ארכיון תגית: רוחני

השוואה בין רוחניות העידן החדש והבורגנות.


התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו?

בקרב הבורגנים ההדחקה וההתחזות אינם מפותחים כמו אצל הרוחניים המסחריים.

בקרב 'רוחני' העידן החדש – רבים הם אלה המכריזים על עצמם כרוחניים, מבלי שבהכרח יש לזה גיבוי ברמת המהות.

רוב הרוחניות שאנו מכירים, אינה רוחניות שהיא באמת אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של 'הזע ועבוד, אכול ושתה – כי אלה החיים'.

מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו', ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו' – נמצא מצב נפשי ותודעה של זעיר בורגני שכל מה שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.

זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים למען הפחתת תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובנות שגורסות כי צריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו'. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא החוצה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר.

אלה, גם אלה – מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופרמרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם; מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.

גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.

הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה, קנאה, עוינות – מתקבלות באותו חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית (כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תיגר על המוסכמות הקונפורמיות.

וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית – (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.

האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו כעוד תורה ממסדית.

או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקו ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.

אך אם בודקים את המסרים של כמה יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסטרקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנית? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.

האמנות וההגות, הן כיום בתי הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.

לסיכום:

בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינים שאין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו' – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזר לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.

לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל – נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני.

ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה וכו'. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זו עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו'. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.

הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.

ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.

אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.

וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפות חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפור אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.


——————————————————————————–

הערה: הוצא מתוך הספר; ''אאוטסיידרים ומורדים"

(הוצאת ידיעות אחרונות, 2007) ונערך מחדש.

 

ציטוטים מקוריים ומן העולם

"אם אתה זורק פנינים לחזירים, החזירים לא נעשים פחות חזיריים, אך הפנינים, אוה הפנינים, נעשות פחות פנינים…"

גבריאל רעם
"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

ג.ר. 16.12.2006
"לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא האשמה האישית שלהם"

ג.ר. 30.6.2006
"מוות בסוף החיים –הוא סיומם,

מוות באמצע החיים –הוא התחלתם".

ג.ר. 14.8.2004
"תחילת החיים בלידה, מבשרת את סיומם –במוות,

לידה באמצע החיים מבשרת את תחילתם – בחיים".

ג.ר. 14.8.2004
"החוכמה היא ליצור חופש בתוך הגבולות

ולא לפרוץ אותם על מנת ליצור את החופש"

ג.ר. 24.7.2004
אם להיות אמיתי עם הזלת אומר להיות אגואיסט

הרי אני מעדיף את הזיוף של ההתחשבות בו.

(כשישראלי אומר לך: אני רוצה להיות אמיתי איתך,

הוא מתכוון שהוא מעדיף את האגואיזם שלו

על פני הזיוף של ההתחשבות בך).

ג. רעם (20.5.2004)
"אמנות החיים, או חכמת החיים – היא לא להאיר את חשכת החיים,

אלא לפתח ראיית לילה".

ג. רעם
"במערכות יחסים – נשים סלקטיביות -לפני, גברים נוטשים- תוך כדי".

ג. ר.

"גברים נוטשים מערכות יחסים, נשים נוטשות את המסגרת שחנקה אותם".

ג.ר.
· אתה צריך לקבל עצמך בחזרה מאחרים – כדי להיות.

ג. רעם
· אם אינך מקבל את ההכרה לגבי מי שהנך, הרי שאתה הוא אתה – רק בדמיונך.

ג. רעם
· כעס הוא אחד הדברים האחרונים שיכול אדם לחוש כביטוי לחופש שאין לו.

ג. רעם
."האמת בקשר לאנשי השוליים, שהם שם (בשוליים) בגלל שהם לא יכולים שלא להיות במרכז של עצמם, וכך הם נודדים לשולי החברה, שהיא בעצמה שוליים של מה שבאמת מרכזי בחיים

גבריאל רעם
——————————————————————————–
1.1. ,הבוס: אל תתפוס יותר מדי בטחון. לא משנה עד כמה אתה טוב, לעולם אל תמשוך אליך תשומת לב. זו הטעות. עליך לשמור על פרופיל נמוך. להראות לא מזיק. להיות האיש הקטן, אתה יודע, 'החנון' המקופח, האיכר הבור והתמים. הסתכל עלי, מאז ומתמיד המעיטו בערכי. לעולם לא היית חושב שאני שליט היקום, נכון?

זו החולשה היחידה לפי דעתי.

קווין: ומהי?

הבוס: זה המראה שלך, מראה גברבר חתיך מפילדלפיה(…)

אתה יודע מה חסר לך? חסר לך מה שלי יש… אני הפתעה, קווין, הם לא מצפים לי, זה מה שחסר לך".

דיאלוג מתוך הסרט: "מלכודת לפרקליט", עם אל פאצ'ינו, בתפקיד הבוס …… בתפקיד העורך הדין הצעיר" קווין.

 

1.2. מראיין:"האם נכון כי בעבר סבלת מסכיזופרניה".

רוזאן בר: "נכון. היום אני נהנית מזה".

מתוך תכנית טלויזיה בערוץ שמונה, שבה מתארחים שחקני קולנוע בבית הספר למשחק של לי שטרסברג, ומנחה עם זקן צרפתי מראיין אותם, לנוכח קהל צעירים מוקסם.

 

2. קלינט איסטווד: "דעות הן כמו חור התחת; לכל אחד יש אחד"

מתוך הסרט 'הארי המזוהם'.
3. "כשאתה כלום, אתה חופשי להיות הכל".

קארין ארד, 'זמנים מורדניים', 11.2.2004. עמ' 10
4. "מחר, ומחר ומחר,

זוחל בצעד קטנוני מיום ליום,

עד לעיצור האחרון בזמן הידוע.

וכל אתמולינו מלאים בשוטים מוארים

בדרכם למוות מאובק. הלאה, הלאה נר קצר!

חיים הם אך צל עובר, שחקן מסכן,

המתגאה ורוגז בשעתו על הבמה,

ואז אין הוא נשמע עוד; זוהי מעשיה,

שסופרה על ידי אידיוט, מלאה בקולות וזעם

שמשמעותו כלום".

ויליאם שקספיר, מקבת, אקט 5, סצנה 5.

תרגום: גבריאל רעם.
5.כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו"

ארתור שופנאאור

6. "זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר, ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם. וזו בדידותו שתשמש לו כחברה מנחמת… ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין ולגלות סובלנות כלפי מזלו הרע שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים".

מיגואל דה אונומונו

 

Think for yourself question authority
Think for yourself question authority

Throughout human history as our species has faced the frightening terrorizing fact that we do not know who we are or where we are going in this ocean of chaos, it has been the authorities, the political, the religious, the educational authorities, who attempt to comfort us by giving us order, rules, regulations.

Informing, forming in our minds their view of reality.

To think for yourself you must question authority and learn how to put yourself in a state of vulnerable, open mindedness, chaotic, confused, vulnerability, to inform yourself.

Think for yourself question authority

Timothy Lyri

תרגום:

חשוב עבור עצמך, הטל ספק בסמכות,

חשוב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

לאורך ההיסטוריה האנושית, תוך כדי כך שהמין האנושי עמד בפני העובדה המצמררת והמפחידה שאיננו יודעים מי אנחנו או לאן פנינו באוקיאנוס הכאוס הזה – היו אלו האוטוריטות הפוליטיות, הדתיות והחינוכיות, שניסו לנחמנו בהענקת חוקים, סדר ותקנות, כדי ליידע אותנו ולארגן במוחנו את השקפת עולמם לגבי המציאות.

כדי לחשוב עבור עצמך, עליך להטיל ספק בסמכות ולשים עצמך במצב של ראש פתוח, כאוטיות, בלבול ופגיעות, וכל זאת כדי לדעת מה קורה.

חושב עבור עצמך, הטל ספק במרות.

תרגום: גבריאל רעם
——————————————————————————–

יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.

זן קואן

——————————————————————————–

קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים כאילו מעולם לא חיו"

——————————————————————————–

Fire On Babylon
(Sinead O'Connor)

“She took my father from my life oh

Took my sister and brothers oh

I watched her torturing my child

Feeble I was then but now I'm grown

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire

Fire

She's taken everything I liked

She's taken every lover oh

And all along she gave me lies

Just to make me think I loved her

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Fire

Fire

Fire on

Life's backwards Life's backwards

People turn around

The house is burned The house is burned

The children are gone

Fire

Fire

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Fire on Babylon

Fire

Fire, oh

Fire, oh

Fire on Babylon

Oh yes a change has come

Look what she did to her son

Look what she did to her son

Fire, haha

Fire, haha

Fire

Fire

Fire, aha

Fire on Babylon

Fire on Babylon

***.

 

Iron rusts from disuse, stagnant water loses its purity, and

in cold weather becomes frozen, even so does inaction

sap the vigors of the mind.

- Leonardo Da Vinci

*
במחזה "The cocktail party" כתב המשורר והמחזאי T.S.Elliot :

There is another way, if you have the courage.

The first I could describe in familiar terms

,Because you have seen it, as we all have seen it

.Illustrated, more or less, in lives of those about us

- The second is unknown, and so requires faith

.The kind of faith that issues from despair

;The destination cannot be described

;You will know very little until you get there

You will journey blind. But the way leads towards possession

.Of what you have sought for in the wrong place

ובתרגום חופשי של רוברטו מיטלפונקט:
ישנה דרך אחרת, אם יש לך האומץ.
את הראשונה אני יכול לתאר במונחים מוכרים
כיוון שראית אותה, כפי שכולנו ראינו אותה,
מאוירת, פחות או יותר, בחייהם של הסובבים אותנו.
השנייה היא בלתי מוכרת, ולכן דורשת אמונה -
את סוג האמונה הנובע מתוך ייאוש.
היעד איננו ניתן לתיאור;
תדע מעט מאוד עד שתגיע אליו;
אתה תלך עיוור. אך הדרך מובילה להשגת.

**
"מה שחיפשת במקום הלא נכון

ככל שאתה חי יותר הולכים ומתרבים

המפרשים את מעשיך, כמו עובד טלפון,

שבפתח העגול מעליו עומדים נותני העצות

וצועקי ההוראות,

אך הוא עצמו לבדו במעמקיו".

(מתוך "קצב חיים כזה", יהודה עמיחי)

**

המכמורת עבור הדגים – משתפסת את הדגים, אתה יכול לשכוח את המכמורת.

המלכודת עבור הארנבת – משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת.

המילים עבור המשמעות – משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים.

מי יתנני אדם ששכח את המילים בשביל להחליף אתו מילה".

צ'ואנג טסו

"תמיד עלינו להיות במצב של הכנה, הכנה היא האמנות להישאר ער. אם אתה ער, יום אחד אתה עשוי לראות לתוך העולם האמיתי. אינך יכול לצפות להגיע לאותו עולם, אם אתה מתהלך כסהרורי בחלום. כמעט כל בני-האדם שרויים בתרדמה, אלא שאין הם יודעים זאת. אינך יכול להתעורר באמצעות קריאת ספרים המספרים לך שאתה ישן, אפילו אם מורה יאמר לך שהנך ישן, אתה עלול שלא להתעורר, אתה יכול להתעורר רק אם תרצה בכך, ולכן תתחיל לעבוד על עצמך כד לסלק את כל השטויות על מנת לגלות את טבעך, את מי ומה שהנך".

חמיד לראשד, מתוך 'המחסום האחרון', ראשד פילד, הוצאת פראג

It is easier to manufacture seven facts out of whole cloth than one emotion.

–Mark Twain

By starving emotions we become humorless, rigid and stereotyped; by repressing them we become literal, reformatory and holier-than-thou; encouraged, they perfume life; discouraged, they poison it.

–Joseph Collins

Emotion turning back on itself, and not leading on to thought or action, is the element of madness.

–John Sterling

The young man who has not wept is a savage, and the old man who will not laugh is a fool.

–George Santayana

Emotion is the surest arbiter of a poetic choice, and it is the priest of all supreme unions in the mind.

–Max Eastman

Do not arouse disdainful mind when you prepare a broth of wild grasses; do not arouse joyful mind when you prepare a fine cream soup.

–Dogen

ציטוטים של ניצשה:
"אלוהים מת."

"מה שלא הורג- מחשל."

"בכל מקום בו ראיתי יצור חי, ראיתי שאיפה לכוח"

"האם האדם הוא טעות אומללה של האל, או האם האל הוא טעות אומללה של האדם?"

"בגן עדן אין אנשים מעניינים."

"את מי שונאת האישה יותר מכל?- כה אמרה הפלדה אל המגנט: "אותך אני שונאת יותר מכל, כי מושך אתה, אך לא די כוח בך להצמידני אליך."

"הוא אשר נלחם עם מפלצות – שיזַהר , פן יהפוך הוא עצמו למפלצת."

"ודאי שאתה רשאי לדחות בקשה, אך לעולם אל תהא דוחה תודה."

"כמה אכזריות וכמה עינויי בע"ח נבעו מהדתות ההן אשר את החטא המציאו."

"התשוקות נעשות מרושעות ונוכלות, אם מסתכלים עליהן ברשעות ונוכלות."

"האם אין זו מידת נפש בזויה לדמות את האויב תמיד כמרושע."

"מן הראוי לסלק את מקבצי הנדבות, כי אתה מצטער בתתך,ומצטער בחדלך מלתת."

"כל חכם גדול זקוק למסיכה. יתר על כן,על פני כל חכם צומחת מסיכה עקב הפירושים המסולפים לדבריו".

"מן הראוי היה שלא להתיר לאיש להחליט דבר לגבי חייו מתוך מצב של התאהבות."

"מן הראוי להתיר בפומבי את כל הנדרים שנדרו המאוהבים."

"כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש."

"אם תרצו להעפיל גבוה, השתמשו ברגליכם שלכם! אל תניחו שישאוכם, אל תתישבו על גבם וראשיהם של אחרים."

"בלכתך אל האישה, קח עמך את השוט"

"כשאנו עוברים חוויה, צריך לשקוע בה ולעצום את העיניים, במקום להיעשות צופים מיד. כי זה מקלקל את העיכול הטוב של המאורע, ובמקום שנפיק ממנו חוכמה אנו יוצאים משם עם עיכול רע."

"אדם חייב להישמר מלהיות חולה זמן רב מדי. שכן, במהרה העדים למחלתו יכעסו על מצווה זו הכרוכה בהתחייבות המכוונת לרחמיהם. הם יהיו בקושי רב מסוגלים להחזיק מעמד במצב רוח שכזה, ומיד יחשדו באופייך ויאמרו: מגיע לך להיות חולה ואין אנו צריכים עוד להתאמץ ולהשתתף בצערך."

"לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם."

"להישאר שוכב מבלי נוע וקצת להרהר, זו התרופה הטובה ביותר לכל מחלות הנפש. ועם קצת רצון טוב השימוש בה נעשה משעה לשעה נעים יותר."

"מי שמתכחש לגאוותו הוא גאה בדרך כלל באופן כה גס, שכדי לא להתבזות הוא עוצם את העיניים בנוכחותה."

"מיד לאחר שאתה מתרומם גבוה יותר מן האנשים המתייחסים אליך בהערצה, הם חושבים שנפלת וירדת מגדולתך. הייתה להם הרגשה בכל הנסיבות שהם ברמתך. (והיה זה בזכותך)."

"אדם מלא שמחה חייב להיות איש טוב. אולי אינו הכי נבון, כי הוא משיג את מה שהגדול בחכמים שואף אליו בכל כושר תבונתו."

"מוטב שלא נייסד את חיינו על בסיס מוגבל מדי של רצונות. מפני שאם נתכחש לשמחות המתאפשרות על ידי הכיבודים, קשרי החברה הגבוהה, האמנות, הרווחה והתאוות, עוד יגיע יום שבו נחוש לפתע שבמקום להשיג את החוכמה כידידתנו, ההתכחשות תוביל אותנו לנקודת רוויה ושאט נפש מחיינו."

"העושר חייב להיות בנמצא אצל אנשי רוח בלבד. אחרת הוא מהווה סכנה לציבור. כי העשיר אינו עושה שימוש בזמנו הפנוי כפי שעושרו מרשה לו, אלא ממשיך להשתוקק תמיד לעוד ועוד. שאיפה זו הופכת לשעשוע עבורו ולתחבולתו העיקרית נגד השעמום."

"עד לנקודה מסוימת הרכוש מאפשר לאדם יתר עצמאות וחופש פעולה. אך מעבר לזאת הרכוש הופך לאדון ובעל הרכוש לעבד. ואז הרכוש מחייב אותו להקדיש את זמנו ומחשבתו כדי לעמוד בקשרים, להיצמד למקום אחד, להתחבר עם מעמד אחד, אולי אפילו על חשבון צרכיו הפרטיים העיקריים."

"על ידי ודאותו של המוות אדם יכול להמתיק את חייו בטעם עדין וריחני של חוסר דאגה. אך עכשיו אתה, רוקח מוזר של הנשמה הפכת את המוות לרעל מר הממאיס את החיים כולם."

"בדרך כלל אנו מרגישים בחסרונו של אדם זמן רב לאחר מותו כדבר שאין להבינו: אנו מרגישים בחסרונם של הגדולים שבאנשים, במקרים רבים רק אחר עשרות שנים. אדם ישר יאמר כשמישהו נפטר שכלל אין להצטער עליו. מי שבאופן חגיגי אומר את ההספד הוא אדם צבוע. רק מאוחר יותר אנו מבינים את ההצדקה לקיומו של האדם, והדברים החרוטים על מצבתו הם אנחת אמת מאוחרת של צער."

"לעולם אל נא תתחרט, אך אמור לעצמך מיד: זאת אומרת להוסיף טיפשות שנייה על הקודמת. אם עשית את הרע חשוב איך לעשות את הטוב. אם אתה נענש בגלל מעשיך הרעים קבל את העונש בהרגשה שאתה עושה את הטוב במונעך מזולתך להיות טרף לאותן שטויות. כל חוטא אשר נענש יכול לחוש כמי שנותן שיעור לאנושות."

"החרטה היא טיפשות והבל כנשיכת כלב באבן."

"הכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרותיה באופן שהתחתית נראית באור. זו הסיבה שאם אין אנו רואים בצורה אחרת, יש לעורר את כעסם של בני לוויתנו, תומכינו כאויבינו, כדי לדעת על המתרחש מאחרי גבנו."

"ממה שאתה רוצה ללמוד ולהכיר היטב אתה חייב להתרחק, לפחות לזמן מה. רק כשמשקיפים על העיר ממרחקים מבחינים היטב במגדליה הגבוהים המתנשאים מעל בתיה."

"אם החיים התאכזרו אליך ולקחו ממך כל מה שהיה כבודך ושמחתך: את חבריך, בריאותך וכל הטובין שלך; תגלה אולי לאחר המכה, כאשר החרדה הראשונה כבר נעלמה, כי אתה עשיר יותר מאשר קודם לכן. רק ברגע זה אתה יודע מהם הדברים השייכים לך באמת, ומהו המצב שבו לא יוכל כל שודד לפגוע בהם. לכן, זה אולי מצב שבו אנו מתפטרים מכל הביזה והמבוכה באצילות של בעל אחוזה."

"מי שמעדיף את היפה על היעיל גומר כילד המעדיף סוכריות על לחם, על ידי כך שהוא מקלקל את הקיבה, ועל ידי השקפת עולם מרה."

"כל הדברים הטובים מדרבנים את החיים, ואפילו ספר טוב שנכתב נגד החיים."

"מהי לכן האהבה, אם לא לשמוח ולהבין כשאנו רואים מישהו פועל ומרגיש באופן שונה מאתנו, ולפעמים ההפך מכפי שאנו? כי האהבה מאחדת את הניגודים באמצעותה של השמחה. אסור להתעלם מן הניגודים או לכלותם."

"מניין יכולות להיוולד תשוקות פתאומיות של גבר ואישה, תשוקות עמוקות ואינטימיות? הן נובעות אך ורק מן התאווה; אך בעוד שהגבר מוצא באישה חולשה, מחסור ועליצות גם יחד, קורה משהו בתוכו כאילו נפשו חפצה לעלות על גדותיה: ברגע זה הוא נפגע ונעלב. זו בדיוק נקודת התורפה שממנה מתפרצת אהבה גדולה."

"לקנאה המצויה יש הרגל לפטפט מיד לאחר שהתרנגולת הטילה ביצה. זוהי מין צורה לשפוך את לבך ולהירגע. אך קיימת קנאה עמוקה יותר. במצב זה מי שישאר אילם ויביע משאלה כי זה יגרום לכל האנשים לשתוק, יכעס בצדק שהוא אינו משיג את המטרה. הקנאה האילמת גדלה בתוך השקט."

"אדם צריך זכרון יוצא מן הכלל כדי לזכור את כל ההבטחות שהוא מבטיח"

"אם חפץ אתה בשלוות נפש ובאושר- האמן: אם נוהה אתה אחרי האמת- חקור…"

"סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו"

"מי שאינו משקר אינו יודע אמת מהי"

"לא זה שרימיתני זעזע אותי, כי אם שאינני מוסיף להאמין לך!"

"כאשר האדם, אבי ההרס, ההרס העצמי, פוצע את עצמו, פצע זה הוא המכריחו לחיות"

"האדם הוא דבר נוזל ונוח לקבל צורה – אפשר לעשות ממנו כל מה שרוצים"

"האמנות מצילה אותנו מהאמת"

"אומרים אתם: העניין הטוב הוא המקדש את המלחמה? ואני אומר לכם: המלחמה הטובה היא המקדשת כל עניין"

"אין בידנו למנוע את לידתנו, אך יש בידנו לתקן משגה זה…"

"האמנות ניתנה לנו למען לא נכרע תחת נטל האמת"

"אהוב את אויבך, בגלל שהם מוציאים ממך את הטוב ביותר"

"היה לרובינזון משרת יותר טוב מששת: שמו היה – קרוזו"

"אהבה לאישה אחת זו ברבריות, משום שזה נעשה על חשבון הנשים האחרות"

"הכל באשה חידה והכל פתרון אחד לו – הריון, הגבר אינו אצל האשה אלא אמצעי בלבד, המטרה היא תמיד הילד"

"לכדור הארץ יש עור, לעור הזה יש מחלות, אחת המחלות הללו קרויה…אדם"

"אתה הכוכב הגדול! גם אושרך כלא היה, לולא היו אלה אשר להם אתה מאיר"

"הרעש מחסל את המחשבה"

"הרצון הוא האיש החזק והעיור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות"

"יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל"

"החינוך הוא הריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל "

"התשוקה מגדילה את מה שאדם רוצה בו. היא עצמה צומחת מכוח אי מימושה"

"דבר מוזר הוא העונש שלנו: אין הוא מטהר אלא מכתים, והוא הפשע הגרוע מן הפשע עצמו"

"תאמרו מטרה טובה מצדיקה אפילו מלחמה, אני אומר לכם: מלחמה טובה היא זו המצדיקה כל מטרה"

"כמה טוב מוזיקה רעה וסיבות גרועות נשמעות כשאנו צועדים אל מול האויב"

"מבלי מוזיקה, החיים היו טעות"

"תקווה היא הגרועה שברעות, היא רק מאריכה את עינויי האדם"

"אני לא יכול להאמין באל שרוצה רק שבחים כל הזמן"

"נשים הן הטעות השניה של אלוהים"

"טיול מזדמן בבית משוגעים מראה שאמונה לא מוכיחה שום דבר"

"אמונה: לא לרצות לדעת את האמת"

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר"

"על הר האמת אתה אף פעם לא מטפס לשוא, או שתגיע לנקודה גבוהה יותר היום אושתאמן את עצמך להגיע יותר גבוה מחר"

"אנשים שנותנים בנו את אמונם המלא, מאמינים שמגיע להם שלנו. ההנחה הזו שגויה, מתנה לא מביאה זכויות"

"הדרך הכי טובה להשחית את הנוער היא להדריך אותו להעריך יותר את אילושחושבים כמוהו מאשר את אילו שחושבים אחרת"

"בגן עדן, כל האנשים המעניינים חסרים"

"תמיד יש שיגעון באהבה, אבל תמיד יש הגיון בשיגעון"

"החוכמה מציבה גבולות אפילו לידע"

"זה קשה מספיק לזכור את הדעות שלי מבלי להצטרך לזכור גם את הסיבות להן!"

"אני חושב שהבנתי למה רק האדם לבדו צוחק; הוא לבדו סובל כה עמוק שהוא היה חייב להמציא את הצחוק"

"מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל 'איך'"

"רק מוזיקה מבחילה מכניסה כסף כיום"

"אי שפיות ביחיד היא נדירה, אבל בקבוצות, אירגונים, מדינות ותקופות, היא החוק"

"האם האדם אחד משקרי האל? או שהאל אחד משקרי האדם?"

"האדם לא רוצה להיות חופשי אלא נשלט"

"אין עובדות, רק פרשנויות"

"סופר טוב ניחן לא רק באינטלקט שלו אלא גם באילו של חבריו"

"אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה

"לא יכולתי להאמין באלוהים שלא יכול לרקוד"

"לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך"

"האלוהים שלכם מת ורק הבורים בוכים. אם אתם טוענים שיש גיהנום, אז ניפגש שם!"

"מי שנלחם במפלצות, חייב להיזהר לבל יהפך לאחת"

"מוסריות היא אינסטיקט העדר באנדיבידואל"

"אה נשים, הן גורמות לעליות להיות יותר גבוהות ולנפילות יותר דחופות"

"מה שאינו הורג אותי, מחזק אותי"

"אדם שופט עצמו לפי הכוונות שלו, אחרים לפי ההישגים שלהם"

"סופרים צריכים לשתוק כשהיצירות שלהם מדברות"

"האושר היחיד ניתן לנו במפעלי היצירה"

" הצורך איננו עובדה מבוססת, אלא פרשנות".

"לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החוקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .

נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ"כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש "

ניטשה
——————————————————————————–
"כל אחד מאתנו נתון בתוך שריון, וזה ייעודו: תריס בפני כניסתם של

אותות. אותות מתרגשים ובאים עלינו תמיד ללא הפסק, חיים משמעם

להיות נקרא, ואין אנו צריכים אלא להיות מוכנים ומזומנים, אלא

להאזין. אולם ההעזה מסוכנת בעינינו יתר על המידה. הרעמים ללא

קול מאיימים לכלותנו, והרי אנו משכללים מדור לדור את מנגנון

המגן. כל סדרי מדענו מבטיחים לנו: השקט, כל שמתרחש מתרחש

כהלכתו, כהכרחו, אבל שום דבר אינו מכוון אליך. לא לך מתכוונים,

הוא הוא ה'עולם', יכול אתה לחיות כרצונך, אבל כל מעשה שאתה

עושה בו בלבך יוצא ממך לבדך, אין דורשים ממך דבר, אין פונים

ומדברים אליך, הכל דומם".

קטע ממאמרו של מרטין בובר, "האותות",

 

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול
"אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה".

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

 

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73
"המציאות, היא הדברים הקטנים שאתה עושה בזמן שאתה מחכה לחיים הגדולים שיתרחשו".

יאנס, (עיוור שהושתל במוחו מנגנון מכאני של ראיה).

 
——————————————————————————–

אימרות מרדניות

"הציויליזציה היא עור טלה בו מתחפשת הברבריות".

תומאס ביילי אולדריץ'
"מיתחו את מפרשי סירתכם, נעורים מבורכים, ונוסו בכל המהירות בכל צורה של תרבות"

אפיקורס
"ליבה של התרבות החדישה היא המכונה, זוהי אלילת הזוועה של ימינו ואותה צריך לסלק"

גנדי
"חושבני כי הגדרה אפשרית אחת של תרבותנו המודרנית היא שתשע עשיריות של משכיליה אינם מסוגלים לקרוא שירה".

ארנדול ג'ארל
"הציויליזציה היא מחלה חולפת"

רובינסון ג'פרס
"תרבות היא מכשיר שנשלט על ידי פרופסורים כדי ליצר פופסורים שבבוא זמנם ייצרו פרופסורים"

סימון וייל
"כל תרבות בעלת מעוף וערך כלל אנושי שפתחה בתרועת ששון ובאופיטימיות הסתיימה בהתייאשות רבה ופסימיות גמורה,

רפאל זליגמן
"תרבות היא הכפלה לאין גבול של נחיצויות שאינן נחוצות"

מארק טווין
"הציויליזציה המודרנית נבנתה ללא ידיעת טבענו האמיתי. היא קמה בזכות הקאפריזה של תגליות מדעיות, של יצרי בני אדם, של אשליותיהם, תורותיהם ותאוותיהם. אף על פי שציווילזציה זו הוקמה על ידינו, אין היא עשויה לפי מידתנו"

אלכסיס קארל
"התרבות היא גלימת צבע הנשטפת עם רדת הגשם"

אוגוסט רודן
"התרבות היא משהו הנמוג בקלות יתירה באלכוהול"

ג'ורג' ברנרד שואו
"בן התרבות אינו אלא פרא רב ניסיון יותר ופיקח יותר,

הנרי דיוויד תורו
"ברגע שעבד מחליט שלא יהיה עוד עבד, כבליו נופלים. הוא משחרר את עצמו ומראה דרך לאחרים. חירות ועבדות הם מצבים נפשיים"

גנדי
"רק אנשים מעטים נהנים מחירות אמיתית, כולנו עבדים לרעיונות או מנהגים,

אלפרד דה מיסה
"אין לו לאדם דאגה כל כך בלתי פוסקת מצוקה מטרידה כדאגה למצוא לו מהר, לאחר שנעשה בין חורין, לפני מי להשתחוות ולכרוע".

פיודרו דוסטויבסקי
"עם קאמי מגיע לשיאו ולמיצויו המרד הגדול של ההגות הגיומית במסורת הפילוסופיה המערבית, שהאמינה באמיתות נצחיות, בתבונה אבייקטיבית, בתפקידה ההיסטורי של ות של השכל לגאול את האדם מקשיי גיומו וממבוכות הכרתו" י

עקב גולומב
"המרד הוא ביטוי ספונטני ואחד "המרכיבים המהותיים" ביותר של החוויה האנושית"…

אלבר קאמי
…"הדרך אל האותנטיות מחייבת את האדם להתגבר בהתמדה על עצמו, על הערכים של דורו ועל האתוס של תקופתו"

אלבר קאמי
"הגיהנום הוא הזולת"

סארטר

"האם החברה מודרנית וויתרה על חולי נפש ונרקומנים?

לא, החברה המודרנית, הקפיטליסטית, הגלובליסטית, המהירה, ויתרה על עצמה. וזאת הנקודה. כמו שויתרה על נרקומנים חולי נפש, החברה, הממסד יוותר על כל אוכלוסיה שתפריע לממסד עצמו. והיום יכול להיות מתנחלים, חמחר יכול להיות כאלה וכאלה, לא חשוב; פוליטיקה, כל אחד שיפריע לממסד, שהוא מחויב. למה הוא מחויב? למה יקרה בעוד שעתיים בבורסה, לזה הוא מחויב!"

ד"ר אנדרה וויסמן, מטפל בגמילה מסמים, מנהל מכון :מגמה" בראיון בערוץ 8, 29.7.2001
"הטירוף אצל היחיד הוא היוצא מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל".

פרדריך ניצשה, "מעבר לטוב ולרוע" קטע 156 (3, 83)
"דפרסונליזציה חלקית של אחרים מתרחשת ללא הרף בחיי יום יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליאנג, "האדם החצוי, הקיבוץ המאוחד, עמ' 32.
"אדם זקוק לשיגעון מסוים, אחרת הוא לא יעז לעולם לחתוך את החבל ולצאת לחופשי"

ניקוס קאזנצקיס, זורבה היווני, הסרט

…"ה'נורמליות' וה'הסתגלות' שלנו, פעמים הרבה אינן אלא הסתלקותה של התעלות -הנשמה, בגידה בפוטנציאל האמיתי הגלומים בנו, כי רבים מאתנו מצליחים הצלחה יתירה בקניית 'אני' מזויף כדי להסתגל למציאות מזויפת".

ר. ד. ליינג, "האני החצוי".

 

"דפרסונליזציה חלקית של האחרים מתרחשת ללא-הרף בחיי יום-יום ורואים אותה כנורמלית, אם לא כנשאפת ממש. רוב היחסים מבוססים על נטיה לדפרסונליזציה חלקית כלשהי, כשמתייחסים לזולת לא במונח של תשומת לב למי ולמה שהוא מהווה בעצמו, אלא כאל רובוט דמוי איש המשחק תפקיד או נוטל חלק במכונה גדולה שבה גם האדם עצמו משחק תפקיד אחר".

ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמ' 32
"מה שאנשים אומרים מאחורי גבך זוהי עמדתך בחברה".

אדגר ווטסון האו
"אנשים נהיים לא מה שהם אמורים להיות על ידי הטבע אלא מה שהחברה עושה מהם. הרגשות הנדירים והתכונות הנעלות של הנפש, כמו מתכווצים, קמלים, מעוותים ומקוצצים, כדי להתאים אותנו למגע עם העולם"

ויליאם הזליט

"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… ….תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים".

ר. ד. ליאנג, "האני החצוי" הקיבוץ המאוחד, עמ' 6,
"…כל האנשים הללו שרוצים לשלוט על ההתנהגות של מספרים גדולים של אנשים אחרים-עושים זאת דרך ועל סמך החוויה של אותם אנשים אחרים. ולאחר שאנשים מונעים לחוות מצב מסויים בדרך דומה, ניתן לצפות מהם להתנהג בדרכים דומות. לגרום לכל האנשים לרצות את אותם הדברים, לשנוא את אותם הדברים, לחוש את אותו האיום – ואז התנהגותם כבר שבויה, אתה קנית ויש לך בעלות על קהל הצרכנים שלך או בשר התותחים שלך. ואז כבר הינך יכול לגרום לתפיסה זהה של כושים כתת אדם, או של הלבנים כמרושעים או מנוונים, והתנהגות תתבצע בהתאם.

עם זאת, האינרציה של קבוצות אנוש שמופיעות כשלילה בהתגלמותה של מעשיות, היא למעשה התוצר של מעשיות ולא של שום דבר אחר. האנירציה הזו של קבוצות יכולה אמנם להחשב ככלי של מיסטיפיקציה אם לוקחים אותה כחלק מ'הדרך הטבעית של דברים'. הניצול האידאולוגי של רעיון כזה הוא מובן מאליו; הוא משרת כה בקלות את האינטרסים של אלה שהאינטרס שלהם הוא שאנשים יאמינו שהסטאטוס קוו הוא חלק מ'הדרך הטבעית של הדברים', קיבל הסמכה באופן מקודש או נוצר על ידי 'החוקים הטבעיים' … הקבוצה הופכת למכונה – ושוכחים כי זו מכונה מעשי ידי אדם ושבה המכונה הוא האדם עצמו שיצרה אותה. וזה ממש לא כמו מכונות שנעשו על ידי בני אדם, שיכולות שיהיה להם קיום משל עצמם. בעוד שבקבוצה אלה האנשים עצמם המארגנים עצמם בתבניות, רבדים, מניחים הנחות ומייחסים כוחות שונים, תפקודים, תפקידים זכויות וחובות וכו' וכו'".

ר. ד. ליאנג
"כבר נאמר היטב כי אנשים חושבים בעדר ומשתגעים בעדר, אבל הם שבים לחושיהם לאט לאט ואחד אחד".

צ'רלס מקיי.
"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה משותף גבוה למכנה משותף נמוך"

גזה פליישר
"תופסים אנו בין בני האדם מקום קבוע על-פי מין מותנה ומוגדר, כמו השעשועים, המוצגים בחלון הראוה לפי מדרגת מחירם: ולכן אנו שוכחים כי האדם איננו סחורה הנקנית ונמכרת, כי האדם בן החברה איננו האדם השלם".

רבינדנראנאת טאגור
"לא תודעת בני האדם מהווה את ישותם, אלא ישותם החברתית קובעת את תודעתם"

קארל מרכס
"לא הסכיזופרניה, אלא הנורמליות שסועה ברוחה. בסכיזופרניה רק מתפוררים הגבולות המזויפים, הסכיזופרנים סובלים מאמת"

נורמן א' בראון, גוף ואהבה.
"החברה היא נשף מסכות, שכל אדם מסתיר בו את אופיו, והסתרתו תסגיר אותו".

ר. ו. אמרסון
"בני המאה ועשרים הינם מומחים ללא נשמה, חושנים בלא לב. ואפסות זו מדמה בנפשה כי הגיעה לרמה של תרבות אשר לא הושגה לפני כן מעולם".

מקס ובר, 1864-1920
"עם הזרם שוחים רק דגים מתים. דגים חיים שוחים נגד הזרם"

אורי מילשטיין (בראיון ל'מוסף', ערוץ 8, 29.7.2001(

"בתוך הממסד אתה יכול להנות. מחוץ לממסד אתה יכול להגיע לחקר האמת"

אורי מילשטיין, (שם).
"מה שחשוב באמת קורה בקצוות, כלומר, במקום שמשטח או חומר אחד פוגש את משנהו, או משתנה לאחר. וזהו עיקרון מרכזי בארכיטקטורה; הפעילות אינה מתרחשת במרכזים או באזורים חדגוניים".

גאי קוואסאקי, מתוך "כללים למהפכנים", עמ' 24

"I never give them hell.

I just tell the truth and they think it is hell!"

Harry Truman

quoted in "Look" magazine April 3, 1953

'When the soul of a man is born in this country there are

nets flung at it to hold it back from flight. You talk to

me of nationality, language, religion. I shall try to fly

by those nets.'

James Joyce, Portrait of the artist as a young man,

Chapter 5.

'כשנשמתו של אדם נולדת במדינה הזו, מספר רשתות נפרשות

על מנת להחזיק בה מלהמריא. אתה מדבר איתי על לאומיות, שפה,

דת – אני אנסה לנסוק מעל הרשתות הללו.'

ג'יימס ג'ויס, דיוקן האמן כאיש צעיר, פרק 5.

* * *
הגדרות לנושא 'יחיד וחברה'
ציויליזציה:

ציוויליזציה היא התופעה המתרחשת על פניה של חברה, תופעה של עידון הקליפה החיצונית של ההתנהגות החברתית ושיפורה באמצעות ייפוי ומירוק של חלון הראוה של ההתנהגות המקובלת על חשבון הזנחה מוחלטת של השכבות הפנימיות והאישיות.

ג.ר.

תרבות:

מלשון ריבוי, תרבית. כיצד מכינים תרבית? לוקחים חומר אורגני כלשהו, ותוך כדי תהליכים שונים המתחוללים בו, נוצר מעל לחומר הארגני מעין קרום של חיידקים, הצורכים את החומר האורגני כמזון לצמיחה ולקיום. כשאנו אומרים "התרבות האנושית", הכוונה היא בעצם להתרבויות של המרכיבים, כגון פוליטיקה, אולמות בידור ואמנות, אמצעי תקשרות ואחרים, המקיימים קיום משני וטפילי על גביהם ועל חשובנם של ה"ביחד", הידידות והחברותא הראשוניות, הנמצאים כיום במצב של התדרדרות- לקראת ניכור, אפתיה, ושיממון הדדי.

ג.ר.

חינוך:

חינוך ממסדי 'תרבותי': דחיסה של ידע בלתי שמיש לחיים ולקיום, ידע על אודות עולם נטול רוחניות ואלוהים. ב) חינוך 'אורגני': שיבה למקור. תהליך רענונם של ערכים ומשמעויות שלעולם אמורםי להיוותר חשובים.

ג.ר.

חברה:

התבצות קולקטיבית של יחידים שאין להם במשותף שום מרכז כובד קבוע, והם מתחברים יחדיו כדי שרעש הביחד ישכיח מן היחיד את הריקנות והאבדן שבפנימיותו.

ג.ר.

קונפורמיות:

הדרך שהיחיד מייש בה קו עם דוגמה או מוסכמה חברתית בגלל הפחד מפני דעת הקהל.

ג.ר.

אזרח:

יחיד הנמצא כבעל זכות על שום המילא את חובותיו לארגון המנהל את חייו וחיי יחידים אחרים.

ג.ר.

דומיננטיות טריטוריאלית:

היחיד שיכור הכוח, שתרם ותורם לחברה או לארגון (שהוא חלק מהם), ובכך הוא נהפך לשימושי וליעיל יותר מבחינתם. בתמורה, מעניק לו הארגון כוח לשלוט, כוח שהיחיד מנצלו להגברת תהילתו האישית ולהעצמת כוח השליטה שלו על חשבון אלה שהפסידו במירוץ העכברים.

ג.ר.

הציבור:

מפלצת שדעתה ושפיטתה קובעים את גורלו של היחיד בה, בעוד ערכיה ואעקרונותיה נמצאים באינפלציה מתמדת ומתמשכת. הציבור חסר תמיד פרצוף וייחוד, אך הוא מפוצל ורב ראשים, שכולם נלחמים זה בזה ומתווכחים זה עם זה, על מהש נתפש ומוצג כהבדלים אידיאולוגיים וכתפישת עולם שונה, אך למעשה אינו אלא כיסוי דקיק ושקוף, שדרכו מציצה ערוות 'הדומיננטיות הטריטוריאלית הזקרוה'; דהיינו, השאפיה של ראש אחד להתגבר על הראשים האחרי, וכך להיות הראשה יחיד המוביל את הגוף החברתי.

ג.ר.

 אופטימיסט:

אדם שחושב שטבע האדם טוב מנעוריו אך זו החברה שמשחיתה אותו.

ג.ר.

פסימיסט:

אדם שחושב שהאדם רע מטבעו, אך זו החברה של ידי חוקיה עוצרת אותו מלהגשים את טבעו הרע.

ג.ר.

דעת קהל:

"דעת הקהל היא השקר הגדול ביותר עלי אדמות"

תומס קרלייל
"דעת הקהל היא ראי עקום; פעם היא מגדילה ופעם היא מקטינה, אולם תמיד מעוותת את הדברים".

מור
 קונצנזוס:

 

"A consensus means that everyone agrees to say collectively what no one believes

individually."

Abba Eban

 

נורמליות:

 

From the moment of birth, when the stone-age baby first confronts its

twentieth-century mother, the baby is subjected to forces of outrageous violence, called

love, as its mother and father have been, and their parents, and their parents before

them. These forces are mainly concerned with destroying most of the baby's

potentialities. This enterprise is on the whole successful. By the time the new human

being is fifteen or so, we are left with a being like ourselves, a half-crazed creature,

more or less adjusted to a mad world. This is normality in our present age.

R.D. Laing

ראיונות:
מתוך ראיון עיתונאי עם ג'ים מוריסון (מנהיג ה'דלתות'):

"מוריסון:…כולם אומרים שהם רוצים להיות חופשיים, אבל לדעתי זה שקר. אנשים מבועתים מהפחד להיות חופשיים, והם נאחזים בכבלים שלהם. הכבלים הם ההגנה שלהם, והם ילחמו בכל אחד שינסה להשתחרר מהם.

מראיין: למה אנשים מפחדים מהחופש?

מוריסון: בגלל שהם פוחדים מהלא נודע. הפתרון היחיד הוא להתעמת מול עצמך, מול הפחדים הכי גדולים שאתה יכול להעלות בדעתך. אחרי שתיחשף לפחדים הכי עמוקים שלך, הפחד יאבד מכוחו, ואז באמת תהיה חופשי.

מראיין: למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על חופש?

מוריסון: יש הרבה סוגים של חופש, והחופש הכי חשוב הוא החופש להיות מי שאתה באמת. אתה מחליף את הזהות האמיתי שלך בתפקיד. אתה מחליף את החושים שלך בהצגת לסביבה, אתה שם על עצמך מסכה. אין שום סיכוי למהפכה בקנה מידה גדול אם לא תהיה מהפכה אישית ברמת הפרט. אתה יכול לשלול מאדם את החופש הפוליטי ועדיין לא תפגע בו, כל עוד לא לקחת ממנו את החופש להרגיש, האדם יהרס.

מראיין: מי יכול לקחת ממך את החופש להרגיש?

מוריסון: הכליאה מתחילה בלידה. החברה, ההורים, כולם מסביבך הרסו את טבעם האמיתי כדי לקבל אהבה מהאנשים סביבם, ואתה מחקה את את מה שראית אצלם. אנחנו הופכים לשחקנים שתועים בעולם ומחפשים את הצל האובד והנשכח של מי שאנחנו באמת. זה סוג של רצח, וההורים והקרובים הכי אוהבים מבצעים את הרצח הזה עם חיוך על פניהם.

מראיין: אפשר בכלל להשתחרר בכוחות עצמך מדיכוי שכזה?

מוריסון: אם תחפש מישהו אחר שיעשה את זה במקומך תישאר, תישאר תלוי באחרים, תישאר פגיע ונשלט. אבל החופש הזה לעולם לא מובטח, והפגיעות תמיד נשארת חלק ממך.

מובאות:
מובאה מתוך: "The Nonconformist" (unison reading)

Society everywhere is in conspiracy against the manhood of every one of its members. The virtue in most request is conformity; self-reliance is its aversion. It loves not realities and creators, but names and customs. Whoso would be a man must be a nonconformist. He who would gather immortal palms must not be hindered by the name of goodness, but must explore if it be goodness. Nothing is at last sacred but the integrity of your own mind.

Ralph Waldo Emerson

 

 מובאה מתוך הסרט "איזי ריידר"

דניס הופר: (מגלם דמות של היפי פרוע) "כולם משתפנים, זה מה שקורה, אי אפשר לקבל חדר במלון סוג ב', אפילו לא במלון דרכים סוג ב', הם פוחדים שנשסף להם את הגרון".

ג'ק ניקולסון: (מגלם דמות של עורך דין אקסנטרי) "הם לא פוחדים ממך. הם פוחדים ממה שאתה מייצג".

הופר: "כל מה שאנו מייצגים עבורם זו חבורה שזקוקה לתספורת".

ניקולסון: "מה שאתם מייצגים עבורם זו חירות".

הופר: "מה רע לעזאזל בחירות? הרי זה כל הקטע".

ניקולסון: "כן זה נכון שזה כל העניין, אך לדבר על זה ולהיות את זה, אלה שני דברים שונים. אני מתכוון, זה באמת קשה להיות חופשי כשמוכרים וקונים אותך בשוק. אף פעם אל תגיד לאדם שהוא לא חופשי, כי אז יהפוך לעסוק מאוד בהרג והטלת מום, כדי להוכיח לך שהוא אכן כן חופשי.

אוה, כן, הם ידברו אתך וידברו אתך וידברו אתך על חופש הפרט, אך אם יראו אדם חופשי, זה יבהיל אותם".

הופר: "אבל הפחד לא מביא אותם לברוח".

ניקולסון: "לא, הוא עושה אותם למסוכנים"

(באותו הלילה הוא נרצח על ידי האנשים עליהם דיבר). תרג

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003

 

עובדות ופרשנויות

אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שכנעו עצמם עד לזריחת המדע הנאור לחיינו.
וכשמתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח בזאת לסתום את הפה ליריבו (כי איך אמרנו? 'עם עובדות אי אפשר להתווכח'…).
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.
העובדות הן המיתוס הגדול ביותר.
כי לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הם עורכי דין. הם באים כביכול בשם העובדות, אך כל צד לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו בדיון המשפטי. העורך דין לא מפרש את העובדה בפני השופט, הוא אונס אותה כדי שתתאים לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים, הם מביאים עובדות שעוזרות לקמפיין שלהם, קל לחשוב שהם מפרשים עובדות אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שיתאימו לתפיסה שהם מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של קליפות ולבוש על העובדות.
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב סדר יום.
הכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. והם מחוזרים על ידי בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
למעשה אין מדע, אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית – מצוי ההיסט או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות הסוציו- פסיכולוגיות.
אין עובדות יש רק פרשנויות.
בתקופתנו הפוסטמודרנית בה   פיסיקת הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה – מולכות בכיפה ואמורות לקלף כל יומרה לבלעדיות טוטלית על האמת ולקעקע כל דבר המתיימר לטוטליות וחזקה על האמת. והנה, ראה זה פלא,  מעמדן של העובדות לא התערער ולמעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת מעמד הפרשנות נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס דרך הפרשנות.
אך כל פרשנות היא נסיון חתרני לערער על מעמדה המבוצר של העובדה. נסיון לקלף את השיריון ולנסות להבין מה מעבר לחומת העובדה.
רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות, כביכול בגלל הכללות, וגם בגלל שהפרשן נחשד באינטרסנטיות בפרשנות שלו. אך האמת היא שלא משנה כל כך אם הפרשנות נכונה, כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות. 
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שהפרשנות תמיד תיזדקק להסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא עבדות העובדות, ורק האמנים מערערים על המונוליטיות הזו של העבודות בכך שהם  משמשים כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים; רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של העובדה לבטל את התקופות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהיא גורסת כי אמנות הוא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין אמנות יכול לרדת  לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידם קיימים פרשני פופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות, פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, הם הם שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר במגמות ובקיטלוגים של העובדות, אך הם נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולהביא את המשמעות שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות – מוצאת ביטוי בשיחות שלנו; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות, מי שיש לו עובדות רבות ומוצקות, וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר בשיחה (ומי שסוחר בעובודות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק, דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט שלו, בעוד שבדעה זה להיפך;  אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה מסלול התנועה הוא מן החוץ פנימה, מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות התנועה היא מן הפרפיריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה. בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"? "ידעת ש…"? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה שעברה….",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שאלה העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, איזה עובדות יגיעו א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה שנחשפת בתומתה לעיני הציבור, אלא היא אישה מנוסה שעברה במיטות של כמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים.
ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה), הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה  היא מוליך השולל הגדול ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה – נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.

גבריאל רעם
15. 5. 2003

 

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766
 

להעריך ולשפוט בני אדם בעלי ייחוד

אם מסתכלים על אדם בעל ייחוד, או בעל קליבר, בתחום מסוים – הוא יכול להראות נורא, או נפלא, תלוי בזווית ממנה מביטים בו. אדם שהוא פרופסור נראה נפלא דרך פריזמה של הישגים אקדמיים, אך עשוי להיתפס הרבה פחות טוב, אם מביטים בו דרך פריזמה של כושר גופני או מקדם משיכה גופני.

או אם אדם שהוא שחקן כדורגל נשפט דרך פריזמה של ניתוח טקסט פוסטמודרני. (זה לא אומר שאין פרופסורים עם מקדם משיכה גופני גבוה, או שחקני כדורגל שהם מומחים בניתוח טקסט פוסטמודרני, אך הדוגמאות הן לשם הבהרת הנקודה העקרונית).

דבר זה נכון לגבי כל אדם. כל אדם משקיע יותר בתחום אחד, ופחות בתחום אחר. ואם שופטים אותו לא על סמך התחום בו השקיע, בו יש לו מקדם גנטי ובו התמחה -אז התדמית שלו יוצאת נפסדת וירודה. אך דבר זה נכון במיוחד לגבי אנשים שהם בעלי ייחוד, נפשי, רוחני, פיזיולוגי, אינטלקטואלי, תודעתי, או יצירתי. כי ככל שמשאבי הייחוד שבו הם מצטיינים, יהיו טעונים ופוטנציאליים יותר, כך יתפתחו הפרשי 'גובה', בין ההשקעה וההישגים בתחום הפוטנציאלי, ובין התחומים שלא הושקעו ובהם אין לאותו אדם שום ייחוד או פוטנציאל.

כך שאם סוקרים אדם דרך החלק הנמוך ודרכו מביטים על החלק הגבוה, שבו השקיע ובו יש לו הישגים – הוא תמיד יראה נורא.

אין אפשרות לאדם להיות מיוחד, או מצטיין בכל התחומים. רוב בני האדם נולדו בינוניים, עם השקעה קטנה של הטבע בכל התחומים שלהם, אינטלקטואלי, יצירתי, רוחני, מעשי וכו'. אך אדם בעל ייחוד, מקבל השקעה גדולה, בתחום מסוים, וזה תמיד חייב לבא על חשבון תחומים אחרים באישיותו וחייו.

למשל, התחום המיני; אדם לא יכול להיות אינטלקטואל גדול וגם בעל פוטנציאל מיני ויצרי מפותח ומושקע. רבה הסבירות, שאם יש לו פוטנציאל גבוה במיוחד, באחד משני התחומים הללו, אזי התחום ההפוך, יצא פחות מושקע או מפותח.

אנשים ללא ייחוד, מקבלים על ידי הטבע, השקעה שווה בכל התחומים שלהם: הם טובים קצת בכל דבר, אך לא יותר מדי בשום תחום. אדם שמצטיין בתחום מסוים, חייב אם כן, להיות חסר איזון, בתוכו, לגבי חלקים אחרים.

ההטפה לאיזון וחיים מאוזנים, חייבת לבוא מהשקפת עולם שדוגלת בבינוניות.

על כן, אנשים יוצאי דופן, בעלי פוטנציאל (ואחר כך הישגים, אם הם ממשים אותו) – בתחום מסוים, יהיו טובים מאוד בתחום מסוים, אבל תמיד זה בא על חשבון תחומים אחרים, בהם יהיו טובים הרבה פחות מאנשים שהם יותר בינוניים מהם.

ככל שאדם יהיה יותר בעל ייחוד וגדולה בתחומים מעטים ומיוחדים. כך תחומים רבים יותר בחייו יהיו חלשים ולא מרשימים. והיפך, אדם שיש לו משאבים רבים בהרבה תחומים, לא יגלה גדולה או ייחוד, בתחומים מסוימים ומצומצמים.

גדולה, אם כן, צריכה תמיד לבוא על חשבון משהו אחר. לאדם, משאבים מוגבלים, אם ישקיע בהם שווה בשווה – יצא בינוני.

הבינוני, לא יגיע לשום גדולה אישית, כי הוא לא התעלה, כפי שניצשה כותב: להיות 'על אדם'. אובר מנטש. . הוא לא הוציא מתוכו את הגדולה לאור .

וכפי שכותב הנריק איבסן, לקראת סוף פר גינט שלו:

פר, משוחח עם מתיך הכפתורים (שליח המוות), הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזירה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. ייתכן אומנם, כי שוטה אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עבירות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תינצל לפיכך, רק כרוב בני האדם, בכפי תותך".

פר גינט, ספריית דביר לעם, עמ' 228-231.

***
גדולה היא תמיד על חשבון משהו. אם אדם רוצה לחיות חיים מאוזנים, בריאים ונכונים. נכונים מבחינה בריאותית, חברתית ופסיכולוגית – לא יגיע לשום דבר משמעותי בחייו. אבל עם זאת יהיה אדם מאוזן מאוד; הוא ישיג איזון לאורך על חשבון חוסר איזון לרוחב. בעוד שאדם עם גדולה, משיג איזון לרוחב, על חשבון חוסר איזון לאורך.

הסבר: אצל אדם בינוני (רוב בני האדם) – האיזון לאורך משמעו שהרוחניות של האדם מתקזזת כנגד החומריות שלו, האינווידאוליות כנגד החברותיות, ואז יופיע חוסר איזון בווקטור הרוחבי: בין הצד הנקבי לצד הזכרי שלו (בדרך כלל הצד הזכרי ישתלט על הצד הנקבי). אדם בעל גדולה, מצליח להגיע להישגיים רוחניים או תודעתיים גדולים על חשבון של מיצוי פוטנציאל חומרי, חברתי, כלכלי, או פיזיולוגי. אבל אז הגדולה הרוחנית תיצור איזון בווקטור הרוחבי: בין הקוטב הזכרי לנקבי, בין שידור לקליטה, בין נתינה לקבלה.

תמיד הישגים בווקטור האורכי יאזנו את הווקטור הרוחבי.

האדם הוא צלב: ווקטור אורכי, וווקטור רוחבי. ושניהם חוצים האחד את השני. הווקטור האורכי מפורד לשניים, למעלה רוחניות ותודעה ואינדווידאוליות. ולמטה יצריות, חומריות ועדריות. והווקטור הרוחבי גם הוא נחצה לשניים: בצד אחד זכריות חמה ואגרסיבית, ובצד השני נשיות רכה, מרגיעה, תומכת ומאפשרת.

אם יהיה איזון בין כל ארבעת הווקטורים של הצלב, משמע ששום דבר לא זז לשום מקום. ואילו דינאמיקה משמעה: חוסר איזון. מכונית לא יכולה להגיע לשום מקום אם היא מאוזנת כנגד הקרקע.

(על כן, רפואה ותרפיה מכל סוג לעולם לא ילכו בד בבד עם צמיחה רוחנית או תודעתית, כי הן שואפות להביא את האדם לאיזון. ואיזון משמעו חוסר צמיחה). הטבע לא הביא אותנו לכאן כדי שנהיה מאוזנים, אלא כדי שנזרום, ונגיע להישגים בתחום כלשהו, ולשם כך עלינו להיות דינמיים, ולשם כך עלינו לצאת מאיזון אורכי. אין שום שלב בחיי אדם בו הוא מאוזן, הוא כל הזמן דינאמי ביחס לעברו או לעתידו, איזון משמעו סטאטיות, סוף הדרך.


חיי אדם מאוזן יהיו מישור שטוח. דהיינו, בינוניים. חיי אדם לא מאוזן יהיו עם מעט הרים, אבל גבוהים.

אך כשישנם הרים גבוהים, ישנם גם עמקים, וצריך לא לבוא אל אדם בעל הרים גבוהים, מתוך העמקים שלו, כי העמק נעשה עמק – כדי שההר יהיה הר. וככל שההר יותר הר, כך העמק יהיה יותר עמק.

אם יבחנו את כותרת הפרח דרך השורשים, כשאמת המידה הם השורשים, כל הפרח יראה נורא.

הפרח הזניח את השורשים במסע לעבר גולת הכותרת של קיומו: עלי כותרת, צוף, אבקנים וכו'. השורשים נותרו מאחור, בחשיכה, לא מפותחים, אבל ממלאים את תפקידים להזין את החלק הגבוה, המפותח.

הערכה נכונה של האדם צריכה להיעשות לא רק דרך הצד שבו השקיע, אלא גם בסביבה שנותנת לאדם אפשרות להביא את המיטב שבו לידי ביטוי.

למשל שופט בית המשפט העליון, יכול רק לקבל הערכה מתאימה לכבודו האמיתי, אם זה יעשה בבית המשפט, אפשר לנסות להעריך אותו, כשהוא מנסה לשחק כדורגל, ועוד בסביבה של כדורגל מקצועני, ואז ודאי שיראה מגוחך.

דברים אלה, נקראים אולי כמובנים מאליהם. והם אולי פשוטים כשמדובר בשופט, פרח, או שחקן כדורגל, אך הם הופכים לבעייתיים, מורכבים וסמויים יותר, כשהמדובר באדם בעל ייחוד נפשי: יצירתי, רוחני או תודעתי. אדם שהגיע להישגים בתחום חייו שלו כאדם, ולאו דווקא בתחום החברתי. שם זה קל, יש אמות מידה, מדידות, שידועות לכל. אבל אם המדובר בהישגים פנים-אישיים, למשל צמיחה והתפתחות של האדם בפוטנציאל האנושי הלא מנוצל, כאן, כאמור, זה מסובך, ובעייתי הרבה יותר.

כך שהערכה ושיפוט של אדם בינוני, הם לא בעייתיים במיוחד, והוא יקבל הערכה נאותה ויצא תמיד בסדר, כמעט בכל זווית וכמעט בכל הקשר. לא יותר מדי רע ולא יותר מדי טוב, לא מוצלח מדי ולא כישלוני מדי, כמו 'פר גינט' של איבסן, הכול בו מאוזן היטב. (ועל כן גם בינוני). הערכה ושיפוט של אדם לא בינוני בעייתיים יותר כי אז הזווית וההקשר שבתוכו ומתוכו שופטים אדם הופכים למכריעים במיוחד.

ולכן שתי שאלות צריכות להשאל באשר להערכה של אדם בעל ייחוד: א. האם השיפוט נעשה, בתחום בו האדם מצטיין? וב. האם הוא נעשה בסביבה שעושה צדק לכישרונו וייחודיותו אלו?

כשבאים להעריך את בטהובן דרך היצירות שלו ולא דרך הקמצנות שלו לעוזרת שלו, הוא מקבל הערכה נכונה.

אדם גדול, או אדם שיש בו גדולה, חייב להיות שנוי במחלוקת. במיוחד הוא אמור להיות שנוי במחלוקות אצל הבינוניים.

עם זאת, הוא יכול לא להיות שנוי במחלוקת, והוא גם יכול להראות טוב מכל זווית ובכל הקשר, אך זאת רק בתנאי שהוא מסכים להתחזות ולהתנפח ולאמץ תדמית מוצלחת כל הזמן. וככל שאדם שיש בו גדולה או ייחוד יהיה יותר אותנטי, כך השיפוט לגביו יהיה חריף יותר. אך אם ינסה להראות טוב גם בחלקים הפחות מושקעים שלו, זה עלול לפגום בצלילות ובניקיון של החלק המפותח שבו.

לעומתו, אדם בעל ייחוד או הישגים יצירתיים או נפשיים, שנשאר אותנטי, יצטייר דרך החלקים הפחות מושקעים שלו, כאפור, חסר ייחוד ונחות במיוחד. וזאת מכיוון שאינו מנסה להיות טוב במה שאינו.

לכן אנשים כאלה אף פעם לא יקבלו יחס פושר: או שמעריכים אותם מאוד, או שקוטלים אותם.

כך שאנשים בעלי ייחוד וגדולה אישית או הישגים תודעתיים מיוחדים, שהם גם אותנטיים – יספגו את הסטיגמה הקשה ביותר. (זאת במידה וכאמור, מביטים בהם בהקשר ובזויות שלא עושים צדק לגדולה שלהם).

וזה המחיר של ייחוד נפשי המצטרף לאותנטיות. כשאדם כזה נבחן מחוץ לשדה הטבעי שלו ואז תמיד יצטייר כאפס. או אפילו כאדם בעל יומרות חסרות כיסוי.

אך עם זאת, הבעיה הופכת לבעיה אמיתית לא בתחום דעת הקהל, אלא בתחום שבין האדם לבין עצמו; ברגע שהוא נכנע לבחון את עצמו דרך הפריזמה של החלקים שבהם לא השקיע. או אז, תתחיל הצניחה האמיתית שלו לקראת קריסה, והוא יתרסק.

מלכודת ה'איך'

19.01.2008

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה'  ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אנושיות

19.1.2008

"We may have civilized bodies and yet barbarous souls. We are blind

to the real sights of this world; deaf to its voice; and dead to its

death. And not till we know, that one grief outweighs ten thousand

joys will we become what Christianity is striving to make us".

Herman Melville

*        *             *

חמימות בין בני אדם היא מרכיב נדיר למדי בנוף התקשורת היומיומי שלנו, למרות שדווקא בה מתגלמת תמצית האנושיות והיא אמורה להיות אחד המרכיבים הטבעיים והספונטניים ביותר ביחסינו עם אחרים. חום אנושי צריך להיות הבסיס לכל מפגש בין בני אדם, לאו דווקא בין אנשים הקרובים זה לזה.

מה שקורה בדרך כלל הוא, שאנו חיים באשליה שהכל מאוד נחמדים זה לזה – 'אהלן, מה נשמע", "שב, כוס קפה", אבל ברוב המקרים אין מאחורי זה כלום. או ליתר דיוק – זהו כיסוי למלחמות אינטרסים. בסופו של דבר האינטרסים הם אלה המכתיבים את מידת החום המוענקת, כך שלא משנה כמה חום ותמיכה אדם יקבל מרעהו – אלה יופסקו מיד אם האחר ירגיש שהאינטרסים שלו לא באו על סיפוקם. תאור זה מציג את המפגשים בין בני אדם כמחזה אימים, בהם החום האנושי מותנה ומשמש כתגמול במשא ומתן סמוי על אינטרסים אישיים – במקום שיהיה נוכח ברקע כל הזמן, ללא שום תנאי. חונכנו (באופן לא פורמלי כמובן) לראות בזולת לא אדם כמונו, שיש לו פחדים וקשיים, אלא יריב למשא ומתן, מיקוח וממכר. אנו חוששים רוב הזמן שמא נצא מן הסחר מכר הזה, שיחסי האנוש התדרדרו אליו, כשתאוותנו לא בידנו ולפיכך משקיעים בטקטיקות ובטכניקות במקום באדם עצמו. התשתית האינטרסנטית נחשפת במלואה כאשר יחסים מגיעים למשבר. אז מתגלים לפתע, מאחורי ה'ביחד' והאחווה של קודם, אינטרסים מנוגדים ורגשות עוינים – אלמנטים שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח הדקים של המכנה המשותף שקרס.

חום אנושי משמעו, שמי שמוצא עצמו במצב ירוד או מדוכא יוכל לפנות אל אחר ולומר לו בפשטות: 'רע לי', ושהאחר יהיה מסוגל באותו הרגע לעטוף אותו בחום ולהעניק לו תמיכה בלתי מותנית, ללא חישובי רווח והפסד אישיים. שכן, כשאתה חושב על זה, מה בעצם יש בין בני אדם מלבד זה? לא הרבה.

חום אנושי הופך למשמעותי במיוחד לא כאשר מדובר ביחסים המושתתים כבר ממילא אל חוזה רגשי כלשהו, כמו בין הורים לילדיהם או בין בני זוג – אלא דווקא באותם מקרים בהם האחר הוא 'סתם' מישהו, רק אדם, זר ונוכרי ככל שיהיה.

אנחנו חיים בעולם נורא, קר ועוין, שבו לא ממש איכפת לנו מקיומם של אנשים אחרים, קיומו של האחר נתפש בעיננו כפחות מוחשי ואמיתי מקיומנו אנו. מכאן, שאין אנו חשים באמת את כאבו של האחר או את ישנותו ודבר זה מצמיח ביננו לבין האחר חומת ניכור אדירה.

אפשר לטעון, שתופעה זו קיימת רק כל עוד האדם אינו מחובר אל עצמו ולכן ממילא אינו יכול להיות מחובר אל זולתו – אבל זהו תירוץ קלוש, שכן חום אנושי חייב להיות בין בני אדם כתנאי בסיסי לקיומה של תקשורת, כמו חום הגוף, כמו ללכת לשירותים. היותי זר או מנוכר לעצמי אינו יכול לתרץ את עובדת היותי זר ומנוכר לזולתי, לא מפני שיש בכך התנערות מאחריות אישית, אלא מפני שזהו זיוף. איש אינו מנוכר לעצמו במידה כזו שלא יוכל לחוש בדידות, לדעת שכואב לו או שרע לו, אבל מאוד נוח להימנע מלהעניק לאחרים מודעות דומה לרגשותיהם. אי אפשר לבוא ולהגיד: 'טוב אני מנותק מעצמי, אני לא מרגיש את עצמי, איך אוכל להרגיש משהו כלפי אחרים?" זה נכון, אך עם זאת, האדם תמיד רגיש וער יותר לכאביו הוא, משתוקק לקבל חום ותובע תמיכה – ועם זאת חסר רגישות ומנוכר לצורך של אחרים באותו חום, באותה רכות תומכת, מבט חם. מזעזע לראות שלפעמים כל מה שהבן-אדם צריך (ממש משווע אליו) זו רק מילה טובה, שאנשים פשוט לא מסוגלים לתת לו אותה. אנושיות היא אחת המהויות החשובות ביותר שחסרונה עושה את החיים לגיהנום.

לדוגמא, אחות בבית חולים לדוגמה אינה אלא לא כלום אם אין היא מסוגלת להעניק חום אנושי – קצת רכות, חיוך, מלה טובה, מבט מעודד. קשה לתאר מה זה עושה לאדם המרותק למיטתו כשהוא פוגש את אותו חום אנושי מן האחות, כאילו בא אליו באותו הרגע מלאך וחיבק אותו. באותו רגע עשוי אותו אדם להיווכח, אולי לראשונה בחייו, בתרומתו שלו להעדרה של האנושיות. הדבר מכה באדם כסטירת לחי מצלצלת, כאשר הוא נוכח שבזמן שהוא עצמו חי כל הזמן מתוך תובענות גדולה לקבל את חלקו בחום ובתמיכה, באהבה ובאכפתיות – הרי שאין הוא כלל חם ואכפתי כלפי אחרים.

אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות ולא כלום. זו הישות שמעניקה את החום האנושי, לא הרגשות. הרגשות מגויסים למלחמת האינטרסים, לסיפוק חיי הרגש של בעליהם. הרגשות יכולים מקסימום לחקות את החום האנושי שמקרינה הישות הפנימית, אבל לא ליצור אותו.

במקומות בהם קיימת תשתית של הסתייגות או עוינות או חשדנות, קיימים גם מסכות ומנהגים חברתיים של נימוס או של סחבקיות, שמטרתם לכסות על האמת. אנשים נפגשים, מחייכים אחד לשני, אומרים שלום, מה שלומך, טוב לראות אותך וכו', נזהרים לא לדרוך על יבלות וצפים על פני השטח של היחסים ביניהם כקצף על פני גלי הביוב. אם לפתע ישבור ישהו את הכלים ויכריז: 'שמע אני מדופרס כבר חודשים' – הוא יתקל בתגובת הלם ובשתיקת מבוכה נוראה, אנשים פשוט לא ידעו כיצד להגיב על השמטה פתאומית זו של המסכה. אולי מוטב לסרב מראש לקחת חלק במשחקים האלה, בהם הכל עוסקים בהפגנת חום לכאורה, באימוץ הבעות פנים מלאות חיבה סינתטית – התנהגות העלולה להפוך להרגל נוח.

מה שפסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות או מרפאים הוליסטיים למיניהם באמת יכולים לעשות ביחס לסבל ולכאב של אנשים אחרים – זה רק לתת תשומת לב, חום ואמפטיה. אם התרפיסט לא מצליח לחוש זאת ואם אין הוא מצליח להקרין את זה למטופל או לפציינט -שלו, אין הוא ממלא בעצם את תפקידו ותהא מומחיותו המקצועית אשר תהא. אין מדובר כאן בעבודה שהיא טכנית במהותה, אלא בעיסוק שתמצית קיומו מבוססת על עזרה או שירות לזולת – משמע על הקרנה של איכפתיות, חום ותמיכה.

לא רק בתרפיה קיים ויתור תמוה על החום האנושי, גם בדרך הדתית מוותרים על החום האנושי, בנימוק של התנתקות הכרחית, כביכול, מן הגשמי, הרגשי והיצרי. כאשר הינתקות כזו 'מצליחה' האדם מנתק למעשה את הקשר האפשרי שלו עם ישותו ועם ישותם של הסובבים אותו. מבחינה זו אנשי דת ורוחניות לא מעטים, ה 'שופכים את התינוק יחד עם המים' – עלולים להפוך לבני אדם מאוד לא אנושיים, כאלה שעיקרו מתוכם את הגלעין האנושי, התנתקו מיצריהם ומרגשות אנושיים בסיסיים והתעטפו במשיחיות פונדמנטליסטית מתלהמת. אמנם הדתות הגדולות מטיפות לצדקה ולגמילות חסדים – אבל מצוות אלה כשמן כן הן: מעשים שאדם מצווה לעשותם, אקט חיצוני עקר שאינו נובע מבפנים, הבא לפצות על העדרם של חום אנושי אמיתי ושל רגשות אמפטיים עם הזולת. גם בקבוצות העידן החדש, המנופפות באהבת הכל ללא תנאי אין זה החום האנושי עליו אני מדבר, אלא התיימרות המאמצת לעצמה פוזה הוליוודית, שמרכז הכובד שלה הוא סוגסטיבי ובעיקרו אוטו-סוגסטיבי.

המוזר הוא שכאשר מדובר על מטרה גדולה ונשגבת כגון: דת, אידיאולוגיה פוליטית, הגנת המולדת וכיוצא באלה – אחד הדברים הראשונים שאנשים ממהרים להקריב זו האנושיות שלהם. הדבר הראשון שאנשים זורקים ככלי אין חפץ בתחילתה של דרך, בין אם מדובר בטיפוס בשלבי הקריירה או בשלבי הדת או הרוחניות – זה את החום האנושי כלפי הזולת. כאילו חששו שזה רק יקרקע אותם, ימנע מבעדם להמריא, כאילו הניחו שאם ירשו לעצמם להיות רגישים ואינטימיים עם קיומו של הזולת – לא יוכלו להתקדם. הדוגמה הכי מפלצתית, יוצאת דופן וקיצונית – היא הנאציזם. הגרמנים כל כך נסחפו בחיבוקה של תורת הגזע ומטרותיה הנאצלות בעיניהם, שנאטמו מלראות כיצד ויתרו כמעט ללא מחאה על כל שריד של תחושת אנושיות. אני חושב שזו התופעה הנוראה והאיומה ביותר של החיים שלנו, כמעט נוראה כמו המוות- עובדת חוסר אנושיותנו.

בסופו של דבר, אם נבחן בכנות וללא פשרות את כל הקשרים שלנו: עם האישה, עם הבעל, עם ההורים, עם הילדים – נמצא שאין שם חום אנושי טבעי, אלא תשתית של אינטרסים המעוגנים בצרכים רגשיים. משמעות הדבר היא, שהאינסטינקט הבסיסי שלנו, זה שמעוגן בישות והמוביל בהכרח להקרנה מיידית של חום אנושי לכל אדם הזקוק לכך, אבד לנו או נמצא בתרדמת עמוקה.

אנושיות זה דבר מאד רך, מאד עדין, מאד אינטימי וזה יכול להיות קיים בין אדם לאדם רק בחדרי חדרים של חדרי החדרים, זה הולך לאיבוד בפורומים גדולים. כל מה שנביאי הרוחניות למיניהם עושים בכנסיה מאמיניהם זה להפציץ את קהליהם במילים גדולות, כוונות אדירות, כוחות אדירים. אבל החום האנושי, הוא זעיר וקטן וחלש. הוא רק יכול להיות בלחש, בשקט, באינטימיות, בין אחד לאחד – בשקט. כך שבמקום שנביאי הרוחניות יעמדו על הבמה ויאמרו 'מכרתם את הבכורה של החום האנושי בנזיד העדשים של ההצלחה חומרית או ההתקדמות הרוחנית', הם מנסים למכור מסרים ענקיים ובומבסטיים, שגם אם יש בהם הרבה אמת, (ואכן יש בהם) עדיין הקטע השביר שבין נשמה לנשמה הולך שם לאיבוד. כשאוהבים כל כך הרבה אנשים בגדול, בחיבוק ועם כל הלב – קשה לשדר רוך אנושי במבט חטוף.

מעניין שאנושיות זה דבר כל כך בסיסי ואינטימי לכולנו – ועם זאת כל כך נדיר בחיי היום- יום. אנשים איבדו את היכולת להיות זה עם זה באינטימיות ובקשר. התרחקנו זה מזה כל כך – עד שמצב של 'אני-אתה אינטימי' שבובר מדבר עליו הופך לאוטופיה ו'אני-הוא' מנוכר נעשה שגרת חיינו. האנושיות לא אמורה להיות ממומשת כל הזמן. היא צריכה להיות אי שם ברקע, כל הזמן – ממתינה לרגע שמישהו יהיה זקוק לה באמת. היא אמורה להיות שם כמו אגם צלול ולא כנשיקות על לחי, טפיחות על שכם ולחיצות היד והקודים של אהבה נוסח העידן החדש. האנושיות היא מופנמת יותר, נשית בטבעה. היא אינה מכריזה על עצמה ואינה מבקשת לה תארים ומחלצות – אבל היא שם כשצריך אותה. המרחק בין חוסר אנושיות ונאציזם הוא מאד קרוב, המרחק בין חוסר אנושיות ובין התעללות בחלשים הוא מאוד קרוב, המרחק בין העדר אנושיות ודיכוי מיעוטים הוא מאד קרוב – זה טבוע בכולנו. תן לאדם שהתרחק מאנושיותו אידיאולוגיה ותן לו אקדח ומדים – והופ, הוא שם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על לאהוב אנשים אחרים. זה אקסטרה, זה לא העניין בכלל, כי לאהוב את האחר זה אקט מוחצן, אגואיסטי. זה כמו ההבדל בין צחוק לבין חיוך. צחוק הוא סוחף, מטלטל, גדול, מוחצן – חיוך זה משהו העולה במפנים וקורן החוצה. חיוך זה כמו אנושיות, צחוק זה כמו טפיחת שכם או לחיצת יד. אנושיות מוקרנת מאדם לאדם באשר הוא אדם, כלפי זרים לא פחות מאשר כלפי מקורבים.

אנושיות זה הטווח המחבר, זה החום הבסיסי שדרכו הישות זורמת החוצה ומתחברת לאחר. כלומר הישות יכולה להתחבר רק דרך אנושיות, רק דרך חום, רק דרך אכפתיות.

האנושיות היא 'תוצר הלווי' הטבעי של הישות, הבאה לביטוי כחום אנושי כלפי הזולת. ואכן, כאשר הישות הפנימית אינה נגישה לנו קל מאוד להגיד: נתחבר לישות ונהיה אנושיים, אבל זה לא ככה, הנקודה היא שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין אנושיות בעולם ואין לזה כפרה. אנשים סובלים וחולים והם הולכים ונמקים מבלי שיש מי שחש כלפיהם אכפתיות אמיתית, מוקפים באנשים שלא מצליחים לתת חום אנושי בסיסי, כי הם איבדו את היכולת לתת את זה. וחום אנושי זה הדבר היחיד שאפשר לתת בהרבה מצבים. ועל מה מדובר? מדובר על זה שכשאתה סובל -אני מרגיש קצת מהסבל שלך, אתה הולך למות? משהו בי הולך למות גם כן. אתה בוכה? אני בוכה אתך, בזה מדובר. ואם בן אדם סובל וכואב ולא קורה לך כלום לידו, הפכת לקרנף, הפכת למפלצת ומכרת את הנפש שלך.

אנחנו חיים בעולם אגוצנטרי, שבו רוב הקשרים, רוב המפגשים בין אנשים הם אגוצנטריים -אינטרסנטיים, בשעה שכל מה שצריך זה לחוש איזה שהוא רגש אמיתי לגבי הקיום האבוד של כל אחד מאתנו, לגבי הסבל והמכאוב האינטימי של כל אחד מאתנו – זה הכל, רק זה וזה מספיק. בן-אדם יכול לעבור חיים שלמים ולא לדעת בכלל שהוא לא היה אנושי, כי זה לא קיים בלקסיקון שלנו, למרות שזה מצרך כל כך בסיסי. היום זה זן ניכחד, זה זן שהלך לאיבוד, זה הפך לאיזה שהוא עב"ם, אנחנו איבדנו את היכולת לעשות את זה. דברים שהם אלמנטריים – מה שכלב יכול לעשות, אנחנו שכחנו. לכלב יש אנושיות ואמפתיה בשביל כל בני האדם. אפשר לראות את זה בעיניים שלו.

כל המערכת החברתית שלנו בנויה כך שלא נצטרך לחוש אנושיות אחד כלפי השני. כל מערכת החינוך, כל הבירוקרטיה, כל הרפואה והתרופות, זה הכל תחליפים לאנושיות. זה הכל מערכות שבהן האנושיות לא אמורה לבוא לידי ביטוי; שעות הקבלה הם …, פקסים, מכתבים בדואר, טלפונים, אינטרנט, הכל בעצם נועד להנציח את הניכור בין בני האדם – עד שבעוד כמה שנים אנחנו ממש לא נדע איך להיות בני אדם אחד עם השני. זה יהפוך לדבר הקשה ביותר לעשותו.

בית מלון למשל, הוא תחליף של אירוח שבין אדם לאדם, ומדוע שיווצר תחליף? כי להתארח באופן אישי זה לא נוח, כי כשאתה מתארח אצל בן אדם יש את הפלישה הטריטוריאלית ויש את המתח של ניגוד אינטרסים, והתנגשויות של אגו – ולא רק שאין אנושיות, יש עגמת נפש. אז בתי מלון באיזה שהוא מקום זה תחליף לאירוח אנושי – כמו שתוכניות אירוח בטלוויזיה או צ'אטים באינטרנט הן תחליף לתקשורת אמיתית.

אין תחליף ולעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אכפתיות של אדם אחד -לבדידות או לצער של אדם אחר. כל עוד בן אדם לא מסוגל להבהב בתגובה למצוקות הישות של השני, שום דבר לא שווה! ובאיזה שהוא מקום במהלך החיים רובנו מקריבים את זה וזה נורא.

אנחנו חיים בעולם, שבו בכל רגע נתון -המרחק בין מה שקורה ובין רצח ואונס והתעללות הוא לא גדול. כלומר העובדה שהדברים האלה לא קורים כמעט כל הזמן -זה פלא, לאור העובדה שיש כזה חוסר באנושיות. כאשר חושבים על ההתייחסות והטיפולים שמוענקים לאנשים מפגרים למשל, אז אפשר להקל קצת על הסבל שלהם ואולי אפילו הרבה, אולם מה עם כל שאר המין האנושי? שהוא לא מפגר ושיש לו רמת אומללות אדירה ואף אחד לא קשוב לזה? יש פה הסחת דעת על ידי כל העניין של עבודה סוציאלית, בכל העניין של לעזור לנכים ומפגרים וזה לא שלא צריך לעזור להם, אבל הנקודה היא שהם הופכים לעלי תאנה, 'הנה אנחנו עוזרים' בשעה שבעקיפין זה מעניק לגיטימציה לעובדה שכל אלה שאינם מוכרים רשמית כפגועים גופנית או רגשית – חווים רעב מתמשך לחום אנושי.

לחברה יש עניין רב בקיומם של עזרות סוציאליות למיניהן, המהוות את עלי התאנה על ערוות חוסר האנושיות של החברה. גורמי העזרה הממוסדים האלה מנקזים את החום האנושי הרשמי של החברה אל הנזקקים המוכרים על ידה ובכך פוטרים כביכול את החברה מלטפל בבעיה המרכזית: חוסר אנושיות כרוני.

אנשים רוצים אהבה, רוצים, כוח, שואפים להצלחה, לשליטה בחייהם, לאושר – בשעה שאינם יודעים פשוט, כיצד להיות בני אדם.

***

"תקופת האבירות חלפה, הגיעה עת האנושיות".

צ'ארלס סמר

*

"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר

*

"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שאו

*

"הדבר המתועב ביותר מכל האימפולסים האנושיים, הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך, כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם"

אריך פרום

*

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl

diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and

sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked

Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".

John Clay's R:.D. Laing: A Divided Self, pp. 170-171