ארכיון תגית: רגשות בוגרים

התבגרות ובגרות רגשית.

"הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

"הכול נעשה ברור וגלוי".

סנגצאן, הסין הסין מינג

 

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                  אלכסנדר

*  *   *

כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך כנראה שלא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.

חלק א':
אמא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר, עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.

הבעיה הראשונה היא שהאמא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות הילד על מנת להרגיע ולפתור את חוסר הבטחון הרגשי שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו שמשתמש ברגשות שלו, מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה וסובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיבית המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). הילד הופך לנקודת האיזון, ואז מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה הוא עולם נורא ואיום שבו הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את רגשותיו כיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.

אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב הקיים בתחום הרגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו שמסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.

 

חלק ב':
אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.
ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הם מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.
הרגשות לא נועדו כלל ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל ישירות להוויה.
הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.
כך ברוחניות וכך גם בין בני אדם.
וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר: כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.
הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – היא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.
רגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם – כבתולין של אישה, או להבדיל – כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים רגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.
ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגש. אנשים מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה רגשית, ואינטראקציה רגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרים. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק רגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקב הרוחני מסתתר עשיו הרגשי.
בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר, לאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורא לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.
עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלא מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.
האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטגרלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.
אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת. נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו, יהפוך האדם לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז יהפוך האדם באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם אנושי, אלא אגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים, האדם נעשה לא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

לאנשים יש דיבוק, יש להם ישות שחיה שם, ישות- שאם אצטרך לתת לה את התיאור הפלסטי- היא כמו שמן צמיגי, כמו גריז שנכנס לתוך כל המיסבים הכי עדינים ועוטף את הכל במין עטיפה משומנת כזו. דוגמה נוספת, זה שרשור, ושהשרשור המגעיל הזה מככב באחד הספרים של האיסיים, (* THE GOSPEL OF THE ESSENES בהוצאת C.W.DANIEL CO 1976. עמ' 115-116) שם ישנה דוגמה נפלאה, מסופר שם שישו דיבר עם חולים שהתחננו בפניו למזור ובא אדם אחד שסבל במיוחד, ישו בא לאותו חולה ושם חלב עזים חמוץ מול פיו – לאחר שכבר צם במשך 40 יום. בסופו של דבר, בגלל כנראה ריח החלב החמוץ, השרשור המורעב יצא החוצה (ישו קורא לו השטן). ומה שאני אומר בעצם הוא שהשטן של אנשים זה האמוציות שלהם, זה השרשור של האמוציות בתוככי ההוויה שלהם, האוכל את האוכל שלהם, ומשמין בשעה שהם מורעבים, כך שכאשר אנשים מדברים אל אחר, הם בעצם אינם מדברים אליו כלל, מי ששומע ומגיב זה השרשור האמוציונלי, הם מדברים לזולת אבל הזולת הוא באופן בסיסי דמות מסרט מצויר, הוא לא אמיתי, ובתוכו יש את השרשור הענק הזה של הרגש אשר מנהל הכל, אוכל הכל ולאדם אין חיים.

                                                                                    בגרות רגשית
 

הרוחניות כרגשות בתחפושת…

 

כפי שנכתב כאן קודם, (חינוך  לרגשות) הרי שרוב בני האדם גדלים כרונולוגית ומתבגרים גופנית, אך לא ריגשית. רבים נותרים באותה רמת התפתחות רגשית כשל ילד בן חמש. ולא זו בלבד אלא שהרגשות גדלים ותופחים, ובגיל יותר בוגר הם יכולים להיות יותר חזקים מן האדם עצמו. הוא נראה בוגר ושכלי אך בתוכו שוכנים הרגשות כמו שרשור ענקי שבעצם ממלא את כל חלל החיים.
והדבר הנורא מכל הוא שזה אומר שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה רבה – בעצם מאוכלס ע"י השרשור הפרה-היסטורי הזה של האמוציות, וזה נורא.
עד שלא נפטרים, או מתעלים, את  השרשור, את הדמון הזה, המפלצת הילדותית הזו –  אי אפשר לדעת כלום על הפוטנציאל הנפשי והרוחני של האדם.
האדם יכול לחשוב כי זה המימד הרוחני שבו –  שאוהב שירה, הגות, סיפרות או מיסטיקה – אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…
ורק כאשר מצליחים להוציא את הרודנות האינפנטילית של האמוציות אל מחוץ לתמונה, רק אז אפשר למדוד את עוצמת ומהות הפוטנציאל הנפשי והרוחני.  
עם זאת מן הראוי להגיד כי  אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה, בנפשיות, ברוחניות ובדברים דתיים –  נעים לשם מתוך משהו אמיתי, מתוך דחף רוחני אותנטי – כנראה.
אך עדיין השאלה היא עד כמה הדחף הרוחני הזה מכיל בתוכו 'חומרים זרים', דהיינו, חומרי רגש שמתחפשים לחומרים דתיים או רוחניים.
הבעיה היא שהערבוב הזה של הרוחניות והשאריות האמוציונלית מתקופת הילדות יוצר בלבול: איזה אחוז מן הדחף הרוחני או היצירתי הוא בגלל פוטנציאל רוחני או יצירתי אמיתי, ואיזה אחוז בגלל רגשות שמחפשים מוצא וזה המוצא שמצאו?
אז אחד מן הדברים שאדם שמצוי בדרך להגשמה עצמית רוחנית, או מימוש הפוטנציאל היצירתי הרוחני שבו –  צריך ואמור לעשות, הוא להפריד בין הבעיות הרגשיות (שרשור הרגש האינפנטילי) ובין הפוטנציאל הנפשי והרוחני האמיתי. הבה ונניח, ברמה התיאורטית, שהוא מצליח לעשות זאת, כמה פסולת רגשית הוא 'יוציא החוצה' וכמה רוחניות נטו תישאר לו? ובכן ניתן אולי למצוא – כי לאחר שמפרידים החוצה את הסיגים והפסולת הרגשיים –  מוצאים שהם היוו כ- 95% מהכל והאדם נשאר רק 5% של רוח ונפש.
וכך לאחר ששמים את הצרכים הרגשיים בפרופורציה –  מגלים שבסך הכל, כל שאותו אדם  רצה, היה להיות (ויכול היה להיות) זה מנהל בניה או פוליטיקאי ושהוא בכלל לא רוצה רוחניות ובמקום הבלבול הרגשי (שהתחלף לפנטזיה רוחנית) מגלים רוב המחפשים הרוחניים כי כל שבעצם רצו באמת זה לנהל חיים של זעיר בורגני… 
דהיינו, לאחר תום הסערה הרגשית של הנעורים המבולבלים (שיכולים להימשך עד גיל שלושים, שלושים וחמש) אנו עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף הרוחני הבוסרי של הנעורים וזה לא זוהר כל כך כפי שזה היה נראה מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.
אך מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך והאחר להגשים את עצמך. אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך זה להיות סנדלר וזה הפוטנציאל שלך אז מה העניין בלהיות רוחני, זה יכול להיות איזה שהוא רעיון שמישהו שתל בך שמפרנס פנטזיה אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי איתך, הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו.
אדם יכול באמת רק לרצות להגשים את מה שחי בו באמת (פוטנציאלית), ואין הוא אמור לרצות שום דבר אחר כי זה לא יהיה אמיתי. כלומר: משאית לא יכולה לרצות להיות אבוקדו, או אפילו לא מכונית פרטית, קודם כל היא צריכה לדעת שהיא משאית, ואז פשוט להיות את מה שהיא יודעת שהיא.
הפרדת רמת הרגש מן הרמה הרוחנית היא אחד מן הצעדים הראשונים שיש לעשות בדרך רוחנית כלשהי. תהליך זה הוא תהליך אלכימי. שם (באלכימיה) מדברים על כך שכדי להגיע למצב של זהב טהור (רוחניות צרופה) יש להפריד את המתכות הפשוטות (רגש אינפנטילי) מן הזהב (רוחניות צרופה).
זה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות ומה שעושה מתכת פשוטה לכזו, זה כל הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה.
מדובר על כך שהרגשות ישוחררו מן ההילה המזויפת, הכביכול אצילה שהסתפחה להם ואז הם יכולים להיות הם עצמם. עד כמה שזה נראה לא מעודן. מה שמשחרר את הרוחניות שנותרה להתמסר להגשמת עצמה. אך צריך להתכונן לכך שכל שנותר מבחינה רוחנית זה 0.5% בעוד שהרגשות הבסיסיים שנותרו, שזה: הצורך לאהוב, הצורך למצוא ביטחון רגשי, כעס, חרדה, וכו' הם הרוב המוחץ. רבים מעדיפים, באופן תת הכרתי לחשוב שרוב האנרגיות שלהם הם רוחניות ולא מוכנים לבדק בית רגשי שיגלה שבעצם בתוך תוכם אינם שונים מן האנשים 'הפחות רוחניים' שנמצאים סביבם.
אך לאחר שגילו זאת והשלימו עם כך שברמת הבסיס הם פחות ברמה של מלאך ממה שפינטזו, הם יכולים לקחת את האחוז הרוחני הנותר ולהצמיח אותו להיכן שהוא באמת יכול להגיע. דבר שלא יכלו לעשות כל עוד פינטזו שהם יותר רוחניים ממה שהם, ושהם כבר שם (בגלל העוצמה הרגשית שנכנסה לעניין) בשעה שאלה היו סך הכל הרגשות שנתנו את ההרגשה של רוחניות גאולה ומפותחת.