ארכיון תגית: קוטביות

חידת הקוטביות הנשית, חלק א'.

יצריות ונפשיות באישה

                                                          נלקח מן האתר: www.goldenwolfen.com/


חלק א:
הטבע הנשי שונה מן הטבע הגברי בכך שהאישה מאכלסת דואליות והגבר הנו חד קוטבי.

האישה מורכבת ורבת פנים מן הגבר. מושגת ולא מושגת, פראית ומתורבתת, נאמנה וחופשית. מובנת ולא מובנת.

אך התרבות שלנו לא מוכנה לאפשר לאישה קוטביות. והיא גורמת לה לפיצול פנימי, אמביוולנטיות וקונפליקט. מה שגורם לה לחיות בשקר עצמי, מה שמביא וגורם לה לייסורי מצפון ותחושת זילות עצמית.

הפיצול הזה בין פני החוץ ובין הפנים, גורם לה לתחושה שהיא לא אמינה ולא שווה, מה שמוביל לדימוי עצמי נמוך.

אם האישה מקבלת עצמה (כי יש לה דימוי עצמי גבוה) – היא חווה את הסתירה הפנימית כשני חלקים של אותו שלם. אם יש לה דימוי עצמי נמוך, היא יוצאת נגד עצמה ושוללת קוטב אחד על חשבון השני.

גבר ואישה ביחד הם משולש. היא בסיס המשולש; מאכלסת את שני הקודקודים הנמוכים, הוא את הקודקוד העליון. היא נותנת בסיס, הוא נותן כיוון. הבסיס מורכב מפלוס ומינוס, והקודקוד העליון ניטרלי. האישה תמיד סובייקטיבית, הגבר חייב להיות חסר פניות, לא אישי, מכוונן כלפי מטרה.

נשים דואליות, גברים סינגולאריים. נשים דו קוטביות כי כל דבר בפנימו הוא דואלי. גברים הם סינגולריים כי כל דבר שפונה כלפי חוץ הוא עם קצה אחד. האישה היא הבסיס והפנים. הגבר הוא הראש, והחץ, שניהם מכווננים החוצה.

החברה היא שגורמת לאישה לפיצול בינה לבין עצמה. כי החברה מונעת על ידי מוח גברי שרואה את המציאות כחד קוטבית. וחוץ מזה, הגבר רוצה לשלוט, והוא יודע שאם יצור פירוד פנימי באישה – זה יחליש אותה.

וברגע שהחברה מצליחה לגרום לאישה לוותר על קוטב אחד, היא מוחלשת ומגורשת ממרכז הכובד שלה. על כן, אם היא רוצה להיות חזקה -עליה לשמור בכל מחיר על הומוגניות דו קוטבית. ולהיות שלמה עם זה שיש בה ניגודים.

חלק ב':
אחד מן הקיטובים היותר בולטים באישה הוא הקיטוב בין יצריות לאיפוק וקרירות. כלפי חוץ היא מציגה אספקט אחד, (גבוה, אצילי, מאופק שכלי, בעל שליטה) אך יודעת בתוכה כי זה דווקא האספקט השני שמעניין אותה (יצריות ומיניות פראית). הפיצול הזה בין הקטבים הללו גורם לה להציג אספקט אחד (שליטה עצמית, נאורות) כלפי חוץ ולהעדיף אספקט אחר (מיניות ויצריות) כלפי פנים. והמקום בו הקוטביות הזו, בין ויצריות לשליטה עצמית, באה לביטוי מסובך ובעייתי, הוא ביחס לגבר. היא נמשכת אליו יצרית וגם נפשית. הגבר בעיקר נמשך ייצרתי. היא יכולה להמשך לנפשו ולאישיותו (אם רמתה האישית גבוהה), או לעוצמה המעמדית שלו, (אם רמתה האישית נמוכה). (ועל עניין הרמות, מיד בהמשך).

הנשים מבולבלות, הן מדחיקות הדחקה כפולה. מצד אחד הן לא אמורות להראות משיכה פיזית, אלא לבחור בסטאטוס, השכלה, מעמד חברתי וכו'. אך בתוכן זה פחות חשוב להן, הן חשות שדווקא החלק היצרי חשוב. ואז יש להן קונפליקט, בין החלק שהחברה תכנתה אצלן, ובין היצריות שלהן עצמן. הן יודעות שאם יבחרו ביצר הן תקבלנה סטיגמה, ועל כן ככל שהדימוי העצמי שלה נמוך יותר היא תיתן ליצר פחות ממשל, ותעדיף פרמטרים כביכול נעלים יותר.

חלק ג':
עד כאן הדברים ברמה הרגילה. אך הפרדיגמה הזו משתרעת, כאמור, על שני מישורים, שתי רמות; ברמה הנמוכה, הקוטביות היא בין היצר לבין הנורמה החברתית, ברמה הגבוהה זה בין היצר לבין הנפש והתודעה. ברמה נמוכה האישה מתלבטת בין היצר ובין הנורמה החברתית, ברמה גבוהה (של עצמה) היא מתלבטת בין היצר לבין נפשו ותודעתו של הגבר.

ברמה הנמוכה היא נמשכת ייצרתי אך מתלבטת בין זה ובין העדפה של השכלה, מעמד חברתי וכו'. ברמה הגבוהה ההתלבטות תהיה בין משיכה גופנית לבין העדפה של הקליבר התודעתי של הגבר. ברמה נמוכה היא נמשכת לעוצמה חברתית, ברמה גבוהה יותר לעוצמה אישית. פנימית.

גם לגבר יש רמות, אך זה לא משפיע על המשיכה שלו לאישה. משיכתו נותרת יצרית, כל שמשתנה אצלו הוא שברמה הנמוכה הוא רוצה שיפחה וברמה גבוהה שותפה לדרך.

ובחזרה לאישה; ברמה נמוכה לאישה יש את הבחירה בין המסכה החברתית של הגבר לבין מקסמי גופו. ברמה הגבוהה זה בין רוחניות ותודעה ערה, לבין מקסמי גופו. הקוטביות נותרת, היצריות נותרת, רק שהפן החברתי החיצוני מחליף עצמו בפן הפנימי האישי, של הגבר.

אם האישה מצויה ברמה גבוהה מבחינת התפתחותה, בגרותה ובשלותה האישית, כאישה ואדם – היא תידלק מגבר בעל תודעה גבוהה, אם היא ברמה נמוכה ולא מודעת לעצמה – היא תעדיף את המסכה החברתית שלו. בשני המקרים יש לה סתירה בין הקוטב הנעלה יותר ובין המשיכה היצרית. בשני המקרים נראה לה שעליה להעדיף את הקוטב הלא יצרי.

אם יש לה דימוי עצמי גבוה, והיא מקבלת עצמה, היא תיצור סינרגיה בין שני הקטבים, ותקבל עצמה כשלמות.

כך שלאישה יש שתי בעיות במשיכתה לגברים: האחת בעיית רמה והשנייה בעיית דימוי עצמי.

א. בעיית רמה:

האם לציית לקוד החברתי או להמשיך לאישיות של הגבר. ברמה גבוהה היא נמשכת לאישיותו למצב התודעה שלו, למה חי בו כאדם וגבר. ברמה נמוכה היא תימשך למיצוב החברתי שלו. להשכלה, לסטאטוס שלו, למה אומרים עליו אחרים.

במידה ותינשא לגבר בגלל קוד חברתי, היא תחיה חייה עמו או בשקר עצמי או באכזבה נמשכת. אלא אם כן הוא יכול לפצות אותה במישור היצרי (אך אם הוא הגיע להישגים במישור הסטאטוטורי חברתי, בדרך כלל זה בא על חשבון החלק היצרי שבו).

ב. בעיה של דימוי עצמי:

האם לרדת על עצמה בגלל שהיא כה ייצרתי, או לנסות ולשלב את זה עם הקוטב השני.

כללית, אדם אף פעם לא מקבל עצמו, אלא אם כן הוא מוכן להכיר בסתירות פנימיות שבו, כאחדות שלמה. האדם השלם הוא זה המקבל את הסתירות באישיותו כמכלול. האדם המפוצל, שלא מקבל עצמו, תמיד מעדיף קוטב אחד באישיותו על פני הקוטב האחר. והאישה כמעט תמיד נופלת בפח הזה משתי סיבות, האחת יש לי דימוי עצמי נמוך בגלל שהחברה הגברית משדרת לה שהיא פחות מן הגבר. והסיבה השנייה יותר אובייקטיבית: יש לה יותר קטבים מאשר לגבר ועל כן יותר סתירות פנימיות לכאורה.

האישה בעלת הדימוי העצמי הגבוה, מקבלת את שני הקטבים שבה, מבלי לחוש בושה או קונפליקט פנימי.


כך שהבעיה עבור האישה היא כפולה:

א. בעיית רמה; לבחור בין ציות לקוד החברתי או לאישיות של הגבר בפני עצמו.

ב. בעיית דימוי עצמי: האם היא מקבלת את שני הפנים באישיותה כשני חלקים משלם: האם היא מקבלת את היצריות האדירה שבה כחלק לגיטימי מחייה, כזה שלא סותר את הקוטב השני, אלא משלים אותו?


בעניין הרמה, זה עניין של בשלות ובגרות אישית שלה כאדם; ככל שהיא בשלה, בוגרת ומפותחת יותר כאדם, כך תמשך יותר לאישיותו ותודעתו ופחות למסכה החברתית שלו.

ובעניין הדימוי העצמי: ככל שיהיה לה דימוי עצמי גבוה יותר, כך יהיו לה פחות קונפליקטים פנימיים ותוכל לקבל את היצריות של עצמה כחלק שלא רק שלא סותר את החלקים הגבוהים שבה (נפש ותודעה) אלא דווקא משלים אותם.


רוב הנשים לא מקבלות עצמן, סובלות מדימוי עצמי נמוך, מה שמוביל לפיצול פנימי שכתוצאה ממנו הן מכחישות בדרך כלל את הצד היצרי שבן (שדרך אגב, הוא הרבה יותר עוצמתי מזה של הגבר, לגבר עוצמה ייצרתי חיצונית וקצרת טווח, לאישה עוצמה ייצרתי פנימית ובעלת טווח רחב וארוך הרבה יותר).

בפיצול הפנימי הן בדרך כלל מוותרות על היצריות, ובבחירה החיצונית בגבר, הן תסבולנה את האכזבה שבגילוי הריקנות שמתחת למסכה שלו.

ועל כן נשים סובלות בדרך כלל מתחושת החמצה גדולה בחייהן האישיים בכל הנוגע לבחירתן וחייהן עם גברים.

לגברים יש צרכים נמוכים ופשוטים ביחס לנשים שעמן: תצוגה למען החברה. סיפוק יצרי, ותמיכה רגשית. (בסדר זה: הראשון הכי חשוב, האחרון הכי פחות חשוב להם).

האישה הרבה יותר מורכבת. והחברה לא מקבלת אותה על המורכבות שבה, ודורשת ממנה לבחור בקוטב הנאור יותר כביכול על פני הקוטב היצרי. ואז האישה חיה עם תסכול כפול: הגבר שאיתה הוא יותר מסכה מאשר אישיות בפני עצמה והתסכול השני, היצריות האדירה שבה לא הגיעה כמעט אף פעם לסיפוק מלא.

ועם זאת ישנה דרך; עליה ראשית לקבל עצמה כייצור ייצרו שהיצריות שבו לא סותרת את הקוטב הגבוה של המשיכה לנפש והתודעה. ושנית עליה לעבוד על עצמה ולהתפתח ולהבשיל כאדם וכאישה. ואז אם תמצא ותבחר גבר שגם הוא התפתח מעבר למסכה החברתית, והצליח לפתח בעצמו תודעה ואישיות בשלה – יקרה לה הנפלא מכל: התודעה המפותחת שלו תצליח להדליק אותה גם ברמת הנפש וגם ברמת היצר. וכל כולה תתלקח באש גדולה.

בתוכה, בתוך תוכה, כל אישה יודעת שזה אפשרי, מעטות מאוד, אם בכלל יכולות להגיע לכך.

כי ראשית עליהן לאחות את הפיצול הפנימי.

שנית עליהן להגיע לבשלות נפשית ובגרות אישית.

ושלישית, עליהן למצוא את הגבר שבעצמו הגיע לבשלות אישית ותודעתית.

כל אחד מהם הוא כמעט בחזקת בלתי אפשרי כשלעצמו, שלושתם ביחד – לא כל שכן.

גבריאל רעם

7.11.2004

 

 

על היפוך קוטביות במערכות יחסים זוגית


"מראיינת: …הוא עושה בה כבשלו, הוא מנגן עליה כמו על מנדולינה. מחליט אם הוא יעלה אליה הביתה או לא והיא כנועה. עד שזה מתהפך, ופתאום הוא צריך למצוא דרכים לשאת חן בעיניה כשהם יחד.

עמוס עוז: עד שזה מתהפך. טוב שאמרת עד שזה מתהפך. כן. עד שזה מתהפך. יש פה בהחלט משחק בין גבר ואישה, שכל אחד מהם ממלא לגבי השני, קצת ביודעין, את התפקיד שמחכים ממנו שהוא ימלא. כשהם מגיעים למיטה זה מתהפך. זה אחד הדברים שרציתי לעשות בסצנה הזאת:"

מראיינת: ואיך זה מתהפך?

עמוס עוז: זה פשוט מתהפך בגלל העובדה שהוא לא גיבור כל כך גדול במיטה כמו שהוא גיבור מחוץ למיטה.

מראיינת: אתה כותב שאתה יודע שהוא יודע שהוא לא וירטואוז.

עמוס עוז: זה רגע של אמת, שבו מתגלה שכל אחד מהם גילם תפקיד, שאינו תפקיד לגמרי אותנטי. היא לא לגמרי הילדה הכנועה, הקטנה, הלא מפותחת הוא לא לגמרי הגבר האסרטיבי הכול יכול".

מתוך כתבה במוסף הארץ, 9.3.207 עמ' 35, לרגל יציאת סיפרו החדש של עוז: "חרוזי החיים והמוות". מראיינת: טל ניב.


——————————————————————————–

חלק א': שליטה
במהלך הזוגיות בין אישה לגבר, קיימות כל מיני הנחות או שאיפות, שהן לא במיוחד ריאליות. כמו זו הגורסת כי ניתן להגיע במערכת יחסים – לשוויון כוחות. שאיפה זו אינה מציאותית, כי הצורך לשלוט הוא צורך כמעט אינסטינקטיבי, ואינו תלוי ברגש או באיכות או עוצמת – מערכת היחסים. בכל מפגש בין שני אנשים (ובמיוחד במערכת זוגית, כי היא מערכת סגורה) – מתחיל תהליך של קיטוב השליטה לכיוונו של החזק יותר, או לפחות זה שנתפס ככזה, (או מציג עצמו ככזה). עם זאת אין ספק כי השאלה היא: עד כמה הפערים גדולים ולא פרופורציונאליים. פערים שיכולים להגיע לשמונים אחוז שליטה, של צד אחד, לעומת עשרים אחוז של בן או בת הזוג – מזיקים לרקמה העדינה של אמון ופתיחות הדדית.

כשהפערים גדולים, הם בעיקר בלתי נסבלים על ידי הצד החלש. אך זאת רק בתנאי שלא התבטל בפני בן הזוג השולט. וכאן נוצר מצב מעניין, כי אם בן הזוג השולט אכן מוחק את האגו של הנשלט לגמרי (כלומר, שהנשלט התבטל בין בן הזוג השולט) – אז למעשה אין פערי שליטה, כי בצד הנשלט – אין מי שימחה וירגיש מחוק. הפערים בלתי נסבלים, רק כשהשולט לא עושה זאת בצורה כוחנית, כזו שמוחקת את האגו של הנשלט. (כלומר הערעור על השליטה יכול לבוא רק במצב שהשליט לא מוחק בצורה ברוטאלית, את האגו של הנשלט, ואז, ורק אז, הוא יכול למחות).

כלומר, הפוטנציאל לפירוק היחסים או להיפוך של קוטביות, מצוי רק במצב שבו השולט לא מוחק בכוחנות את האגו של הנשלט, כך שלנשלט יש בכל זאת, עדיין מספיק חופש כדי לחוש עצמו ולחוש בפערי שליטה גדולים.

ואז נותרות שתי אופציות: התפרקות התא הזוגי, או היפוך בין הקטבים. כלומר הנשלט הופך לשולט ולהיפך.

והתא מגלה נטיות התפרקות או היפוך, ככל שהשולט יותר תובעני כלפי הצד הנשלט. אם השליט לא מצליח לרסן את התובענות שלו, אז במקום שהצד הנשלט יתפרק באופן אישי: פסיכולוגי או אפילו גופני (מפתח מחלות שונות), הוא מפרק את מערכת היחסים, או יוצר היפוך קוטביות.

(וצריך כאן להפריד בין תובענות לכוחנות. כוחנות מוחקת את האגו של הנשלט, בעוד שתובענות מערימה עומס כבד עליו. בראשון זו פעולה אגרסיבית, בעוד שבשני זו יכולה להיות פעולה אסרטיבית).

ועם זאת, למרות שהשליט התובעני לא מוחק את האגו של הנשלט, עדיין הוא מכניס את מערכת היחסים לדינאמיקה השלילית בה שני הצדדים לא מרוצים; הצד השולט לא מרוצה מחוסר שיתוף הפעולה מן הצד הנשלט, והצד הנשלט סובל וחש שהצרכים האישיים שלו לא באים לידי ביטוי.

עם זאת, בכל שלב, ניתן להציל את התא מפני התדרדרות, והמפתחות לכך מצויים בידי החזק והחלש כאחד;

המפתח בידיים של החזק, אך יש לו שאיפה להמשיך לשלוט… המפתח בידיים של החלש, אך אין לו כוח.

לחזק יש את הכוח לעשות שינויים אך אין לו את המוטיבציה, בעוד שלחלש יש את המוטיבציה אך אין את הכוח.

ואם אף צד לא משתמש במפתחות, נותר מצב שניתן להגדירו כמצב של אנטגוניזם בין שני הצדדים;

אנטגוניזם מוגדר כמצב בו שתי השפעות נותנות ביחד פחות מאשר היה ניתן לצפות מן ההשפעה היחידנית של כל אחד מהם בנפרד.

זהו מצב בו הקטבים נוגדים ומתנגדים זה לזה. זהו מצב דסטרוקטיבי (דינמיקה שלילית).

ניתן לראות זאת במדינה שכובשת מדינה אחרת, והמדינה הנכבשת נאנקת תחת עול הכיבוש, או בגוף האדם, באונות המוח, כאשר השמאלית (ב-90% מן המקרים) רודה באונה הימנית. במערכת העצבים, כשמערכת הסימפתטית רודה במערכת הפרא סימפתטית. (בדרך כלל זה הקוטב הזכרי שרודה בקוטב הנקבי, כי מטבעו, הוא עובד על כוח, פריצה ודחיפה, ולא על אפשור וזרימה, כמו הקוטב הנקבי).

באנטגוניזם כל קוטב מגיע לקיצוניות, שתוקפת את הקוטב השני, וטוענת את המערכת הזוגית באנרגיה שלילית הרסנית.

הבעיה אינה בקיום של חזק וחלש במערכת, זה טבעי שזה כך. הבעיה מתרחשת, כשאמור, הכוח בידי החזק הופך לתובעני מדי. או שהחלש לא מצליח לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא לא השולט

אנטגוניזם הינו מונח הפוך ומנוגד לסינרגיזם, או סינרגיה. וסינרגיה היא מצב של יצירתיות שמוליד משהו שלא היה קיים בכל אחד מן הקטבים באופן נפרד.

(הנה מה שיש לויקיפדיה להגיד על המונח: סינרגיה –

• A mutually advantageous conjunction where the whole is greater than the sum of the parts.

• A dynamic state in which combined action is favored over the sum of individual component actions.

• Behavior of whole systems unpredicted by the behavior of their parts taken separately. More accurately known as

סינרגיה, הוא מונח הלקוח מיוונית, ומשמעו- לעבוד ביחד), פעולה משותפת של שני גורמים או יותר הנותנת תוצאה חזקה יותר מאשר הצירוף של פעולות כל הגורמים בנפרד. מדובר על התופעה של שתי השפעות , או שני סוכנים העובדים ביחד כדי ליצור אפקט גדול יותר מאשר זה הידוע לגבי כל אחד מהם בנפרד.

קיום של אנטגוניזם מתאפשר על ידי מצב נפשי או פסיכולוגי, של אינפנטיליות, או חוסר בגרות נפשית. ככל שאדם יותר ילדותי, כך הוא יותר אגוצנטרי, ונוטה להביא ניגודי אינטרסים לפיצוץ, במידה והצד שלו לא מקבל את שלו. בעוד שאדם בעל בגרות נפשית, יצליח לשים בצד את האספקט האישי, ויבוא מתוך גישה שלוקחת בחשבון את העובדה שהוא אינו מרכז העולם, וכי צריך להתחשב גם בגורמים אחרים. בבגרות נפשית האדם מקזז או מרסן את האגו ובמקום המרחב שתפס, בונה גישה שלוקחת בחשבון את הצרכים של האחר.

בגרות נפשית, הינה פתרון לקיצוניות שבין חלש לחזק, בגרות נפשית מאפשרת לתפוס את הדברים בפרופורציות ולא באופן אישי.

הגדרה: בגרות נפשית, הינה מצב פנימי שבו מרכז הכובד לא בא מן הרגשות או האגו, אלא מן התבונה. שהיא עיבוד תודעתי של חוויות אישיות.


חלק ב. אהבה
עד כאן על הבדלי שליטה במערכת זוגית. ועתה אנו מגיעים לשאלה הבאה: מדוע, אם כך, ישנן מערכות יחסים שבהם ישנם פערי שליטה גדולים, ובהן התא המשפחתי מתפרק לגמרי. ואילו בתאים אחרים, שבהם קיימים בדיוק אותם פערי שליטה – אין התפרקות, אלא שם נוצר היפוך קוטביות? לשון אחר, מה מחליט אם תא משפחתי מגיב לכוחנות של השליט בהתפרקות או בהיפוך קוטביות? פשוט, אם ישנה אהבת אמת, התא לא יתפרק, אלא תיווצר היפוך קוטביות.

שני הכוחות השולטים במערכת הזוגית הם כוח השליטה וכוח האהבה. ואיך הם מסתדרים ביניהם? או איך הבדלי שליטה קשורים, מתייחסים או מושפעים מאיכות ועוצמת האהבה שבין בני הזוג?

ובכן, ראשית הנה משפט מקומם: מי שחזק בדרך כלל אוהב פחות ומי חלש אוהב יותר. או להיפך: מי שאוהב יותר, מוצא עצמו בעמדת חולשה. ומי שאוהב פחות, מוצא עצמו בעמדת חוזק יחסית.

הצורך באהבה נובע מחולשה. אם היינו חזקים לא היינו זקוקים לאהבה.

אהבה היא נחלת החלשים. מי שחזק שולט, מי שחלש אוהב ונאהב.

אבל לפני שהקורא נוטש את המאמר בשאט נפש, או בזעם, צריך להסביר והנה המשפט הבא:

חולשה אינה עניין אבסולוטי, היא תלויה בהקשר; פרופסור יחשב חלש – במוסך, או באתר בניה, ואילו פועל בניין יחשב חלש באקדמיה. ובעולמנו החברתי, כלכלי, חינוכי וכו', מי שנחשבים לחלשים הם הטיפוסים היותר נפשיים-ריגשיים-רוחניים, (מקביל לאונה הימנית במוח…) וזאת מכיוון שטיפוסים אלו הינם עדינים, ועמוקים יותר מאנשים עם מערכת נפשית-רגשית פחות מודגשת. ובתרבות כוחנית, תחרותית, מנוכרת והישגית, כשלנו -עדינות ומיוחדות נפשית –נתפסים כחולשה.

ככל שאדם ריגשי, רוחני, נפשי ועמוק יותר – כך הוא זקוק יותר לאהבה. עוצמת האהבה כגודל העומק הנפשי והעוצמה הרגשית. (וכאמור, בתרבות הכוחנית שלנו, עומק נפשי נתפס כחולשה).

(הבעיות מתחילות כשנוצר מצב בו האדם העמוק, הרגשי והנפשי – הוא גם האדם שהוא החזק מבין השניים. מצב זה מוביל לכך שהנשלט לא רק חש נשלט, הוא גם מקבל פחות אהבה. וזה מתכון בטוח להיפוך קוטביות).

האהבה היא, בעיקרון, ובמהות – תמיכה רגשית, והזקוקים לתמיכה רגשית הם החלשים. והיות וכולנו חלשים פה על כדור הארץ, שהרי כולנו נתונים לכל כך הרבה חסדים: מים, אויר, אוכל, לחסדי מוראות הטבע. ואם מדובר על מוראות, אז כולנו נתונים, או נהיה נתונים, למוראות הזקנה, המחלות והמוות – והיות וכך, כולנו זקוקים נואשות, לאהבה מן האחר.

אהבה אינה דרג עליון שמתי מעט מצליחים להגיע אליו, מעין אספקט של רוחניות. בדיוק להפך, אהבה היא מדרגה בסיסית ביותר בחיים הלא בטוחים והקשים הללו, (השלב השלישי בפירמידה של אברהם מאסלאו) שבלעדיה האדם ישקע למצב של חוסר בטחון רגשי שיעשה את חייו לאומללים, כי כל משבר קטן יזרוק אותו לתהומות של ייאוש.

אהבה היא צורך אנושי בסיסי, וככל שאדם אנושי ונפשי יותר, כך הוא זקוק לה יותר.


תינוק זקוק לאהבה יותר מנער, ואדם זקן זקוק לאהבה יותר מאדם צעיר יותר. התינוק צריך את האהבה מכיוון שהוא חלש, ככול שהוא גדל, מתחזק ומתבגר – הוא פחות ופחות זקוק לה, (לפחות לא מהם, ומיד יבוא ההסבר), עד שבשלב מסוים כל עניין האהבה נגמר מבחינתו ביחס להורים. מגיל מסוים הוא כבר לא זקוק וגם אינו מקרין אהבה להוריו. אך ההורים דווקא זקוקים לה ביותר מצידו, יותר מאשר כשהיה תינוק. כי הם הולכים ונחלשים. מן הלידה של התינוק ועד המוות של ההורים – מתרחש היפוך קוטבי מלא; כתינוק, התינוק זקוק לכמות בלתי נדלית של אהבה. וההורים בשלב זה, בעיקר מעניקים ופחות צורכים ממנו אהבה. אך ככל שהם מזדקנים והוא מתבגר, זה הולך ומשתנה, הם זקוקים לאהבה מצידו יותר, והוא פחות. בהתחלה הוא קיבל אהבה, והם העניקו. וכשהם זקנים הם זקוקים לקבל ממנו אהבה, והוא אמור להעניק להם אותה. הם מקיימים את החוזה הלא כתוב הזה, גם כשהוא תינוק וגם כשהוא מתבגר, אך הוא 'ממלא' את החוזה כשהוא תינוק, וכשהוא מתבגר והם מזדקנים – הוא כבר לא בדיוק ממלא את החוזה.

וכאן נשאלת שאלה (שנפתחה בסוגריים קודם לכן): מדוע הוא לא מוכן לתת ולקבל מהם אהבה? ובכן כאן צריך להבין, כי למרות שכולנו זקוקים מאוד לאהבה, עדיין אנו מאוד בררנים לגבי האדם שאיתו נקיים יחסי גומלין שבהן שני שני הצדדים נותנים ומקבלים אהבה. הרי לא נסכים לקבל אהבה מכל אחד! אנו רוצים שהאהבה שנקבל תבוא אלינו מאנשים מושכים וחזקים. שהרי האהבה נצרכת על ידי חלשים, וכאן מדובר על חולשה בפקטור חברתי, ובהקשר זה, אדם הופך לחלש היות ומה שיש לו אינו אטרקטיבי מבחינת הנורמות החברתיות. ועל כן, כשאנו מחפשים אהבה, אנו רוצים שהאדם שיעניק לנו אותה יהיה חזק ומושך. ואילו ההורים שלנו כבר לא כאלה (לא מושכים) וגם לא כאלה (לא חזקים). ועל כן, זו לא מציאה גדולה לקבל אהבה מאדם מבוגר… (עד כמה שהדבר נשמע אכזרי).

ההורים חלשים יותר, ועל כן אוהבים וזקוקים יותר, לאהבה. וכך גם במערכת יחסים, הה חלש (העדין, העמוק, והנפשי יותר) במערכת היחסים, הוא זה הנושא את אבוקת האהבה בזמן נתון. החלש הוא זה שזקוק יותר לאהבה ונותן אותה יותר. והחזק בין בני הזוג נותן פחות אהבה וזקוק לה פחות.

ועם זאת, ולפי מה שנאמר בחלק א', החלש לא תמיד יקבל את העסקה של אהבה תמורת שליטה, בעיקר אם הוא חש שתמורת האהבה שהוא מעניק, הוא מקבל יותר מדי שליטה ופחות מדי אהבה, ואז הוא יכול להתקומם ולהפוך את הקוטביות. ואיך הוא עושה זאת? הוא משדר שהוא מוכן לפוצץ את מערכת היחסים, מוכן להמר על השליטה כנגד סיום הקשר. ואז השולט מבין שהוא עומד להפסיד את האהבה ונעשה מוכן לוותר על היותו חזק ואז אבוקת האהבה עוברת אליו.

והדרך למנוע היפוך קוטביות, היא, שוב, בהתפתחות אישית, ששניהם יכולים לעבור; ממצב של אינפנטיליות, למצב של בגרות נפשית;

החזק צריך להיות מספיק בוגר כדי להיות נאור, מתחשב, ורואה את המוגבלות של הצד השני.

והחלש צריך להיות מספיק בוגר כדי לא לקחת באופן אישי את העובדה שהוא גם חלש וגם לא מקבל אהבה באותה העוצמה שהוא מעניק אותה.

לכאורה נראה כי שני אלה (היותו נשלט וחוסר קבלת אהבה ביחס ישיר להענקתו אותה) – קשים מאוד לחלש, אך עם זאת, במידה והחלש באמת באמת אוהב – הוא יאהב למרות שהוא לא מקבל את שהוא צריך (אהבה) ובמקום מה שהוא צריך הוא מקבל שליטה. אהבה אמיתית, היא טוטלית, וככזו אינה באה עם התניות.

אם אתה באמת אוהב – אתה תהיה אסיר תודה שאתה בכלל רואה את פניו של מושא אהבתך.

אם אתה באמת באמת אוהב – לא תהיה לך בעיה יותר מדי גדולה להיות חלש ולא לקבל מספיק אהבה.

אך אם זו לא עומדת לו, (האהבה לא מספיק טוטלית) – הוא עדיין יכול ליפול על בגרות נפשית, במידה ויש לו, כי זו תעזור לו לשרוד את הקשיים של חוסר שליטה וחוסר קבלת אהבה מספקת.

אך אם האהבה אינה טוטלית (שזו דרך אגב, אהבה די נדירה) ואין לו מידה מספקת של בגרות נפשית, אזי הוא (הנשלט הלא מרוצה) בא ואומר: או שאני הופך לחזק, או שאני עוזב. ואז החזק מגלה שהוא אוהב אולי יותר מאשר שחשוב לו להיות שולט, ואז נוצרת היפוך הקוטביות.

היפוך מתרחש כשהחזק צריך לבחור בין להיות חזק ובין להיות מחוץ למערכת היחסים. ואז הוא מחליט להפוך לחלש בלבד שלא יאבד אותה. והמוכנות שלו להפוך לחלש, שומרת על המערכת הזוגית, מפני התפרקות

היפוך הקוטביות במערכת היחסים, משמר את היחסים תמורת היפוך מוקדי השליטה. ההיפוך רק משנה תפקידים, שום דבר מהותי לא השתנה, זו אותה האהבה, ואותה השליטה, רק התפקידים של האהוב והאוהב, השולט והנשלט – התחלפו.

כמה מלים על חוזק וחולשה; חוזק שלא עובר דרך חולשה אינו חוזק אמיתי, הוא חוזק חיצוני. רק חוזק שחושל דרך התמודדות עם החולשה של עצמו, או צמח ממנה, הוא חוזק אמיתי.

רק אדם שיודע לקבל את החולשה שלו, הוא אדם חזק באמת , ועל כן, אדם שאינו כזה ומוצא עצמו במערכת זוגית שבה הוא הופך מחזק לחלש – לא יצליח לשרוד במערכת היחסים עם הקוטביות ההפוכה. ואז במקום שהיפוך הקוטביות ייתן הזדמנות נוספת למערכת היחסים, הוא יהווה שלב נוסף בשקיעה שלהם.

ומי שהצליח להצמיח חוזק מתוך חולשה יהיה מוכן לספוג את העדר השליטה בתנאי שבן הזוג האהוב לא יעזוב את הקשר. אצל אדם שכזה החולשה לא ממוטטת אותו. כי חולשה לא זרה לו, שהרי במשך כל הזמן שהוא היה שולט הוא היה בקשר עם החולשה שבו.


עד כאן על טרום ההיפוך, ועל ההיפוך עצמו. אבל מה קורה לאחר ההיפוך? ובכן ההיפוך מהווה מבחן מחודש לשני בני הזוג.

א. ראשית, זה מבחן עבור החלש שהפך לחזק: והמבחן מתבטא בכך שהוא ידע לשלוט, מבלי לגלוש להתחשבנות מיותרת ביחס לנזקים שנראה לו שנגרמו לו בתקופה שהיה נשלט. כי אז הוא חש שהגיע למצב בו יוכל להתנקם בחזק.

ב. ושנית זהו מבחן לחזק שעתה הפך לחלש: והמבחן מתבטא בכך שהוא צריך להחליט אם המשך הקשר חשוב לו יותר מן מאינטרס האגואיסטי ומהמעמד שהיה לו.

ועם זאת, אין ספק כי היפוך קוטביות עצמה וכשלעצמה, הינה דבר מבורך בהשוואה לאנטיתזה, שהיא פירוק מערכת היחסים. ופירוק מערכת יחסים, כל מערכת יחסים, ובמיוחד מערכת יחסים של נישואין, היא דבר איום ונורא.

ועוד יותר נורא זה מה שמחכה לאדם שיצא ממערכת יחסים תומכת. הוא מוצא עצמו בודד בלי אהבה בעולם קשה, זר, מנוכר וחסר אמפטיה לבודדים שבו ובמיוחד לעדינים שבבודדים שבו.

כי אז הוא מוצא עצמו בעולם קר וקשה ללא תמיכה רגשית.

וכאן נסגר המעגל שנפתח בסוף חלק א', שם כתוב כי הפתרון לאנטגוניזם הוא בגרות נפשית. וכאן מוצגת תמיכה ריגשית, (או אהבה) – כתרופה למאבקי שליטה. אך יש כאן בעיה, שהרי כדי להגיע לבגרות נפשת, יש צורך בתמיכה ריגשית יציבה ואיתנה. וכדי להגיע לתמיכה ריגשית יש צורך בפרטנר בעל בגרות נפשית (שלא יקריב את האהבה תמורת אינטרס של שליטה),

כך שיש כאן פלונטר. או מעגל קסמים, באנגלית:, או מצב של ביצה ותרנגולת. רק האחד יכול להוליד את השני, ורק השני יכול להוליד את הראשון. ואולי המצב הבלתי אפשרי הזה יכול להסביר במשהו את הקושי של מערכות יחסים, להגיע למצב של סינרגיה נטולת (או כמעט נטולת) מאבקי כוח.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 13.3.2007

 

 

החיים בכלא דו קוטבי.

חלק א':
החיים בטבע, ביקום ובחיי אדם – משתרעים להם בין שני קטבים:
יום ולילה, חורף וקיץ, חום וקור, בריאות וחולי, כיווץ והרפיה, נשימה ונשיפה, עירות ושינה, עייפות ורעננות, נעורים וזיקנה.
אך בכל הנוגע לחיינו – שם איננו חיים בשלום עם הקטבים. בטבע הם תנאי לחיים, אצלנו כמו קיימת תחרות בין הקטבים; מי ישלוט
עלינו. ובדרך כלל אנו בוחרים בקוטב אחד, על חשבון השני. וברגע שאנו עושים זאת, חיינו תקועים. קשה לרובנו לחיות במתח דו קוטבי. אין אנו מסוגלים להכיל את הפרדוקס והתינגודת של שני קטבים מנוגדים בעת ובעונה אחת.
רובנו נופל תחת הדומיננטיות של האחד. אך ברגע שזה קורה אנו נכנסים לכלא. להכנע לשליטה של קוטב אחד על חשבון האחר –
משמעו לא רק להיות עבד לאספקט חד צדדי של החיים והקיום, אלא שחיינו תקועים. וחיים תקועים משמעם ליפול לרמות הנמוכות של עצמנו ושל אפשרות החיים והתודעה ולפספס את רמות התודעה וההוויה הגבוהות יותר שאפשריות לנו.
חופש וכלא, בחיינו, זה עניין של רמות. הרמה הנמוכה היא כלא בהשוואה לרמה הגבוהה. למשל במקום העבודה, במסעדה למשל; שוטף הכלים, מצוי בפחות חופש אישי, כבול על ידי יותר כללים שנכפים עליו מחוצה לו, מאשר מנהל המסעדה. הוא חופשי יותר עם הזמן שלו, והכללים להם הוא כן מציית באים מתוכו, מתוך עקרונות פנימיים.
מבחינה נפשית ותודעתית – לחיות בכלא זה לא להגיע לרמות הגבוהות של התודעה וההוויה האנושית, ולהסתפק ברמות הנמוכות. והדרך להתקע ברמה מסוימת ולא להגיע לזו שמעליה, היא ליפול קורבן לקוטב זה או אחר, ברמה הנוכחית.
ברגע שאנו משוחדים, ברגע שנכנענו לכוח המושך אותנו מן הצדדים, ברגע זה, איבדנו את היכולת להמשיך הלאה ומעלה.
הטיפוס דרך רמות בדרך לרמת תודעה גבוהה יותר, תמיד חייב לעבורדרך היכולת חיות עם ניגודים להכיל את שניהם בתוכנו; שני קטבים סותרים זה את זה, אבל אתה לא בוחר בינהם, אתה חי עם שניהם. ואז אתה מתעלה מעל לשניהם. יכולת להגיע לרמה הבאה עובר דרך היכולת להכיל ניגודים, לחיות בתוך פרדוקס. וברגע שהפנמת אותו – התעלת מעליו. ולחיות עם ניגודים, הוא לחיות חיים לא רציונליים; להבין שלחיות זו סתירה לוגית. וככל שאתה מכיל יותר סתירות לוגיות – אתה יותר חי… ונקודת העצירה שלך היא בדיוק הנקודה שבה אינך יכול יותר להכיל את הסתירה של הניגודים שמאפיינים את הרמה הנוכחית בה אתה שרוי. ושני הקטבים היותר משמעותיים לחיי האדם הם קוטבי ההנאה והסבל.
אין לנו יכולת להכיל את שניהם בבת אחת, ואנו בוחרים בקוטב אחד על חשבון השני ואז חיינו תקועים.
וכשאנו ועשים זאת )בוחרים בקוטב זה או אחר(, אנו למעשה נכנעים ומתקרקעים. מאבדים את יכולת ההמראה. הופכים למכונית במקום למטוס.
בוחרים לנצח, במקום גם לנצח וגם להפסיד. בוחרים להיות חזקים במקום גם חזקים וגם חלשים. בוחרים להרגיש טוב במקום להרגיש גם טוב וגם לא. לחיות חיים מתוך הנאה וכיף במקום חיים של הנאה משולבים בחיים של כאב וסבל.


חלק ב':
ושני אלו, הקטבים של ההנאה והכאב, הם שני הקטבים הריגשיים ביניהם אנו מטלטלים כל חיינו. ומטלטלים כי לא קיבלנו את שניהם, כי לא פיתחנו שיוויון נפש לשניהם גם יחד, כי לא קראנו גם לקוטב הכאב להצטרף לקוטב האושר. וברגע שחגגנו עמו. והתעלמנו מקוטב הכשלון, האובדן והכאב, מיד למעשה הזמנו אותו. ואז כשהגיע, הגיע מחוזק וטרף לנו את כל הקלפים. ואכן כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'. כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת. 'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. ובכך, כאמור, להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. 'מסננים' אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. )ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, במסה המתפרסמת  ב'במה': "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
וכך יוצא שהחיים שרובנו חי, אינם מאוזנים, וחיים לא מאוזנם הם מסימני החיים הסובבים סביב האגו, מולך האגו, כי הוא רוצה
כיף ואושר כל הזמן. ולא איכפת לו שהמחיר לכך הוא חיינו התקועים. והם תקועים כי הם נוטים לצד אחד, סובייקטיביים,
ומכונית שאינה מאוזנת על הכביש אינה יכולה לנסוע, וכך קטע הכביש הנוכחי כבש את יכולתה של המכונית לנוע קדימה.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים הרגשיים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא
נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק
להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם
נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים
עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם. על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת.
עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה. כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם. עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל
שייכים לשני המצבים של מזג האויר ברמה הנוכחית: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? ומה שיותר חשוב; מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה ריגשית, אבודה וריקנית?