגשמה האישיים.


——————————————————————————–

A man should not strive to eliminate his complexes, but to

get into accord with them; they are legitimately what

directs his conduct in the world.

זיגמונד פרויד

 

——————————————————————————–

מסה זו לקוחה מן הספר: "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות.2006

 

על אינטלקט ואינטליגנציה… חלק שני

 

ה': ומה בכל זאת קיים בתחום הפלואידי?
ועם זאת, אי אפשר להגיד כי כל תרבות ההשכלה שלנו מתעלמת מן הרובד הפנימי.

בבית הספר:

זה קורה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים.

ומה לגבי התחום האקדמי?

ובכן, בעשרות השנים האחרונות נוספות תורות, בעיקר לתכניות הלימודים האקדמיות, שמטרתן לפצח את המעטה הקשיח של העובדה ולגלות מבנה פנימי. רוב התיאוריות באות מן התחום הפוסט מודרני. וברובן מתייחסות לניתוח טקסטים, או התנהגות לא מילולית. והנה כמה מן השיטות, בקצרה:

ס מיוטיקה:

http://www.text-semiotics.org/ENGLISH/english.html

סמיוטיקה היא חקר הסימנים וסמלים. ג'ון לוק הוא הראשון שטבע את המונח ב-1690 ב"an essay concerning human understandin

סמיוטיקה עוסקת בחקר תבניות ההתנהגות האנושית בשעת תקשורת, על מרכיביה וצורותיה. צורה אחת היא המילולית: (והיא הנושא הראשי של הבלשנות). צורה נוספת היא הוויזואלית, תקשורת אל מילולית, או שפת גוף – הבעות פנים ומחוות גוף (מכונה קינזיס,או קינסיקה). ותורת המרחקים בין בני אדם, תנועה בין אנשים (פרוקסמיס, או פרוקסימיקה).


סטרוקטורליזם:

http://tinyurl.com/brh74

לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סמלים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים. שמשקפים את טבעה האוניברסאלי של החשיבה האנושית. הסמלים מאורגנים בצורה של מבנה. התרבות מורכבת ממערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים/ות עם עצמם/ן וסביבתן/ם. מטרת הסטרוקטורליזם היא : פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. לוי שטראוס – דיבר על "לא מודע קולקטיבי". ההנחה ביסוד הסטרקטורליזם טוענת כי מתחת לפני השטח קיימת חשיבה אינטליגנטית לא מודעת הבאה לביטוי, מעל פני השטח, בצורה של סימבול, שאותו צריך לפענח.

 

 דהקונסטרוקציה:

http://tinyurl.com/aoykb

דקונסטרוקציה היא שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. והיא קריאה ביקורתית של טקסטים.U הרמנויטיקה:

http://tinyurl.com/8gx3f

ההרמנויטיקה צמחה כגישה הומאנית לניתוח טקסטים. גישה זו מפענחת טקסט על ידי הצבתנו בהקשר שבו הוא הופק.

 

קונוורסיישן אנאליסיס:Conversation Analysis 

http://www-staff.lboro.ac.uk/~ssca1/sitemenu.htm

http://www.ai.univ-paris8.fr/corpus/papers/tenHave/mica.htm

Conversation Analysis CA היא שיטת מחקר שצמחה מתוך אתנומתודולוגיה וחוקרת את התבנית החברתית של השיחה, או יותר נכון, את החלפת תורות בדיאלוג. מחקר זה נעשה על ידי בדיקה מדוקדקת של הקלטה קולית של השיחה, אחת הדוגמאות הנפוצות (היא גם מופיעה בספרי: "אמנות השיחה") היא של הקלטה של אדם שמתקשר למרכז סיוע כלשהו, והמסייע שואל לשמו של התמקשר וזה 'לא שומע' את השאלה כחמש פעמים. למנתח את של הדיאלוג ברור שאם זה קורה חמש פעמים, ורק באשר לשאלה מסויימת, יש כאן מבנה עומק, או מניע נסתר שיש לחקור אותו וכו'.

אך שיטות ודרכים אלו לא שינו את דרך הלימוד הקיימת, הן יותר מהוות עלה תאנה לגבי המוחלטות של השכבה החיצונית של הדברים. אך כמו אפליית נשים; למרות שישנה הטבה בהרבה תחומים, המצב הבסיסי לא השתנה באופן מהותי. וכך גם בשדה הלימוד.

השיטות הללו (שברובן הן פוסטמודרניות) עוזרות בתחום התדמית. הן מאפשרות למערכת הלימודים להראות יותר שואפת מעמקים ופחות קבורה תחת יובשנות ותיאוריות. אך זה לא שינוי מבפנים, לא שינוי אמיתי. ולא שינוי שהשפיע על אופני הלימוד באופן גורף וכללי. אלה תיאוריות בשוליים של התחומים הנלמדים. והם נלמדים בקורסים שונים, כיותר כאזכור. אך מה שיותר חשוב, הם לא הביאו לשום שינוי מהותי בדרך לימוד טקסטים, או דרך לימוד של ההתנהגות של בני אדם.

למשל נושא התקשורת הלא מילולית, שהוא ענף של הסמיוטיקה, נעשה פופולרי בשנים האחרונות, אך יש מעט מאוד קורסים שלמים על הנושא במוסדות אקדמיים. למרות שנכתבו עליו עבודות אקדמיות רבות. הוא מוזכר בקצרה בקורסים של סוציולוגיה, או עבודה סוציאלית, ומלמדים אולי קטעים מתורת הפרוקסימיקה של אדוארד הול, ובזה מסתפקים.

 

ו': מעל ומתחת לפני השטח
אבל מדוע לא די בהשכלה רחבה? מדוע בכלל יש צורך בהבנות עומק ? מדוע אי אפשר לחיות את החיים כפשוטם, ורק להרחיב את ההשכלה שלנו אודות העולם שבו אנו חיים?

ובכן הבעיה העיקרית ביחס למציאות היא שכלי הקליטה שלנו מודעים רק לחלק מזערי ממה שמתרחש. ובדרך כלל זה החלק החיצוני, השולי. זה שהוא תוצר של תהליכים פנימיים וממושכים. החושים והשכל הרציונאלי נעשים שבויים בידי המציאות החיצונית. וכך אנו תמיד מופתעים כשתהליכים פנימיים הופכים לפתע (כביכול) למציאות.

אמנם אדם יכול לחיות מתוך כוונון תודעתי כלפי החלק הגלוי. אך בעולמנו זה רב הנסתר על הגלוי. ולחיות מתוך מכוונות לחלק הגלוי זה לחיות כמו צייד בג'ונגל, שמכוון תודעתו רק למה שהוא קולט בחושיו בתחום המצומצם אותו לא מסתירים העצים והצמחייה. ואילו לחיות כלפי החלק הסמוי זה לחיות תוך כדי כיוון התודעה אל התחום שמעבר לעצים.

וכדי להבין טוב יותר את עניין הסמוי והגלוי, נשוב לנושא השיחה: אנשים יושבים ערב שלם, מדברים. ומבלים בנעימים, כולם מחייכים, כמעט כולם מדברים והשיחה קולחת. ואיך מתחת לפני השטח? מאבקי כוח, תסכולים, יריבויות ישנות. זה לא מדבר עם זה, זוג אחד יחזור משם ויפצח במריבה אדירה, גבר אחד מאד מעוניין באישה שהיא לא אשתו. וזו שהוא מעוניין בה בכלל מעוניינת בגבר אחר שהוא לא בעלה. ניתן להאזין לשיחה תוך כדי התעלמות מן המישור הסמוי וניתן לנסות ולשים לב לשים לב למציאות הנסתרת. למשל שהרגישים והמיוחדים שבחבורה אינם משתתפים לא כי אין להם מה להגיד, אלא כי הקולניים והגסים נלחמים על רשות הדיבור. גברים מתפרצים לדברי נשים וכל נושא שיש בו אמירה מקורית נדחק מפני דעות קדומות.. וכו' וכו'. שימת לב לדרך בה השיחה מתנהלת תראה את פתחי הכניסה למה שעלום. מה שקורה מתחת לפני השטח. ועם זאת, אפשר להיות בהרבה ערבים כאלה, ולחזור הביתה ולחוש ש'היה נחמד'. ולא להיות מודע כלל לשום זרם תת קרקעי, שהוא המציאות האמיתית והמורכבת של מה שהתרחש שם.

בשיחות בדרך כלל לא עוסקים בניסיון להגיע לרובד הסמוי של מה אחד הדוברים באמת מרגיש. מה באמת הוא רוצה להגיד, למה הוא מתכוון, מה מתחולל אצלו בזמן שהוא אומר את שהוא אומר. התחושה היא שמה שאתה אומר, זה כל שקורה, ואין מאחרי זה שום מעמקים. זה כמו להאמין לפוליטיקאי שאומר שאין לו מניעים אישיים, מאחרי הצעת החוק החדשה. או להאמין לאיש מכירות שהוא מוכר את המוצר רק בגלל שהוא מאמין בו. אנו קונים את התדמית, כאילו היא הדבר האמיתי, את מראית העין שהלבוש מקנה לגוף, כאילו שאכן הגוף באמת נראה כך. וכך מחליפים המשוחחים, ביניהם, עובדות, מתכונים, ודברי טריוויה, לא כי אין להם עולם פנימי, אלא כדי להסתיר אותו וליצור מצג שזה כל עולמם.

ומה מאפשר לבני אדם לשוחח שעות על דברי טריוויה חסרי משמעות ורלוונטיות לחיים האישיים של המשוחחים? ובכן הנושאים שעולים הם נושאים בעלי מקדם גירוי גבוה. מחפשים עובדות של פאן, בידור, והעברת הזמן בצורה שתפרוק מתח, על ידי שעשוע, סקרנות, וכו'.

אנשים מדברים על דברים, במקום לנסות ולחדור אל מה שמאחוריהם. אנשים מחליפים האחד עם השני רשמים והתרשמויות על המציאות החיצונית של חייהם, ואין כמעט ניסיון לחדור אל מעבר לחומה אטומה זו כדי להוציא לאור את שחי בפנים. הדבר משול לרופא המאזין לתלונותיו של חולה, מביט בעורו ובגופו, אבל לא עורך בדיקות דם, שתן, סי, טי, וכו', כדי למצוא מה קורה בפנים.

(הערה: הרחבה לכל נושא השיחה, מצוי בספרי: "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2004)

ואם ינסה מישהו במהלך השיחה החברתית לחשוף מרקם תת קרקעי ולהצביע על יחסים נסתרים שקיימים מאחורי הפסאדה והתדמית החברתית הנעימה, יזכה להתנגדות מקיר אל קיר. וגם עם יעשה זאת באחד על אחד, לאחר הפגישה החברתית, הוא יתקל באותה התנגדות. לרוב בני האדם התנגדות עזה למה שהם רואים 'כחפירה' מיותרת בתוך הדברים. יש תחושה כי הדברים סך הכול הנם פשוטים למדי; אנשים פשוט ישבו ודיבורו והיה ערב מהנה, ולא צריך לסבך את הדברים סתם.

אמנם כשאדם בבעיה, הוא ישמח שהפסיכולוג שלו יחשוף מרקם חבוי שכזה, אבל זאת כי הוא זקוק לפתרון, ולא בגלל שהוא צמא לפגוש את הרובד סמוי. בדרך כלל, בחיי היום יום, חשיפת הרובד הסמוי מעוררת התנגדות וכעס.

אנשים מתבצרים בחלק 'המואר', במה שהם מכירים: החלק החיצוני והשטחי של מה שקורה, ומתעלמים ממי התהום.

ושוב, בחזרה למערכת החינוך: מערכת הלימוד הקיימת משקיעה מאמצים מרובים במיפוי 'החלק המואר', וכך מזניחה הקניה של יכולת התמצאות בחלק החשוך.

היא מפתחת חשיבה רציונאלית והסקת מסקנות ליניארית. שני אלה מתבססים על זמינות של מאגר נתונים גדול, ועל יכולת השוואה ופילוח של מדדים סטטיסטיים, שיוצרים מדרג על פי קריטריון כלשהו. אך חשיבה כזו רק טובה למיפוי טוב יותר של פני השטח ובשום פנים לא עבור העמקה אל הרובד של תהליכים פנימיים וודאי שלא אל הרובד העלום לגמרי, זה של הסיבה. לשם כך יש צורך בחשיבה אחרת, זו שלא נסמכת על נתונים, אלא על יכולת לפצח את הקוד של מה שנתפס חיצונית. עבודה ממין זה צריכה להיעשות על ידי 'מוח רזה', שלא ספג עובדות רבות שאינן רלוונטיות למציאות הקיומית שהוא פוגש ביום יום. לשם כך יש צורך במאזן שלילי בין חוויות למידע. כלומר מאזן שבו החווייתיות של האדם עולה על המידע שתומך ומסביר אותה. דבר יצור באדם רעב לפענח מידע.

אך במצב הקיים, המוח כבר לא חדיר למידע נוסף. והדרך העיקרית שבה המידע החדש יכול לחדור היא על ידי גירויים, בידור או פרובוקציה. בדרך כלל עצם המחשבה על עוד מידע, גורמת לתחושה של מיאוס והתנגדות.

מה שהאדם זקוק לו מבחינה חשיבתית היא הנגישות למידע רחב ולא את האכסון שלו. הנגישות מופעלת בתאם לצורך של האדם בנתונים חדשים.

אחת מן הבשורות הגדולות של אבי תורת הפנומנולוגיה אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל

פרטים נוספים:

 http://tinyurl.com/co3jo


היא שאיננו קולטים את כל המציאות כמות שהיא, רק את הפלח שנופל בתחום ההכרה, הידע והתפיסה שלנו. ובדרך כלל מן היתר אנו מתעלמים, או יוצרים אודותיהן תיאוריות קלישאיות.

לפי הוסרל והפנומנולוגיה, לרובנו ישנה אמונה ותפיסה כי כשאנו פוגשים את החפצים ועצמים שנקרים בחיינו, אנו מבינים אותם. לטענתו, האובייקט עצמו לא מספק אינדיקאטורים של מה הוא (כפי שמקובל במדעי הטבע), ואנו תופסים אותו או לפי איך שהוא מופיע באופן חיצוני, או לפי מה ששמנו והלבשנו עליו. אי לכך שומה על האדם לפתח חשיבה חוקרת שמטרתה לחדור אל תוך האובייקט, אל מה שנמצא מחוץ לתחום התפיסה השגרתי והמיידי. מעבר למסכה ולתווית שמציגה לנו הרמה השטחית של התפיסה. לשון אחר, חשיבה מפענחת.

ההבדל בין החשיבה המפענחת לחשיבה הרציונאלית. נעוץ בכך שהשנייה סמוכה ונשענת על עובדות. ומתמחה בהשוואה ומדידה של המובן מאליו. בעוד שהראשונה (החשיבה המפענחת) עוסקת בסימבוליקה ובמטאפורה של מה שגלוי. לשון אחר, החשיבה המפענחת רואה את מה שגלוי כסימבול למה שסמוי; והבנת המציאות החיצונית כסימבול למציאות הפנימית – מאפשרת לגלות בתוכה את המכניזם הפנימי. וזאת על פי בחינה של התהליך, אופן ההתנהלות והדרך בה חומר הגלם מאורגן.

(המחשה לחדירה שכזו למציאות הפנימית דרך 'פתחים' במציאות החיצונית, באתר של מחבר המאמר: פוטואנלסיס, שעוסק בניתוח צילומים על ידי התייחסות למצולם כמטאפורה וסימבול למציאות הפנימית: www.ipaper.co.il/photo

)

האדם המפענח מאזין למשפט שאדם אומר, אך הוא גם מקשיב לאופן בו המלים מחוברות זו לזו; מה בא קודם, ומה אחר כך. או שהוא מביט לצורת הישיבה של האומר את המשפט. שני אלה צריכים לדבר אל האדם ולספר לו את שחבוי.

א. המשפט המסוים אינו נאמר סתם ואינו מלמד על רמת ההשכלה בלבד, יש בו גם (או בעיקר) מטאפורה צפונה למסר או משמעות סמויה.

ב. צורת הישיבה, (בזמן אמירת המשפט) אינה תוצר של נוחות או כאבי גב, אלא היא מהווה סימבול לגבי מה מרגיש אותו אדם במצב הנתון.

אין דרך להגיע למישור הסמוי של המציאות בלעדי החשיבה המטאפורית. וזו מצויה בעיקר בהמספירה המושבתת, ההמספירה הימנית של המוח. בה יושבות האינטואיציה והיצירתיות. אך החשיבה המפענחת אינה נסמכת רק על האונה (או ההמספירה הימנית), היא נשענת על שיתוף הפעולה הסינרגטי בין שתי ההמספירות. שיתוף פעולה, כשמרכז הכובד (שני שליש לערך) מצוי בהמספירה הימנית. רק שיתוף הפעולה בין שתיהן יביא לפריצת דרך אל מה שלא נופל בתחום התפיסה הרדום והמצוי. שמתייחס רק למה שמופיע בתחום הגלוי ולא למה שמסתתר מאחוריו.

ולכאורה, כדי להרחיב את תחום התפיסה המוגבל שלנו, בא המדע ומנסה להרחיב תחום זה. וכל מה שנופל בתחום אותו בדקו וממדו הכלים הטכנולוגיים של המדע, רק הוא כשר ואמיתי, כל היתר הן פנטסיה ואמונות תפלות, ושייך לימים האפלים של ימי הביניים. כלומר, מה שלא נחקר מדעית, אינו אמין. ואכן, תפיסה זו מנפה הבנות תלושות והמצאות חסרות בסיס. אך מצד שני זה מעגן את האדם בתחום הצר של כלי המדידה שפיתח המדע. ואלה מתייחסים למישור העובדתי, השטחי ואינן מסוגלות לשפוך אור על התהליך והסיבה של התוצאה הסופית שאנו פוגשים דרך כלי הקליטה שלנו (חושים ושכל רציונאלי).

והמישור העובדתי עצמו מקבע את האדם במובן מאליו, בידוע.

 

ז': תחום ה'ידוע' ותחום ה'לא ידוע'
הידע, במערכות החינוך, מרחיב את תחום הידוע, והופך אותו לעמוס ומורכב.

אך הוא לא מלמד את התלמיד אודות תחום הלא ידוע, ולא מעניק לו את הכלים לחדור לשם, כדי להתמצא בו.

הסטודנט המצוי עוסק בידוע, ומתמחה בו. ולעבודת הדוקטורט הוא לוקח פלח זעיר מתחום הידוע, וממפה אותו עד לפרטים הכי זעירים.

אך הדברים החשובים בחיים מצויים בתחום הבלתי ידוע: אהבה, הגשמה עצמית, יחסים וכו'. למשל, אדם יכול ללמוד שנים רבות, אפילו פסיכולוגיה וכו', אבל כשזה בא לתחום התקשורת עם ילדיו, הוריו או אשתו, הוא מגלה שזה מצוי בתחום הלא ידוע, ושם אינו יכול להתמצא.

החינוך הקונוונציונלי הורג את התאווה והמיומנות לצוד את הבלתי ידוע מתוך הידוע.

במערכת החינוך (הרגילה והאקדמית) ידע החדש, הוא סוף הדרך. במקום שהידע הישן יהיה מפתן ופרוזדור לעולם עלום שמסתתר מאחוריו. כוונת הדברים כאן להגיד, כי במקום לרוץ כל הזמן קדימה לעוד ידע שכביכול מחדש לנו, (אבל בעצם מעגן אותנו עוד יותר בתחום הידוע), ישנם שערים ופתחים בתחום הידוע שכבר עברנו על פניהם מבלי משים. ואם נדע לאתר את הפתחים, לא נצטרך כל הזמן ידע חדש, גם הידע הישן יכול להוביל אותנו למחוזות הלא ידועים. ובזה כל העניין בעצם, כי אם לא חדרת אל הלא ידוע, נשארת באותה רמת בורות לגבי זה שמתרחש מאחורי התדמית של הדברים.

אדם שחי ביחס ללא ידוע – כל עובדה היא אצבע שמצביעה לכיוון אחר מאשר עצמה.

בעולם כזה, עובדה היא לא עובדה אלא סימבול למציאות אחרת, המסתתרת מאחורי הסתמי, הנדוש, השגרתי והחד ממדי.

 

ח': על עיוורון ופיקחון
ובכן, חיינו ברמת הידוע משולים לעיוור שתופס חדק של פיל ובטוח שזה נחש, או עיוור שתופס רגל של פיל ובטוח שזה עמוד וכו'.

(המשל ההודי הידוע על הפיל וחמשת העיוורים שכל אחד תופס חלק אחד מן הפיל ובטוח שזה משהו אחר).

ואז יעשה מאמצים אדירים לעבוד עם החדק או הרגל של הפיל.

על העיוור קודם כל לפקוח עיניים. עליו להרחיב הכרתו כדי שתכלול כמה שיותר מן הפיל ואז ישתחרר מן הצורך לאסוף עוד ועוד מידע לגבי החדק או הרגל.

האינטלקט הרגיל הוא רק חלק קטן ונמוך של התמונה. כדי לראות יותר ממנה, עליו להגיע למצב שבו התודעה איננה שבויה על ידי האינטלקט אלא פתוחה, משוחררת, רחבה וערה ואז שם זה מתחיל.

מי שרואה רק את מה שנופל בתחום הצר של ההיגיון והחשיבה הליניארית, הוא עיוור, כי הוא לא רואה את מה שמתחת או שמעל וודאי שלא את מה שמעבר .

חיים ביחס לידוע (חיים ברמה האינטלקטואלית) הם חיי עיוורון. עיוורון למה שמעבר לרציונאליות הליניארית הזמינה והשכיחה. בהשוואה אליה, חיים ביחס ללא ידוע (חיים ברמה האינטליגנטית) הם חיים עם עיניים פקוחות.

 

ט': מדוע? מישל פוקו ואילן גור זאב
וכאן הגיע המקום והזמן לשאול: מדוע? מהי הסיבה, סיבת העומק, לכך שכל שיטת הלימוד כיום מבוססת על שינון והפיכת המוח לארכיב?

ובכן, ניתן לספק תשובה שנסמכת על חשיבה קריסטלית/קונבנציונלית, וניתן לעשות אקספרימנט עם חשיבה פלואידית/יצירתית. במקרה השני התשובה תהיה רדיקלית, כמעט בדיונית. אך זה ייתן מושג על ההבדל בין חשיבה שצמחה במערכת הלימודים הקיימת וחשיבה שהצליחה לדלג עליה מבלי לוותר על התהייה הבסיסית לפשרם של דברים.

ובכן לשלטון ישנה נטייה להתבסס על דיכוי זכויות הרוב, או האחר. שלטון טוטליטארי עושה זאת על ידי הפחדה ועונשים פיסיים, ואילו שלטון מתוחכם יכול לדכא את היכולת של האדם לחשוב עבור עצמו. ברגע שהממסד של צורת ממשל מסוימת הצליח להשתלט ולעצב אופני חשיבה של הדור הצעיר, שלטונו מובטח.

אלה הקוראים את יצירתו של ג'ורג' אורוול, 1984 בגישה פלואידית, מבינים שהוא לא כתב על העתיד אלא על ההווה, אך הוא היה צריך להסוות זאת כחלק מז'אנר של ספרות בדיונית. מותיר למי שמרחיק לכת באינטליגנציה שלו את היכולת לחשוף את האמת הקיומית הרלוונטית מתוך הכתוב. ובכלל, בתקופה בה החשיבה העצמאית של היחיד והיכולת שלו לפענח את המציאות – מצויים תחת עול של לימודים ואינדוקטרינציה סמויה – האמת אודות הקיום מצויה בגלות. היא נדדה למחוזות המעורפלים של האמנות. שם היא שוכנת מוסוות ומוצפנת תחת קודים של מטאפורות ודימויים אומנותיים. (ולא סתם באמנות, היא מצויה יותר בשוליים של האמנות, באמנות האזוטרית, הרדיקלית). ואילו הלימודים מככבים בבימה המרכזית של התרבות. משתרגים לצדדים ומסתירים את האמת על ידי ערפול מערכת הסקת המסקנות העצמאית בעזרת ים אינסופי של עובדות סתמיות.

למעשה כל ממסד שאינו נסמך על כוח פיסי, הטלה לבתי כלא והפחדה על ידי עינויים ומוות – מדכא בעיקר על ידי השתלטות על שני מנגנונים אצל האדם, אחד זה מגנון המין והשני מנגנון החשיבה העצמאית. ומי שכתב בדיוק על דיכוי שני המנגנונים הללו היה מישל פוקו.

 

מישל פוקו

מישל פוקו בויקיפדיה (עברית): http://tinyurl.com/7eqfk

אתר המוקדש למישל פוקו ולהגותו (אנגלית): http://foucault.info/


ההיסטוריה, טען פוקו, היא היסטוריה של תולדות הכוח. פעם הכוח היה אצל השליט הדיקטאטור, בימינו הכוח עבר למדע. ישנה רשת קשרים בין כוח לבין ידע. שליטה על מגנוני הידע היא הדרך המודרנית של הממסד בימינו להפעיל שליטה. למעשה מדבר פוקו על מערכי ידע/כוח – הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה. הידע מייצר כוח והכוח, בתורו, מייצר ידע.

פוקו כתב על הקשר שבין ידע לכוח. וחשף בזאת את אחת הסיבות מדוע רוב בני האדם חייבים לעבור כל כך הרבה שנים של התניה אינטלקטואלית, בטרם יהיו כשרים להיות בוגרים בחברה. כי ככל שהחשיבה העצמאית יכולה למצוא פגמים רבים יותר – במערכת החברתית הקיימת, כך יש צורך במערכת התנייתית – מאסיבית יותר. כלומר, הסיבה למספר השנים הרב שלומד כל תלמיד, והחומר העצום שעליו לשנן אינה נוצרת בגלל החשיבות של חומר הלימוד – כמבוא לעולם ולחיים, אלא יותר כאמצעי הרדמה עבור החשיבה הפלואידית שיכולה לפלח ולפענח את הריקנות והכזב שמאחורי התדמית החיצונית של החיים בחברה בימינו.

וכך יוצא שאלה שלמדו שנים רבות יותר נחשפו להתניה מלאה יותר, והם אלה שמחנכים, מלמדים ומובילים את אלה שהם בעלי השכלה פחותה. וכך השליטה על החשיבה העצמאית מגיעה לשלמות.

פוקו כתב על הפנים הכפולות של הידע. הידע כמכשיר שליטה. הוגה אחר מתייחס אף הוא לפנים כפולות, אך הוא מתייחס לפנים הכפולות של החינוך. החינוך כמכשיר מנרמל. והמדובר על הוגה ישראלי, בשם אילן גור זאב

 

אילן גור זאב  ז"ל

פרטים נוספים עליו:

http://construct.haifa.ac.il/~ilangz/new/

אילן גור זאב הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. כותב בכתבי עת מקצועיים על נושאים פילוסופיים מסורתיים ומנסה להציג את הרלוונטיות של הפילוסופיה במסגרת עיוניו בנושאים יום-יומיים מגוונים. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית.

בספריו הוא יוצא נגד מערכת החינוך הקיימת, במיוחד בספר: "לקראת חינוך לגלותיות". שם הוא טוען כי היא מסתירה מאחריה הונאה עצמית ופשע מוסרי. וזאת מכיוון שהיא מציעה רק נקודת מבט אחת והיא נקודת המבט המדעית (אינטליגנציה קריסטלית. – ג.ר.). המדע רודה בכל נקודות מבט אחרות וכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית.

גור זאב מעדיף תודעה חופשית ונוסקת (אינטליגנציה פלואידית – ג.ר.) על פני תכנות מנטאלי. התודעה נחנה בכלים של תבונה, מצפון ויצירה להגשמה הדרגתית של התכוונויות אלה.

לשיטתו, החינוך ומערכת ההשכלה עוסקים רק לכאורה בהקניית מידע. הקניית הידע היא רק מעטה מאחוריו מסתתרים אינטרסים אחרים. והאינטרס העיקרי הוא הנרמול. הפיכת הרוח החופשית של האדם לכלואה בנורמות מקובעות. חינוך זה יוצר סובייקטים שמישים, כנועים וצייתנים.בעוד שהחינוך האינטליגנטי אמור דווקא לפתח את הרוח החופשית היוצרת, ולהכיר אתוסים חלופיים.

כוחו של החינוך המנרמל הוא בכך שהוא סמוי. הוא עובד דרך סימבוליקה סמויה.

לטענתו השיטה הקיימת מתפקדת דרך מנגנונים של דה-הומניזציה שמקבעים את הערך הכלכלי כערך המוחלט ומגמדים את האדם לממד היצרני-צרכני שלו – ומכאן החובה ליצור תרבות-נגד וחינוך-שכנגד שישמרו את צלם האנוש ויבטיחו את חירות הרוח.

החינוך המנרמל (הקריסטלי – ג.ר.) יוצר בצעירים תודעה כוזבת, ובולם את התפתחותם כיצורים חושבים עצמאיים. הוא רואה את האוניברסיטאות בישראל כבתי חרושת למחקרים וכמנגנונים אנטי-אקדמיים להחנקת משמעות רוחנית, עמדה מוסרית וביקורת פוליטית.

בספרו: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל הוא מפתח את הרעיון של החינוך המנרמל, (הקריסטלי). שלכאורה דוחס מידע, אבל בעצם מעביר אינטרסים תרבותיים במסווה של ידע אובייקטיבי.

לתפיסתו, מטרת החינוך המנרמל היא שימור הסדר הקיים ושיעתוקו. יעילות החינוך המנרמל גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו. חינוך זה הופך את האדם מסובייקט לאובייקט

החינוך המנרמל, (אינטליגנציה קריסטלית –ג.ר.) מנפץ אותנטיות ומשליט במקומו את הסדר הקיים. החינוך המנרמל מייצר את בני-האדם כך שיתאימו לנורמות השוררות ושישקפו אידיאלים, סמלים ומיתוסים בעלי חיוּת, עצמה ויצרנות, המסורים לשעתוּק הסדר הקיים. הם רתומים ברתמות של נאמנות ללא-סייג לאינטרסים ולכוחות השולטים במרחב שהם הופכים ל"ישראלי".

גור זאב לא רק פוסל את החינוך המנרמל, אלא מציע אופציה חלופית, חינוך ששואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.

החינוך שכנגד (אינטליגציה פלואידית – ג.ר.) לוחם במציאות הוודאית של עובדות מדעיות ומציע חלופה בדמות היחשפות והתמודדות עם מציאות שאינה מובנת מאליה. מציאות כאוטית שהסדר הקיים רק מסתירה.


י': לסיכום:
מערכת הנורמות הקיימת מחשיבה ביותר רכישת ידע והשכלה. נורמת ההשכלה מולכת ברמה, ומתגמלת את אלה שעברו את המסלול הארוך יותר. והם אלה השולטים על אלה שעברו מסלול פחות ארוך ומדופלם.

פעם שלטו האצילים, הברונים, בעלי האחוזות והמלכים. היום המלך הוא בעל שלושת התארים.

במאמר זה נעשה ניסיון לתאר את מערומי המלך, דרך מחלצות תאריו והשכלתו.

לא רק שההשכלה לא עושה את לומדיה לחכמים יותר, היא למעשה משביתה את יכולתם לפענח את המציאות ולחדור לעומקיה.

ההשכלה כעלה תאנה. המסתיר מערומים של הבנה מהותית והאמיתית של החיים והקיום.

ההשכלה כגושפנקא מכובדת לבערות ובורות באשר לרובד הפנימי והאמיתי של חיינו.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.8.2005


ביבליוגרפיה
 אילן גור זאב:

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

לקראת חינוך לגלותיות' רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, הוצאת "רסלינג".

אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם. מאגנס. 1996

חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי (1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999); השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר 2003).

 

 ריימונד קאטל:

 

Cattell, R. (1936). Guide to Mental Testing. London: University of London Press

Cattell, R. (1987). Intelligence: Its Structure, Growth, and Action. New York: Elsevier Science Pub. Co.

 מישל פוקו:

תולדות השיגעון בעידן התבונה (כתר 1988)

תולדות המיניות 1 – הרצון לדעת (הקיבוץ המאוחד 2000)

הטרוטופיה (רסלינג 2003(

הארכיאולוגיה של הידע, רסלינג, 2005

 

 אדמונד הוסרל:

הגיונות קארטיזאניים, הוצאת מאגנס

מבחר מאמרים, מאגנס

משבר המדעים האירופאיים

 

 ג'נט בלסקי:

 

Belsky JK (1990), The Psychology of Aging: Theory, Research and Intervention. Pacific Grove, Calif.: Brooks/Cole.

Belsky JK (1997), The Adult Experience. St. Paul, Minn.: West Publishing Company.

 על שתי ההמספירות של המוח:

Gazzanaga, M.C. (1967). The split brain in man. Scientific American, 217, 24-29.

Geffen, G., Bradshaw, J. L., and Nettleton, N. C. (1972). Hemispheric asymmetry: Verbal and spatial encoding of visual stimuli. In Max Coltheart (Ed.), Readings in Cognitive Psychology. Toronto: Holt, Rinehart and Winston of Canada, 336-344.

Hellige, J.B. (1993). Unity of thought and action: Varieties of interaction between the left and right hemispheres. Current Directions in Psychological Science, 2, 21-25.

Iacoboni, M., & Zaidel, E. (1996). Hemispheric Independence in Word Recognition: Evidence from Unilateral and Bilateral Presentations. Brain and Language, 53, 121-140

McFarland, K., & Ashton, R. (1978). The influence of brain lateralization of function on a manual skill. Cortex, 14, 102-111.

 על אינטליגנציה פלאודית וקריסטלית:

Ashton, M. C., Lee, K., Vernon, P. A., & Jang, K. L. (2000). Fluid intelligence, crystallized intelligence, and the openness/intellect factor. Journal of Research in Personality, 34(2), 198-207.

Horn, Jack (1970) "Organization of data on life-span development of human abilities" in Life- span developmental psychology: Research and Theory. R. Goulet and P.B. Baltes (eds.). New York: Academic Press.

Horn, Jack (1976) "On the myth of intellectual decline during adulthood" in American Psychologist.


אתרים על אינטליגנציה קריסטלית ופלואידית:

תרשים זרימה של שתי האינטליגנציות, במהלך החיים:

 

http://www.psy.pdx.edu/PsiCafe/Overheads/FluidVCrystal.htm

 

 על שתי האינטליגנציות בויקיפדיה:

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Fluid_and_crystallized_intelligence

 

 אינטליגנציה קריסטלית:

 

http://tinyurl.com/e2r25

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/crystall.htm

http://tinyurl.com/7dgzs

 

 

אינטליגנציה פלאודית:

 

http://tinyurl.com/b48ed

http://penta.ufrgs.br/edu/telelab/3/fluid_in.htm

http://tinyurl.com/cpdxw

 

 

 

 

על אינטלקט ואינטליגנציה… חלק ראשון

 

הקדמה:
מקובלת ושכיחה התפיסה, כי לימודים ארוכים קיימים עבור תחומים טכניים ומקצועיים. אך אותה תפיסה לא קיימת ביחס לחיים אותם אנו חיים. התפיסה הרווחת גורסת כי כדי להבין את החיים, מספיק לחיות אותם. וכי מה שאתה רואה זה מה שיש. עם זאת, אנו מבינים שבכל שטח לימוד ישנן רמות עומק והבנה. וכי אחות מבינה פחות ברפואה מאשר רופא. וכי סטודנט לסוציולוגיה שנה שלישית מבין פחות מאשר פרופסור לסוציולוגיה. אך כשהמדובר בהבנה של חיינו שלנו, יש לנו את התחושה כי לא צריך ידע מיוחד לשם כך. האומנם?

האם אדם שלמד שנים רבות במוסדות להשכלה גבוהה פילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' מבין יותר את החיים ובני אדם מאשר אדם נטול השכלה. האומנם?

אנו יודעים כי ניתן להבין יצירת אמנות, ברמה שטחית או ברמה עמוקה יותר. אך כשהמדובר בחיים עצמם כל זוג שמתחתן חש כי האהבה מספיקה כדי להבין את תסבוכות ומהפכי היחסים שיתרחשו במוסד הנישואין. או כי מספיק לאהוב את ילדיך כדי להבין כיצד לתקשר עמם.

בחיינו אנו פוגשים התרחשויות: גירושין, בגידות, מריבות, עסקאות, תגובות לא צפויות, יחסים שהתקלקלו או נרקמו. ולעיתים קרובות אנו מופתעים. לא שיערנו שכך יהיה. ואז שואלים אותנו (או אנו את עצמנו): למה? מדוע? מה הסיבה שזה קרה?

וכתשובה אנו בדרך כלל נותנים סיבות שטחיות, קלישאיות. סיבות של מה שמובן מאליו. אך מה שמובן מאליו לא תמיד מסביר את מה שבאמת קורה.

אנו מחפשים את הסיבה לא רחוק מן התוצאה. והאמת היא שבדרך כלל הסיבה מצויה הרחק מאוד מן התוצאה, (ברמה גבוהה או עמוקה יותר). וכדי למצוא אותה צריך להיכנס למעין סיפור בלשי; להתייחס לכל פרט כרמז שיבהיר את מה שאינו ידוע.

ניקח כדוגמה אדם שחש שבשיחה מסוימת עם ידיד טוב, אין זרימה וכי השיחה תקועה. הוא חש שמה שידידו אומר פשוט לא מעניין היום, ונראה לו שהוא פשוט מדבר על נושאים לא מעניינים. כשהוא שואל את ידידו לסיבה לכך, הוא יכול לשמוע ממנו שהוא לא מרוכז היום. או עייף. הוא יכול גם להגיד שהסיבה היא שמשהו מטריד אותו היום. וזו בדרך כלל הרמה של הסיבות השכיחות; קרובות לפני השטח ולמובן מאליו. אך ניתן גם לנסות להיכנס עמוק יותר; אולי הסיבה לחומר העניין בדבריו של הדובר, הוא מצבו הנפשי, אך מה הסיבה למצב נפשי זה של מוטרדות, חפירה נוספת מעלה כי זה מצבו הכספי. אך אם אנו לא מסתפקים גם בכך, וממשיכים לחפור, ניתן למצוא כי הסיבה למצבו הכספי מצויה עוד הרחק משם, שהרי מצבו הכספי התחיל להיות קשה בגלל לקוחות שמתרחקים ממנו, והם מתרחקים ממנו כי הוא כועס, והוא כועס כי אנשים מנצלים אותו, והם עושים זאת, כי הוא מאפשר זאת, והוא מאפשר זאת כי הוא מחובר לנפשו ומשם באה נדיבות אין קץ. וכך, המרחק מחוסר הקליק בינו לבין חברו, ועד לסיבה של נפשו הנדיבה – הוא מרחק עצום. ורוב ההסברים לחוסר הקליק, יהיו הסברים שמתייחסים למובן מאליו ולא לסמוי. הסברים שנוגעים לדברים עליהם הם מדברים ולא למצב הנפשי של אחד מהם. וגם במצב הנפשי ישנו קרוב יותר וקרוב פחות. הקרוב יותר זו מוטרדות, הרחוק יותר זה הכעס.

בדוגמה זו ניתן לראות בבירור, עד כמה ההסבר השורשי לחוסר התקשורת בין שני הידידים, רחוק ממה שמובן מאליו. בדרך כלל אנו מחפשים את ההסבר, באור מתחת לפנס הרחוב, ולא בקצה השני של הרחוב, בצד החשוך שלו. (שם הלך הכסף לאיבוד). והאור תחת הפנס, אלה ההסברים שנופלים בתחום המיידי וההגיוני. ( 'אין קליק כי מה שאתה אומר, פשוט לא מעניין היום'. 'אם תמצא נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם – יהיה קליק' וכו').

וזה קורה כמובן לא רק בתחום היחסים הבינאישיים, רוב ההסברים השכיחים והמקובלים לתופעות ואירועים בחיינו הם לרוב הסברים של נוחיות ובדרך כלל לא נוגעים בשורשי התופעה. תהא זו תופעה של עליית השכיחות של גירושין או אלימות במשפחה. או אפליית נשים. וכו'. ההסברים האמיתיים הינם בדרך כלל חתרניים, רדיקליים וכו'. ומצויים הרחק, ואפילו מחוץ, לתבונות שאנשים מקיפים עצמם בהם. וכדי להגיע אליהם, צריך לעשות מעין מתיחת תודעה, או הרחבתה.

ומהיכן הגישה המחפשת את הסיבה במובן מאליו ולא במישור הסמוי? בידוע ולא בבלתי ידוע? ובכן צורת החשיבה שלנו מוכתבת במידה רבה על ידי מערכת הלימודים. ומערכת הלימודים וההשכלה הקיימים לא מכשירה בני אדם לחפש את הסיבה האמיתית במקום בו היא שרויה, דהיינו הרחק מן המודעות השטחית והידע הקונוונציונלי. במקום זה היא נותנת להם עוד מידע זמין ומרובה, שרובו ככולו שוכן כבר בתוך התחום של מה שידוע. כך שהאדם לא צריך להפעיל כשרים בלשיים כדי לאתרו. וכך: מערכת ניתוח והסקת המסקנות של האדם המשכיל מפגרת אחרי יכולת האחסון ושליפת המידע שלו.

 

א': לימודים
התפיסה הקיימת לגבי מוסד הלימודים וההשכלה גורסת כי מערכת הלימוד, כמות שהיא כיום, הינה אחד ההישגים הנכבדים ביותר של האנושות מאז קיומה. אנו מסתכלים בהתנשאות על גוף הידע שהיה קיים אפילו לפני 50, 100, או 150 שנה. מביטים מלמעלה על ההשכלה הירודה שהייתה לאדם בימים ההם וחשים ששפר חלקנו.

ואכן בין הדברים המכובדים והנחשבים בעולמנו, מתנוסס לו לתפארה נושא ההשכלה: לימוד לימודים, אקדמיה והתואר האקדמי. זהו תחום שלגביו יש קונצנזוס מקיר אל קיר. דהיינו, שהלימודים בתיכון, שלא לומר לימודים גבוהים (גם המונח 'גבוהים' נושא בחובו קונוטציות משבחות) הינם פרוזדור או דרך, לחיים נאורים. אך לא רק נאורים, גם מכובדים. כי קיים כיום ממשק ישיר, אם לא חופף, בין מידת ההערכה כלפי אדם ובין כמות הלימודים שעבר בחייו.

וכאן צריך להגיד, שלא כל מי שלמד זוכה להערכה. רק אלה שעברו במערכת לימודית שיש לה מערכת בקרה מסודרת. שבה מוודאים שכל מורה עבור מסלול מוכר, ונבחן וכו'. וגם שהתלמידים עברו מערכת שיעורים מסודרת וכו'.

למעשה כל התהליך של לימודים, תואר וכו' מוסדר ומצוי תחת שליטה ופיקוח. וכך, אם מישהו סיים מוסד לימודי מסוים, ישנה וודאות שאכן החומר שהועבר הועבר בצורה אחראית על ידי מישהו שבאמת יודע. ושהתלמידים שולטים בידע שהועבר.

ואכן, הדברים נראים מכובדים, מסודרים וברורים. אך עדיין ישנן כמה שאלות שניתן וצריך לשאול.

ראשית מניין נובעת החשיבות העצומה שמייחסים ללימודים? האם המעבר דרך חינוך חובה ומערכת השכלה הגבוהה אכן עושה אנשים למוכשרים יותר, מודעים יותר, ראויים יותר, או אפילו, מקצועיים יותר? האם הלהט הגדול שעמו מקפידים על עצם הלימודים הארוכים הללו כתנאי לכל כך הרבה דברים נחשבים בעולמנו – נובע באמת מהערכה לידע והשכלה ומאהבת חוכמה לשמה? האם הדור שלנו אוהב יותר ומעריך יותר השכלה וחוכמה מאשר דורות אחרים? ושאלה שנובעת מכך: האם אנו חיים חיינו לאורם של ידע והשכלה וזה בא לביטוי בדרך חיינו ובאיכותם?

שאלה נוספת: האם במוסדות להשכלה למיניהן מלמדים אודות העולם והחיים האמיתיים והאישיים שבני אדם חיים, או בעיקר מלעיטים עובדות, שאינן במיוחד רלוונטיות לחיים שהאדם פוגש ביום יום? האם לומדים איך לחשוב, או רק צורכים עובדות? האם ככל שלומדים – מבינים ורוכשים יכולת להיכנס לעבי הקורה של החיים ולהבין תהליכים? או שעוסקים בשינון של תיאוריות, מחקרים ועובדות? האם מלמדים תלמידים להבין דבר מתוך דבר, או מלעיטים אותו בעוד 'דברים'. כלומר, האם מלמדים אותנו להפיק מן המציאות תבונות, או דוחסים עובדות שברובן אינן רלוונטיות לחיי היום יום של הלומדים?

ההשכלה ממלאת את החיים בעובדות, האם האדם המשכיל הופך למומחה כמותי או איכותי לעובדות הללו? דהיינו, האם ההשכלה מאפשרת לאדם לפגוש עובדה ולהיות מסוגל להבין אותה לעומק, או האם הוא נמדד על ידי כמות העובדות והתיאוריות שהוא מסוגל לאכסן לאגור?

אם נמשיל את המוח לקיבה, אזי השאלה היא: האם מערכת הלימוד הקיימת זורקת לקיבה פסיבית כמות גדולה של מזון, או שהיא עוסקת באימון הקיבה להפיק ממזון מועט אך איכותי את המרב. לעבד את המזון לחומרי תזונה המסיסים בדם. כדי שכך יהפכו לחלק מן המערכת החיה.

והשאלה האחרונה (בה אעסוק בחלק ח' של מאמר זה) האם התרבות שלנו אכן מעריכה ואוהבת הבנה, חוכמה והעמקה תודעתית, או שהיחס ללימודים רק מתחפש לאהבת חוכמה לשמה, ויש כאן בעצם משהו אחר שפועל מתחת לפני השטח.

 

ובכן, הלימודים כפי שאנו מכירים אותם בבתי הספר והאוניברסיטאות, הינם לימודים העוסקים בדחיסת מידע הסובב סביב עובדות או תהליכים מכאניים.

זהו מידע יבש שבעומסים גדולים דווקא יכול לעכב ולהגביל תפקוד והתפתחות אורגנית של התודעה. למעשה האפקט של דחיסת מידע בעומסים גדולים עשוי ועלול להכביד ואף לשתק, את הרמות היותר גבוהות של המערכת. הרמות העוסקות בהפקת משמעות, ובניסיון להבין תהליכים.

ידע בכמויות קטנות (הפרופורציונאליות ליכולת ההכלה והשימוש של הלומד) הנו חיוני לתפקוד החשיבה והתודעה, אך מעבר לכמות מסוימת של אגירת מידע, מערכת החשיבה הופכת לעמוסה וכבדה מדי.

מה שקורה לנו בבית הספר משול לפיטום אווזים, האווז משמין, והופך אומנם תאווה לחיך, אך תפקוד הכבד שלו נפגע ונפגם. וכך אולי אצל אדם שעובר את מערכת הפיטום של הלימוד הקונוונציונלי: כתוצאה מעודף ידע, נטול משמעות מיידית לחייו של הלומד, קיים סיכוי סביר כי היכולת שלו להפריד עיקר מטפל, ולחשוב בצורה זריזה ותכליתית – נפגמת.

 

ב': אינטליגנציה ואינטלקט
העולם שאנו פוגשים בחיינו, אינו עולם נהיר וחד ממדי. מרובים בו מעמקים, מיסתורין ודברים רבים לא ידועים ולא מובנים. הכחל בסיבה מדוע מדינה מסוימת פתאום יוצאת למלחמה, ועד לגירושין בין בני זוג, ועד לסיבה מדוע ביום מסוים יש לנו מצב רוח לא טוב, או מדוע בשבוע מסויים יש לנו מוטיבציה לעשות דברים ובשבוע אחר פתאום אין.

מערכת הלימודים הקיימת לא עוזרת לפצח את החידות שאנו פוגשים. לשם כך צריך לבוא לחיים בגישה של פענוח. כמו יחידת מודיעים בצבא. אך במהלך הלימודים (ולאחריה) מוחו של התלמיד אינו מתפקד כיחידת מודיעין שתפקידה לפענח ולהבין את המציאות. מודיעין, באנגלית זה אינטליג'נס ואכן הלימודים לא מכשירים את המוח להפוך ליחידה אינטליגנטית שתפקידה לאתר ולעבד מידע. מערכת הלימודים הקיימת הופכת את מוחו של הלומד למחסן שמאפשר יכולת שליפה וציטוט של ידע נרחב ומסועף. ומערכת הזיכרון מתפתחת על חשבון מערכת האינטליגנציה.

היכולת לעבוד עם הזיכרון קשורה לאינטלקט בעוד שהיכולת לפצח מציאות קשורה לאינטליגנציה.

וישנו הבדל ברור בין אינטלקט ואינטליגנציה. אנשים שעוברים את מערכת החינוך למלא אורכה, מצוידים באינטלקט מרשים. ועל כן קיימים יותר אנשים שיש להם אינטלקט מאשר אלה שיש להם אינטליגנציה, חלקם אפילו מאיישים משרות בכירות באוניברסיטאות ויש להם כל מיני תארים מרשימים ולעומתם קיימים אנשים שהם מאוד אינטליגנטים, שרמת האינטלקט שלהם נמוכה. הם מאיישים משרות שהכבוד והתשלום עליהם לא גבוה, אבל כשהם פוגשים סיטואציות בחיים, יש להם דרך להבין תהליכים ומניעים פנימיים שלא כל בעל תאר גבוה, מסוגל לעשות.

אינטלקט – "גוף ידע". אדם מסוים שלמד מקצוע ואולי אף הגיע לתואר דוקטור בתחום מקצועו. המשמעות של זה היא שאותו אדם שינן הרבה חומר, קרא הרבה ספרים וכו´ כך שהוא מהווה "גוף ידע" בתחום הספציפי.

אינטיליגנציה – היכולת להבין דבר מתוך דבר. להפשיר את המובן מאליו ולמצוא בתוכו משמעות. כלומר, אינטליגנציה מאופיינת בעיקר ביכולת לאפיין מידע, ולהיות מסוגל לעבד אותו על מנת להפיק ממנו משמעות כלשהי.

האינטליגנציה מאופיינת ב"יכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן ב"יכולת להבחין בין דבר לדבר". מקור המילה אינטליגנציה הוא במילה הלטינית intelligere, שמשמעה לבחור, להחליט, להבחין. הגדרות רבות של אינטליגנציה מבוססות על משמעות זו.

תחילת חקר האינטליגנציה היה בפעילותם של הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה, ואחריו הפסיכולוג האמריקאי דיוויד וקסלר. קדם להם כבר בסוף המאה ה-19 אחיינו של צ'ארלס דארווין, פרנסיס גלטון, שהדגיש, ללא הצדקה, היבטים גופניים פיסיים והקשר בינם לבין מנת המשכל, אך אף על פי כן תרם לתחילת דרכו של המחקר.

ריימונד קאטל (1983) פרק את גורם g (שנמצא בניתוח גורמים) לשני גורמים אליהם מתקבצים מבחנים הדורשים מיומנויות שונות. לאור זאת, הוא מבחין בין אינטליגנציה זורמת לגבישית.

 

 

ריימונד קאטל

http://tinyurl.com/bsayw

אינטליגנציה זורמת – Fluid intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות חדשות, שלגביהם אין לפרט שום ידע קודם, וביכולת להתמודד עם מצבים חדשים ומשתנים. המתאם בין סוג זה לבין הגורם הכללי g הינו גבוה מאוד. סוג זה של אינטליגנציה מפסיק להתפתח בסביבות גיל 16, וזהו מן הסתם סוג האינטליגנציה שאינו מקבל עידוד בבית הספר, ועל כן, אין זה פלא שהוא פוסק מלהתקיים בסביבות כיתה י' לערך…

 

אינטליגנציה גבישית – Crystallized intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות בסיוע של ניסיון ולמידה. אינטליגנציה גבישית. היא אחסון של מידע שנצבר בחברה לאורך תקופה מסוימת.

אינטליגנציה גבישית (מקובעת), הינה הצטברות של ידע ומיומנויות. רכיב זה של האינטליגנציה מושפע מאוד מהסביבה וממשיך להתפתח כל ימי חיינו. ואין פלא שהוא ממשיך להתפתח, כל שיטת הלימוד שלנו מבוססת על האינטליגנציה הגבישית. והיא תלויה במידע נרכש.

אינטליגנציה גבישית, או מקובעת, היא למעשה מה שאנו מכירים כאינטלקט. בעוד שאינטליגנציה זורמת, היא כנראה ההגדרה האמיתית של אינטליגנציה במהותה.

ג'נט בלסקי (שחקרה בעיקר את הפסיכולוגיה של ההזדקנות) אומרת כי אינטליגנציה פלואידית (זורמת, או דינמית) מאופיינת ביכולת למצוא את הסיבה למשהו, והיא (האינטליגנציה), מתבססת על כשרים שאינם נובעים ממה שלמדנו באופן מסודר. (Belsky, 1990, p. 125) Belsky (1990)

אינטליגנציה זו מצויה במצב אקטיבי כשמערכת העצבים המרכזית (CNS) נמצאת בשיא פיסיולוגי.

בלסקי מאפיינת אינטליגנציה גבישית כ"מידה שבה הצליח האדם לקלוט את התוכן של התרבות שבה הוא חי". (Belsky, 1990, p. 125)

 

ריימונד קאטל אומר כי אינטליגנציה פלואידית נמדדת במבחנים שמציגים מעט מאוד מאפיינים תרבותיים, וזאת לעומת מבחנים שמודדים אינטליגנציה קריסטלית, אלו משופעים בכשרים נרכשים. בעיקר כשרים וורבלים ונומריים (מספריים).

אינטליגנציה פלואידית קשורה ליכולת להעניק תשומת לב, לעבד מידע, לחשוב, ולמצוא סיבות. והיא גם קשורה למהירות שבה מידע מנותח ומאובחן. בעוד שהמהירות של האינטליגנציה הקריסטלית קשור ליכולת לשלוף מידע מן הזיכרון.

האינטליגנציה הקריסטלית ממשיכה להיות בשיא במהלך רוב החיים. אך אצל מרבית בני האדם, האינטליגציה הפלואידית מתנוונת במהלך חייהם. וזאת מכיוון שבית הספר והעבודה מפתחים בעיקר את האינטלקט. (את האינטליגנציה הגבישית) הקשורה, כאמור, ליכולת לעבד מידע. אינטליגנציה זו נקראת גם: אינטליגנציה מכאניסטית, מאחר שהיא באה לביטוי ביכולות טכניות וקואורדינציה.

אינטליגנציה מכאניסטית, (או גבישית), מתמחה בלימוד על ידי שינון ודחיסת מידע ובאחסון ושליפת אינפורמציה, בניגוד לאינטליגנציה הדינאמית, הפלואידית, שאינה מוקנית בבית הספר. HORN , 1970 ; 1982– והיא כוללת הבנת התקשורת, יכולת לשפוט ולהבין מצבים.

אינטליגנציה גבישית מאפיינת בעלי מקצוע. וזו גם אחת הטענות שמופנות כנגד רבים מהם. שהם יכולים להשתמש בטכניקות קוגניטיביות ברמה גבוהה כדי לפתור בעיות הקשורות לתחום התמחותם, אך אין הם מסוגלים להחיל אותן על נושאים אחרים. אחד המחקרים החשובים בתחום הציג זאת על ידי בחינת חישובים מתמטיים (לא ליניאריים) מתוחכמים שעורכים מהמרים מקצועיים על סוסים, שיכולת החשיבה הכמותית (אינטליגנציה קריסטלית) שלהם, כפי שהיא נמדדת במבחנים סטנדרטיים, אינה יוצאת דופן. אך מן הסתם הם ניחנים באינטליגנציה פלואידית טובה.

באינטליגנציה המכאניסטית, (או הקריסטלית) החשיבה מתמטית ולכן יש פתרון אחד לכל בעיה, האינטליגנציה הפלואידית, – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות בהן תיתכנה מספר האפשרויות.

לימוד 'קריסטלי' מפתח בעיקר את האינטלקט. והוא עוסק במחזור תבניות חשיבה פורמליסטיות שהוקנו בעבר. לעומתו, הלימוד 'הפלואידי', הנו רב ממדי. אינטליגנציה זו מצויה בעיקר אצל אנשים יוצרים, בדרך כלל כאלה שלא עברו את כל מערכת החינוך. האינטליגנציה הפלואידית של אנשים אלו מאפשרת להם חשיבה יצירתית שבה לא רק פותרים בעיות אלא גם מגלים בעיות, מנסחים אותן ומעלים שאלות לגבי בעיות שלא הוגדרו היטב. דפוס חשיבה זה הוגדר על ידי שארלין (1975) שטענה שחשיבה פוסט-פורמלית (אינטליגנציה פלואידית) יכולה להוות שלב חמישי בהתפתחות הקוגניטיבית.


לחשיבה הפוסט – פורמלית 3 איפיונים לפי קרמר : KRAMER ,83

1. הכרה בכך שידע הוא יחסי ולא אבסולוטי.

.2. קבלת הניגודיות בין נקודות מבט שונות.

3. אינטגרציה או סינתזה של ניגודים אל תוך שיטה יותר כוללנית.


דפוס אחר של חשיבה פוסט פורמלית (השייך, כאמור, לאינטליגנציה הפלואידית) שהוצע ע"י סינוט SINNOT ,1984 הוא חשיבה רלטיביסטית. אלה הן יכולות ניתוח אינפורמציה הקשורות ביחסים בינאישיים מורכבים. חשיבה רלטיביסטית מערבת סובייקטיביות עם רגישות לאינטראקציות בינאישיות. זוהי חשיבה מורכבת שיש בה יכולת ניתוח מצבים וגם יכולת להתבונן במשמעות של משהו בעת אירוע מסוים.

סוג חשיבה זה נקרא גם קונטקסטואליזם כלומר חשיבה המבוססת על התייחסות לקונטקסט (ההקשר) המסוים של האירוע.

צורה אחרת של חשיבה פוסט פורמלית הוצעה ע"י ריגל RIEGEL. 1973 שטען כי האינטליגנציה הפלואידית מייצגת מערכת פתוחה של חשיבה שיכולה תמיד להתרחב ולהכיל עוד מערכות, בניגוד להגיון הפורמאלי (אינטליגנציה קריסטלית) העוסק במצבים סטטיים בלבד והשואף תמיד להגיע לאנליזה אוניברסאלית אחידה ולכן אינו גמיש.

האינטלקטואל זוכר יותר מאשר מבין, מבין יותר מאשר מסוגל לנתח ויודע לנתח יותר מאשר יודע לפענח. וזאת בניגוד לאדם האינטליגנטי (אינטליגנציה פלואידית) – העובד בסדר הפוך: הוא יודע לפענח, מה שמקנה לו כושר ניתוח, מה שמוביל אותו להבנה ואת מה שהוא מבין – הוא זוכר.

האינטלקט עוסק בידוע; מקטלג, ממחזר, מודד ומשמר אותו.

האינטליגנציה עוסקת בלא ידוע; מפתחת יכולת התמודדות עם הסתום, החד משמעי וחסר הפשר ומוצאת בו תובנה ומשמעות.

היקום של האינטליגנציה הוא דינאמי, חיוני, נובע ממרכז כובד נסתר ומאוחד.

היקום של האינטלקט – מכאני, יבש, דיכוטומי, מפוצל ליחידות רבות שאין ביניהן זיקה של דינאמיקה.

האדם האינטליגנטי חי את שהוא יודע ויודע ומבין את שהוא חי.

האדם האינטלקטואלי יודע את שהוא למד ושינן. המתווה הדינאמי של חייו פינה מקומו לארכיון היסטורי של עובדות.

האינטלקטואל אומר: ככה זה.

האינטליגנט שואל: למה זה?

האינטלקטואל מומחה ומתמחה בעולם של פתרונות ותשובות.

האינטליגנט מומחה בעולם של שאלות ותהיות.

האינטלקטואל יודע להפנות בלבול, מבוכה וחוסר התמצאות אל הפתרון שכבר קיים בזיכרונו. הוא למעשה צייד של שאלות, הורג אותן עם המחבט העבה של התשובות.

האינטליגנטי יודע להשיב תשובות של נוחות, תירוצים ופתרונות מאולצים – בחזרה אל השאלה המקורית. הוא, בניגוד לאינטלקטואל, חש בנוח, עם התהייה והבלבול. אלה, מהווים עבורו את המשכן הטבעי שלו. הוא נמנע מתשובות מהירות או זמינות מדי. הוא יודע לשהות עם השאלה, להתיידד עמה, עד שהוא מגיע לנקודת ההיפוך שדרכה הוא מוצא את הרמה הגבוהה, הרמה העמוקה, הרמה הנסתרת. שם נפרש ונפתח בפניו יקום חדש של תבונות ומשמעויות. שדה של חוכמה שבתוכו רובצים פקעות וזרעים חבויים של אמת.

 

ג': המוח הימני והמוח השמאלי

 

 

ובחזרה למערכת הלימוד. ובכן זו הופכת את המוח, (בשלבי הלימוד היותר מתקדמים) לארכיב משוכלל. שבו מידע מקוטלג תחת כותרות והתלמיד מתמחה ביכולת לשלוף אותו לפי הצורך. אך האם מבנה המוח יועד לאכסון של עובדות או לפיצוח והפענוח שלהם? ואם אכן האופציה השנייה היא המקורית, אז האם פעילות הארכיב, כשהיא בלעדית, אינה יכולה לפגום בייעוד הראשוני הזה של פיצוח ופענוח? כי אם המוח יועד להיות ראדאר רגיש, שמגלה מה שצפון מאחרי מה שנגלה לעין, אזי הפיכתו לארכיון יכולה לפגום קשות ביכולת 'הראדארית' שלו. המוח צורך או מאחסן מידע, בשעה שהיה יכול לעבד אותו ולהפיק ממנו משמעות . ולשם כך עליו לקלוט רק את כמות המידע המינימאלית שתספק חומר גלם כדי לעבד נתונים ולהחליט על כיוון.

מגיל שש לערך המוח שלנו הופך למחסן. ומגיל האוניברסיטה לארכיון. וזאת בשעה שהיה יכול להיות אולי כמו מונה גייגר, מכשיר שמסוגל לאתר ולמדוד קרינה השוכנת בתוך קרקע שגרתית. לשון אחר, אולי במקור, המוח היה אמור להיות מסוגל לקחת מציאות נתונה ולהבין את הפוטנציאל הטמון בה על סמך רמזים קטנים. יכול להיות כי במקור זהו מוח שיכול ואמור להיות אינטליגנטי, אך 'קולקל' על ידי דחיסת ואגירת מידע מסיבי?

המוח אמור להיות קל רגליים, זריז ורזה, רודף אחר איילות חמקניות. ולא כבד, שמן ונרפה מרוב מזון שלא מתורגם לפעילות. אקטיבי ויוצר פעילות, במקום לצפות לגירויים והפעלה.

עכשיו, מה בדיוק קורה למידע הרב הנדחס לתוך המוח, לאן זה בדיוק הולך? ובכן הוא פונה מיד שמאלה… לכיוון ההמיספרה השמאלית. שלאחר דחיסות רבות שכאלה היא מקבלת הזנת יתר, בעוד שכנתה, האונה הימנית נמקה בתת תזונה, תת פעילות ותת הפעלה. ההמיספרה השמאלית אמורה לספק עובדות ויכולת ארגונית עבור הצד הימני, כדי שזה יקבל אספקה סדירה של דלק בעבור מסעות הציד שלו בשדות המציאות הקשים: ציד האמת החמקנית.

הרחבה של נושא האונה השמאלית והימנית, מצוי בקישורים הבאים:

http://www.new-spirit.org.il/mism_docs/2_133_1119025084.doc

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_11

כיום מרכז הכובד של פעילות המוח עבר לאונה השמאלית. וכך במקום שהאונה הימנית תהא שוקקת פעילות מודיעין מבצעית והאונה השמאלית משמשת לה מפקדה ואפסנאות – האונה הימנית הפכה למשותקת בעוד השמאלית, עמוסת מידע כבד ומיותר לעייפה. במצב זה, המוח כבד, נרפה ועצל, מחכה לגירויים מן העיתון והטלוויזיה, כדי שתיווצר בו סימולציה מלאכותית של אקשן וחיים.

מערכת הלימוד הקיימת פונה כמעט לגמרי לאונה השמאלית ומזניחה את האספקט היצירתי של האונה הימנית. מה שאומר כי הסובלים העיקריים במערכת החינוך הם הנפשות היצירתיות, אלה שזקוקים למערכת אינטליגנטית מתפקדת כדי ליצור תבונות ומשמעויות ברמה גבוהה. אותם יחידים חשים מצוקה גדולה במערכת החינוך והלימודים. הם חשים דיסונאנס בבית הספר והאקדמיה, כי בהיותם יצירתיים הם זקוקים להפעלה רצינית של הצד הימני של מוחם, וזה נמנע מהם. ועל כן גדולה ההסתברות כי יחידים אלו עלולים להיפלט ממערכת החינוך והלימודים. או לבערות או לאוטודידקטיות. (זאת במידה ולמערכת החשיבה היצירתית והאינטליגנטית שלהם לא נגרם נזק אינו בר תיקון).

אם יפנו לדרך אוטודידקטית אזי הצד האינטליגנטי והיצירתי של מוחם יגרום להם לשאוב מידע רלוונטי ממקורות אחרים וכך אולי ימצאו דרך לפצות עצמם על חסך של ההמספירה הימנית בלימודים.

בעיית ההבנה של מה שקורה אינה נעוצה בחוסר מידע. אם אדם לא קיבל אותו בבית הספר ויש לו מוטיבציה, הוא יכול לספוג אותו כמעט מכל מקום. אז היכן הבעיה? הבעיה אחרת לגמרי. והיא שללא תעודת סיום כלשהי של מוסד לימודי, האדם לא יוכל להתקבל כמעט לשום משרה ששכרה וכבוד בצידה. אדם לא סיים את מערכת החינוך, או לא רכש השכלה גבוהה, או לא סיים לפחות תואר ראשון – לא יקבל מידי הממסד גושפנקא בעזרתה יוכל לשלב את כישוריו במערכות קיימות. והוא ימצא כי כל הדלתות למערכת השפעה, כוח והכנסה גבוהה – חסומות בפניו. הוא יהיה מבודד, חסר קשרים ויכולת השפעה.

המערכת בנויה כך, שמי שלא מציג תעודות השכלה, אין לו עתיד ואין לו הווה. שום מערכת לא תעזור לו, תזין אותו, תתמוך בו.

לכאורה, העולם נראה חופשי ופתוח ליוזמה ואינדיווידואליות. אך זה נכון אולי רק ברמות הנמוכות, רמות של מסחר, תעשיה וכו'. אך ברמות של מנהיגות וניהול, הכול עובד לפי תעודות ההשכלה של השולח.

ותעודות אלו יהיו יותר בידי מי שהצליח לשתק את האונה הימנית ולהפוך את השמאלית לארכיב דחוס.

וכל מי שהיצירתיות והרוח החופשית לא אפשרו לו לעשות זאת, ימצא עצמו מנותק מכל תמיכה של כוח וכסף. כי אלה מצויים במערכות סגורות שהכניסה אליהם בעיקר דרך תעודות שמעידות על השכלה.

במקום שידע יהיה חבל הצלה לאדם שחווה חיים אך לא יורד לסוף דעתם, הוא הופך לחבל תליה לרוח החופשית, התאבה להבין את החיים שהיא פוגשת ביום יום.

בית הספר הפך לסוג של בית כלא הכולא ילדים וילדות, נערים ונערות וצעירים וצעירות – תאבי חיים, בכיתות לימוד חסרות מעוף והשראה. וזו לא כל הצרה כולה. אם בוחנים את מערכת החינוך וההשכלה הקיימות, בכלי אבחנה של אינטליגנציה פלואידית, מוצאים כי ברמות היותר עמוקות, החדרת הידע במערכת החינוך, למעשה משמשת כלי להחדרת מסרים סמויים של נורמליזציה וקונפורמיות לגבי הסדר הקיים (אודות רמה זו, הנקראת: 'החינוך המנרמל' – בחלק ח' שם מסופר על הגותם של מישל פוקו ואילן גור זאב בנושא זה).

צורת לימוד כזו (קריסטלית) הופכת את חשיבתם של הלומדים, ליבשה, ליניארית, חד ממדית, חסרת מעוף, עומק וברק. אדם שעבר את כל שנות הלימוד הללו יודע למחזר עובדות אך אינו יודע בהכרח ליצור הבנה ותובנה מתוך חומרי הגלם של החיים והמציאות.

מה שהוא פוגש בבית הספר אינו חמר גלם לשם עיבוד כדי להפיק ממנו משמעות קיומית ואישית, אלא תוצר סופי. עובדה. והיכולת לשלוף אותה ולאסוף הרבה כמותה – הפכה למטרה בפני עצמה ולא העיבוד שהיא צריכה לעבור כדי להנפיק ממנה משמעות קיומית ואישית.

מה שהפך לעיקר הוא כמות העובדות, היכולת לחבר אותן לעובדות אחרות והיכולת לשלוף אותן בקונטכסט מתאים. וזאת במקום היכולת האיכותית של התלמיד לפרשן אותן, ולהפשיט אותן מלבוש הסתמיות.

 

ד': מחוץ לתחום המונופול
מערכת הלימודים המסועפת, האדירה והמונופוליסטית של ימינו, שולטת על מרחב גילאים ענק. מגיל שנתיים לערך, עד גיל 18 בחינוך חובה ועד גיל 30-35 למי שחפצים להגיע לראש הפירמידה הממסדית. כלומר עד שכל מערכת החשיבה העצמאית של האדם מתקבעת סופית. רק אז מרפה ממנה המנגנון הממסדי. מערכת הלימודים עצמה נקבעת על ידי אנשים פוליטיים שיושבים במשרדים ממשלתיים והם אלה המעצבים את תכנית הלימודים. כלומר נציגי ושליחי הממסד. והם, דרך מערכת הלימודים שעיצבו, חולשים על החשיבה העצמאית של העוברים את מערכת הלימודים הזו.

וכך יוצא כי בין היצירות החשובות ביותר, שבהן האמירות המשמעותיות ביותר על ימינו וחיינו, ישנו מספר לא מבוטל של יצירות שנוצרו על ידי אנשים שהצליחו לצמוח מבחינה רוחנית וחשיבתית – מחוץ למערכת הלימודים וההשכלה הקיימת.

למעשה כל עניין הלימודים עבר שינוי קיצוני במאה השנים האחרונות. רק במאה ועשרים הונהג חוק חנוך חובה. חוק המטיל חובת לימוד בבית ספר על כל אחד בישראל במשך 11 שנים. שנה אחת בגן חובה (בגיל 5) ו-10 שנות לימוד בכיתות א-י (בגילאי 6-15). מי שחלה עליו חובה זאת זכאי לחינוך על חשבון המדינה. רק במהלך המאה הזו, תפח מספר השנים של הלימודים במאות אחוזים. והגיע כמעט לשליש חייו של אדם.

רק לפני כמה עשרות שנים שמונה שנות לימוד נחשבו משהו מכובד. כיום לא מכבדים אדם שלא למד לפחות בין 12-15 שנת לימוד. הפרוזדור מתארך, והוא שואף לקחת כמעט שליש מחייו של אדם. טריטורית הידע הולכת ונוגסת עוד ועוד שנים.

אמנם לפני יותר ממאה שנה אנשים ידעו פחות, הרבה פחות. אך לא בטוח שחוכמת החיים שלהם לא הייתה מפותחת יותר מזו של אינטלקטואל ממוצע בימינו.

קיים הבדל בין לזכור, להבין ולדעת. כפי שנכתב כאן כבר, מערכת הלימוד הקיימת מפתחת את הזיכרון, לא את היכולת להבין. וככל שהאדם זוכר יותר ומבין פחות כך הוא פחות יודע.

בעולמנו קיימים הרבה מאוד אנשים משכילים. אך מעט מאוד אנשים חכמים. מערכת הלימוד הקיימת. אינה מכשירה אנשים חכמים, אלא פקידים של ידע.

החכם מתפקד כיחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים לכאן ועכשיו. ועל כן עוסק בשאלות. המטרה העיקרית שלו: תהייה, פרדוכסים וסימני שאלה. ואילו זה שנסמך על הידע הצבור במאגרי הזיכרון שלו – עוסק בתשובות. החכם מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום השאלה, במקום בעוד תשובת. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות). הוא בדרך כלל מטיל ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. ואילו בוגר מערכת הלימודים הקיימת, חי בוודאות. יודע שלכל תהיה יש לו כבר תשובה מוכנה, ואם היא לא קיימת, אזי במקום כלשהו קיימים חוקרים רציניים שיצניחו בזמן הקרוב עוד וודאויות לחיקו.

עם זאת, יש להעיר, כי כמובן שעצם העובדה שאנשים, לפני יותר ממאה שנה, לא עברו את מערכת הלימודים המסיבית של היום, לא מקנה להם אוטומטית חוכמת חיים. אך קשה יותר לפתח חוכמת חיים כשמוחך עמוס במידע לא רלוונטי לחייך, מאשר כשהמידע העיקרי שקיים במוחך הוא זה שאתה זקוק לו כדי להבין טוב ועמוק יותר את שאתה פוגש בחייך.

(המשך המאמר, בחלקו השני).

 

על בני אדם כרובוטים ועל בני אדם כנושאי ניצוץ

האם כך זה אמור להיות? שרוב רובם של בני האדם יהיו רובוטים חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה?

ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם כל הזמן עסוקים בחישובי אושר ומפח נפש. משוכנעים שעם כל חישוב נוסף הם מורידים את טור מפח הנפש ומעלים את טור האושר. אך ככל יהיו יותר שקועים בזה כך יהיו יותר לכודים בתכנות ההרמטי של שליטה קולקטיבית.

ישנם סרטי מדע בידיוני אודות רובוט שפתאום ספג מכת ברק, או זעזוע כלשהו, ואז משהו בו נדלק והוא נעשה מודע לרובוטיותו ובאותו הרגע ממש הוא פוסק מלהיות רובוט. פוסק מלהיות צביר של קומפוננטים מכאניים המגיבים לאותות חיצוניים. ומתחיל לפתח ולשמר תודעה אוטונומית משל עצמו. כלפי חוץ הוא נראה רובוט לכל דבר, רק מעט משונה, פחות רובוטי, פחות מכאני אולי קצת יותר מרוחק. משהו בו שונה.

אז אולי ישנם בתוכנו כאלה הנושאים בתוכם ניצוץ משוגע. ואותו ניצוץ גם משבש את האותות הקולקטיביים ולא נותן להם להגיע למרכיבי המערכת ולהפעיל ולהניע אותה. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ לסינכרוניזציה המכאנית שמסביב.

אך אליה וקוץ בה; האליה היא אכן הניצוץ שמשבש את האותות הקולקטיביים ומונע תרדמת תודעתית. והקוץ נעוץ בכך שעצם חריגותו מן המקצב האחיד מבדילה ומסמנת אותו. קצבו הפנימי יוצר דיסונאנס באחידות המכאנית והאוטומטית. ואז קורה דבר מוזר לרובוטים הרגילים (חסרי הניצוץ המשוגע), חיישניהם מסתובבים ופונים כלפי אותו רובוט נושא הניצוץ, הם סוגרים עליו ושולחים אליו ויברציות של חשד ועוינות. ויברציות שנושאות עימהן שדרים כמו: "משהו משובש אצלך", "אתה לא בסדר". "בדוק עצמך". מסרים אלו הם אפקטיביים ביותר בדרך כלל, והם אכן גורמים לאותם רובוטים בעלי ניצוץ להפסיק את ההשתאות שלהם ממוראות הקולקטיביזציה המכאנית שפשתה ברובוטים שסביבם, ובמקום זאת לפנות פנימה, עם אותה בחינה ואנליזה, כלפי ונגד עצמם. ואז במקום שינתחו ויבינו את הקללה שניחתה על טריליוני יצורי אנוש שהפכו לתאים תפקודיים, חסרי נשמה, תודעה, ייחוד והגשמה עצמית – הם פונים נגד עצמם ומפרקים וכותשים עצמם מבפנים.

ואכן, רובם של נושאים הניצוץ, בעלי הפוטנציאל התודעתי העצמאי – מסומנים כאאוטסיידרים על ידי הרוב ואז מופעל בתוך עצמם מנגנון השמדה עצמית. מנגנון העובד לאט ובבטחה, גורם לנזקים קשים בתפיסת העצמי שלהם, (חוסר בטחון עצמי) ובתחושה שלהם בתוך עצמם (דיכאון וקונפליקטים פנימיים), ושני אלה יבואו לביטוי במיצובם בעולם שסביבם: (בידוד, נידוי וחוסר הצלחה חברתית וכלכלית).

אפשר לקרוא להם פשוט: אאוטסיידרים. אני עצמי הקדשתי להם ספר שלם: "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים". (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, טרם יצא לאור).

אך כתבו עליהם גם אחרים, הנה שירו הנפלא של דוד אבידן, השיר הראשון, ('מה העיק עליו') בפואמה: 'שמשון הגיבור".

"שמשון הגיבור"

מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.

טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.

כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.

דוד אבידן

מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

כך גורלם של נושאי הניצוץ. אך ישנם מעט מאוד, קומץ זעיר של רובוטים נושאים ניצוץ, שאיתרע מזלם או גורלם, והם חווים מעין מכת ברק שנייה, זעזוע נוסף, ובמקום ניצוץ אחד, פועמים בהם עתה שני ניצוצות.

הניצוץ הראשון מאפשר להם להפסיק להיות רובוטים שטופי מוח, הניצוץ השני מחסן אותם סופית נגד האותות המשבשים הנשלחים אליהם על ידי הרובוטים המתוכנתים, חסרי הניצוץ. ומונע מהם לפנות נגד עצמם.

הניצוץ השני מגבש את הניצוץ הראשון.

הניצוץ השני הוא כמו תוכנת Fire-wall או תוכנת אנטי וירוס במחשב. לאחר שהותקנה בהם תוכנת הניצוץ השני הם הופכים לחסינים מפני סוסים טרויאנים, וירוסים ותוכנות ריגול למיניהם, הנשלחות אליהם על ידי כלל הרובוטים חסר הניצוץ שמקיפים אותם.

הניצוץ השני לא רק מגן עליהם מפני האותות העוינים מצד חברי הקולקטיב, הוא גם מחזק אותם בראיית העולם החודרנית והסופית. והם רואים בבהירות נוראה שחסרי הניצוץ אסורים מבחוץ, בכבלים של קונפורמיזם מתוחכם וטוטלי, ומבפנים: נפשם כלואה ומשותקת, תודעתם קפואה ועצמיותם לא קיימת.

כאמור, נושאי הניצוץ השני כבר לא סובלים מתופעות של פניה נגד עצמם (מה שקרה להם כל הזמן כשנשאו בתוכם רק ניצוץ האחד). עתה הם פנויים לפנות כלפי העולם. ושם הם רואים בבהירות את אשר קורה. את אשר הם רואים תאר אפלטון במשל המערה שלו. פירוט והרחבה על משל המערה דרך הלינק הבא: http://tinyurl.com/dfdp2

הם קולטים את המתרחש בתודעתם האחרת, הרחבה והערה. ואכן היות וקשה להסביר את התודעה האחרת, יש צורך במטאפורה כדי לתקשר את שהם קולטים. זאת עשה אפלטון במשל המערה, וזאת אעשה כאן במטאפורה נוספת: מכונית; נושאי הניצוץ השני רואים את בני האדם שהפכו לרובוטים, כמכונית נטולת מנוע (נפש קפואה או כבולה). למכונית חסר גם הגה (תודעה ישנונית או חסרה). אך הנורא מכל הם לא העדר ההגה או המנוע, – אלא העדר הנהג במושב שליד ההגה החסר. ההתעסקות של בני האדם באגו שלהם ('טוב לי, לא טוב לי', 'אני מאושר, אני לא מאושר') הופכים אותם לפסיביים. הם צורכים את החיים במקום ליצור אותם, מחכים שהחיים יקרו להם במקום להוביל אותם. ממנהיג המכונית של חייהם הם הופכים לעוד מרכיב בה. מנהג הם הופכים לנוסע.

כל אלה אומרים שהמכונית לא מונעת מבפנים, כיחידה עצמאית, אלא היא עושה בדיוק את מה שיתר המכוניות עושות. וכולן מונעות מבחוץ. וזה אומר שבמקום שכל מכונית תהיה ממלכה עצמאית, היא הופכת תא נוסף במכונית הענק החברתית. ואכן, הסוד הנורא הוא שרוב המכוניות אינן מכוניות עצמאיות ואינדווידאוליות, כולם הם תאים במכונית החברתית הענקית.

וצריך להיות בעל ניצוץ שני כדי לדעת זאת ולראות זאת בבהירות. אין די בניצוץ אחד כדי לראות את התמונה על כל פרטיה. הניצוץ האחד נותן תמונה מטושטשת משהו, והמתבונן בעולם לא לגמרי בטוח אם זה העולם או פרי דמיונו ותוצר של בעיותיו הנפשיות. הניצוץ האחד, בעידוד שדרים רעים מן החברה, רק יוביל להפניית המבט כלפי פנים ולסטיגמה עצמית.

וכך אנו מקבלים שלוש רמות:

א. חטיבה של רובוטים, אנשים מתוכנתים על ידי קודים חברתיים. מרבית האוכלוסייה.

ב. נושאי ניצוץ, אאוטסיידרים. אחוז קטן.

ג. נושאים ניצוץ שני. אאוטסיידרים בעלי תודעה ערה. אחוז אפסי.

והיכן כל מצוי כל אחד משוכני שלוש הרמות ביחס למפלס האושר (עליו דובר בהתחלת מאמר זה)?

ובכן, שוכני הרמה הראשונה מנסים להיות מאושרים אך לבסוף מסתפקים ב'צרת רבים חצי נחמה'.

שוכני הרמה השנייה הם האומללים ביותר, רואים את כל הרע שבעולם כמשהו שמצוי בתוכם.

שוכני הרמה השלישית רואים את חוסר המוצא של הראשונים, את האימה והטרגדיה של השניים, ואת החוסר העצום בנושאי הניצוץ השני.

הם עצמם אומנם בעלי נפש משוחררת, תודעה ערה ועצמיות מגובשת, אך הם משולים לאדם שזכה במיליוני דולרים בהגרלת הלוטו, אך מוצא את כל הבנקים ובתי המסחר סגורים ונטושים.

או שלאף אחד אין כסף או רכוש משלו כדי לסחור עמו.

או לאדם שבילה זמן רב לגלות תרופה למחלה קשה, וכשגילה אותה מצא כי אין הוא דובר את שפתם של הרופאים.

=============

גבריאל רעם

13.6.2005

תקציר (סיכום) של הספר: "אאוטסיידרים ומורדים" – גבריאלרעם.

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים", התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.