ארכיון תגית: קוואנטים

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003

 

עובדות ופרשנויות

אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שכנעו עצמם עד לזריחת המדע הנאור לחיינו.
וכשמתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח בזאת לסתום את הפה ליריבו (כי איך אמרנו? 'עם עובדות אי אפשר להתווכח'…).
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.
העובדות הן המיתוס הגדול ביותר.
כי לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הם עורכי דין. הם באים כביכול בשם העובדות, אך כל צד לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו בדיון המשפטי. העורך דין לא מפרש את העובדה בפני השופט, הוא אונס אותה כדי שתתאים לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים, הם מביאים עובדות שעוזרות לקמפיין שלהם, קל לחשוב שהם מפרשים עובדות אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שיתאימו לתפיסה שהם מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של קליפות ולבוש על העובדות.
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב סדר יום.
הכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. והם מחוזרים על ידי בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
למעשה אין מדע, אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית – מצוי ההיסט או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות הסוציו- פסיכולוגיות.
אין עובדות יש רק פרשנויות.
בתקופתנו הפוסטמודרנית בה   פיסיקת הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה – מולכות בכיפה ואמורות לקלף כל יומרה לבלעדיות טוטלית על האמת ולקעקע כל דבר המתיימר לטוטליות וחזקה על האמת. והנה, ראה זה פלא,  מעמדן של העובדות לא התערער ולמעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת מעמד הפרשנות נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס דרך הפרשנות.
אך כל פרשנות היא נסיון חתרני לערער על מעמדה המבוצר של העובדה. נסיון לקלף את השיריון ולנסות להבין מה מעבר לחומת העובדה.
רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות, כביכול בגלל הכללות, וגם בגלל שהפרשן נחשד באינטרסנטיות בפרשנות שלו. אך האמת היא שלא משנה כל כך אם הפרשנות נכונה, כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות. 
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שהפרשנות תמיד תיזדקק להסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא עבדות העובדות, ורק האמנים מערערים על המונוליטיות הזו של העבודות בכך שהם  משמשים כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים; רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של העובדה לבטל את התקופות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהיא גורסת כי אמנות הוא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין אמנות יכול לרדת  לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידם קיימים פרשני פופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות, פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, הם הם שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר במגמות ובקיטלוגים של העובדות, אך הם נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולהביא את המשמעות שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות – מוצאת ביטוי בשיחות שלנו; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות, מי שיש לו עובדות רבות ומוצקות, וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר בשיחה (ומי שסוחר בעובודות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק, דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט שלו, בעוד שבדעה זה להיפך;  אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה מסלול התנועה הוא מן החוץ פנימה, מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות התנועה היא מן הפרפיריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה. בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"? "ידעת ש…"? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה שעברה….",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שאלה העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, איזה עובדות יגיעו א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה שנחשפת בתומתה לעיני הציבור, אלא היא אישה מנוסה שעברה במיטות של כמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים.
ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה), הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה  היא מוליך השולל הגדול ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה – נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.

גבריאל רעם
15. 5. 2003

 

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.