ארכיון תגית: רוחניות

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

 אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

 

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

 

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

 

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא לאור בהוצאת ניסן

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il