ארכיון תגית: רגשות

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

האמת והרגשות, חיבור מסוכן.

 פיסיקה עוסקת באמת אודות חלקיקים, היסטוריה באמת אודות העבר, אסטרונומיה באמת אודות הכוכבים והיקום. ספרות אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, מדוללת על ידי המוזר והמעניין שעשוי להתרחש לאדם בחייו.

ופילוסופיה – במהותה האונטולוגית, אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, באופן נייטרלי, מרוכז ותמציתי.

ומהי האמת? אמת היא המניע הראשוני והכוח המרכזי בקיום של כל דבר, מן המיקרוקוסמוס הקטן ביותר ועד המקרוקוסמוס הגדול ביותר.

אך יש כאן בעיה; כי מה שעושה ברכה במצב צבירה אחד בתוכנו, גורם לאסון במידה והוא דר במצב צבירה אחר.

אז כיצד ניתן לעסוק במשהו ברמה אחת (תודעה) מבלי שזה יגיע לרמות האחרות (רגש למשל). אמת פילוסופית ברגשות יכולה להכניס אותם למשבר עמוק ואפילו לדיכאון קשה. וזאת מכיון שהרגשות נעים על ציר שבין מהנה ללא מהנה. ואמת ברובה הגדול אינה נעימה לרגשות, אבל היא מזון בריא לתודעה.

אנו רואים איך זה מתרחש ברמה הפיסיולוגית; אויר צריך לזרום דרך הריאות, אבל אסור לו להיכנס למחזור הדם. כי שם יגרום לנזק. (לכן מוציאים את האוויר מן המזרק לפני שמזריקים תרופה כלשהי לורידים, די בבועית קטנה של אויר במחזור הדם, כדי לגרום להתקף לב, או שבץ מוחין. הסוד הוא ההפרדה, כיצד לעסוק באמת באופן נייטרלי, מבלי שזה יזלוג לרגשות.

וזו אכן בעיה, כי בזמן שהאדם קולט אמת בתודעה – גם הרגשות שלו, שם, קולטים את זה.

ואכן התודעה נועדה לעסוק באמיתות, וככל שהיא עוסקת יותר באמיתות, כך היא מתחזקת.

ואילו הרגשות אמורים לעסוק בהנאה, וככל שהם עוסקים בזה יותר, הם מתחזקים.

וכדי למנוע מן הרגשות את שיכול להכניס אותן למשבר, צריך אם כן לפתח שליטה עצמית פנימית. איזהו גיבור הכובש את יצרו… ואיזהו גיבור חכם, המצליח להפריד את יצרו או רגשותיו – ממחשבותיו… ולהיפך.

החוכמה היא לדעת את האמת הקשה בתודעה, ולהתעלם ממנה ברגשות.

להפריד את החיים האישיים עם כל הסערות בכוס תה שהן כל הזמן מכילות, מן האמת ולעגן את האמת רק בתודעה, מבלי שתהיה לה איזושהי נגיעה בחיים האישיים של האדם העוסק באמת, או הלומד אותה וכו'. כי אז נוצרת זליגה שמפילה את הנפש למשבר.

אל לתודעה ולרגשות או לתודעה ולחיים הפסיכולוגיים של האדם – מלהיפגש.

האדם העוסק באמת חייב להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו במידה כזו, שאם הוא מחליט, רגשותיו נותרים קרים, גם אם הוא עוסק בדברים מאוד פרובוקטיביים מבחינת הרגשות, עליהם לא לזוע או לנוע. זה בעיקר עניין של אימון פנימי. אילוף הרגשות לבל יתרגשו, או בכלל  יושפעו ממחשבה כלשהי. כמו כלב שהורגל לא לקפוץ על השולחן על מנת לחטוף ביס. גם אם הוא מדיף ריח משגע וזה מונח לו ממש מתחת לאף.

כך שהתודעה חייבת להיות נפרדת ואז ורק אז צריך להיות מותר לה לעסוק באמת.

כשעוסקים באמת יש להיות זהירים ולא לתת לרגשות לעסוק באמת. אלא לנקוט בעקרון חשוב לכל מנהל מערכת: הפרד ומשול.

האמת היא חומר דלק משובח עבור רכב התודעה, בעזרתו היא נדלקת או רוכשת לעצמה כנפיים.

אך אותה אמת, הפוגשת את חייו הקטנים של האדם, מכניסה אותם לייאוש עמוק.


אז במה צריכים לעסוק הרגשות והחיים האישיים של האדם?

עליהם לעסוק באושר ובו בלבד. למצוא את המיזוג הנכון בין הנאה ומשמעות, שביחד מרכיבים את האושר. ועליהם לעסוק רק ברגשות חיוביים, ולעשות צום מוחלט לגבי רגשות שליליים כגון:רוגז, חרדה, עלבון. נטירת טינה, ייאוש, ושליליות מכל סוג שהוא. עליהן לאכלס כל הזמן רק רגשות טובים וחיוביים, ולהימנע מרגשות שליליים.

האתגר הגדול בעבודה עצמית לקראת פיתוח, או הקצת התודעה, הוא ביכולת לרסן את הרגשות ולתת להם להיות רק במסגרת מגבלות שמטיל עליהם האדם עצמו. האסון לרגשות זה: אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוק, ריגוש יתר, וללכת עם הריגוש עד לקצה. הרגשות הן כמו סוס אציל, שאם אינו מציית למושכות, לרסן ולשוט, יכול לרסק את הכרכרה, או להשליך את הרוכב לתהום.

מילוי הרגשות רק ברגשות חיוביים, של תמיכה, אמפטיה, נדיבות, וכו', מבריא אותם ומחזק אותם. ויחד עם חיפוש אחר רגשות חיוביים ולהשאיר אותם כמה שיותר זמן, על האדם לשמור על רגשותיו פן יגררו לאיכסון רגשות שליליים. ריסון וניתוב הרגשות נכון ויפה לכל אדם, ובמיוחד למי שחפץ לעסוק באמת אודות הקיום האנושי. כי האמת אודות הקיום האנושי היא די פסימית.

ופסימיות אם היא מחלחלת לרגשות, עלולה לזרוק אותם למשבר ואף לדיכאון.

דוגמא לשליטה רגשית בעת עיסוק באמת. נגיד שנערה לומדת על מצב הנשים בחברה שלנו, שהוא עדיין עגום למדי. עליה לא לחסוך ולא לצנזר מפני עצמה  את העובדות הקשות. אך מצד שני היא צריכה במשך כל הזמן הזה, להיות קשובה פנימה, פן יצוצו רגשות שליליים, של רוגז, או עלבון כלפי גברים, או בכלל.

וכך, האדם העוסק באמת, במיוחד לאדם העוסק באמת, חשובה היכולת לשמור את רגשותיו קרים ולא לתת לאמיתות הללו להכניס שמץ של רגשות שליליים. רגשות שליליים מרעילים את המערכת, בשעה שרגשות חיוביים מבריאים ומחזקים אותם.

וזה אומר שלא רק שליטה פנימית ברגשות חשובה, אלא גם במי אנו מקיפים עצמנו? באנשים חמוצים, מרירים ורואי שחורות? או באנשים מלאי שמחת חיים ותקווה. כי כפי שייאוש מרעיל את הרגשות, תקווה היא המזון האציל בעזרתו הרגשות משתבחים ומתחזקים.

גבריאל רעם, 9.3.12

עבודה פנימית, על הרגשות.

 


א. אילוף רגשי


"אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף…
בני-האדם שכחו אמת זו, אולם עליך לזכור את הדבר תמיד.
כי לעולם ערב אדם לשלומו של זה אותו שהוא מאלפו".
מתוך הנסיך הקטן
***
עולם הרגשות מורכב מתוכן וצורה. לשון אחר; תוכן ריגשי והדרך בה אנו מביעים אותה
אך הרגשות לא באים ישר עם צורה, הם בעיקר גושים משתוללים של תוכן….  למוצק יש צורה, לנוזל וגז – אין. אם העוצמה שלהם חזקה, הם ירצו להמשיך ולהסתער עם הגעש הפנימי לכל הכיוונים ולהשאר אמורפיים. יש להתוות צורה לתוכן הריגשי. עד שהוא מקבל צורה.
הרחבה במאמר : ''לתת צורה לרגש''.
הרגש בורח לנו, הוא לא בשליטתנו. עד שלא נשים  להן (לרגשות)  גבול, הן  ישלטו עלינו ולא אנו נשלוט בהם .
יש מלחמה תמידית בין הצורה לתוכן. הצורה רוצה להקפיא את התוכן ולשלוט עליו, וכך להגיע למצב של חוסר חיים. ואילו התוכן רוצה לנפץ את הצורה ולחיות ללא חשבון  ובעיקר: להתפרע.
ורגשות ללא שליטה משתלטים לנו על החיים.  הרגשות מצויים במצב של כלב לא מאולף. הוא יפריע לנו בחיים, יקפוץ על שולחן מלא אוכל, יעשה צרכיו במקומות נקייט, יגנוב את תשומת לב, באמצע שיחה חשובה. יכרסם דברים יקרים. כל שהוא רוצה זה שעשוע ופורקן. וזה בדיוק מה שהרגשות שלנו רוצים ועושים. וכמו שעושים לכלב, כך צריך לעשות לרגשות: לשים גבולות ולאלף. האילוף אינו נגד הרגשות או הכלב, אלא מאפשר להן לתפקד בצורה קונסטרוקטיבית, ולא כאוטית.
רגשות הן יצורים חזקים וגסים. ובהשוואה לתדרים שבאים מן הנפש, הם פראיים. עובדים בדרך כלל, בלחץ ובדציבלים גבוהים. ואילו יצירי הנפש דווקא נעשים עוצמתיים ככל שהם יותר עדינים ומאופקים.  הנפש היא כמו צמחים עדינים בגינה, ואילו הרגשות הן כמו גדר שיחים, אם לא גוזמים את הגדר של הרגשות  הם ישתלטו על כל חלקה טובה  ויחסמו ו'יסתירו' את הנפש. לכן צריך לשים גבולות לרגשות .
מילת המפתח באילוף הרגשות – מתינות .
רגשות צריכים לפעום בתוכנו  ב"טורים" נמוכים . ואז הם עובדים באופן  הטוב ביותר. וכך הם עובדים לאורך זמן ולא מבלים את ה"מנוע"  ולא מפריעים  לנו לחוות את החיים – מבפנים.  ברגע שהטורים של  הרגשות  עולים לרמות גבוהות ,  זה קובר למעשה את כל היכולת שלנו לפתח מבפנים הקשבה לנפש, ולדעת מה קורה בתוכנו, וגם לא לפתח אישיות בוגרת, כי ברגע שהעצמיות מתחילה ללהתפתח, היא מתפתחת רק עד לפעם הבאה שהכלבים המשתוללים של הרגשות פורצים החוצה, עם הגירוי הקטן ביותר, ומשמידים את הנטע הרך של העצמיות שהצליח להתפתח עד אז.
בדימוי אחר, זה כמו מנוע ש"שואג " יותר מדי חזק.
מבחינה מסוימת זו גם הדינמיקה בין הורים למתבגרים: המתבגרים נסחפים בכוח הרגשות הסוערים שלהם. ואילו ההורים רואים  את זה,  והם חוששים שהם עשויים להתרסק כל רגע על סלעי המציאות הבלתי מתפשרת והם מנסים ללמד את המתבגר לשים גבול לרגשותיו המתפרצים וחסרי הרסן. אך המתבגר רואה זאת כנסיון להגביל את ההבעה הראשונית של חייו הפנימיים. אך צריך להבין: רגשות סוערים ומתפרצים, הם בדיוק לא החיים הפנימיים, הם היבלית שמכסה אותם. אך מצד שני, הורה דומיננטי מדי, ומתבגר חלש מדי, יכולים להביא למצב שלהחנקת הדינמיקה והחיוניות הפנימית של הרגשות, ולהביא למצב של אדם שרגשותייו במצב של מוות קליני, ואז בעם הוא כמו נחל עם ערוץ חרב.
ולא רק מתבגרים, הרבה אנשים חושבים בטעות  שהרגשות זה החיים (אם אתה לא מרגיש אתה לא חי ). אך רגשות למעשה גונבים מאתנו את חוויות  החיים .  הם מתפרצים פנימה  , כמו  כלבים  ענקיים ולא מאולפים וגונבים לנו את האוכל מהשולחן.. רגשות, במקור,  זו אנרגיה  בסיסית בעזרתה אנו חוויות את החיים ברמות היותר נמוכות  ברמות הבסיסיות והפרימיטיביות של  החיים .(ברמות היותר גבוהות זו הנפש, אם מאפשרים אותה…)
רק כשהרגשות שלנו  שקטים – אנו יכולים לחוות את החיים במלוא עוצמתם . את  הרמות היותר גבוהות ניתן לחוות דרך  הנפש והתודעה.
ולכן כל מה שנעשה  מבחינה רגשית צריך להיות מתון ורגוע.
מיתון הרגשות יתאפשר ע"י פיתוח  "צופה "  בתוכנו , מעין קול פנימי שבא להזהיר ולהתריע בפנינו  כאשר הטורים הרגשיים מתחממים ו'שואגים' מעבר למידה, שמעבר לה, נתחיל לאבד שליטה . (מעורבות רגשית והתחממות ריגשית )
אז מה הצופה בעצם אמור לעשות כאן?
ובכן, קודם כל, כאמור, להשגיח שהרגשות לא מתחממים ומתפרעים. לשמור אותם על טורים נמוכים. אבל גם כשזה מתחיל לצאת משליטה, יש מה לעשות: ישנם  4 שלבים, שעבורם ישנם מגוון תרגילים שיסייעו לנו להחזיר את השליטה לעצמנו ולא ללכת לאיבוד.
שלב א': ברגע שמזהים גירוי שיכול לגרום לנו להעלות את הטורים הריגשיים שלנו,להציב, כמה שיותר מוקדם, (בדמיון מודרך )   קיר כחול חוסם הבולם הגירוי מפני כניסה פנימה.
שלב ב': , ברגע שזה חודר פנימה, ליזרוק את הפקעת (זה עדיין פקעת בשלב זה), מעבר לכתף ואחורה אל מאחורי הגב..
שלב ג':  זה כבר בשלב שההתפרעות הריגשית מתחילה להתרחב בגוף ובמחשבות, כאן יש לדחוף את הרגשות השליליים, למטה,  דרך הרגליים ומשם לאדמה.
שלב ד':  כאן הרגשות המשתוללים, כבר כבשו את כל המערכת והגיעו לראש. קרב הבלימה נכשל ועכשיו יש להלחם בתוך השטח הכבוש. במצב של געש והתפרעות ריגשית, יש מעין ספירלה ששואבת את האדם לתוכה, ומזינה את עצמה. יש לחרוג מזה לספירלה שפויה, ועל ן יש לדמיין תמונה נגדית, או לחזור על משפט נגדי, כמו במנטרה. לא לתת לספירלה לצבור כוח, וברגע שזה מתחיל מיד לדמיין תמונה, זה יכול  להיות כל דבר, שדה דגן, פנים של אדם אהוב. והמנטרה, כל משפט שיש לו כוח חיובי. שני אלה באים ליצור משקל נגד לכוח הפראי של ההתנחשלות והסחף של הרגשות.
צריך להבין הרגשות הן חומר דליק ביותר, כל דבר יכול להדליק אותן, אבל ברגע שהן נדלקות, הנשמה שלנו נשרפת. אלינו למנוע מן הזיק לגרום לבעירה ריגשית.
דבר נוסף שניתן לעשות בשלב ארבע, הוא לדמיין גשם כחול שבא מעננים כחולים, ושוטף ומרגיע את הבעירה הריגשית. ,


ב. התבוננות  ברגשות
רוב בני האדם בד"כ לא מתבוננים ברגשות שלהם, אלא נותנים להם להציף אותם . במקום לתת  לרגשות חופש להתפרע ולחמוס לנו את החיים, יש להתבונן בהם, להפיק מהם  תובנה מסוימת ולכן צריך  להתבונן  ולנסות להבין מה קורה  לנו.
בד"כ  אנו לא מתייחסים כך לרגשות אלא מסתפקים ב"אני מרגיש טוב" או "לא מרגיש טוב."
צריך לחבר אינטליגנציה לרגשות . רגשות הן חומר גלם בעזרתו התודעה יכולה לקבל מיפוי והבנה עצמית. למשל אם אישה תשאל עצמה: "האם אני חשה כעס ברגע מסוים-  מה זה אומר? למה אני מרגישה כך ? למה דווקא  עכשיו"? 
בדרך כלל יש לרגשות אינטרס ניסתר לא לגלות את מה שבאמת מתחוללל בהן. ויש הרבה הדחקה והסוואה במישור זה. כי ההבנה של מה באמת קורה לנו ריגשית יכולה להביל הרבה תיסכול.
אבל אוסר לוותר, ברגע שמרגישים באי נוחות ריגשית הקלה ביותר, יש לעצור ולהתבונן – יכול להיות שמשהו יותר גדול מסווה את עצמו .
אם אדם  לא יודע  באיזה מצב הוא נמצא מבחינה רגשית – בדרך כלל זה יכול להוות סימן לכך שהוא  במעורבות רגשית , כי המסווה הטוב ביותר  של מעורבות רגשית   הוא – העירפול. 

ההתבוננות ברגשות  גם יוצרת מרחק מהרגשות . והמרחק מאפשר לנו לא  להזדהות עימם, לא להיכנס למעורבות רגשית  .
במקום להיות יצרנים של אינטליגנציה ריגשית, אנחנו משמשים כצרכנים של הרגשות ומקבלים אותם  כתוצר מוגמר . אנחנו פסיביים ביחס לרגשות ורואים את הרגשות כמשהו אקטיבי . אם נלמד להיות אקטיביים כלפי הרגשות מבחינה של האינטליגציה שלנו  – נוכל להיות פחות קורבן של חיי הרגש שלנו.  ההתבוננות ברגשות , הניסיון  להבין מה  נכנס לתוכנו פנימה ,מה מתרחש בתוכנו, מה מתבשל עכשיו בתוכנו –  מאפשר לנו לא להיות סבילים לגביהם

.למשל לאחר שיחה עם אדם מסוים יש לשאול:
מה מתחולל בי ברגע הזה ?מה  השיחה הזו עושה לי ? לנסות לזהות את הרגש שבא תוך כדי השיחה . ולאחר השיחה יש לשאול – עם איזה הרגשה אני יוצאת מהשיחה הזו ?.  התנהלות כזו תמנע מצב שבו  הרגשות יכולים פתאום להופיע כמו משום מקום, להפתיע ולהציף אותנו בלי שתהיה לנו כל שליטה על כך .  לכן , עלינו ללמוד לפתח בתוכנו , את דמות ה"צופה"  המתבונן ברגשות שלנו ומדווח לנו אודות מה שקורה שם. לא יכול להיות שהמשאב החשוב ביותר לאדם מבחינה של החיוניות שלו, יהיה ללא בקרה, מעין גידול פרא שמשתלט לנו על חייים, מבלי שאנו יודעים או מסגלים לעשות משהו לגבי זה.
כאשר אנו מבינים ויודעים מה גרם לנו להרגיש כך או אחרת , אנחנו יותר מחוסנים מההתקפה של הרגשות עלינו , והופכים פחות קורבן לה . אנשים שלא מתבוננים  ברגשות ,"מופגזים" על ידי רגשותיהם  ללא הרף  ואפילו לא יודעים מאיפה זה נוחת עליהם .

ההתבוננות עוזרת לנו להבין את האקולוגיה הרגשית שבה הדברים קורים  ואז יש להם פחות השפעה  שלילית עלינו. התודעה יכולה למתן את הטירניות הרגשית בחיים שלנו .
ככל שנפתח את היכולת להתבונן ברגשות שלנו  ולאתר כמה  שיותר מוקדם מה קורה בתוכנו , תהיה  לנו יותר שליטה על מה שקורה בחיינו. 

————-


גבריאל רעם, 9.10.2006

 

על קוטביות רגשית

                                                                                                אמוציות בשליטה.
 

חלק א': רמת הקיום
כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הרגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הרגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.
כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.
'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.
על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.
כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.
עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
ושני הרגשות ביניהם אנו מטלטלים רוב הזמן, הם רגשות של הנאה וכאב. או הנאה וסבל.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם:
מי אתה ברמת ההוויה שלך, מהי הישות שלך. האם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?

חלק ב': רמה הגותית (תודעתית):
כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב 'קוטב הטוב'. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. וכו'. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד ולבסוף יתפרקו.
בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכול לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו: מה קרה? אז הוא עונה: אני חייב כסף למנהל הבנק. היא מצלצלת באמצע הלילה למנהל הבנק ואומרת לו: הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, בעלה אומר לה: מה עשית?
והיא עונה לו: פתרתי את הבעיה, עכשיו זה בעיה שלו, הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק. הנקודה היא שברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו – מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה הפסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה, הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא אעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.
זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות עם זה. אדם אחר לא יכול לחיות עם זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריע לך.
עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.
הם ריקים. אחת הסיבות שאדם מתרוקן היא שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולת להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה, אלה החיים. המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מטען חשמלי הוא מטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמה הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי, למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום כשאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים: שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית  ממספר הניגודים ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור.
כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותנת לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי  ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.
כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.
רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא  אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי. 
אי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא הרמה שבהגיעו אליה יש לו יכולת להפרות את עצמו.
 

חסימות רגשיות.

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.
ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט בו דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם הוא נמצא בתהליך של  צמיחה, או של ניוון?
לשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.
ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?
אם נמשיך את ההקבלה הזו בין הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?
או שמא הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?
התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.
והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, דהיינו, המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…
אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- היא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.
ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?

חלק ב':
הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צינור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.
עפ"י תיאוריה זו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת. אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל"הידלק" בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…
התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצוואר.
באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצוואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.
צומת האגן חסומה בעיקר ע"י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצוואר חסומה בד"כ ע"י בעיות רגשיות.
כשהצומת הרגשית נחסמת – מצביע הדבר על הדחקות רגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות, הדבר מתבטא באחת משתי התנהגויות קוטביות: אימפולסיביות או עצלות. (או התנדנדות בין שניהם לסירוגין).
כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח כך שהחשיבה הופכת לרציונלית, קרה, חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם; הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).
במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצוואר, האמוציות נמצאות ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים: הדחקה רגשית והתפרעות רגשית. שתי סטיות אלו נגרמות בד"כ כלל ע"י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, רגשי נחיתות ועוד (ובהיותן רגשות חוסמים הם שוקעים כלפי המרכז וכלפי מטה, זאת בהשוואה לזרימת האנרגיה הסדירה שהיא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).
האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי. אך ככל שהן עולות מעלה – לכיוון הראש- הן למעשה "מתבגרות"… צוברות ניסיון. הצוואר הוא המקום בו האמוציות 'צריכות' לוותר… על החלק הגולמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה'תושבים' של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור
"סידרת חינוך" אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.
כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשירים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתפקוד צריכים להיות ללא דופי) – כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.
אך בינתיים הותרנו את הרגשות שלפני הצוואר, במצב גלמי, פרימיטיבי ואינפנטילי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) כך גם הרגשות ש'נתקעו' לפני הצוואר…
(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.
צומת הרגש מובילה לבגרות רגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה. צומת זו היא כמו בחינות בגרות בבית הספר; כי כפי שבחינת בגרות מובילה לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החופשיים – כך המעבר דרך צומת הצוואר יוביל לבגרות רגשית  וליכולת תפקוד בעולם המציאות.
וכאן אמורה להישאל שאלה קשה: אז איך מטפלים בחסימה הרגשית? איך מונעים אותה?
איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצוואר?
ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר. או בז'רגון הפסיכולוגי – הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).
(רק שכאן האדם מחנך, או חונך, את עצמו).
הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! – לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.
מי שלא יודע להגיד 'לא' לרגשותיו, או לדחות סיפוק רגשי, לא יעבור בשער זה.
זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.
הגישה האימהית לעומת זאת, מציעה את גזר העידוד: לשדר אמפטיה, ולתמוך – בקושי, בכאב, בבדידות, בסבל, בחוסר המשמעות.
שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.
ובצומת הרגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.
מטרת החינוך הרגשי – להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר ע"י המרות האינפנטילית ועל ידי הפרימיטיביות של חיי האגו שלו. שהרי  אגו הרוצה כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד"כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חוסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.
כך שאילוף רגשי עצמי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הרגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטיבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.
אילוף רגשי נכון, אמור להביא לבשלות ולבגרות רגשית., עד לקטע זה האדם הוא בעצם קרבן לחוסר האיזון וחוסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.
בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. במצב כזה  ברוב המקרים יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).
האחד ייתפס ע"י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.

לסיכום:
הצומת האמוציונלית היא פרוזדור, ואסור לחסום אותו. כי זה ימנע כל  אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.
דהיינו: חוסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושתי סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.

——————————————————–
*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות).


——————————————————
הערות:
– הרחבה נוספת של הכתוב כאן, בפרק ח'  ניתן למצוא בסיפרי: "משמעותן של תנוחות הגוף, מסרים מבפנים", הוצאת ניסן, 1996(אזל).
– הרחבה של נושא ה'גיזום הרגשי' שהוזכר כאן, מצוי במסה הבאה: ''הדמונים של הרגש''

רגשות וחינוך.

העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות ושולי החברה, נטו לתת לו דרור.

א. דומיננטיות רגשית (בחינוך וכלפי העצמי)
העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות, ושולי החברה נטו לתת לו דרור. מחלוקת נוספת קיימת בין הדור הצעיר למבוגר; הראשון נוטה לתת דרור יתר לרגשותיו, בעוד שדור ההורים נוזף בצעירים על החופש המופרז (לדעתם) שהם מאפשרים לרגשותיהם.
ולא רק בין ממסד (דתי או לא) ובין יחידים, או בין הורים לילדים – קיימים חילוקי דעות ביחס למידת החופש שיש לאפשר לרגשות –  ישנם גם הבדלים תרבותיים ביחס לכך. למשל ישנן ארצות בהן נהוג לתת חופש רב לעולם הרגש (איטלקים, ברזילאים), וזאת לעומת עמים שמדכאים את הרגשות (אנגלים, יפנים). והשאלה שיכולה להישאל ביחס לכך היא: מה אחראי לכך שקבוצה מסוימת, תרבות מסוימת, או אדם מסוים ייטו לכיוון של דיכוי רגשי בעוד שאחרים ייטו לכיוון של פנטזיה רגשית? ההסבר הבולט לכך ברמה התרבותית הוא השמש (הרבה שמש באיטליה –  הרבה חופש רגשי וכו'). כלומר השמש לא רק כמשפיעה על חום הגוף אלא גם על חום הרגשות. השמש כמלהיטה ומשחררת של הרגשות.
אין ספק כי חברה זו שלנו היא בעד דיכוי רגשי, הדחקה של רגשות, לבישה של מסכה חברתית מעליהם. אנו עסוקים יותר בלהסתיר את רגשותינו מאשר לגלותם. משפחה וידידים אמורים להיות מעין גטאות או שמורות טבע של  אהבה וחופש לרגשות המוצנעים שלנו. אך בדרך כלל הדיכוי הוא כה עמוק, שאם אכן הרגשות מקבלים ביטוי בתא המשפחתי, אז זה יוצא שם או בצורה קיצונית של שיכרון חושים (אהבה ומין) או בצורה של התפרצויות כעס.
התרבות גם מבדילה בין נשים לגברים באשר לחופש הבעה של רגשות; גברים מורשים להביע רגשות קשים.
עד כאן באשר לתרבויות, מדינות, גילאים וכו', אך מה לגבי האינדיבידואל? ומה באשר להבדלים בין בני אדם בנדון? ובכן ישנם כאלה שכל הזמן רוצים לחגוג, לשמוח לשתות וכו' ואחרים המסתגרים ובעיקר נותנים דרור לשכלם, על חשבון רגשותיהם.
ואכן ישנם אנשים שנותנים דרור לרגשותיהם וישנם אנשים יותר מאופקים ומרוסנים מבחינה רגשית. אך יש אנשים שגם זה לא יספק אותם ("למה ולמה, רבות עוד שאל" מתוך: "אודי חמודי"), והם רוצים לדעת מה מעצב מבנה רגשי סגור ומה מעצב מבנה רגשי נוטה כלפי חוץ. ובכן חלק מזה הוא מן הסתם תורשה, אך חלק הוא כנראה השפעה סביבתית. כלומר של ההורים. ואכן אחד ההסברים למוחצנות או מופנמות רגשית טמון בהשפעה הפסיכולוגית  שיש לנוכחות דומיננטית של אחד מן ההורים. המדובר על הסבר שגורס כי לאנשים שמדכאים את רגשותיהם, הייתה השפעת אב חזקה בעוד שאנשים שנותנים לרגשותיהם לגדול פרא – הם אנשים שיש להם השפעת אם חזקה. (וזאת אולי כי גברים באופן כללי נוטים למשטר את הרגש בעוד שנשים נותנות לו יותר דרור? גברים מתעלים את הרגש לכיוון של יוזמה ועשייה. בעוד שנשים רוצות להתענג עליהם, להתחלק עמם ולתת להם להיות?).
על כל פנים, בכל משפחה האדם החזק והמשפיע על הילדים הוא או האב או האם. אם ההורה החזק הוא האם –  תהא ההשפעה החזקה חופש רגשי. אם ההורה החזק הוא האב – תהא ההשפעה על הילדים ריסון רגשי.
בשני המקרים; חופש רגשי מופרז ודיכוי רגשי מופרז, הם מצב לא טוב. והקוטביות הזו נגרמת כאשר אחד ההורים דומיננטי במיוחד, או הרבה יותר מן ההורה השני.
כך או כך, דומיננטיות היא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בחינוך.
ובכלל, דומיננטיות היא  גרועה ביותר.
בכל גישה של השפעה (בין אם בחינוך, או ביחס לעצמי, או בכל דבר אחר) בלי סבלנות, אפשור ומתן מרחב לתעיה, טעיה וכו' אין אפשרות לפוטנציאל לגדול! מרווח הנשימה הזה לרוב לא ניתן בגלל אותה דומיננטיות של ההורים על הילדים. דומיננטיות שמצד אחד 'תוקעת' את הפוטנציאל הרגשי של הילד ומצד שני מזיזה אותו לקטבים, או לקוטב שבו יאלצו להיות מצליחנים (השפעת אב ודיכוי רגשי), או לקוטב שבו יאלצו להיות מפסידנים (השפעת אם וחופש פרוע לעולם הרגש). אדם בוגר מבחינה אמוציונלית הוא אדם שנמצא בקו האמצע, מפני שהוא שולט גם במקל וגם בגזר. הוא שם גבולות אבל אינו כופה אותם ומצד שני הוא אינו מאפשר התפרצות פרועה של אמוציות. הנקודה היא: שכדי להיות בוגר רגשית צריך ליצור שביל זהב. ואם לחזור לתחום החינוך, הרי שכשילד מבלגן את הדירה, ניתן לבוא אליו בשתי גישות, שתיהן לא תגרומנה לו לצמוח מבחינה רגשית: האחת תהיה לתת לילד לצייר בבלאגן, כפי שיש בהרבה בתים, וזה אומר גדילה אמוציונלית ללא בקרה וזה אומר שהכל אצלו פרוץ ופתוח, מצד שני ההורה יכול לבוא ולצעוק עליו, להרביץ לו ולזרוק את הכל לסל ולהראות לו שהוא ילד נורא ואיום כאשר הוא עושה את זה.
אבל כדי לעודד צמיחה לקראת בגרות רגשית – צריך לבוא לילד ולאמר לו: "בבקשה תסדר את הבלאגן" , והוא יאמר:  "לא", ושוב: "בבקשה תסדר את הבלאגן", והוא יאמר: "לא",  ושוב: "תסדר את הבלאגן"!- וללכת, ואם זה לא יסודר אז לחזור שוב ולאמר זאת שוב מבלי להרפות גם אם זה יום יומיים ואז אם אין שינוי אפשר לאמר – "אני לא זז מפה עד שאתה מסדר את הבלאגן"!! אבל צריך מאוד להזהר, שלא להיות דומיננטי על מנת לא לדכא ולסרס לו את הרגשות. ואותו הדבר באשר לרגשותינו שלנו, כאשר אנחנו מפשלים –  לא להרוס לעצמנו את הצורה, לא להתנפל על עצמנו ללא בקרה ולשפוט את עצמנו כאפסים מוחלטים, אלא לתת צ'אנס ומרווח לצמיחה רגשית –  הרחק ומעל הסיטואציה הנוכחית.
ואכן,כדי לצמוח רגשית צריך לנקוט בגישה של אסרטיביות אמוציונלית, כלומר: לא כזו ששורפת והורסת ולא כזו שנותנת לכל לקרות בלי חשבון, כי אז זה לא חופש רגשי, זו  הפקרות אמוציונלית.

ב. אינפנטיליות ובגרות רגשית – בחינוך ילדים
כשילד משתולל רגשית על כך שהוא לא מקבל את הסוכריה וקורע את הווילון או רוקע ברגליים, הוא עושה זאת  מכיוון  שאין לו שום יכולת לרסן את רגשותיו. וזה קורה כי הטבע תיכנת את התינוק והילד כך, שאם לא יתעקש, לא יקבל דברים שעבורו הם שאלה של חיים או מוות. מפני שאם התינוק לא יקבל את החלב ברגע מסוים הוא יכול למות ועל כן יש לו אינסטינקט כה חזק, כי האגו שלו מחובר להישרדות. אבל אם האגו לא מרוסן בגיל מבוגר יותר- כי אז הוא גדל פרא. ואדם החפץ בבגרות רגשית צריך לא לאפשר לעצמו להגיע למצב של מעורבות רגשית כזו שמשתקת כל פעילות רגשית אחרת.
ומה בעצם  ההבדל בין ילד שאומר 'אני רוצה את הסוכריה הזו' ולא מקבל אותה, ונכנס להיסטריה נוראה ובין אדם מבוגר (כרונולוגית)- שאומר: "אני רוצה את הבחורה הזו". והיא אומרת: "לא, אני לא מעוניינת"?
ובכן, אם הוא יהיה אינפנטיל ברמה האמוציונלית הוא יעשה דבר דומה לזה שעשה התינוק. אך אדם בוגר- רגשית יאמר OK וימשיך. יגיד לעצמו שזה לא סוף העולם וינסה עם מישהי אחרת, הוא ינסה וינסה עד שיגיע למישהי אחרת. אבל מתירי הרסן האמוציונלי, מרגישים שאם לא יקבלו את הסיפוק שלהם מיידית, כאן ועכשיו, העולם מגיע לסוף, וכאן אחד השורשים העמוקים והעבים של אינפנטיליות רגשית.
אבל בדיוק כאן חשוב להדגיש כי בגרות רגשית אינה עניין של החלטה. זה כלל לא תלוי בנו; כפי ששתיל צעיר של ברוש לא יכול להחליט שהוא לא מתכופף ברוח, קודם כל הוא צריך לעבור תהליך, ואם לא יפנו ויוציאו את היבלית והאבנים –  הוא לא יוכל להיות בוגר. זה עניין של תהליך.
ואכן, אחד הדברים הנוראים ביותר שמתרחשים בקוטב של התפרעות רגשית, זה אי היכולת לדחות סיפוק – "אני כרגע רוצה לדבר על הנושא הזה". או: "מה פתאום, מה הוא מרשה לעצמו"? דהיינו: "אני ילד מפונק שרגיל לקבל כל מה שאני רוצה ואם אני לא מקבל, אני מייד הורס את כל העולם", ובמשך שנים חינכנו את האמוציות שלנו להתנהג ככה.
באופן כללי הגישה אצל הבוגר רגשית – כלפי כולם, היא כזו שמתייחסת לכולם כאילו הם הולכים לבטל לנו פגישות. ולמה כך? כי אצל אדם שצמח מבחינה רגשית קיימת תחושה ברורה ש: 'אף אחד לא חייב לי כלום'. האגו כבר לא במרכז העניינים, ואז הקטבים לא מושכים לקצוות ואפשר לנתב את הרגש בקלות כלפי מטרה רצויה ולא להיות קורבן של הרגש הילדותי המתפרע.
אולם האדם שרק מתנהג כמבוגר רגשית –  אך בתוכו ממשיך להתפרע הילד האגואיסטי – עדיין לא מודע מודעות גלובלית לגבי מה שרגש אינפנטילי מעולל לו, והוא סובל ומספר לעצמו סיפורים שונים למה זה קורה ובכל פעם מחדש, נכנס למעורבות רגשית חזקה. מעורבות רגשית זו, דומה להתנהגות הילד שאינו מקבל את השוקולד, ומתפרע, בשעה שהוא לוקח כמובן מאליו שבכלל מישהו (הוריו) דואג לו שיקבל אוכל, שלא לדבר על שוקולד.
ברגע שההיסטריה הרגשית מתרחשת –  הבוגר רגשית שם מחסום בינו לבין הטריגר ופשוט עוצר. זה בדיוק כמו התלקחות, כמו שריפה. מה עושים כדי שלא תגיע ליערות אחרים? מבינים שמה שנשרף עד עכשיו נשרף, אבל מעכשיו לא להגדיל בשום אופן את הנזק. אולם הבעיה הגדולה היא שברגע שזה קורה לבני אדם אינפנטילים רגשית –  הם מרגישים שהנזק כבר נעשה ואז לא אכפת להם להרוס את הכל ופה הנזק האמיתי. אבל האמת היא שמה שקרה עד כאן הוא זניח כי זה עדיין בחוץ, עדיין לא חדר לעולם הרגש. הנזק האמיתי מתרחש כשזה מצליח לחדור פנימה, ואז זו שריפה פנימית וזה באמת גרוע. הבוגר רגשית מצליח לרסן את מידת ההתפרעות הפנימית של האמוציות!.
בדרך כלל אנשים אומרים לעצמם שהנזק  הרגשי הוא נורא והוא נעשה ומה שהיה עכשיו הוא מינימליסטי, אך האמת היא שהנזק הנורא באמת יתרחש אם האדם ייעשה מעורב רגשית בפגיעה הרגשית שהוא נפגע. כללית: במצב של אמוציות המצויות במצב בוגר  -הניטרול נעשה לאחר הפגיעה הריגשית הראשונית ולפני שזה מצליח לחדור פנימה, לעולם הרגש.
האדם הבוגר רגשית כל הזמן  ער, כל הזמן על המשמר, מוכן למתקפה האמוציונלית הבאה. הוא חי בתחושה שכל רגע תבוא התקפה אמוציונלית והוא מוכן לזה בראש.
מה שהבוגר רגשית מבין הוא שכל מה שהעולם תמיד יעשה לו זה שהוא יגרום לו לפצע לדימום פנימי באמוציות – תמיד, והוא צריך לצפות לזה ולהיות תמיד מוכן לזה.
בעוד שהאינפנטיל רגשית בכל פעם נכנס להלם כשמישהו פוגע בו רגשית ואז ההלם והעלבון, הם שגורמים לדימום הרגשי האמיתי, אל הפגיעה הרגשית עצמה.
מענין שהתרבות החברתית (השולטת – דרך מסרים לא פורמלים ודרך קונוונציות הקיימות בממסד) אינה עוסקת בהתבגרות רגשית. כך שאדם העובר דרך מערכת החינוך המקובלת יכול לעשות זאת כשרגשותיו נותרים בגיל חמש בערך. יש היום חינוך מיני, חינוך שכלי אך אין חינוך רגשי; איך לטפל ברגשות אחרים וברגשותינו. היום גילו את זה וזה נקרא: אינטליגנציה רגשית, ופתאום ברור שהזנחנו חלק מאוד חשוב, אך המודעות למשהו לא בהכרח מביאה לשינוי. כי כל החברה הזו מבוססת על הדחקה רגשית ופיתוח של חשיבה אינטלקטואלית על חשבון בגרות רגשית.
מה שהתרבות המערבית מחנכת אותנו לגבי הרגש הוא – (במיוחד לגבי הגברים), לא להרשות לעצמנו להרגיש דברים מסוימים לעומק, מה שמביא למחסום רגשי ביננו ובין הרגשות שלנו. (דרך אגב זה מה שהאב הדומיננטי עושה לילדיו ואכן הנורמות התרבותיות שלנו הן יותר גבריות מאשר נשיות), לדכא את הרגש אומר לתת לאמוציות להמשיך ולדמם בפנים, אולם האדם מנתק את המודעות שלו מהם, כלומר זה מתרחש אולם האדם לא מודע לזה. ובכלל דיכוי זה כשמשטר אחד מדכא עם אחר ואז העם סובל, העם בבעיה אולם השלטון לא נותן לעם הזה להביע את התסכול ואפשר לזהות דיכוי בד"כ ע"י חוסר מקום להבעה של מה שבאמת מרגישים בפנים ובד"כ כשזה לא מסתדר או לא מוסכם עם מציאות חברתית חיצונית כלשהי).
הממסד החברתי די שבע רצון אם אדם מצליח לדכא את הרגש שלו, והישועה אם כן לחיי הרגש המדוכאים שלנו זה פשוט לא לתת לצמחי הפרא הרגשיים, ליבלית האמוציונלית – בכלל מקום לצמוח ולהתפשט מפני שבדיכוי זה צומח קצת אולי, אולם אין לזה ליבלוב מעל רמה מסויימת ואז ברמת המודעות הרגילה והיומיומית זה כאילו לא קיים. אולם מתחת לקרחון זה קיים מאוד, אבל המודעות השגורה רוצה להאמין "שמה שאיני יודע לגביו אינו קיים", כלומר לשמור כל הזמן שזה לא יגיע למצב של מהפכה, בזמן שהאדם הבוגר רגשית  עושה טיפול שורש ומשרש את היבלית, אבל לשם כך יש צורך לפתח מודעות ולשם כך צריך לקבל את הילד שבפנים, על כל הפיחות בדימוי העצמי שזה מביא עימו.
להיות בוגר רגשית – זה בידיעה שאם תרשה לעצמך את ההתפרעות האמוציונלית הפנימית, היבלית הזו תחנוק את כל הצמחים היפים והנפלאים (הפוטנציאל הנפשי) שאתה מגדל בגן: דהיינו אתה לא תצליח להיות יצירתי, לא תצליח להיות רוחני, אתה לא תצליח לקיים יחסים עם בני אדם, כי בכל רגע שיהיה זרע הכי קטן של יבלית (התפרעות רגשית) הוא ייקלט, יצמח ויחנוק את כל הצמחים שלך.
וישנה הדוגמה היפה הזו של גורדייף, משל המרכבה, ושוב: האדם משול למרכבה וזה בעצם הגוף הפיזי שלו, יש את הסוסים שזה האמוציות, יש את הרכב שהוא החשיבה וישנו האדון שהוא רמת התודעה:, הנוכחות של העצמי, של האני – היצר, הדם – יכול להיות נקודת החיבור של הסוסים למרכבה: החלק המוטורי של הסוסים האוטומטי שלהם.
והוא אומר שהמרכבה בדרך כלל חלודה בגלל טיפול לא נכון, אוכל לא נכון, חוסר התעמלות וכו'. הסוסים: האמוציות, מושכים את המרכבה לאן שהם רוצים, יש להם גירויים משלהם והם מושכים את המרכבה לצידי הדרך והולכים לגאיות ומוצאים אספסת שהם אוכלים וכלל לא נשמעים לרכב. כלומר חסר חיבור חזק בין הסוסים למרכבה, בין היצר לבין הרגש, וזה יקרה על ידי גאולתם מן השלב האינפנטילי, שאז כל אחד לעצמו.
הבוגר, זה בעל התודעה הערה, מפעיל מקל וגזר, הוא יודע להיות קשה ולהיות רך, ז"א לשים גבולות מצד אחד ומצד שני לתת את הגזר. לרסן את הרגשות המתפרעים, זה המקל, זה האספקט הזכרי של האב, ההשתוללות ברמת הרגשות  מתרחשת בגלל אי הפעלת  האספקט של האב שלא אומר לרגשות: "שבו בשקט" אולם ישנו פה גם האספקט של האם: לתת אהבה ללא תנאי לרגשות, לקבל את עצמך, כפי שאתה לתת לעצמך חום לאהוב את עצמך, לאהוב את הילד הקטן וזה קטע מאוד חשוב –  הקטע החשוב ביותר. אין אפשרות לשתקמות חיי הרגש ולצמיחה אורגנית של הרגשות ללא האספקט האמהי.
בכלל, האם כל הזמן שם, האב חוזר מהעבודה ומפעם לפעם צריך להחזיר דברים למסלול הישר, אולם נתינת חום, הקבלה של הילד האהוב בתוכך זה האספקט של האם.
האדם הבוגר רגשית לא נותן תהודה כזו עצומה לפגיעה רגשית, הוא לא שם – כמו הילד –  את האמוציות שלו במרכז היקום. הנק' אינה אם הפגיעה הרגשית בבוגר צודקת או לא, הנק' היא: שאף אחד לא חייב לבוגר רגשית מבחינה אמוציונלית וזו הגישה הבוגרת היחידה כלפי האמוציות. אך הבעיה היא שהאינפנטיל הרגשי חושב שמישהי\ו מעוניינ\ת בו\ה, כי הוא\היא  חשוב לה\ו וזה פשוט לא כך. ועד שלא נגדל  ונצמח רגשית  – נחיה בתחושה שחייבים לנו התחשבות ברגשותינו הפגיעים. זו היא בעצם מציאות והבנה כואבים ביותר, שהקיום האמוציונלי שלך, מלבד אמא ואבא (ובעצם גם לא להם), אינו חשוב לאף אחד. עד שלא נהיה מסוגלים לחיות עם זה – לא נהיה בוגרים רגשית.
כללית – הקלות שבה אנו מוטלים למעורבות רגשית היא אינדיקציה לכך שהרגשות והאגו נמצאים בקשר סימביוטי שלילי. התשלובת בין שניהם היא נוסחה בדוקה להתלקחות מהירה ובעירה חזקה של מעורבות רגשית. האגו של תינוק לעומת זאת אינו כל כך חזק, אולם אם ניקח אגו של אדם בן 34, שהוא בעל עוצמות מאוד חזקות – בהרבה מאוד מובנים – ונחבר לו רגשות אינפנטיליים של ילד, נקבל בלאגן נוראי, וככל שהאגו יותר חזק והרגשות יותר אינפנטילים – האדם פחות מודע לקשר שביניהם וההתפרצות תהיה גדולה יותר ביחס לאגו.
"איזהו גיבור הכובש את יצרו". הבוגר רגשית – כובש את יצרו, לא מדחיק או מדכא – שזה יחסית קל ושכיח, אלא מסלק את הסיגים שהיו טובים בילדות אך חוסמים בבגרות. כדי שהרגשות יגדלו ויתחזקו.
עם זאת יש הבדל בין דיכוי לבין ריסון; בריסון לא נותנים להשתוללות הרגשית להגיע למימדים מפלצתיים! אם זה כבר מגיע למימדים מפלצתיים אז לתת להם  לפחות הבעה, הדבר הנורא מכל שאפשר לעשות זה לתת להם להשתולל בפנים אבל להתנהג – כלפי חוץ – כאילו הכל בפנים שקט. וזה המצב של המסכה החברתית השכיחה, שדרכה – כולם מרמים את כולם, כאילו אצלם הכל שקט ומרוסן מבחינה רגשית.
ואז מתחת למסכה, זה משתולל ביתר שאת והורס כל חלקה טובה.
לא מדובר פה בביטוי חיצוני כמו ללכת ולירות במישהו ברחוב בגלל זה. ההשתוללות הרגשית – בחברה המתורבתת שלנו היא בפנים. 
אפשר לדכא את זה, אבל לעיתים רחוקות זה ממש דיכוי של הרגש עצמו, בדרך כלל זה באמת רק דיכוי של אמצעי ההבעה החיצוני, ואז כאמור – זה ממשיך להשתולל בפנים.  ובמצב זה, כל שזה אומר הוא שהאדם רק  מנתק את הקשר המודע בינו ובין רגשותיו המשתוללים, זה הכל. וזה שורף את הקשר עם התת  מודע…
הבוגר רגשית מודע ליבלית של ההתפרעות הרגשית והוא לא מאפשר לה להיות ועם זאת -כאמור- הוא רק חוסם את התפרעות היבלית אבל לא את הקשר עם רגשותיו. וזה ההבדל בין בגרות לילדות; הילד עדיין מלא יבלית כי רגשותיו עדיין לא התפתחו –  האדם המבוגר, לעומת זאת, חייב להיות מסוגל להפריד בין רגש אותנטי ובין פינוק והתרת רסן רגשית.
אי אפשר לשפוט את רמת ההדגש של הרגשות אצל בן אדם, עד שהוא לא עקר את היבלית האינפנטילית, מן הרגשות שלו. כי כל רגש המצוי עדיין במצב גולמי, פרא ולא מעובד – נדמה כמשהו אדיר. כמו ילד קטן שכשהוא נמצא במשפחה שלו –  ההורים לא יכולים לדבר. הוא משתלט על השיחה. כלומר אי אפשר לשפוט משהו פראי. אחרי שהילד עובר תהליך של צמיחה רגשית ומגיע לגיל 20 – ניתן לראות  עד כמה הוא דומיננטי ושתלטן. בגיל 5 אי אפשר, הוא עדיין לא עבר תהליך של עיבוד.
זה רק טבעי שהאמוציות  ישדדו הכל. הם דיקטטורים, הם עוצמתיים מאוד וכאשר הם שם זו עוצמה אדירה אולם  ברובה זו עדיין עוצמה של ילד קטן שאינו יודע דבר מלבד האגו שלו ורצונותיו.


 

רגש, הפרזיט הגדול.

חלק א': המכאניות של הרגש


אולי קשה לתפוס את זה, אבל רגש הוא לעיתים קרובות הפרזיט שבא במקום החיים. החיים זה הנפש, משהו שבוער בפנים, שהוא לא קשור לאגו,  למשהו שעושה טוב או לא.
הרגש הוא מכאני. החיים הם דינאמיקה. רגש הוא משהו מאוד מכאני, גירוי => תגובה רגשית.
בשלב של מכאניקה יש רק: "אני מרגיש טוב", "אני מרגיש לא טוב". "אני מאושר", "אני מדוכא". "טוב לי", "רע לי". ואלה הם שני הקטבים שרוב האנשים מעבירים את רוב ימיהם ביניהם. הם נמלטים מלהרגיש רע  ורוצים להרגיש על הכיפאק. זה לא עוזר להם במיוחד; רוב הזמן הם בכל זאת, מרגישים לא טוב. וככל שהשנים עוברות הם יכולים אפילו להרגיש  עוד יותר לא טוב.

ניתן חלק את החיי אדם לארבע רמות (מגורדייף):
1. תולעת, (שינה מלאה, פיסית)
2. כבשה, (שינה חלקית, ערנות ישנונית, שינה של התודעה).
3. אדם, (ערנות חלקית, ערנות לעצמך)
4. מלאך. (ערנות מלאה, ערנות לעולם).
לחיות ברמה המכאנית של הרגש זה לחיות ברמת הכבשה. היא הולכת להיכן שעושה לה טוב, ומתרחקת ממה שעושה לה רע. אין לה מטרה שיכולה לגבור על מה שעושה לה רע או טוב. מטרה יש רק לאדם (אמיתי, ממומש). זה שחי ברמה שלוש.
אדם ברמה שלוש –  הרגשות שלו כבר לא שולטים בו. הרגשות שלו לא דומינאנטיים יותר מהחיים שלו, יש לו קודם כל חיים, ואם  הוא מרגיש טוב או לא טוב, זה מישני. עצם זה שהוא חי, יותר חזק עבורו מ: 'טוב לי, רע לי'.  כל אדם שיש לו מטרה הוא לא קורבן לרגשות שלו. כל מי שקורבן לרגשות שלו לא יכול להגיע לשום דבר שיותר גדול ממנו. הרגשות שלו מפריעים למטרה.
צריך להתעלות מעל לכבשה שבנו.

חלק ב': שימוש נכון ברגשות (לא לתת מבע לרגשות שליליים!).


הנה הגדרה של רגשות שליליים, מאינדקס של הדרך הרביעית:

 


NEGATIVE EMOTIONS:
Any of the emotions, such as anger, jealousy, indignation, self-pity, and boredom, which are negative in character. They are the principal BUFFERS used by FEATURES and FALSE PERSONALITY to prevent people from seeing and accepting their situation objectively. Because negative emotions are always based on IMAGINATION and IDENTIFICATION, it is possible to eliminate them through long, hard work on oneself.

החוכמה בשימוש ברגשות זה לחסוך בהן. רגשות הם כמו זהב בפורט נוקס. פורט נוקס זה מקום בארה"ב ששם יש את רזרבות הזהב בעולם, וכל כלכלה שמתרחשת זה בהתאם לרזרבות הזהב הללו. לא עושים בהם שום שימוש, הם שם. אותו דבר הרגשות. את הרגשות  צריך לשמור ולשמר.  כמו אגם אנרגיה ענקי. אתה לא משתמש בו. ערך הכסף עולה ככל שמבזבזים אותו פחות. ככל שיש לאדם רזרבות של כסף בבנק כך כוחו הכלכלי עולה. כך גם ברגשות; בזבוז רגשות מחליש את האדם. אך כמובן שלא מדובר על הדחקה של רגש, כי זה כמו לזרוק את הכסף לחור עמוק ולא למצוא אותו יותר.  אלא רק להמנע מלבזבז את זה על כל גירוי. צריך משמעת עצמית כדי להשאיר את הכסף בבנק ולא לנסוע איתו למיורקה או איביזה.  כך גם בקשר לרגשות. העוצמה הרגשית בעצם מאפשרת לך לעשות דברים. זה סוג של בטרייה. אתה לא מבזבז אותה. היא שם. הנפש היא אותו הדבר, הנפש היא גם כן בטרייה אדירה. וגם כאן אתה לא משתמש בה, היא טוענת אותך, כמו איזה אבוקה שמשאירה אותך בחיים. אותו הדבר האגם של הרגשות. הוא נותן לך עוצמה רגשית. העוצמה של משהו היא כשאתה לא משתמש בו. כשאתה משתמש בה, זה כבר לא עוצמה, זה כבר כוח. כוח זה לקחת עוצמה ולהפוך אותה לאנרגיה. עוצמה זה כשמשהו נמצא במצב נייח, גולמי, ראשוני. דוגמא: אדם בעל עוצמה לא צריך לצעוק, לא צריך להפעיל כוח, פשוט ישנו. ככה זה הרגשות שלנו, ככול שהם שמישים פחות וישנם יותר – ככה העוצמה שהם מעניקים – גדולה יותר. אגם הרגשות צריך להיות שקט. העוצמה הרגשית היא בשקט שלה. אם כל דבר גורם לאגם להפוך לנהר, שום דבר לא יכול להתפתח שם, כי כל רגע הכל מתערבל בסערה של בוץ. ואם הסערה הזו מזינה את עצמה זה נקרא: מעורבות רגשית.
ואיך מותירים את האגם שקט? להשתדל לא לקחת על גירוי רגשי מיד פנימה. למעשה צריך ללמוד להרגיש משהו מבלי להתרגש. וזה הסוד. למשל בעצבנות, יש לתת לעצבנות לקרות מסביב, אבל לא להדביק את האגם הזה. גורדייף אמר שאדם בעל תודעה גבוהה יכול בהתקפה אחת של זעם לשרוף שישה חודשים של עבודה רוחנית. אתה שורף  את האנרגיה שצברת,  בהתקף אחד של זעם. אסור לכעוס ואם אתה כועס אז בצורה שלא חודרת פנימה, לעשות מימיקה של כעס, לכעוס באופן חיצוני, לא בפנים. בפנים צריך להיות שקט. אסור לחוש כעס בפנים. אסור לתת לדברים לגעת בך פנימה. צריך להיות לך איזושהי שמורת טבע בפנים, שזה החיים שלך.
או שאתה חי את החיים שלך או שאתה חי את הרגשות שלך. הרבה אנשים, במיוחד נשים חיות את הרגשות שלהן. עד כדי כך הם התמכרו לחיות את הרגשות שלהם, שכשאין להם מספיק דברים כדי לחוש את הרגשות שלהם הן זקוקות לטלנובלות, ואז הם מסתפקות בלחיות את הרגשות של אנשים  אחרים, גם אם הם אנשים בדויים. הרגשות הם הפאראזיט הגדול ביותר בחיי אדם, השודד הגדול ביותר של החיים.
הרגש מפריע לחיים האמיתיים לעבור דרכך.


 

http://uk.youtube.com/watch?v=0G2yiyxvVxQ&feature=related

http://uk.youtube.com/watch?v=cRlS9u_4m7Q&feature=related

הרגש לא צריך לרתק את כול כולך. יש ללמוד להתרגש מבלי שזה יכנס לתחום של החיים הפנימיים. לא לתת לה להיכנס לקודש הקודשים. לא לתת לה לסחוף.

טכניקות לטיפול בסערה רגשית או התרגשות חזקה:
א.  אני יכול להפנות את הגב שלי, אני מתרגש, משהו גורם לי להתרגשות. אז עלי לדמיין שאני מפנה את הגב לזה שמרגש אותי. ודרך הגב הוא לא יכול להיכנס אלי.
ב. אפשר לדמיין שאתה סוגר על הרגש המתפרע דלת או שער כבד. וככל שהרגש יותר מתפרע – אתה מסובב יותר מנעולים.
ג. דרך נוספת לטפל בסערה רגשית מתקרבת, זה לדחוק את זה כלפי מטה לכיוון הבטן ואז הרגליים ואז כלפי האדמה.
ד. דרך נוספת, זה לצעוק את הסערה הרגשית לתוך השירותים ואז להוריד את המים.
ה. לדמיין שאתה זורק את הסערה הרגשית מחוץ לחלון. וסוגר אותו חזק.
לרגשות יש וויברציות יותר גסות מאשר למצבים נפשיים ותודעתיים. כשרגש מתפרע ונותנים לו להיכנס הוא  יכול להרוס משהו גבוה. התחושות של נפש הן יותר עדינות.

TRANSFORMATION OF NEGATIVE EMOTIONS:
The practice of turning a  NEGATIVE EMOTION into a POSITIVE EMOTION. It begins with the effort of SEPARATING from the negative emotion by not expressing or justifying it, and then involves intentionally choosing to experience the cause of the negative emotion in a way which evokes understanding rather than negativity. For example, if one is reacting negatively to a rainstorm, one might instead cause oneself to look at the rain from the point of view of the good it does

חלק ב':
לאדם החי (אדם שחי דרך הישות, דרך הנפש ולא דרך הרגשות), יש נוכחות, משהו שלא בא מהרגשות אלא עמוק מהנפש. אדם כזה כול מה שקורה סביבו הינו טעון בעוצמה.
חייו כה מלאים, עד שהם יוצרים מסביבו התרחשויות, כמו אלפי מעיינות קטנים. הוא כל הזמן יוצר וגורם לדברים להתרחש סביבו. מה שחשוב לציין, שאצלו זה קורה מבלי שהוא מתאמץ או משתדל. האדם החי, נע מבפנים כלפי החוץ, מבפנים משהו מניע אותו, יש לו מטרה ביחס לחוץ. חייו הם התרחשות אחת גדולה הנובעת ממעמקיו ויוצרת סביבו מן הילה של נוכחות. כשפוגשים אדם כזה קשה לשים את האצבע על משהו אצלו, כי מה שקורה סביבו לא נוגע ברגשות של אנשים סביבו, אלא במשהו עמוק יותר בתוכם. משהו שהם בעצמם לא בקשר עימו; נפשם. כשאנשים פוגשים אותו, הוא לא עושה להם שום דבר באופן רגשי, הרגשות שלהם נותרים קרים כלפיו. הוא חולף דרך עולם הרגש שלהם ונוגע ישירות בנפש שלהם. אבל הנפש שלהם היא משהו מאוד מאוד עמום בתוכם שהם לא בקשר איתו, אז הם אולי מרגישים שמשהו קורה להם, רק הם לא יודעים מה.
אדם שמחובר לחייו, לא עובד על אמוציות. רוב האנשים עושים מניפולציות רגשיות אחד על השני, כשהם נפגשים זה הכול עניין של ללטף אחד את השני באופן רגשי, משחקים משחקים רגשיים. מגלמים תפקידים רגשיים. השוטר, האסיר, המכה וכו'.
המלצה על ספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן. יצא בהוצאת רשפים.

בעצם, כך אנשים מתחברים דרך הרגשות שלהם. דרך משחקים עם הרגשות.