ארכיון תגית: קריסה

עבודה פנימית, חלק א': על חוסן פנימי נוכח קשיים ומשברים.


אנו חיים חיינו בין שיא גל לשפל גל. שיא הגל הוא הרגשה טובה, התרוממות רוח. ואילו שפל הגל הוא מצב רוח רע, ספק עצמי, עצב, דכאון וכו'. ואנו בדרך כלל מזדהים עם שניהם. דהיינו, כשאנו בשיא הגל אנו רואים עצמנו דרך השיאים של חיינו, וכשאנו בשפל – דרך נקודות הנפילה בחיינו. יש לנו שתי זהויות, זהות השיא, וזהות השפל. כשאנו באחד, אנו שוכחים את השני. אך האמת היא שאנו לא זה ולא זה. אנו איננו המשברים שלנו, ו גם לא שיאי הגל בין משבר למשבר, אנו הישות שמצליחה, או לא מצליחה, לצמוח בין קריסה להתרוממות רוח.

בדרך כלל כשאנו בשיא הגל, אנו מכלים ו'שורפים' את האנרגיה שנצברה בטיפוס שבין המשבר ועד שיא הגל. וזאת כדי לפצות על נכאות הרוח שהייתה לנו עד כה. ובכל פעם שאנו מצליחים להגיע לשיא הגל אנו מתמסרים לפורקן שבחגיגה. משולים לאנשים שמבזבזים את מעט הכסף אותו הצליחו לחסוך, על כיופים והנאות במקום להשקיע אותו.

ומה זה אומר: 'להשקיע'? מה הנמשל? ובכן זה אומר שבמקום להסחף בלהט ההנאה והתענוג, לשמור מעט מזה כדי להשקיעם בעצמנו. אך אם הצלחנו לשמור מעט שאותו לא בזבזנו בלהט החגיגה – בא המשבר ומוחק הכל. שפל הגל הורס כל מה הצליח להיבנות בין לבין.

אדם צריך לבנות עצמו בין משבר לשיא גל. ובניה עצמית, משמע 'אני', או עצמיות – שלא תלויה בהרגשה טובה או לא טובה. 'אני' זה מה שמצליח להצטבר בתווך שבין התמכרות להנאה מחד, וההזדהות עם הסבל מאידך. וזה לעיתים רחוקות קורה. בדרך כלל אין אדם, קיימת רק הרגשה טובה והרגשה רעה. ובין לבין, אין כלום. אם זה היה המצב בתחום העסקים, לא היה נבנה שום עסק, כי בעל העסק היה מבזבז את מה שיש לו על חגיגות של שתיה, אכילה ובילויים, והיה הורס את מעט הביזנס שהצליח לבנות מן הכסף שהצליח לא לבזבז – בשעת שפל כלכלי.

ואכן, האדם משול לבעל עסק; הוא צריך לבנות את חייו על ידי השקעה של המשאבים שלו בעצמו. והאויב הגדול היא ההתמכרות להרגשה הטובה והרעה. שניהם נוגשים בנו בכל תוקף ולא משאירים לאדם כלום משל עצמו.

ועל האדם הרוצה לבנות עצמו מבפנים, לא להרשות לעצמו ללכת לאיבוד כשטוב לו, ולא להרוס עצמו לגמרי – כשרע לא. ולהתחיל ליצבור דימוי עצמי והשקפת עולם שלא קשורים לשני הקצוות הללו.

כשאנו מרגישים טוב, אנו מתחממים, מתלהבים, מתלהטים. וכך 'שורפים', משאבים נפשיים ורגשיים על הכיף של הרגע; שיהיה יותר מרגש, יותר חזק, יותר גבוה.

וכשאנו מרגישים רע, לוקחים פטיש ביד, והורסים כל חלקה טובה. דרך הפריזמה של ההרגשה הרעה אנו מנתצים כל דבר טוב שיש בנו. בחמת הזעם או תוך השקיעה לאכזה ומפח נפש.

אמנם גם ההתחממות הרגשית וגם ההרס העצמי – לא מאפשרים הייווצרות של אני פרמננטי, אך הנזק הגדול יותר, ו'מחיקת' העצמי המאסיביים ביותר – לא נוצרים בגלל ההתחממות וההאצה הרגשיים, (בשעה שטוב לנו), כמו בגלל ההרס שנוצר בזמן שאנו יורדים על עצמנו, כשרע לנו.

חוסר היכולת לבנות חיים פנימיים נוצר הרבה יותר בגלל המשברים, מאשר בגלל הווליום והקיצוניות של הריגוש שעמו אנו חיים את הרגעים הטובים.

ראשית, כל דבר קטן שמכעיס או מעליב אותנו – מביא אותנו למשבר נפשי. כי את כל יהבנו ומרכז הכובד שלנו שמנו על הרגשה טובה, וכשזו מתערערת, אנו מתנהגים כילד קטן, לוקחים פטיש והורסים. את מי? את עצמנו.

הבעיה היא שלאחר שהמשבר חודר פנימה, מיד הדימוי העצמי צונח והאדם מתחיל להאשים עצמו : 'אתה לא בסדר', 'אתה תמיד עושה את זה', 'אף פעם לא תצליח', 'אתה אפס' וכו'.

ואז הוא לא רק פסיבי, הוא שלילי כלפי עצמו.

כך שרגשות אשם ודימוי עצמי נמוך, הם פועל יוצא של חוסרים ביכולת חסימה של המשבר החיצוני ומניעתו מלהפוך לפנימי.

למעשה, כשהאדם לא פוגש את האחריות האישית שלו כלפי קושי חיצוני, הוא מפתח דימוי עצמי נמוך.


בתחילת החיים, ישנם סיבות למסיבה. ואנו מרגישים טוב הרבה פעמים, בגלל ריגושים חדשים ומהנים. אך ככל שהחיים ממשיכים, מתרבים הקשיים, ואיתם המשברים. לאחר תום השיא של הנעורים, אנו נכנסים למדרון, ושם כל התקדמות מצויה במעלה שהופך לתלול יותר ויותר. וכך אנו פוגשים יותר ויותר קשיים.

הקשיים המתרבים מביאים עמם יותר נקודות שפל מאשר שיאי גל.

וכשבאה נקודת השפל, האדם חסר אונים מולה, אין לו שום יכולת לחסום את גל הרגשות השליליים שמציפים אותו. ואז הוא נכנס למשבר, והמשבר הזה הולך ומתעצם, כי אין לו שום סייג פנימי מפני התעצמות המשבר. זה כמו מפעל ללא אזעקה ומערכות הגנה מפני פורצים. ואחת לכמה זמן נכנסים פורצים בשער הפתוח ולוקחים מכל הבא ליד, שוברים קירות בחיפושיהם אחר כספת נסתרת. ועוזבים את המפעל כשהוא במצב של עיי חורבות.

אנשים מתקשים להכיל את התובנה כי הם פרוצים לכל משבר ומתערערים רבות כתוצאה מכך .

ומכאן שאין דבר רלוונטי יותר לחיינו מאשר התמודדות עם משברים .

האם כולם סובלים ממשברים במהלך החיים באותה המידה? לא, זה עומד ביחס ישיר לעדינות הנפשית של האדם. האדם משול לפרח עדין, שיסבול מפגעי מזג אויר קשים, יותר מאשר יבלית, או צמח בר. כך גם בני האדם; העדינים, יסבלו יותר משברים והנזק הנפשי יהיה יותר מאסיבי. אמנם הם יכולים ליצבור יותר חומרים נפשיים מעודנים, כדי לבנות אני ברמה גבוהה, אך הם יהיו גם אלה, שיסבלו יותר ממשברים וכך בסופו של דבר, יגיעו לאותה דרגה של ריקנות פנימית הנובעת מחוסר קיום פנימי, כמו גסי הרוח.

חלק נכבד מן המשברים נוצר כתוצאה מן המתקפה שסובלים הרגשות שלנו.

הרגשות שלנו כל הזמן מותקפים על ידי עוינות, חוסר התייחסות, נטישה, הולכת שולל, ובוגדנות – מצד אחרים.

אמנם לא כולם קורסים פנימה מול המתקפות הרגשיות, ישנם אנשים תוקפניים שמפנים זאת כלפי התוקף. אך הרוב של בני האדם קורס פנימה לנוכח מתקפה מבחוץ. זה לא חייב להיות רגש לא נעים שמופנה אלינו מצד אדם אחר, זה יכול להיות כל דבר שגורם לנו להרגיש רע: פרויקט שלא עלה יפה. ציפיות מאיתנו שלא התממשו וכו'. הנקודה היא שלרוב בני האדם אין יכולת סבירה לעמוד מול משבר ולא להתמוטט פנימה. המשברים מתרסקים בנו ללא יכולת מצידנו לעצור או למתן אותם. כלומר הנקודה הבסיסית בכל עניין המשברים הוא ביכולת ליצור חוסן הוויתי כנגדם, חוסן זה אינו מבוסס על מנגנוני כוח חיצוניים: רכוש,קשיים,מעמד,יופי, אלא על טיפוח, פיתוח ואימון של מקורות כוח פנימיים. ומקור כוח פנימי אמיתי הוא זה המסוגל לעמוד כנגד משבר ולא לתת לו להכנס פנימה. או שיש לו יכולת לא לתת למשבר שכבר מצליח להכנס פנימה, להתפתח ולתפוס תאוצה בפנים.

כל אדם שרוצה לא לחיות בריקנות פנימית, והחפץ במרכז כובד פנימי ובית לחזור אליו, חייב קודם לכן לבנות תינגודת פנימית כלפי היכולת של הקושי להתפתח ולהפוך למשבר.

אך הבעיה היותר גדולה, אינה כל כך בחוסר המיגון הפנימי כמו בחוסר מודעות להבדל שבין הגורם המשברי ובין חוסר האונים שלו כלפיו. רוב בני האדם רואים את הבעיה בעצם הגורם שיצר את הקושי ולא בהעדר תגובה חוסמת מצידם. רוב בני האדם כלל לא חיים בתחושה שיש שרירים פנימיים אותם הם יכולים להפעיל כלפי המשבר המאיים להתפרץ פנימה. עבורם המשבר הוא הבעיה ולא העדר תגובה פנימית חוסמת.

אפשר להמשיל זאת למדינה ללא צבא, החשופה לפריצה של צבאות או כנופיות הבאות לבזוז, לרצוח ולאנוס. או לגוף אנוש ללא מערכת חיסונית; כל הצטננות ווירוס יכולים להתפתח לממדי מחלה רצינית.

הדבר גם דומה לאדם היושב מול חלון פתוח דרכו זורם אויר מקפיא. הוא סובל את האויר הקר, אך כלל לא מודע לקיום של זכוכית בתחתית החלון, אותה הוא יכול להרים. רוב בני האדם לא מודעים לאפשרות להצמיח שרירים פנימיים שיחסמו את המשבר. הפסיביות הזו שלהם, נתפסת בעיניהם טבעית לחלוטין, והם רואים את מרכז הפעילות ברע או באיום שבא מבחוץ, ולא בחוסר התגובתיות שלהם. לא לוקחים בחשבון את החופש הפעולה הפנימי הקיים בתוכם והיכולת שלהם להגיב מבפנים לקושי המאיים להפוך למשבר.

האדם לא מודע כלל ליכולת שלו להתמודד עם הקושי. הוא חש שמאה אחוז מן המשבר שהוא חווה הוא תוצאה של מה שקרה לו. אך למעשה רק חמישה אחוז מזה הוא הגורם החיצוני, חמישים אחוז מזה הם חוסר היכולת שלו לחסום את הגורם החיצוני בשלב הקדם, ויתר הארבעים וחמישה אחוזים, הם ההזדהות המלאה שלו עם הרגשות הקשים שהוא מפנה כלפי עצמו לאחר שהקושי והבעיה החיצונית חדרו פנימה.


אך הדרך לפגוש או לפתח את האחריות האישית, קשה ביותר. כי האדם צריך להפעיל אנרגיה שאין לו. עם שרירים, או כוח, שאין לו. ושנית עליו להודות בפני עצמו שהמצב המשברי של חייו, והתחושה הקשה שיש לו לגבי עצמו – נובעים פחות מן הקשיים בהם הוא נתקל, כמו מן הפסיביות שלו כלפיהם. וזה הדבר הקשה מכל בתהליך הזה של הצמחת חסינות פנימית כנגד משברים; היכולת להודות בפני עצמך, שתשעים וחמש אחוז מן המצב המשברי הפנימי מקורו לא לא בקשיים שאתה פוגש, אלא בעיקר בחוסר היכולת שלך לחסום את הקשיים מלחדור פנימה.

מכאן שהצמיחה של עוצמה פנימית נובעת מהידוק הפערים בשני מישורים:

1. הפער בין גירוי לתגובה- יצירת מרחב פנימי של עוצמה שאינו מגיב באוטומט לכל גירוי חיצוני שלילי, אלא מבודד גירויים שליליים ומפתח את היכולת לא לתת להם להכנס פנימה.

2. הפער בין הסיפור שיצרנו לעצמנו ובין המפגש עם יכולותינו האמיתיות. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו הוא שהגורם החיצוני הוא שהכניס אותנו למשבר נפשי, ואילו היכולת האמיתית שלנו היא בחסימת הגירוי ובאי הזדהות עמו.

הראיה הנכונה של הקשיים בחיינו היא של קבלתם כעובדה קיימת, מבלי להיות מופתע בכל פעם שהם באים. עלינו להבין כי למעשה החיים בנויים מקשיים, שינויים בלתי צפויים, ואכזבות. החיים לא מבטיחים לנו גן של שושנים, בניגוד למה שהיינו רוצים לחשוב. עלינו לשנות את הגישה שלנו כלפי הקשיים, ולראות אותם לא כהפרה של החוזה של הבריאה עימנו. אלא כבדיקה שהחיים בודקים את החוסן הפנימי שלנו. ואם אין חוסן פנימי הקושי חודר פנימה ואז המערכת שלנו קמה על עצמה.

החיים אינם רולטה, שבה אנשים מסויימים מקבלים תמיד מספרים טובים, ורק אנחנו את המספרים הרעים. החיים הם יותר מכון כושר, שבו כל מה שקורה בא לנסות את חוסננו הפנימי, כדי שנוכל להתחזק מבפנים, בעזרת הכוח המתנגד של הקושי.

וחיים פנימיים, עולם פנימי ואני קבוע – הם מה שהצליח להיבנות בתוכנו לאחר שהצלחנו למנוע מבעד המשברים למחוק ולהרוס את הכל.


למאמר השני בסידרה של עבודה פנימית:

 

——————————————————————————–


גבריאל רעם.

2.5.2006

 

על מתקפות אישיות, משברים והרס עצמי.

 

                                                                                            

קלף המגדל הנופל – בטארוט. קלף מס.16*

בדרך כלל זה רק עניין של זמן עד שנוחת עליך איזה משבר, שבוחן את חוזק הקורות, ואת יציבות החיבורים. ואז משפורץ המשבר -כל המערכת עוברת טלטלה. טלטלה, שלעתים קרובות מאוד הופכת למפולת.ומשם קצרה הדרך עד לקריסת המגדל חייך.

ובכל פעם שהוא מגיע, הוא מגיע מוקדם יותר ותכוף יותר מכפי ששיערנו.

מדהים עד כמה מאחורי החזות הרגילה שלנו מצויה שבירות נוראה, עד כמה קל למוטט אותנו. זו יכולה להיות רוח קלה, מישהו עובר ומתחכך במבנה חייך: מישהו אמר משהו, מישהו ביטל משהו שאמרת, מישהו העדיף אחר על פניך, אחרים הצליחו במקום שכשלת, אנשים שאהבת התכחשו לך, משהו שעשית מטיל עליך כתם, דעת הסביבה עליך השתנתה לרעה, מעמדך לפתע לא כשהיה, הפופולריות שלך דועכת, אהבת מישהי והיא לא החזירה לך אהבה, במקום העבודה אמרו לך שלא מרוצים ממך, מישהו אמר עליך משהו לא מחמיא מאחורי הגב, ועוד ועוד ועוד. כחול על שפת הים.

וכה קל ללכת עם הגל הזה, לתת לו לסחוף אותך בדרכו לקבור תחתיו את כל שבנית מאז הגל האחרון. דרך עיני הסטיגמה המשתוללת הזו בדרכה אל תוך מקדש חייך – הכל נראה לפתע חסר ערך ומרוקן מאיכות ומשמעות. אתמול היית יכול להיות בתחושה שהזהב הפנימי של ישותך קורן ללא מעצור אל העולם. אתה ועצמך הייתם חבוקים בחיבוק אוהד. והיית עם עצמך בשקט בקבלה בגיבוי פנימי והנה שניה אחת אחרי זה, אתה מביט בעצמך מבחוץ בעיניים מנוכרות ומאשימות. כי לפתע זה הגיע, ללא אזהרה מוקדמת, זה בא: 'אתה לא בסדר', ולא משנה מה קרה בחוץ, ומה הטענות כלפיך והאם יש פרופורציה בין ההאשמה ובין עוצמת הכיווץ הפנימי שזה גורם. ברגע שזה מגיע מן העולם אליך – יש לזה רק משמעות אחת: צריך להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית. 2]

מנגנון שמתחיל בדרך כלל בקטן, בפקפוק עצמי. והוא שעושה את ההרס. לא הטענות כלפיך, לא הנטישה שנטש אותך מישהו קרוב, לא פאשלה שעשית, לא הבטחה בה לא עמדת – זה אתה הקם על עצמך להורגך.

זה התרגום שלך לכל אלה, שהופך לכדור דומדום של ההאשמה העצמית: 'אני לא בסדר', וברגע שהבוץ המוטח בך מופנה פנימה – כל היהלומים הפנימיים נקברים תחת ההאשמה הזאת, כלא היו. למעשה לאחר גל ההרס, הם מעולם לא היו, ברור לך שקודם הולכת עצמך שולל. דרך עיני ה'אני לא בסדר', שום דבר לא ניצל.

זה מתחיל בסטיגמה שמתקרבת אליך לאחר הפשאלה, או הפגיעה, ואז ולרוב די בצעד אחד קטן לכיוון קבלת הסטיגמה – ותקרת ה'אני' והכרת הערך העצמית מתמוטטת עלינו.

ההורס עצמו ולא חש שהוא בעצם קם על עצמו, וזאת בעצם-עובדת-הצטרפו לסטיגמה הנושבת מבחוץ. במקום זאת הוא דווקא חש, שהנה עכשיו הוא בודק עצמו דרך המציאות האובייקטיבית. במקום להבין כי הוא פשוט לוקח פטיש ומתחיל להרוס את שולחן המהגוני המעוצב בסלון, את מנורת השולחן שסחב הביתה בדי עמל במעלה המדרגות בקיץ החם, את עציצי הגרניום שגידל ברוב עמל, את כוסיות הזכוכית הקטנות והנוצצות, הכל נשבר – כשאתה בוחן עצמך דרך עיני הטענה שבאה אליך מבחוץ.

וסצנה זו היא בעצם הסצנה הידועה מתוך המשפט של קפקא: מישהו לא ידוע, ה'הם' http://stage.co.il/Stories/155162

– מאשים/מים אותך, במשהו לא ברור, ומיד אתה אשם. 'הם' יודעים, 'הם' צודקים, 'הם' שופטים, ואני 'אשם', תמיד אשם. אין התשלשלות אחרת – בסופו של דבר אם אני בודק עצמי דרך עיני 'ההם', תמיד אני אשם, איך אני יכול להיות צודק, הרי 'הם' זה הרוב, ו'אני' רק לבד, בטח אני מפשל. שוב אני לא שווה, שוב התגלתי במערומי.

ואכן אחת לכמה ימים זה בא: עכור, עוצמתי, דינמי וחסר פשרות – הגל הענק של הפקפוק העצמי, הבדיקה העצמית. וזו לא בדיקה עצמית כלל, זה גזר דין ידוע מראש, שרק מתחזה לבדיקה עצמית, בשם הצדק והאמת כביכול.

ומתי זה מגיע? דווקא ברגעים בהם אנו טובלים באור השלוה או האושר, או הביטחון, או ההישגים, דווקא אז, זה נמצא ממש מרחק נשימה מאיתנו. כל הזמן ותמיד ישנו משהו בחוץ (תמיד בחוץ) שעומד עוד שניה להציג אותנו באור פחות טוב. בהתחלה אנו לא מתמוטטים, המכה עצמה היא באויר, היא אף פעם לא פוגעת בנו, אם אנו לא ממשיכים את המכה פנימה. אבל אז עושים את המעשה הנורא: לוקחים את הסוס הטרויאני פנימה בודקים עצמנו. חושבים שבודקים עצמנו, חושבים שאנו באים בשם אובייקטיביות, אך זו אובייקטיביות של מטען נפץ במשקל עשרות קילוגרמים. זו לא בדיקה זה פרץ אדיר של האשמה עצמית, בעקבותיו מגיעה מעורבות רגשית חזקה; ואז אתה הופך כלוא בבור של שבו מתערבבים, רחמים עצמים, כעס עצמי, פגיעה ועלבון. וברקע כבר ממתין הדכאון, בשקט, הוא יתגלה כשגל ההריסות ישקע מעט. ואז אתה מביט בעצמך והנה הפכת לגוש קטן של סחבה מלוכלכת. אתמול עוד דיברת על הוויות העולם, חתרת למשמעות, לאושר, להכרה, לידידות, לאהבה. עמדת בתוך העולם בתחושה שכל סנטימטר שאתה תופס, אתה ממלא אותו בזכות והיום? מי אתה בכלל? היום אתה קרוב להתנצל על שאתה מטריח אחרים בנוכחותך, במצבך זה גם לא תעיז לטעון ולדרוש כלום, אתה יודע שאתה בועה קטנה וכלומית של כלום.

וכשהכל עובר, גם ההאשמה, גם המעורבות הרגשית וגם הדכאון ואתה יוצא מזה – אתה מביט אחורה במה שהתחיל את כל זה וזה לא נראה כל כך נורא. ואתה חוזר לעצמך ולדימוי העצמי הרגיל שלך, לממדים הרגילים של חיים רגילים. אבל הנזק נעשה, הדימוי העצמי קרס, עתה הוא בגובה דשא. ומבנים שלמים של חיים פנימיים נמחקו. אתה מביט לעצמך, וכלום לא נשאר, צריך לבנות עצמך מן ההתחלה.

אך בניה של דימוי עצמי חיובי, וחיים פנימיים, מתרחשת כה לאט, ואף פעם זה לא יגיע לגובה ולרוחב יציבים מספיק, כי תמיד תבוא המכה הבאה שתהרוס את המעט שהצליח להבנות עד אז. ואז שוב מהתחלה. בשוך תימרות האבק של הקריסה האחורנה.

וחוזר חלילה.


אך זה לא חייב להיות כך, אתה יכול אמנם לתת כתפך לגל העכור הזה ולמוטט את הדימוי העצמי שלך, ולמחוק את חייך הפנימיים, אך מצד שני אתה יכול להפנות לו את הגב. עומד בפרץ, נותן לעצמך גיבוי, מכחיש את המתקפה הזו המאיימת לערער את המבנה של חייך.

אבל צריך כוח אדיר, כדי לעמוד בפרץ, לעמוד מול המכה הזאת, ולא לתת לה להכנס פנימה. להשתריין מול המשבר הבא, ולא להצטרף אליו ובכך להפוך אותו לכדור תותח המופנה כנגד עצמנו. יש קושי עצום דווקא בקטע הזה. להיות מסוגל להפנות להאשמה או לטענה הזאת את הגב, ולעמוד לצד האני השביר שלנו. לגבות אותו, להיות איתו, לא לתת למורך הלב להשתלט. להגיד, 'אחרי הכל ולפני הכל: 'אני בסדר'. http://stage.co.il/Stories/216921

וזה נורא קשה כי ההאשמה בדרך כלל מתחפשת, כאמור, לשליחה של הרוב, של 'ההם'. http://stage.co.il/Stories/155162

ומי אני הקטן, לעמוד מול כולם?

(ואולי על כך נאמר: "אם אין אני לי מי לי"?).


אנשים רבים חיים חיים של גיבוי חיצוני, הצליחו לבלום באופן חיצוני את מכות החברה ויחסי האנוש. והם עושים זאת על ידי: מסכות, משרה, סטאטוס, תואר, מניפולציות, הדחקות, הכחשות, סיפורים מצוצים שהם מאמינים בהם, כוחנות שגורמת לאחרים להעריץ אותם ובכך ליצור מעין חיץ בינם לבין המכות וההאשמות. אך בפנים אורב החשש, וכשזה יעבור יום אחד את כל חומות ההגנה החיצונית ויגיע פנימה, כלום לא ישאר.

וכך בני אדם מתחלקים בגדול, לשלוש חטיבות מבחינת ההתייחסות למשברים אישיים הניחתים עליהם מצד אנשים והחברה:

1. אלה שמתמוטטים עם כל מכה והאשמה. (30%).

2. אלה שלא מתמוטטים כי בנו הגנות חיצוניות, (60%).

3. ואלה שלא מתמוטטים כי יש להם את הגיבוי העצמי. (5%-10%).

הרוב בנו הגנות חיצוניות. פחות אנשים מתמוטטים עם כל משבר. ומיעוט עוד יותר קטן נותן גיבוי לעצמו בעת משבר.

הראשונים מהווים כשלושים אחוז, השניים הם כששים אחוז, והשלישים הם בין עשרה לחמישה אחוז.

הכי קשה זה לתת לעצמך גיבוי פנימי בעת שתחושת הערך העצמית שלך מושמת למבחן על ידי גורם חיצוני.

הכי קשה והכי חשוב. זה להיות לעצמך אח ורע. להיות לעצמך ידיד לעת צרה.


——————————————————————————–

* תאור ומשמעות של קלף מס. 16 בטארוט: המגדל הנופל


Description: A large tower is struck by lightning, flames roar out of its windows and a man and woman are thrown from its heights, toppling to the ground.

Meaning: sudden change, downfall, disruption, disaster

Violent and sudden change resulting in personal loss. This card reversed can also mean imprisonment, either mental and physical. Matters cannot be improved immediately but freedom will come eventually at a cost.

after the Death card and the Devil, The Tower is likely to be the card that causes most fear and constenation. It's hard to find a positive side to this card, however, it tells you that the unexpected shock and upheaval of events will create new opportunities and make you a stronger and wiser person

The Tower represents sudden and sometimes shocking changes in events and can often represent problems or delays relating to your home or the purchasing of home

whether material or emotional upset, this card encourages you to see that such upheavals can force new directions that can be more beneficial

negatively The Tower represents unecessary suffering. You may be falsely accused of something and suffer some form of imprisonment or isolation, or you may be the one causing the shock and change with a rebellious attitude

Divinatory meaning

Upright – Disruption. Conflict. Change. Sudden violent loss. Overthrow of an existing way of life. Major changes. Disruption of well worn routines. Ruin and disturbance. Dramatic upheaval. change of residence or job sometimes both at once. Widespread repercussions of actions. In the end, enlightenment and freedom.


Ill Dignified or Reversed – Negativity. Restriction of desires and imprisonment. Less sever forms of the above. Drastic change that may rob the individual of freedom of expression. Sometimes bankruptcy and imprisonment. more usually imprisonment within a set of circumstances which cannot currently be altered. Sudden changes out of one's control. Less sever forms of the above

 


*

2] ומנגנון ההשמדה העצמית מופעל ברגע זה. ולא מעט אנשים לוקחים נפשי בכפם. כמו מהנדס מעץ, יצחק הרשקוביץ ז"ל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3006923,00.html

 


——————————————————————————–

עוד על משברים וטראומות, מזוית אחרת, במסה הבאה:

http://stage.co.il/Stories/216518