ארכיון תגית: פרשנות

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

מלכודת ה'איך'

19.01.2008

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה'  ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נורמות חברתיות

09.09.2008

החברה האנושית צברה כוח והשפעה הרבה מעל ומעבר לנחיצות שלה כדי שהיחיד יגשים את עצמו בחייו. היא כמו הגולם שקם על יוצרו. המכונה שהשתלטה על המכונן אותה.

בני אדם נמלטו מן הבלגן והדמונים בתוכם, שהפריעו להם לחיות עם עצמם ועם אחרים, ויצרו מערכת מורכבת שקיימת מחוץ ליחיד ודרכה צריכים לעבור כל חשקיו, יצריו, רצונותיו ושאיפותיו. ומה שיחליט, ומי שיחליט הוא ממסד אמורפי אך עוצמתי ביותר: הנורמות החברתיות.

הנורמות הפכו לציווי עליון, שהחליף זהמכבר, את מקומן של המצוות והציויים הדתיים. אלוהים פינה מקומו לנורמות. הנורמות, ובהתאם להן מנגנוני האכיפה, מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: נורמות פורמליות ומנגנונים פורמליים, ונורמות לא פורמליות ומנגנונים לא פורמליים. נורמות פורמליות הן אלו שמתקבלות כחוקים, תקנות או החלטות של גוף מוסדי מחייב; נורמות לא פורמליות הן הסכמות חברתיות שאינן ממסדיות. יש לציין, שגם נורמות פורמליות הן בדרך כלל ביטוי של נורמות לא פורמליות.

ואין נורמות ללא מנגנוי אכיפה, מנגנוני אכיפה הפורמליים, הם כגון  השוטרים ובית המשפט שבידם נתון הכוח לשלוט על היחיד ולוודא שהוא חי בהתאם לנורמות. ומנגנוני הענישה הם: קנס כספי ובית כלא. אך הכוח האמיתי קיים בידי המנגנונים הלא פורמליים, האוכפים נורמות לא פורמליות. למשל,  דעת קהל, לחץ חברתי, רכילות, יראת האל, משמעת פנימית,  למנגנונים הלא פורמליים הללו ואמצעי ענישה, כמו – חרם חברתי, הוצאת שם רע.

כולם חיים בתחושה שהם חופשיים לנפשם, ומחליטים את שהם רוצים וחיים בהתאם לערכים ונורמות פרטיות ואישיות שכל אדם מבשיל תוך כדי חייו, וסופג במשפחתו. אך, כאמור, כוח ההשפעה העיקרי מגיע מכיוון החברה, ונשלט על ידי הנורמות החברתיות. אדם חושב שהוא חושב עבור עצמו, אך אלה הנורמות שהופנמו היוצרות התניה לגבי כל אופן החשיבה, התגובה וההתנהגות של היחיד.

והשליטה לא מגיע מבחוץ, אלא מבפנים. תוך כדי תהליך החיברות והחינוך, מופנמות ביחיד הנורמות, ובבגרותו הם כבר כל כך מוטמעות בו, עד הוא בטוח שהשיקולים שלו הם אישיים, לא מודע כלל לכך שמה שמחליט וקובע ברוב הגדול של המקרים, הם הנורמות הלא פורמליות שהוטמעו והפכו לחלק בלתי נפרד ממנו.

***

נורמאליות:

From the moment of birth, when the stone-age baby first confronts its

twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of outrageous violence, called

love, as its mother and father have been, and their parents, and their parents before

them. These forces are mainly concerned with destroying most of the baby's

potentialities. This enterprise is on the whole successful. By the time the new human

being is fifteen or so, we are left with a being like ourselves, a half-crazed creature,

more or less adjusted to a mad world. This is normality in our present age.

R.D. Laing

***

The Hollow Men

T. S. Eliot (1925)

I

We are the hollow men
We are the stuffed men
Leaning together
Headpiece filled with straw. Alas!
Our dried voices, when
We whisper together
Are quiet and meaningless
As wind in dry grass
Or rats' feet over broken glass
In our dry cellar

Shape without form, shade without colour,
Paralysed force, gesture without motion;

Those who have crossed
With direct eyes, to death's other Kingdom
Remember us — if at all — not as lost
Violent souls, but only
As the hollow men
The stuffed men.

II

Eyes I dare not meet in dreams
In death's dream kingdom
These do not appear:
There, the eyes are
Sunlight on a broken column
There, is a tree swinging
And voices are
In the wind's singing
More distant and more solemn
Than a fading star.

Let me be no nearer
In death's dream kingdom
Let me also wear
Such deliberate disguises
Rat's coat, crowskin, crossed staves
In a field
Behaving as the wind behaves
No nearer –

Not that final meeting
In the twilight kingdom

III

This is the dead land
This is cactus land
Here the stone images
Are raised, here they receive
The supplication of a dead man's hand
Under the twinkle of a fading star.

Is it like this
In death's other kingdom
Waking alone
At the hour when we are
Trembling with tenderness
Lips that would kiss
Form prayers to broken stone.

IV

The eyes are not here
There are no eyes here
In this valley of dying stars
In this hollow valley
This broken jaw of our lost kingdoms

In this last of meeting places
We grope together
And avoid speech
Gathered on this beach of the tumid river

Sightless, unless
The eyes reappear
As the perpetual star
Multifoliate rose
Of death's twilight kingdom
The hope only
Of empty men.

V

Here we go round the prickly pear
Prickly pear prickly pear
Here we go round the prickly pear
At five o'clock in the morning.

Between the idea
And the reality
Between the motion
And the act
Falls the Shadow

For Thine is the Kingdom

Between the conception
And the creation
Between the emotion
And the response
Falls the Shadow

Life is very long

Between the desire
And the spasm
Between the potency
And the existence
Between the essence
And the descent
Falls the Shadow
For Thine is the Kingdom

For Thine is
Life is
For Thine is the

This is the way the world ends
This is the way the world ends
This is the way the world ends
Not with a bang but a whimper.