ארכיון תגית: רגש מזדהה

הזדהות רגשית

The demon of worldly desires is always seeking chances to deceive the mind. If a vampire lives in your room and you wish to have a peaceful sleep, you must first chase it out.

Buddha (B.C. 568-488)

         

כשבאים ומספרים לנו על דבר מה טוב שקרה למישהו קרוב, או משהו רע שקרה לו – מן הסתם נחוש רגשות של צער או שמחה. אך אין להשוות את זה למה שאנו חשים כשהדבר הטוב או הלא טוב – קורה לנו. זה לא שזה יותר אינטנסיבי, זה אחר. זה טוטלי, ממלא את כולנו, זו הזדהות. עד כמה שנגיד שאנו מזדהים עם מישהו, הזדהות זה רק עם עצמנו, עם הכאב והשמחה האישיים שלנו.
ומה זו ההזדהות הזו? לא פחות מאשר ללכת לאיבוד באופרת הסבון האישית שלנו. ההזדהות היא נקיטת גישה סובייקטיבית כלפי מה שקורה לי. ובחינת כל דבר מן הזוית של: יגרום לי לסבל או להנאה, יחמיא לי או יכפיש אותי. וזו לא סתם בחינה, זו מעורבות טוטאלית: הצלחנו? השמים נגעו בנו, לא הצלחנו? אנו בשאול תחתיות. אין מרחק, אין פרספקטיבה. כל מה שקורה לנו בתחום הרגש – מערב אותנו עד הסוף; מאושרים עד אופוריה –  עם כל דבר טוב שקורה לנו, מדוכאים עד עפר – עם כל דבר רע. זו הזדהות רגשית.
הבעיה הגדולה שיש להרבה אנשים עם רגשותיהם, המפריעה למצבים רוחניים – היא שהם מזדהים עם רגשותיהם ואז הם חושבים שהרגשות שלהם זה הם, אולם אין זה נכון, הם נכבשו על-ידי הרגשות שלהם וזה הכל. רוב האנשים אינם מודעים לגמרי לרגשות שלהם.
כל דבר אנו הרי – לוקחים כל כך אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, העולם נחרב עם כל ביקורת שמוטחת בנו.
אולי מוזר לקרוא את זה, אבל אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים את רגשותינו ואת שקורה להם במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות, מבלי שהרגשות שלנו יהיו העצם המרכזי שלהם .
אצל ילד זה נורמלי, הוא לא יודע שיש גם אנשים אחרים ושגם להם יש רגשות. הוא לא יודע שהוא לא מרכז העולם. אבל מבוגרים רבים מתבגרים כלפי חוץ, אך ברמת הרגש שומרים על אותה גישה של הזדהות רגשית עם כל סבל ואושר.
הקוטביות הבלתי מתפשרת הזו: שאחוש רק טוב רגשית ואברח מכל מה שעושה לי לא טוב רגשית – היא שטחית ומרחיקה אותנו מן האמת של עצמנו.
וכך אנו מחמיצים את המפגש עם ההוויה הפנימית שלנו ושל הדברים עצמם.
ההזדהות הזו  גוזלת את החוויה בדבר ההוויה מן החיים הפנימיים שלנו. וכך ההזדהות הזו עם קוטב רגשי אחד והבריחה מלאת האימה מן הקוטב של הסבל והכאב – כולאים אותנו בשלב האינפנטילי מבחינה רגשית.
כל עבודה של האדם על עצמו ועם עצמו – אמורה להתחיל בנסיון ליצור איזשהו מרחק מן ההזדהות  הרגשית הזו. ככל שהמרחק גדל, כך נוצר מרווח שבתוכו ההוויה הפנימית יכולה להתעורר, לצמוח ולהגיע לבשלות שמביאה לרמת תודעה ערנית.
האדם לא יכול לעשות כלום לגבי הצמיחה הרוחנית שלו, הוא יכול רק לא להפריע, וזה מתחיל בהפחתה של עוצמת ותכיפות ההזדהות הרגשית.
ועל כן כה חשובה ההפרדה הזו בין הילד הבראשיתי – הרוצה רק הנאה וכיף והבוכה עם כל כאב – ובין האמת של הדברים שיכולה רק להתרחש אם לא מפריעים לה, אם נותנים לה מרווח ריק, נקי מן הלחץ והשיחוד והקוטביות של הזווית האישית.
לצמיחה של ההוויה הפנימית – סיכוי רב יותר אם האדם יפסיק להפריע לחיים, על ידי ההזדהות המתמדת הזו עם: 'יטוב לי לא טוב לי'. 
ההוויה מתרחשת לא על ידי משהו שהאדם עושה אלא על ידי משהו שנעשה דרכו וכל מה שהאדם יכול לעשות כדי שזה יקרה זה לזוז מהדרך; וכדי לזוז, עליו להפסיק להזדהות כל כך עם העליות והמורדות של רגשותיו. כל 'דאון' – קובר אותו, כל 'אפ' – כאילו זכה בפיס. (די, זה סך הכל החיים הקטנים שלך, לא יכול להיות שפסיק קטן כמוך יכול לעשות כל כך הרבה רעש ביקום כל כך גדול וחסר מודעות לכל טריליוני הפסיקים הקטנים שבאים והולכים במהירות שאי אפשר לתאר אותה בכלל).

שני סיפורי זן על דמונים רגשיים:
עלבון:
סו דונג פו, משורר גדול בתקופת סונג, היה בודהיסט אדוק, חברו הטוב פו יינג, היה מורה זן. מנזר הזן שלו היה על הגדה המערבית של הנהר הינגצה, ביתו של סו דונג פו היה על הגדה המזרחית
יום אחד ביקר סו דונג פו בבית ידידו, אך זה לא היה שם. חיכה לו סו זמן מה, ומשהחל להשתעמם שרבט מספר מילים על דף נייר, לבסוף  חתם: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, שאין להניעו, אף לא בכוחן של שמונה הרוחות השמיימיות".
משבושש ידידו לבוא, חזר סו לביתו.
כשחזר פו יינג לביתו, מצא את הנייר, קרא אותו והוסיף את הדברים הבאים: "זבל! מה שכתבת אינו טוב מנפיחה," ושלח את הנייר אל סו.
כשקרא סו את הכתוב, רתח מזעם, ירד בסירה, חצה את הנהר ומיהר אל המנזר. הוא תפס בזרועו של פו יינג וקרא, "באיזו זכות ביזית אותי בצורה כזו? האין אני בודהיסט מסור? איך  יכולת להיות עיוור כל כך, אחרי שנים כה רבות שאתה מכיר אותי?"
פו יינג התבונן בו בשקט זמן מה, ואז חייך ואמר: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, הטוען שאף שמונה הרוחות השמיימיות לא יוכלו להניעו, נסחף הלום מעבר לנהר בכוחה של נשיפה קטנה שיצאה מעכוזי!"

גאווה:
גואו דזה אי, היה ראש ממשלה בתקופת טאנג, הוא היה בודהיסט נלהב, ולמד בענווה אצל מורה זן מפורסם. יחסי קירבה היו בין השניים, ולא היה צורך במילות נימוסין בינהם.
יום אחד, ערך ראש הממשלה את ביקורו היומי אצל המורה ושאל אותו: "מורי, איך מסביר הבודהיזם גאווה?"
בשומעו זאת, הכחילו פתאום פני המורה, ובנימה של בוד עמוק אמר לראש הממשלה: "על מה אתה מדבר, ראש כרוב שכמוך?"
ראש הממשלה נדהם מהתגובה הבלתי צפויה וכעס גדול עלה בו.
אז חייך המורה ואמר: "ראש הממשלה, זאת גאווה!"