ארכיון תגית: רגש

בשבי עריצות מצבי הרוח הקיצוניים.

חלק א': חיי תולעת

כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..)  כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות  עצמית. כש'טוב לי'  – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של  הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם,   עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…

לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…  התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים.  ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.

אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב

המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.

ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.

וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE  בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.

ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.

והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.

בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.

חלק ב': האין

עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.

וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע  חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.

למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.

כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').

***

גבריאל רעם, 17.6.13

קישור: רגש, הפרזיט הגדול

מאמרים נוספים: באתר: דרך התודעה

על קוטביות רגשית

                                                                                                אמוציות בשליטה.
 

חלק א': רמת הקיום
כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הרגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הרגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.
כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.
'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.
על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.
כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.
עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
ושני הרגשות ביניהם אנו מטלטלים רוב הזמן, הם רגשות של הנאה וכאב. או הנאה וסבל.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם:
מי אתה ברמת ההוויה שלך, מהי הישות שלך. האם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?

חלק ב': רמה הגותית (תודעתית):
כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב 'קוטב הטוב'. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. וכו'. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד ולבסוף יתפרקו.
בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכול לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו: מה קרה? אז הוא עונה: אני חייב כסף למנהל הבנק. היא מצלצלת באמצע הלילה למנהל הבנק ואומרת לו: הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, בעלה אומר לה: מה עשית?
והיא עונה לו: פתרתי את הבעיה, עכשיו זה בעיה שלו, הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק. הנקודה היא שברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו – מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה הפסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה, הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא אעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.
זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות עם זה. אדם אחר לא יכול לחיות עם זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריע לך.
עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.
הם ריקים. אחת הסיבות שאדם מתרוקן היא שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולת להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה, אלה החיים. המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מטען חשמלי הוא מטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמה הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי, למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום כשאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים: שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית  ממספר הניגודים ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור.
כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותנת לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי  ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.
כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.
רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא  אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי. 
אי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא הרמה שבהגיעו אליה יש לו יכולת להפרות את עצמו.
 

רגשות וחינוך.

העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות ושולי החברה, נטו לתת לו דרור.

א. דומיננטיות רגשית (בחינוך וכלפי העצמי)
העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות, ושולי החברה נטו לתת לו דרור. מחלוקת נוספת קיימת בין הדור הצעיר למבוגר; הראשון נוטה לתת דרור יתר לרגשותיו, בעוד שדור ההורים נוזף בצעירים על החופש המופרז (לדעתם) שהם מאפשרים לרגשותיהם.
ולא רק בין ממסד (דתי או לא) ובין יחידים, או בין הורים לילדים – קיימים חילוקי דעות ביחס למידת החופש שיש לאפשר לרגשות –  ישנם גם הבדלים תרבותיים ביחס לכך. למשל ישנן ארצות בהן נהוג לתת חופש רב לעולם הרגש (איטלקים, ברזילאים), וזאת לעומת עמים שמדכאים את הרגשות (אנגלים, יפנים). והשאלה שיכולה להישאל ביחס לכך היא: מה אחראי לכך שקבוצה מסוימת, תרבות מסוימת, או אדם מסוים ייטו לכיוון של דיכוי רגשי בעוד שאחרים ייטו לכיוון של פנטזיה רגשית? ההסבר הבולט לכך ברמה התרבותית הוא השמש (הרבה שמש באיטליה –  הרבה חופש רגשי וכו'). כלומר השמש לא רק כמשפיעה על חום הגוף אלא גם על חום הרגשות. השמש כמלהיטה ומשחררת של הרגשות.
אין ספק כי חברה זו שלנו היא בעד דיכוי רגשי, הדחקה של רגשות, לבישה של מסכה חברתית מעליהם. אנו עסוקים יותר בלהסתיר את רגשותינו מאשר לגלותם. משפחה וידידים אמורים להיות מעין גטאות או שמורות טבע של  אהבה וחופש לרגשות המוצנעים שלנו. אך בדרך כלל הדיכוי הוא כה עמוק, שאם אכן הרגשות מקבלים ביטוי בתא המשפחתי, אז זה יוצא שם או בצורה קיצונית של שיכרון חושים (אהבה ומין) או בצורה של התפרצויות כעס.
התרבות גם מבדילה בין נשים לגברים באשר לחופש הבעה של רגשות; גברים מורשים להביע רגשות קשים.
עד כאן באשר לתרבויות, מדינות, גילאים וכו', אך מה לגבי האינדיבידואל? ומה באשר להבדלים בין בני אדם בנדון? ובכן ישנם כאלה שכל הזמן רוצים לחגוג, לשמוח לשתות וכו' ואחרים המסתגרים ובעיקר נותנים דרור לשכלם, על חשבון רגשותיהם.
ואכן ישנם אנשים שנותנים דרור לרגשותיהם וישנם אנשים יותר מאופקים ומרוסנים מבחינה רגשית. אך יש אנשים שגם זה לא יספק אותם ("למה ולמה, רבות עוד שאל" מתוך: "אודי חמודי"), והם רוצים לדעת מה מעצב מבנה רגשי סגור ומה מעצב מבנה רגשי נוטה כלפי חוץ. ובכן חלק מזה הוא מן הסתם תורשה, אך חלק הוא כנראה השפעה סביבתית. כלומר של ההורים. ואכן אחד ההסברים למוחצנות או מופנמות רגשית טמון בהשפעה הפסיכולוגית  שיש לנוכחות דומיננטית של אחד מן ההורים. המדובר על הסבר שגורס כי לאנשים שמדכאים את רגשותיהם, הייתה השפעת אב חזקה בעוד שאנשים שנותנים לרגשותיהם לגדול פרא – הם אנשים שיש להם השפעת אם חזקה. (וזאת אולי כי גברים באופן כללי נוטים למשטר את הרגש בעוד שנשים נותנות לו יותר דרור? גברים מתעלים את הרגש לכיוון של יוזמה ועשייה. בעוד שנשים רוצות להתענג עליהם, להתחלק עמם ולתת להם להיות?).
על כל פנים, בכל משפחה האדם החזק והמשפיע על הילדים הוא או האב או האם. אם ההורה החזק הוא האם –  תהא ההשפעה החזקה חופש רגשי. אם ההורה החזק הוא האב – תהא ההשפעה על הילדים ריסון רגשי.
בשני המקרים; חופש רגשי מופרז ודיכוי רגשי מופרז, הם מצב לא טוב. והקוטביות הזו נגרמת כאשר אחד ההורים דומיננטי במיוחד, או הרבה יותר מן ההורה השני.
כך או כך, דומיננטיות היא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בחינוך.
ובכלל, דומיננטיות היא  גרועה ביותר.
בכל גישה של השפעה (בין אם בחינוך, או ביחס לעצמי, או בכל דבר אחר) בלי סבלנות, אפשור ומתן מרחב לתעיה, טעיה וכו' אין אפשרות לפוטנציאל לגדול! מרווח הנשימה הזה לרוב לא ניתן בגלל אותה דומיננטיות של ההורים על הילדים. דומיננטיות שמצד אחד 'תוקעת' את הפוטנציאל הרגשי של הילד ומצד שני מזיזה אותו לקטבים, או לקוטב שבו יאלצו להיות מצליחנים (השפעת אב ודיכוי רגשי), או לקוטב שבו יאלצו להיות מפסידנים (השפעת אם וחופש פרוע לעולם הרגש). אדם בוגר מבחינה אמוציונלית הוא אדם שנמצא בקו האמצע, מפני שהוא שולט גם במקל וגם בגזר. הוא שם גבולות אבל אינו כופה אותם ומצד שני הוא אינו מאפשר התפרצות פרועה של אמוציות. הנקודה היא: שכדי להיות בוגר רגשית צריך ליצור שביל זהב. ואם לחזור לתחום החינוך, הרי שכשילד מבלגן את הדירה, ניתן לבוא אליו בשתי גישות, שתיהן לא תגרומנה לו לצמוח מבחינה רגשית: האחת תהיה לתת לילד לצייר בבלאגן, כפי שיש בהרבה בתים, וזה אומר גדילה אמוציונלית ללא בקרה וזה אומר שהכל אצלו פרוץ ופתוח, מצד שני ההורה יכול לבוא ולצעוק עליו, להרביץ לו ולזרוק את הכל לסל ולהראות לו שהוא ילד נורא ואיום כאשר הוא עושה את זה.
אבל כדי לעודד צמיחה לקראת בגרות רגשית – צריך לבוא לילד ולאמר לו: "בבקשה תסדר את הבלאגן" , והוא יאמר:  "לא", ושוב: "בבקשה תסדר את הבלאגן", והוא יאמר: "לא",  ושוב: "תסדר את הבלאגן"!- וללכת, ואם זה לא יסודר אז לחזור שוב ולאמר זאת שוב מבלי להרפות גם אם זה יום יומיים ואז אם אין שינוי אפשר לאמר – "אני לא זז מפה עד שאתה מסדר את הבלאגן"!! אבל צריך מאוד להזהר, שלא להיות דומיננטי על מנת לא לדכא ולסרס לו את הרגשות. ואותו הדבר באשר לרגשותינו שלנו, כאשר אנחנו מפשלים –  לא להרוס לעצמנו את הצורה, לא להתנפל על עצמנו ללא בקרה ולשפוט את עצמנו כאפסים מוחלטים, אלא לתת צ'אנס ומרווח לצמיחה רגשית –  הרחק ומעל הסיטואציה הנוכחית.
ואכן,כדי לצמוח רגשית צריך לנקוט בגישה של אסרטיביות אמוציונלית, כלומר: לא כזו ששורפת והורסת ולא כזו שנותנת לכל לקרות בלי חשבון, כי אז זה לא חופש רגשי, זו  הפקרות אמוציונלית.

ב. אינפנטיליות ובגרות רגשית – בחינוך ילדים
כשילד משתולל רגשית על כך שהוא לא מקבל את הסוכריה וקורע את הווילון או רוקע ברגליים, הוא עושה זאת  מכיוון  שאין לו שום יכולת לרסן את רגשותיו. וזה קורה כי הטבע תיכנת את התינוק והילד כך, שאם לא יתעקש, לא יקבל דברים שעבורו הם שאלה של חיים או מוות. מפני שאם התינוק לא יקבל את החלב ברגע מסוים הוא יכול למות ועל כן יש לו אינסטינקט כה חזק, כי האגו שלו מחובר להישרדות. אבל אם האגו לא מרוסן בגיל מבוגר יותר- כי אז הוא גדל פרא. ואדם החפץ בבגרות רגשית צריך לא לאפשר לעצמו להגיע למצב של מעורבות רגשית כזו שמשתקת כל פעילות רגשית אחרת.
ומה בעצם  ההבדל בין ילד שאומר 'אני רוצה את הסוכריה הזו' ולא מקבל אותה, ונכנס להיסטריה נוראה ובין אדם מבוגר (כרונולוגית)- שאומר: "אני רוצה את הבחורה הזו". והיא אומרת: "לא, אני לא מעוניינת"?
ובכן, אם הוא יהיה אינפנטיל ברמה האמוציונלית הוא יעשה דבר דומה לזה שעשה התינוק. אך אדם בוגר- רגשית יאמר OK וימשיך. יגיד לעצמו שזה לא סוף העולם וינסה עם מישהי אחרת, הוא ינסה וינסה עד שיגיע למישהי אחרת. אבל מתירי הרסן האמוציונלי, מרגישים שאם לא יקבלו את הסיפוק שלהם מיידית, כאן ועכשיו, העולם מגיע לסוף, וכאן אחד השורשים העמוקים והעבים של אינפנטיליות רגשית.
אבל בדיוק כאן חשוב להדגיש כי בגרות רגשית אינה עניין של החלטה. זה כלל לא תלוי בנו; כפי ששתיל צעיר של ברוש לא יכול להחליט שהוא לא מתכופף ברוח, קודם כל הוא צריך לעבור תהליך, ואם לא יפנו ויוציאו את היבלית והאבנים –  הוא לא יוכל להיות בוגר. זה עניין של תהליך.
ואכן, אחד הדברים הנוראים ביותר שמתרחשים בקוטב של התפרעות רגשית, זה אי היכולת לדחות סיפוק – "אני כרגע רוצה לדבר על הנושא הזה". או: "מה פתאום, מה הוא מרשה לעצמו"? דהיינו: "אני ילד מפונק שרגיל לקבל כל מה שאני רוצה ואם אני לא מקבל, אני מייד הורס את כל העולם", ובמשך שנים חינכנו את האמוציות שלנו להתנהג ככה.
באופן כללי הגישה אצל הבוגר רגשית – כלפי כולם, היא כזו שמתייחסת לכולם כאילו הם הולכים לבטל לנו פגישות. ולמה כך? כי אצל אדם שצמח מבחינה רגשית קיימת תחושה ברורה ש: 'אף אחד לא חייב לי כלום'. האגו כבר לא במרכז העניינים, ואז הקטבים לא מושכים לקצוות ואפשר לנתב את הרגש בקלות כלפי מטרה רצויה ולא להיות קורבן של הרגש הילדותי המתפרע.
אולם האדם שרק מתנהג כמבוגר רגשית –  אך בתוכו ממשיך להתפרע הילד האגואיסטי – עדיין לא מודע מודעות גלובלית לגבי מה שרגש אינפנטילי מעולל לו, והוא סובל ומספר לעצמו סיפורים שונים למה זה קורה ובכל פעם מחדש, נכנס למעורבות רגשית חזקה. מעורבות רגשית זו, דומה להתנהגות הילד שאינו מקבל את השוקולד, ומתפרע, בשעה שהוא לוקח כמובן מאליו שבכלל מישהו (הוריו) דואג לו שיקבל אוכל, שלא לדבר על שוקולד.
ברגע שההיסטריה הרגשית מתרחשת –  הבוגר רגשית שם מחסום בינו לבין הטריגר ופשוט עוצר. זה בדיוק כמו התלקחות, כמו שריפה. מה עושים כדי שלא תגיע ליערות אחרים? מבינים שמה שנשרף עד עכשיו נשרף, אבל מעכשיו לא להגדיל בשום אופן את הנזק. אולם הבעיה הגדולה היא שברגע שזה קורה לבני אדם אינפנטילים רגשית –  הם מרגישים שהנזק כבר נעשה ואז לא אכפת להם להרוס את הכל ופה הנזק האמיתי. אבל האמת היא שמה שקרה עד כאן הוא זניח כי זה עדיין בחוץ, עדיין לא חדר לעולם הרגש. הנזק האמיתי מתרחש כשזה מצליח לחדור פנימה, ואז זו שריפה פנימית וזה באמת גרוע. הבוגר רגשית מצליח לרסן את מידת ההתפרעות הפנימית של האמוציות!.
בדרך כלל אנשים אומרים לעצמם שהנזק  הרגשי הוא נורא והוא נעשה ומה שהיה עכשיו הוא מינימליסטי, אך האמת היא שהנזק הנורא באמת יתרחש אם האדם ייעשה מעורב רגשית בפגיעה הרגשית שהוא נפגע. כללית: במצב של אמוציות המצויות במצב בוגר  -הניטרול נעשה לאחר הפגיעה הריגשית הראשונית ולפני שזה מצליח לחדור פנימה, לעולם הרגש.
האדם הבוגר רגשית כל הזמן  ער, כל הזמן על המשמר, מוכן למתקפה האמוציונלית הבאה. הוא חי בתחושה שכל רגע תבוא התקפה אמוציונלית והוא מוכן לזה בראש.
מה שהבוגר רגשית מבין הוא שכל מה שהעולם תמיד יעשה לו זה שהוא יגרום לו לפצע לדימום פנימי באמוציות – תמיד, והוא צריך לצפות לזה ולהיות תמיד מוכן לזה.
בעוד שהאינפנטיל רגשית בכל פעם נכנס להלם כשמישהו פוגע בו רגשית ואז ההלם והעלבון, הם שגורמים לדימום הרגשי האמיתי, אל הפגיעה הרגשית עצמה.
מענין שהתרבות החברתית (השולטת – דרך מסרים לא פורמלים ודרך קונוונציות הקיימות בממסד) אינה עוסקת בהתבגרות רגשית. כך שאדם העובר דרך מערכת החינוך המקובלת יכול לעשות זאת כשרגשותיו נותרים בגיל חמש בערך. יש היום חינוך מיני, חינוך שכלי אך אין חינוך רגשי; איך לטפל ברגשות אחרים וברגשותינו. היום גילו את זה וזה נקרא: אינטליגנציה רגשית, ופתאום ברור שהזנחנו חלק מאוד חשוב, אך המודעות למשהו לא בהכרח מביאה לשינוי. כי כל החברה הזו מבוססת על הדחקה רגשית ופיתוח של חשיבה אינטלקטואלית על חשבון בגרות רגשית.
מה שהתרבות המערבית מחנכת אותנו לגבי הרגש הוא – (במיוחד לגבי הגברים), לא להרשות לעצמנו להרגיש דברים מסוימים לעומק, מה שמביא למחסום רגשי ביננו ובין הרגשות שלנו. (דרך אגב זה מה שהאב הדומיננטי עושה לילדיו ואכן הנורמות התרבותיות שלנו הן יותר גבריות מאשר נשיות), לדכא את הרגש אומר לתת לאמוציות להמשיך ולדמם בפנים, אולם האדם מנתק את המודעות שלו מהם, כלומר זה מתרחש אולם האדם לא מודע לזה. ובכלל דיכוי זה כשמשטר אחד מדכא עם אחר ואז העם סובל, העם בבעיה אולם השלטון לא נותן לעם הזה להביע את התסכול ואפשר לזהות דיכוי בד"כ ע"י חוסר מקום להבעה של מה שבאמת מרגישים בפנים ובד"כ כשזה לא מסתדר או לא מוסכם עם מציאות חברתית חיצונית כלשהי).
הממסד החברתי די שבע רצון אם אדם מצליח לדכא את הרגש שלו, והישועה אם כן לחיי הרגש המדוכאים שלנו זה פשוט לא לתת לצמחי הפרא הרגשיים, ליבלית האמוציונלית – בכלל מקום לצמוח ולהתפשט מפני שבדיכוי זה צומח קצת אולי, אולם אין לזה ליבלוב מעל רמה מסויימת ואז ברמת המודעות הרגילה והיומיומית זה כאילו לא קיים. אולם מתחת לקרחון זה קיים מאוד, אבל המודעות השגורה רוצה להאמין "שמה שאיני יודע לגביו אינו קיים", כלומר לשמור כל הזמן שזה לא יגיע למצב של מהפכה, בזמן שהאדם הבוגר רגשית  עושה טיפול שורש ומשרש את היבלית, אבל לשם כך יש צורך לפתח מודעות ולשם כך צריך לקבל את הילד שבפנים, על כל הפיחות בדימוי העצמי שזה מביא עימו.
להיות בוגר רגשית – זה בידיעה שאם תרשה לעצמך את ההתפרעות האמוציונלית הפנימית, היבלית הזו תחנוק את כל הצמחים היפים והנפלאים (הפוטנציאל הנפשי) שאתה מגדל בגן: דהיינו אתה לא תצליח להיות יצירתי, לא תצליח להיות רוחני, אתה לא תצליח לקיים יחסים עם בני אדם, כי בכל רגע שיהיה זרע הכי קטן של יבלית (התפרעות רגשית) הוא ייקלט, יצמח ויחנוק את כל הצמחים שלך.
וישנה הדוגמה היפה הזו של גורדייף, משל המרכבה, ושוב: האדם משול למרכבה וזה בעצם הגוף הפיזי שלו, יש את הסוסים שזה האמוציות, יש את הרכב שהוא החשיבה וישנו האדון שהוא רמת התודעה:, הנוכחות של העצמי, של האני – היצר, הדם – יכול להיות נקודת החיבור של הסוסים למרכבה: החלק המוטורי של הסוסים האוטומטי שלהם.
והוא אומר שהמרכבה בדרך כלל חלודה בגלל טיפול לא נכון, אוכל לא נכון, חוסר התעמלות וכו'. הסוסים: האמוציות, מושכים את המרכבה לאן שהם רוצים, יש להם גירויים משלהם והם מושכים את המרכבה לצידי הדרך והולכים לגאיות ומוצאים אספסת שהם אוכלים וכלל לא נשמעים לרכב. כלומר חסר חיבור חזק בין הסוסים למרכבה, בין היצר לבין הרגש, וזה יקרה על ידי גאולתם מן השלב האינפנטילי, שאז כל אחד לעצמו.
הבוגר, זה בעל התודעה הערה, מפעיל מקל וגזר, הוא יודע להיות קשה ולהיות רך, ז"א לשים גבולות מצד אחד ומצד שני לתת את הגזר. לרסן את הרגשות המתפרעים, זה המקל, זה האספקט הזכרי של האב, ההשתוללות ברמת הרגשות  מתרחשת בגלל אי הפעלת  האספקט של האב שלא אומר לרגשות: "שבו בשקט" אולם ישנו פה גם האספקט של האם: לתת אהבה ללא תנאי לרגשות, לקבל את עצמך, כפי שאתה לתת לעצמך חום לאהוב את עצמך, לאהוב את הילד הקטן וזה קטע מאוד חשוב –  הקטע החשוב ביותר. אין אפשרות לשתקמות חיי הרגש ולצמיחה אורגנית של הרגשות ללא האספקט האמהי.
בכלל, האם כל הזמן שם, האב חוזר מהעבודה ומפעם לפעם צריך להחזיר דברים למסלול הישר, אולם נתינת חום, הקבלה של הילד האהוב בתוכך זה האספקט של האם.
האדם הבוגר רגשית לא נותן תהודה כזו עצומה לפגיעה רגשית, הוא לא שם – כמו הילד –  את האמוציות שלו במרכז היקום. הנק' אינה אם הפגיעה הרגשית בבוגר צודקת או לא, הנק' היא: שאף אחד לא חייב לבוגר רגשית מבחינה אמוציונלית וזו הגישה הבוגרת היחידה כלפי האמוציות. אך הבעיה היא שהאינפנטיל הרגשי חושב שמישהי\ו מעוניינ\ת בו\ה, כי הוא\היא  חשוב לה\ו וזה פשוט לא כך. ועד שלא נגדל  ונצמח רגשית  – נחיה בתחושה שחייבים לנו התחשבות ברגשותינו הפגיעים. זו היא בעצם מציאות והבנה כואבים ביותר, שהקיום האמוציונלי שלך, מלבד אמא ואבא (ובעצם גם לא להם), אינו חשוב לאף אחד. עד שלא נהיה מסוגלים לחיות עם זה – לא נהיה בוגרים רגשית.
כללית – הקלות שבה אנו מוטלים למעורבות רגשית היא אינדיקציה לכך שהרגשות והאגו נמצאים בקשר סימביוטי שלילי. התשלובת בין שניהם היא נוסחה בדוקה להתלקחות מהירה ובעירה חזקה של מעורבות רגשית. האגו של תינוק לעומת זאת אינו כל כך חזק, אולם אם ניקח אגו של אדם בן 34, שהוא בעל עוצמות מאוד חזקות – בהרבה מאוד מובנים – ונחבר לו רגשות אינפנטיליים של ילד, נקבל בלאגן נוראי, וככל שהאגו יותר חזק והרגשות יותר אינפנטילים – האדם פחות מודע לקשר שביניהם וההתפרצות תהיה גדולה יותר ביחס לאגו.
"איזהו גיבור הכובש את יצרו". הבוגר רגשית – כובש את יצרו, לא מדחיק או מדכא – שזה יחסית קל ושכיח, אלא מסלק את הסיגים שהיו טובים בילדות אך חוסמים בבגרות. כדי שהרגשות יגדלו ויתחזקו.
עם זאת יש הבדל בין דיכוי לבין ריסון; בריסון לא נותנים להשתוללות הרגשית להגיע למימדים מפלצתיים! אם זה כבר מגיע למימדים מפלצתיים אז לתת להם  לפחות הבעה, הדבר הנורא מכל שאפשר לעשות זה לתת להם להשתולל בפנים אבל להתנהג – כלפי חוץ – כאילו הכל בפנים שקט. וזה המצב של המסכה החברתית השכיחה, שדרכה – כולם מרמים את כולם, כאילו אצלם הכל שקט ומרוסן מבחינה רגשית.
ואז מתחת למסכה, זה משתולל ביתר שאת והורס כל חלקה טובה.
לא מדובר פה בביטוי חיצוני כמו ללכת ולירות במישהו ברחוב בגלל זה. ההשתוללות הרגשית – בחברה המתורבתת שלנו היא בפנים. 
אפשר לדכא את זה, אבל לעיתים רחוקות זה ממש דיכוי של הרגש עצמו, בדרך כלל זה באמת רק דיכוי של אמצעי ההבעה החיצוני, ואז כאמור – זה ממשיך להשתולל בפנים.  ובמצב זה, כל שזה אומר הוא שהאדם רק  מנתק את הקשר המודע בינו ובין רגשותיו המשתוללים, זה הכל. וזה שורף את הקשר עם התת  מודע…
הבוגר רגשית מודע ליבלית של ההתפרעות הרגשית והוא לא מאפשר לה להיות ועם זאת -כאמור- הוא רק חוסם את התפרעות היבלית אבל לא את הקשר עם רגשותיו. וזה ההבדל בין בגרות לילדות; הילד עדיין מלא יבלית כי רגשותיו עדיין לא התפתחו –  האדם המבוגר, לעומת זאת, חייב להיות מסוגל להפריד בין רגש אותנטי ובין פינוק והתרת רסן רגשית.
אי אפשר לשפוט את רמת ההדגש של הרגשות אצל בן אדם, עד שהוא לא עקר את היבלית האינפנטילית, מן הרגשות שלו. כי כל רגש המצוי עדיין במצב גולמי, פרא ולא מעובד – נדמה כמשהו אדיר. כמו ילד קטן שכשהוא נמצא במשפחה שלו –  ההורים לא יכולים לדבר. הוא משתלט על השיחה. כלומר אי אפשר לשפוט משהו פראי. אחרי שהילד עובר תהליך של צמיחה רגשית ומגיע לגיל 20 – ניתן לראות  עד כמה הוא דומיננטי ושתלטן. בגיל 5 אי אפשר, הוא עדיין לא עבר תהליך של עיבוד.
זה רק טבעי שהאמוציות  ישדדו הכל. הם דיקטטורים, הם עוצמתיים מאוד וכאשר הם שם זו עוצמה אדירה אולם  ברובה זו עדיין עוצמה של ילד קטן שאינו יודע דבר מלבד האגו שלו ורצונותיו.


 

פילוסופיית הכאב מול פילוסופיית האושר

"הלב הממהר להיפתח לפרחים – הנו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים".
ג'ורג' מור

**

הרגשות שלנו הם הנכס החשוב ביותר שלנו, מאחר והם כוח אדיר, מנוע רב עוצמה. הם הבסיס לצמיחה אישית, נפשית ורוחנית. הבעיה היא שאצל רבים מאיתנו זה לא מקובע עדיין, זה עדיין נזיל, נע בין שני מצבים: מצב של 'אפ' או מצב של 'דאון'. ככל שיש יותר 'אפ' כך ה'דאון' יותר דרסטי. בשני המצבים אתה מתפרע, רק שהתפרעות אחרת מובילה, כמו בנדנדה, להתפרעות הקוטבית הנגדית. כולנו בורחים מן 'הדאון', ומחפשים רק את ה'אפ', כל כך רוצים להתמכר להנאות, למין, לבילויים, לרומנטיקה. אנחנו חושבים שאפשר ליהנות קצת, להתפרע קצת, להשביע את הצורך המיידי – אבל למעשה יש כאן אפקט של ואקום, ככל שמתמכרים לזה יותר כך רוצים מזה עוד: עוד פורקן (חזק יותר) עוד ריגוש (מרגש יותר) עוד בילוי (סוער יותר) עוד הנאה (מהנה יותר). וכך הרגשות, שהם חומר בעירה דליק ביותר – במקום להיות מנותבים ומתועלים כך שיהוו כוח דחף אדיר לצמיחה נפשית ורוחנית – הופכים לאש פרועה וחסרת שליטה המכלה את האדם דרך הנאותיו והמפרקת אותו באמצעות פורקניו.
ההתמכרות להנאות החיים לא תורמת לצמיחה אישית ולא מחזקת ובונה אותנו מבפנים. היא מחלישה אותנו. אנחנו טועמים עוד טיפת דבש מהחיים ועוד אחת ועוד אחת – בתקווה שטיפת הדבש הבאה תשכיח מאיתנו את העובדה שיום אחד חיינו יגמרו. השאלה אינה האם אתה נהנה מחייך – אלא: האם אתה משתמש בחיים או החיים משתמשים בך. כאשר אתה מרפה לחלוטין את חבל השליטה על עצמך, מניח לעצמך להיסחף אחר הנאות וריגושים ומתמכר לטיפות הדבש (עוד סקס, עוד אוכל, עוד הרפתקה, עוד בילוי, עוד ריגוש), אתה מניח למעשה לחיים להשתמש בך, עד שיגיע יומך והם יזרקו אותך החוצה כדי לפנות מקום לדור הבא.
כשנגיע לעת זקנה – האם באמת ישנה לנו, אז, שעשינו חיים? שנהנינו ממין? שאכלנו שרימפס? שרקדנו עד כלות החושים? אבל דברים שעשינו בחיינו, שנבעו מן הפוטנציאל שעימו נולדנו – ושכדי להגיע אליהם היינו צריכים לשחרר לתוכם את אותו כוח הגלום בנו – בהם טמונה משמעות עבורנו. הם ידברו אלינו בזקנתנו מבפנים, ובהם נמצא את העדות למה שעשינו עם החיים שלנו.
וזו לא רק התמכרות, מאחורי התמכרות, ותהא הקשה ביותר, קיימת ברמת תת התודעה – פילוסופיה, השקפת עולם. גם אם היא אינה אלא רציונליזציה של הדחף הממכר. אך מה הפילוסופיה שמדובר בה כאן? זו הפילוסופיה אותה אנו מכירים, ואליה מטיף הממסד הקיים, בכל דרך אפשרית, הכל משכנע אותנו שאפשר ורצוי להגיע לאושר. ומכאן לגבי פילוסופיה אחרת, פילוסופיה חתרנית, כמעט אנרכית, הפילוסופיה של הכאב!
זו טעות מרה לחשוב, שתכלית חיי האדם היא להגיע לאושר. האדם המאושר הוא אדם ישן שאינו מחובר להווייתו.
האדם מתחבר לעצמו דרך הכאב, ולא מכיוון שהכאב זה משהו נשגב (זו רומנטיקה) אלא משום שההוויה של הקיום האנושי, תמצית חיי האדם, מבוססת על כאב. אנו נולדים מתוך כאב ומתים מתוך כאב ובין לבין, אסור לנו לשקוע בשכחה שמעניק האושר.
למה? כי להיות אדם זה להיות נפש, ולהיות נפש זה להיות עם הרוח, והרוח הרי כלואה בתוך גוף פיסי ועל כן אי אפשר להגיע אליה, וזה כאב אמיתי. (מתייחס לכך, לכליאה שהרוח כלואה בתוכנו, הזמר קט סטיבנס, בשירו הנפלא: SAD LISA).
עצם קיומה של הוויה רוחנית בתוך גוף זה מצוקה לרוח. עצם החיבור של רוח למשהו קשה, חומרי, גס – הוא מצוקה עבור הרוח. לכן, לחוש את נפשנו זה לחוש את המצוקה הזו של הרוח ולחוש את מצוקת הרוח זה לחוש כאב, ולחוש את הכאב הזה זה להיות מחובר למה שאמיתי בנו. זהו כאב רגשי אמיתי שאי אפשר לרכך או להעלים אותו על ידי השבעת הרגשות ברמה של הנאות הקיום הפיסי, למרות שאנו מנסים לעשות זאת כל הזמן. זהו גורלנו האנושי – לחוש תמיד בלתי מסופקים ולחיות עם הכאב של ההרגשה הזו ולדעת שאי אפשר להגיע אל הסיפוק המלא והסופי לעולם, אלא רק להמשיך ולכמוה.

באופן כללי כאב הוא אות אזעקה שמשהו בפנים לא בסדר. כל כאב – פיסי או רגשי – הוא אות התרעה. הבעיה מתחילה לא כשחשים כאבים אלא כשכבר לא חשים בהם יותר כשזה קורה – כשאין יותר כאבים רגשיים זה מסמל את הניתוק מן ההוויה הפנימית של האדם. על כן על האדם להיות קשוב לכאביו מפני שדרכם יכולים אנו להתחבר חזרה להוויה שלנו ולהתעורר למציאות האמיתית דרך הכאב.
ישנן בעצם שתי דרכים להתיחס לכאב: האחת להתעלם ולהדחיק אותו, שזו הדרך של השינה והדרך השניה זה לשים לב אליו, ללכת עם הפנס של הכאב עד למקום שממנו הוא בקע ולהתחבר להוויה. כל כאב אומר בעצם: אתה לא עם ההוויה שלך, נפרדת מהבית ואז אתה חוזר עם הכאב אל ההוויה, אל הבית הפנימי.
כשאדם חש כאב זהו סימן או שמשהו עומד להוציאו מהוויה או שהוא בחוץ והוא צריך לחזור.
כך שכאב הוא סימן שמשהו לא בסדר ומה שאנשים עושים עם הכאב הגופני למשל, הם משככים אותו עם כדורים וכו' ואז הסימן שהוליד אותו הולך לאבוד והבן אדם מתגרש מהדברים הראשוניים. אותו הדבר ברמה הנפשית עם הכאבים הנפשיים.
ברמה הנפשית האדם מדחיק את כאבו על ידי התכחשות ועל ידי עשיית דברים עם סף כאב יותר שמשכיחים את הכאב הנפשי או הליכה לאיבוד בפנטזיה, שהופכת לאמיתית יותר מן הכאב הנפשי. האדם מפנטז כאשר הוא ישן, כך שכאב הוא סימן טוב כי זה אומר שהוא לא ישן להוויה הפנימית שלו וזה סימן לא טוב כי משהו בהוויה חווה עצב או אובדן.
מי שלא חש בכאב, מי שחושב שהוא נמצא בנתיב להשגת אושר או התעלות רוחנית, או פיסגה דתית – לא באמת השיג את מה שיכול האדם להשיג מבחינה רוחנית אלא וויתר על ההיבט הזה של הוויתו כאדם והתמכר להנאות הקיום. ואז, לטווח קצר ובר-חלוף הוא מרגיש מסופק ומאושר – עד שהריקנות הרגשית תדחף אותו לעבר יעד הכיבוש של ההנאה או הריגוש הבא. אושר איננו רגש אותנטי – זהו יותר תוצר של התנתקות מהחיבור עם עצמך.
רגש אותנטי הוא לחוש כאב, זעם שבא מהתסכול של חוסר היכולת להיות אחד עם ההוויה הפנימית של עצמך.
להיות אדם משמעותו לחוש תמיד שמשהו חסר ולחוש שמשהו חסר – זה הכאב האולטימטיבי.
——————————————————————-

"הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות" 

.ג.ר.

מבוא לקטגוריה ה'רגשות שלנו'.

 

 

 

 

וראשית הבהרה: ספר זה אינו מתיימר להוות מערך הדרכה, ייעוץ או מורה נבוכים ביחס לעולם הרגש. אין כאן עצות או טיפים ולא הטפה או הדרכה של איך להתנהג באופן רגשי. איך לצאת מבעיה רגשית, או איך להגיע למצב של רגשות מאוזנים וכו'. נושא זה הוא סבוך מכדי להוות הדרכה, כשהמדיום היחידי הוא המדיום המנוכר של מלים בלבד.
את ההדרכה בתחום שיפור תחום הרגש כדי להגיע לחיים נעימים, מאוזנים וטובים יותר –  אני מותיר לפסיכולוגים וכו'.

כאן הגישה יותר תודעתית; הדברים הכתובים בספר זה הם בגדר השקפת עולם, הבעת עמדה והכתוב מציע גישה מאוד מסוימת – דרכה להביט ולראות את עולם הרגשות שלנו.

את הגישה הזו ניתן להבין מתוך ההקשר הרחב של ניסיון להרחבת תחום המודעות של הקורא כאדם בעל שאלות ושאיפות להגשמה עצמית.

 

נקודת המוצא של כותב הספר היא שתחום המודעות שלנו ביחס למה שקורה לנו, הנו מצומצם יותר ממה שמתרחש באמת. ובמיוחד כך בתחום הרגש. וזאת דווקא בגלל האפקטיביות העצומה שיש לרגשות על איכות חיינו ותחושת אושרנו. הכיצד? מה הקשר בין מודעות מצומצמת ובין החשיבות שיש לרגשות ביחס לאושר שלנו? ובכן, אין תחום שמסב לנו כל כך הרבה כאב ועוגמת נפש – מצד אחד, וכה מעט קורת רוח והנאה מצד שני – כמו הרגש. והיות וכך אנו מאוד סלקטיביים, מראש, ביחס למה מן הרגש אנו מאפשרים בכלל – לחדור את תחום המודעות שלנו. דהינו, כל הגישה שלנו לעולם הרגש הנה מוטה חד צדדית, שמנפה את מה שלא נעים לנו ומעצימה וממקדת את מה שגורם לנו הנאה. על פניו נראה שזו גישה לגיטימית לגמרי. אך הבעיה מתחילה ברגע שהסובייקטיביות ביחס לחיי הרגש שלנו מתחילה להשפיע על איך אנו קולטים את הרגשות. כלומר יש כאן עיוות תפיסה. עיוות שאיננו מודעים לו, כי הרגש כבר מראש משמש כפילטר ונווט ביחס לדברים אותם נקלוט ולהם נהיה מודעים.

זה לא שאנו קולטים את מצב הרגשות שלנו ואז נפגעים או לא. מראש קיים ניפוי תודעתי, שמחליט מה נקלוט ולמה נהיה מודעים – ביחס ישיר לרמת המצוקה או ההנאה שאותו דבר ינחיל לנו.

וכאן הבעיה; מצב קיים זה יוצר שטחים מתים בתודעתנו (שטחים שהמודעות לגביהם נמוכה או לא קיימת) לגבי הרגשות. ובשטח מת הכול יכול לקרות. וקורה הרבה ובסוף אנו מופתעים או נכנסים להלם רגשי; הדחקנו, הדחקנו ובסוף זה מכה בנו בפנים.

הפרקים כאן מנסים לעקוף את המכשלה הזו של הסובייקטיביות הרגשית, על ידי ניסיון לסקור את הנושא באופן ישיר וחסר פניות. דהיינו: איך הם הרגשות שלנו ללא הצורך שלנו לצבוע אותם בצורה שתתן לנו את ההרגשה הטובה ביותר, ביחס אליהם ועצמנו.

=============================================================


גבריאל רעם. הוד השרון, 15.8.2012
 

=================================================================

:
רשימת המסות
:

על פילוסופית האושר כנגד פילוסופית הכאב
רגש הפרזיט הגדול.
רגשות שליליים
רגשות וחינוך (של ילדים וחינוך עצמי)
הרוחניות, כרגשות בתחפושת
בגרות רגשית לעומת אינפנטיליות רגשית
האגו וההוויה הפנימית
התמודדות עם חסימות רגשיות
לרסן את הדמונים של הרגש
לחיות בשלום עם הרגשות
רגש בעור של שכל
לתת צורה לרגש
מעורבות רגשית ואותנטיות
הדחקות רגשיות
הקוטביות הרגשית
הזדהות רגשית
ניהול נכון של הרגשות
ציר הרגשות
לחיות עם הכאב הרגשי
על התבגרות ובגרות רגשית
על אהבה ואנושיות
דמוניים רגשיים והנתק הפנימי
עבודה פנימית על הרגשות
תקשורת ורגשות
 

 

 

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה (פרגמנטים).

– כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

– כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

– כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

– הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

– הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

– כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

– אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

– כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

– אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

– אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

– אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

– הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

– אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

– חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

– החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

– הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

– ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

– חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

– האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

– האלים 'קוטפים' את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

– אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

– אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

– אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

– אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

– חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

– חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

– חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

– כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

– ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

– וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

18.10.2005

 

לתת צורה לרגש.


לכולנו רגשות ותחושות בתוכנו. ולעתים אנו מנסים לדבר עליהם, לדבר אותם, לכתוב אותם. לשון אחר: לשים אותם במלים.

וזה בדרך כלל מאבק, זה קשה. יש לעתים תחושה שלשים רגש במלים זה כמו לשים מים בסל קש, או עשוי מנצרים; בסוף נישאר עם סל רטוב ואת המים לא הצלחנו לתפוס…

ואכן הרגש חמקמק, יש לו אופי נוזלי. ולא קל לשים סביבו מלים שיתפסו אותו. מלים המסוגלות להעביר את הרגש עצמו או בכל אופן את החיבור אליו. מלים, שאם הן כתובות או מוקלטות, יכולות – בכל פעם שנקשיב להם או נקרא אותם – לחבר אותנו שוב לרגש המקורי.

אנשים רבים נרתעים מלשים רגשות במלים, חוששים שנוזל הרגש החמקמק יחמוק מאחיזה המלה המגושמת. יש כאלה שאף חוששים שמא יאנסו את הרגש על ידי המלה. אנשים אומרים דברים כמו: 'על זה אי אפשר לדבר, את זה צריך להרגיש', או: 'אין לי מלים'.

אך כאן ברצוני לכתוב דווקא על הפן החיובי של לשים רגש במלים. חלק מיצירות המופת הנאדרות ביותר של התרבות האנושית הן בדיוק זה: ניסיון לתפוס את הקיום האנושי הרגשי ולשים אותו במלים. בין אם זה במחזות: שייקספיר, צ'כוב, אדוארד אולבי. בין אם זה בשירה: דליה רביקוביץ', וולט וויטמן, דילן תומס. בין אם בפרוזה: דוסטוייבסקי, טולסטוי, תומס מאן. ועוד.

כאן אנסה לסנגר ולהסביר את הניסיון הזה לתאר רגש במלים.

ובתחילה, כמה אמיתות, או פרגמנטים, שכדאי לתת לכל אחד מהם זמן לשקוע:

– לשים משהו במלים – נותן להם צורה.

– לתת למשהו צורה זה לתת לו חיים.

– כשמפסיקים לחיות אנו מאבדים את הצורה שלנו.

מה שמעלה את המחשבה: האם הרגש נטול הצורה אינו חי? ובכן כנראה שלא. אם לנפש יכול להיות קיום ללא גוף, אז זהו קיום ערטילאי. ללא צורה אין לנפש מימוש, נוכחות ויכולת לתקשר ולקבל משוב מן הסביבה. כך שכמו הנפש נטולת הגוף, הרגש נטול המלים – אומנם חי, אך חי כרוח רפאים, מצוי בשטח הביניים של בין החיים למתים. רגשות שלא מתוחמים על ידי מחשבה – נעים ונדים, או מתערבלים – פרא. ובאנאלוגיה; הם כמו יבלית שמשחיתה את היצירתיות והאינטליגנציה שלנו' לא מאפשרת להם להגיע לשלב הפריחה.

להבין משהו זה לתת לו צורה. לחיות זה להיות מסוגל ליצור. ואת זה אפשר לעשות

רק אם יש לך צורה. דהיינו; קווי מתאר מעוצבים שבהם הישות שלך מתוחמת, מוגדרת ומאופיינת.

הצורה מאפשרת למשהו להיות אך גם מונעת ממנו מלהתפרע ולהתפרס לכל הכיוונים. היא בעת ובעונה אחת מגבילה אותו ומאפשרת אותו.

זה הפרדוקס הגדול של החיים; אנו מוגבלים על ידי הצורה שלנו אך זה בדיוק מה שמאפשר לנו להיות. ללא צורה וקווי מתאר – אין לנו קיום עצמאי, מוגדר ואוטונומי. האוטונומיה המוגדרת מאפשרת לנו מימוש. אך לא רק מימוש, גם תפקוד ובעיקר תקשורת ויצירה. רק כשמשהו מוגדר וברור וייחודי ובעל ישות מאופיינת – הוא יכול לתקשר עם ישויות מעוצבות ומוגדרות אחרות. לתקשר זה לשים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש במלים (מדוברות או כתובות) או במחוות, הבעת פנים וכו'. כך בתחום התקשורת, ובתחום היצירה, ורק כששמים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש בתוך מימוש עיצובי כלשהו, כמו ציור, ריקוד, פיסול או הבעה מילולית – אנו מסוגלים ליצור. ליצור זה לתת צורה.

התקשורת יוצאת לפועל ביחס לאחרים. היצירה יוצאת לפועל לא ביחס למשהו חיצוני אלא מתוך הפוטנציאל הרוחני המצוי בפנים.

כך בתחום התקשורת והאמנות. בתחום הדת והרוחניות דווקא מנסים לעדן לצמצם ואף לשאוף לביטול הצורה החיצונית, כדי להעצים את החיבור למהות הדתית והרוחנית באדם. וכאן קיימת לעתים קרובות חוסר הבנה מסוימת של הדת וגישות רוחניות רבות – את החיים. כדי להגיע לרמות הגבוהות והרוחניות של החיים, לא צריך להיפטר מן הצורה החיצונית ולנסות להתחבר לרוחניות ברמה המופשטת שלה. הגוף אינו אויב לנפש ולרוח. הוא משלים אותו, הוא ההבעה שלו, הוא דרך להגיע אליו. רוחניות שאינה מתייחסת לצורה כאל הדרך לרוחני ולנעלה באדם – מובילה למבוי סתום.

אך צורת הגוף אינה אנטיתיזה למהות ההיולית של הנפש והנשמה, היא מצד אחד ההבעה היחידה שלו ומצד שני נתיב הגישה והתקשורת היחידי עמם

כל מה שהוא אמורפי וחסר צורה מוגדרת מייצג את כוחות האופל, את האנטי-חיים. הניגוד לעיצוב מוגדר, או לארגון והבניה – בא לביטוי במלה: טירוף.

טירוף היא פריעה של הצורה הקודמת. טורפים ביצים, הנמר טורף (קורע את הצורה) לאיילה. טירוף דעת הוא סוג של התפוררות של הגבולות החיצוניים של התבונה והתפיסה.

קל לצעיר לא מגובש לראות את הצורה כאויבת התכן. אך תכן ללא צורה הולך לאיבוד וצורה ללא תוכן היא ארון מתים.

החיים הם ניצוץ או להבה השוכנת בתוך מבנה מאורגן בעל צורה מסוימת. (ככל שיצור אורגני, או חיים אורגניים הם בעלי רמה גבוהה יותר כך הארגון הפנימי שלהם מורכב וגבוה יותר).

המשמעות של להיוולד היא להלביש צורה מוגדרת סביב נשמה ורוח.

המלים מתארות את הרגשות ובכך מעניקות להם צורה ומכאן הם (הרגשות) מתחילים לחיות. כלומר: מן הרגע שהמלים מעניקות לרגש הבעה ותיאור – הרגשות מסוגלים ליצור, לעשות משהו. רגש שאנו לא מודעים לו, או שמודעים לו אך לא מבינים אותו – הנו כרוח רפאים בתוכנו שטורפת אותנו מבפנים, ומחלישה את כוחות החיים שלנו.

אך מלים גם יכולות לכלוא רגשות ולהמית אותם ('חיים ומוות ביד הלשון').

וזאת כשהן לא מתכווננות למהות הפנימית של הרגש, לדינמיקה הפנימית שלו, אלא באות אליו ממרכז כובד חיצוני, מנסות לשים עליו תווית בהתאם להלך מחשבה קיבוצי, או נורמה חברתית מסוימת. זה לא מוליד את הרגש, אלא שם אותו בארון מתים עוד לפני שהוא נולד.

וזה מה שקורה לעתים קרובות בטיפול פסיכולוגי, או בשיח רציונלי 'בוגר' מלומד, אודות התנהגות ומצב רגשי של מישהו: המלים שמות את הרגש בצינוק אינטלקטואלי במקום לנסות ולרקום סביבו את העור והמעטפת תואמות, המתאימות לדינמיקה הפנימית של אותו האדם ואותו הרגש.

מלים יכולות להחניק את רוח החיים האמורפית שחיה ברגש והן יכולות ליצור גוף המשקף בדרך בה הוא מאורגן ומעוצב את דינמיקת התוכן של הרגש. ואז (ורק אז) הרגש נולד, ואז (ורק אז) יש לו חיים. וזה פשר הזינוק הגדול של ארכימדס מן האמבטיה; זו השמחה הגדולה בכל פעם שהבנו משהו באמת. זו שמחת יצירה, שמחה של חיים חדשים. ההתעלות המושגת על ידי הידיעה כי הנה הענקנו חיים, הולדנו משהו.

וכך, בכל פעם שרגש ותובנה נפגשים – נולדים חיים באדם. תחום התודעה שלו – מתרחב, והוא עצמו גדל וצומח כאדם.

– המלים מחיות את הרגשות בכך שהן מביאות אותם אל תחום התודעה.

– לחיות זה לדעת, ולדעת מגדיל את מרחב המחיה של היחיד בתוך עצמו.

– חיים זה תודעה והתודעה היא מרחב המחיה של פוטנציאל החיים שעמו נולדנו.

– לחיות ולא לדעת שאתה חי, זה כאילו לא חיית כלל.

– עד שאנו לא נולדים שוב לתודעה – לא חיינו כלל.

– לחיות זה להיוולד שוב, אל תוך עולם התודעה.


——————————————————————————–

10.5.2004

 

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003