ארכיון תגית: ראיית המציאות

על 'מגיע לי להרגיש טוב' –כתפיסת מציאות.

ההבדל העיקרי בין תפיסת המבוגר ותפיסה הילד את המציאות היא בעיקר בכך שהמבוגר (המבוגר באמת ולא רק אחד שהוא כזה מבחינה כרונולוגית) רואה את המציאות כמות שהיא על כל הצדדים הפחות יפים שלה, בעוד שהילד חי לתפיסתו בגן עדן, הוא מצפה לזה, וכשזה לא מגיע הוא יכול לתפוס התקף זעם או לבכות.

תפיסת העולם הילדותית יוצאת מנקודת הנחה ש"מגיע לי להרגיש טוב". מתוקף זה כל תחושות: "טוב לי" נלקחות כמובן מאליו, וחוויות שליליות נתפסות כקלקול שעוד מעט יחלוף או ישתפר. כל זאת בזמן שהאמת היא שהחיים רצופים משברים, קשיים ומאבקים.

הבעיה היא שתפיסת העולם הילדותית רווחת עד למאוד גם אצל מבוגרים.

אדם שחי את חייו בתפיסה הילדותית – יניח שכל הרע שקרה לו עד כה, הוא מקרי ומעכשיו יהיה הרבה יותר טוב. וגם לאחר שנים של נפילות וקריסות למיניהן – הוא יהיה בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב.  

הוא מסרב לחשוב שיכול להיות רע, הוא שטוף מוח לגבי האמרה:  "חשוב טוב כדי שיהיה טוב", והוא לא מסוגל להכיר בכך שקיימת מציאות חיצונית שפועלת עליו ומכתיבה את מה שקורה לו – קשיים, אכזבות, כישלונות, חולי ומוות – כל אלה לא קיימים לתפיסתו. ובעיקר אינו מסוגל לתפוס ולהסכין עם כך שהממוצע של הלא טוב של חייו עד כה-  יכול להיות אותו דבר גם בעתיד, ועוד פחות הוא מסוגל לתפוס, שכנראה יהיה יותר גרוע: פרידות, נטישות, מחלות, תאונות, זקנה ומוות. (בדרך כלל הטוב יחסית שייך לאדם הצעיר, ולאדם הזקן שכילה כבר את עטיפת הסוכר מעל לחייו, מחכים אירועים פחות מלבבים….).

כשאדם, החי על פי תפיסת העולם הילדותית – נפגע רגשית, הוא מרגיש שנעשה לו עוול, שהעולם לא היה הגון אתו, ועל כן הוא שובר את הכלים ומרסק את הכול – יחסים בין אישיים ואת עצמו. ונכנס למה שניתן לכנות בשם 'מעורבות רגשית', שהיא השתוללות שלו עם הפגיעה הרגשית, כמו ילד קטן שמישהו עיצבן אותו ואז הוא הורס את כל החפצים בחדר בו הוא נמצא.  נראה שעבורו זה לא משנה מי היה הפוגע, הוא חווה את זה כאילו העולם פגע בו. 

ולכן אין אפשרות לאדם כזה לקבל פגיעה רגשית מתוך קור רוח יחסי. הפגיעה הרגשית נתפסת על ידו כסוג של 'הפרת חוזה', ואז או שהוא הורס מערכות יחסים, או שהוא הורס את עצמו, יוצא נגד עצמו בהאשמה ובטינה. נכנס למעין מערבולת של הלקאה עצמית, ששורפת כמויות עצומות של אנרגיה ומוחקת כל תוואי שהוא של תפיסת חיים בוגרת שאולי הוא הצליח לפתח בדי עמל מאד הפגישה הרגשית הקודמת. ושוב, ההשתוללות הרגשית הזו מתרחשת כביטוי למורת רוחו שהנה הוא נפגע שוב באופן רגשי, למרות שחשב שכל הפגיעות הרגשיות מאחוריו. וזה לא יקרה לו יותר. אף אחד לא מצפה שתהיה לו עוד פגיעה רגשית ולו אחת, בחייו. המחשבה על כך לא הולכת בקנה אחד הם התפיסה הילדותית של החיים, שמשמעה: מגיע לי לחיות טוב. כלומר תפיסת החיים הזו היא לא תפיסת מקסימום, היא תפיסת מינימום. כלומר קודם כל מגיע לי להרגיש טוב ולא להיות קורבן לפגיעה רגשית', קודם כל. ברגע שזה קורה שוב, הכול נתפס כמקולקל, כי כילד מפונק הוא קודם כל דורש שיהיו לו חיים טובים, בלי מפלות ובלי פגיעות רגשיות. דרישת מינימום. וברגע שזה קורה הוא יוצא בהתקפת זעם ותסכול מטורפים, והורס את כל שנקרא בדרכו. אם האדם מוחצן ו/או אגרסיבי, הוא יהרוס מערכות יחסים או את הזולת בקשר הזוגי, ואם הוא מופנם ו/או רגרסיבי, הוא יפנה להרוס את עצמו.

מה שמעניין כאן הוא שזה קרב שהוכרע. והקרב הוא לא גבי המציאות בה אנו חיים (איזה מציאות תנצח: המציאות ההוליוודית או המציאות האקסיסטנציאלית) אלא קרב על התודעה. קרב לגבי איזה תפיסה שולטת בתת תודעה (תשעה העשיריות השקועות מתחת למים) שלנו. התפיסה שמנצחת בנוק אאוט זו התפיסה ההוליוודית הוורודה.

ומה שמדהים כאן זו הטוטליות שבה היא מולכת. היא לא נותנת שום אפשרות ולו מצומצמת לתפיסה הנגדית, שהיא התפיסה האקזיסטנציאלית (או בקיצוניות: תפיסת חוק מרפי). והתפיסה השולטת הינה טוטלית לא רק בחוסר מתן אפשרות לתפיסה הנגדית, אלא גם בנפיצות שלה בקרב האוכלוסייה. אין כמעט אדם שזו לא התפיסה השלטת בתוכו, דרכה הוא רואה ומשקיף על חייו, בעיקר חייו העתידיים.

ביחס הפוך לשליטתה הטוטלית והעמוקה על הפסיכולוגיה של האדם, מצויה המודעות שלו לגביה. אין לאדם מושג ולו הקלוש ביותר, שהתפיסה הוורודה בכלל קיימת בו וקל בחומר לא לגבי שליטתה המוחלטת לגבי איך הוא תופס את חייו ואת העולם בו הוא חי.

וכך אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזו תפיסת העולם שלו. ולא משנה כמה פעמים התפיסה הזו מכזיבה ומראה שהמציאות שהוא פוגש היא לא רק רחוקה מתפיסה ההוליוודית, אלא אפשר להגיד שהיא אפילו בקצה השני.

האדם 'הוורוד' יכול אולי להשלים עם עברו המאכזב, אך הוא לא יתפשר לגבי ההווה ובעיקר לגבי העתיד.  למשל הוא יכול לפגוש אדם מסוים שרודה בו ופוגע בו רגשית שוב ושוב עשרות פעמים, ועדיין לקראת הפגישה הבאה היא יגיע מלא משוכנעות שהנה הולכת להיות פגישה נהדרת. וצריך להדגיש: זה לא שהוא מייחל או מקווה לזה, הוא משוכנע שהפעם האיש הנורא הזה יחבק וייתן לו רק חום ואהבה.

התפיסה הוורודה היא מעין 'נחום תקום'. ויכולים לעבור חיים שלמים מלאי מפלות, כישלונות אכזבות והיפגעויות רגשיות – והאדם כבר בן 80 ועדיין התפיסה שלו היא הוליוודית והוא מלא ציפייה להוליווד שעוד תגיע. 

(כאן המקום להכניס הסתייגות, לא כולם נשלטים על ידי הציפיה המתוקה הזו, יש כאלה שהפגיעות הרגשיות שברו אותם נפשית ורגשית והם נפלו למצב של דיכאון קיומי ואישי, אך אין כמעט בני אדם שחיים חיים רגילים מתוך התפיסה האקסיסטנציאלית. מתפקדים כרגיל ובתוכם התפיסה השולטת היא תפיסה המציאות כמות שהיא: אקזיסטנציאלית).

וזה מעניין. שוב, הוא לא מצפה לזה, הוא מאמין שכאלה יהיו חייו, יותר מזה, הוא חי בתחושה ש"מגיע לי להרגיש טוב". זו מעין הבטחה לילד הקטן מצד הוריו. רק שהילד הזה ממשיך ב"מגיע לי שיהיה לי טוב" גם כשהוא התבגר, וזה שולט בתפיסת עולמו של המבוגר. עד עכשיו מה שהיה לא נחשב, 'מרגע הזה והלאה הכול יהיה יותר מבסדר'.

ומה שקורה לאדם כשהוא פוגש : מפלה, עלבון, הפסד או פגיעה רגשית – זו נפילה איומה מבחינה רגשית. כי זו קריסה מגובה של אלפי מטרים לרצפת המציאות הקשה. וצריך להבין שאלפי המטרים הללו מורכבים רק ב10% מהגובה הרב. כ90% מזה זה מפח הנפש, האכזבה על כך ששוב שיקרו לו, שוב הוליכו אותו שולל, המציאות הכזיבה. וזו לא אכזבה כמו של אדם שהימר הימור שלא צלח והוא הפסיד הרבה כסף, או של אדם  שחתם על חוזה לדירה, שילם את הכסף ומצא עצמו לבסוף בלי כסף ובלי דירה, רוב מפחי הנפש הגדולים מורכבים בעיקר מ'שבירת הכלים' של הילד הזועם שמנתץ את רגשותיו בלהט האכזבה. כך שהנזק שהוא גורם לעצמו הוא רק בעשרה אחוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית, או הכישלון, ורוב הנזק וההרס ברגשותיו נובע מן המעורבות הרגשית העזה שהוא חווה בגלל הפגיעה הרגשית.

ואין קשר בין מה שהאדם חושב ובטוח לגבי מה שיקרה לו (הוליווד ורק הוליווד) ובין החיים שהוא פוגש ופגש עד כה. הוא יכול להגיע לפגישה עם אדם שתמיד מאכיל אותו מרורים ותמיד פוגע בו רגשית בצורה הקשה ביותר, ועדיין הוא לא משער כלל שהפגישה הזו תהיה כמו כל עשרות הפגישות שהיו אתו. שהפגישה הזו תהיה מפלה ותביא לא כאב רגשי רב.

זו תפיסה שחוזרת תמיד בגמישות מפליאה, לאחר כל פגיעה רגשית, לאותה המשוכנעות שהחיים הם ויהיו, מלאי התגשמות של רוב השאיפות. ועכשיו הכל יהיה טוב. חייב להיות. אין מצב שהם לא יהיו כאלה.

צריך להבין משהו לגבי התפיסה של המציאות, החיים והעתיד – להבדיל מרגש, מחשבה או נטיית לב, או אפילו מבנה אישיות – תפיסה המציאות והחיים היא כה דקה ואוורירית עד שהיא בלתי מורגשת כלל, כמו אנרגיה שחודרת את האדם, אנרגיה של אמ אר איי, או צילום סי טי, וחודרת עד לתאים הכי קטנים. והתפיסה שלנו את המציאות אכן חודרת למבנים הסאב אטומיים, מחלחלת לכל המרקם הקוואנטי, ומעוותת את ראייתו וקליטתו את המציאות על ידי תפיסה שהיא גם לא מורגשת וגם חודרת לנימים הכי דקות של נפשו והווייתו.

וכך השליטה הטריטוריאלית של התפיסה ההוליוודית היא מוחלטת כפי שהיא בלתי מודעת.  

 

 **

גבריאל רעם, 6.1.14