ארכיון תגית: קיום

האם לאנשים יש חיים?


כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית
 

האם לאנשים יש חיים?

 

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית.