ארכיון תגית: רוח

על המלים: כמובן, בטח ומובן מאליו


"שום דבר אינו מובן מאליו והכי פחות מובן מאליו הוא זה שאמור להיות מובן מאליו"….

ג.ר.


"המובן מאליו, לא רק שאינו מובן מאליו, הוא לא מובן בכלל"

ג.ר.


"ככל שמשהו אמור להיות יותר מובן מאליו כך הוא פחות מובן"

ג.ר.


"מה שמובן מאליו הוא הכי פחות כזה".

ג.ר.


——————————————————————————–


המילים ברור, בטח, כמובן ובודאי – הן מילים בעייתיות. למה בעצם אנחנו אומרים אותן? ובכן, מעל פני השטח ניתן לקחת את הדברים כפשוטם; 'הדבר ידוע', או 'איני מתכוון לעשות מהומה רבה על זה, אני לא אומר כלום מרוב שידוע שזה חשוב'.

איך ישנה רמה עמוקה ונסתרת שבה שוכנת האמת: אנחנו אומרים 'כמובן', כדי שמישהו לא יחשוב שאנו מביעים איזה התלהבות כלשהי. ההתלהבות מציינת פיסגה כלשהי, ולעומתה ה: 'כמובן', או ה"ברור" – משטחים את הכול. שמים את הכל על אותה רמה. המלים הללו אומרות כי הכול ידוע, וכשאתה אומר הכול ידוע אתה לא צריך לתת דין וחשבון, אתה לא צריך לקחת אחריות, כי הכול במילא כמו שזה צריך להיות.

מתי אומרים את זה? כשמישהו קורא אותנו לסדר על חשיבות של משהו, על צורך לעשות משהו, ואנו מרגיעים אותו, אנו אומרים: 'אין בעיה,' 'ודאי שזה יעשה', 'בטח שהבנתי'. כל אלו מאפשרים לנו להמשיך ולהמנע מיחס מיוחד שאותו דבר דורש. וההמנעות הזו מאפשר לנו להמשיך ולישון אודות ההצורך שלנו להייחס לדברים מסויימים בצורה מיוחדת.


"אמנם כן, החיים אינם חיים, כשאינך יודע שאתה חי,

והאושר אינו אושר שעה שאינך יודע שאתה מאושר".

אנטול פראנס, מתוך כותנת האושר


ככול שנצליח להגדיל את הרגעים בהם דברים לא מובנים מאליהם – רמת החיות בנו תהיה גבוהה וחזקה יותר. לחיות באמת, זה להיות מסוגל לעכל ולקלוט כמה שיותר מן המשמעות של מה שקורה כרגע. זו לא פעילות פיזיולוגית, טכנית, זו פעולה תודעתית. כשאתה לא לוקח משהו כמובן מאליו, אתה מנסה לעכל את מלוא המשמעות של מה זה אומר.

אך אנחנו רוצים להוריד מתח, לא רוצים להתאמץ. רוצים לחיות בסבאבה, פה ועכשיו, לפני שאנחנו מתעמתים עם המציאות. כשאנחנו אומרים: 'מובן וברור', זה לא מצריך מאיתנו מאמץ לפגוש את הדבר הזה כמו שהוא.

To know – is to exist

To know that you know – is to live

know, that you know that you know – is to be alive To


לדעת – זה להיות קיים (להיות בחיים)

לדעת שאתה יודע – זה להיות חי (לחיות)

לדעת שאתה יודע שאתה יודע – זה להיות (הוויה קורנת חיים).

ג.ר.


ברגעים בהם אדם לא מצוי במצב של 'מובן מאליו' – הוא חי. אך לרוב זה לא קורה. צריך לקחת מאיתנו משהו כדי שנתחיל להעריך אותו. דוגמא: אויר. זה מאוד מובן מאליו שנושמים, אבל אם נקלע למצב של חנק ולא נצליח לנשום מספר דקות או שיהיו לנו בעיות נשימה ואז לפתע נצליח לנשום רגיל – מה יקרה? נהיה מלאי הכרת תודה ויציף אותנו רגש עצום של הקלה. הרגש הזה של ההקלה והתודה אמור להציף אתנו כול הזמן. כלומר, לחיות (ברמת תודעה גבוהה) – אומר שכול הזמן יש בנו את התחושה של הכרת תודה על דברים פשוטים. כול הזמן להיות אסיר תודה שאתה נושם. זה לא אומר שצריך לעצור כל רגע, ולהגיד 'וואו, אני נושם', אלא שבחלק של התת-תודעה קיים אלמנט מתפעל ואסיר תודה – כל הזמן. חלק שאומר: "wow, אני נושם". כלומר, לחיות באמת זה כול הזמן להיות בתחושה של wow, במקום כלשהו בעצמך.

אם אדם צריך להעריך משהו רק כשחסר אותו, כמו הנשימה, הוא לא ממש מעריך אותו. אנו צריכים להגיע למצב שנעריך משהו מבלי שהוא יהיה חסר לנו. אם צריך להוריד לך את הרגל בשביל שנעריך את היכולת לעמוד וללכת, אזי לא נעריך זאת גם כשיש לנו רגליים.


וכשאתה אומר "מובן מאליו" – אתה משטח את העוצמה הפנימית של הדברים. ואת ההתרחשות. מחפש בחוץ גירוי חיצוני שייתן לך את הסיבה להגיד wow.

ככול שאתה אומר יותר: "כן, בטח" – לגבי מה שכבר קיים, כך תחפש יותר גירויים חיצוניים שיתנו לך את התחושה הזו של ה-wow.

אנחנו פשוט צריכים להגיד wow לדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליהם. ובאמת החיים עצמם צריכים להיות מכת החשמל הכי חזקה מכול דבר אחר. ומפה זה מתחיל, ואם זה מתחיל, כול דבר אחר יקום לחיים בגלל שאנו חיים עם חשמל כול כך אינטנסיבי. אם אין בנו הכרת ערך והתפעמות על עצם העובדה שאנחנו חיים, שום דבר לא יעשה לנו את זה, ואז נצטרך גירויים יותר ויותר חזקים לעיתים יותר ויותר קרובות וזה כמו התמכרות.

אך ברגע שאדם אומר wow, אתה כבר מחובר למשהו שכול הזמן מחזיק אותך. ברגע שאתה לא אומר wow, על מה שצריך, ברמה הבסיסית, אתה כבר נמצא במורד מדרון של לקחת כמובן מאליו ואז תוך כדי התדרדרות, אתה מחפש דברים שיתנו לך wow רגעי ועוד רגעים עם יותר wow ממה שהיה קודם.

אך שום דבר בחיים אינו לא מובן מאליו. אנחנו רק רוצים לישון ולכן אנו אומרים מובן מאליו, אנחנו רוצים להתעלם מהדברים שדורשים מאיתנו מאמץ מיוחד, והחיים, כמות שהם, דורשים מאיתנו מאמץ מיוחד, אם אנו הולכים לחיות אותם ולא לישון אותם.

כך לגבי להגיד וואו, לעצמנו על חיינו. אך מה לגבי אמירת וואו למישהו אחר, תוך כדי תקשורת? ובכן כאן קיימת סיבה נוספת לכך שאיננו אוהבים להגיד 'וואו' למישהו. ברגע שאתה נותן למישהו את הקרדיט שהוא ראוי לו (או אפילו מעל מה שהוא ראוי לו) ואתה לא לוקח אותו, או את מה שהוא אומר, כמובן מאליו, אתה מוריד את הסטאטוס שלך ומגדיל את הסטאטוס של זה שאתה אמור להתפעל ממנו. אפילו ברגע שאתה אומר סתם "תודה", אתה כאילו עושה עצמך יותר קטן, כי זה יכול להגיד כי אתה זקוק למשהו, לאותו המשהו שאותו אתה מעריך. הישראלים עושים את זה אחד לשני כול הזמן, הם לא יתנו מחמאות אחד לשני ולא יפרגנו, כי הם לא רוצים להיות יותר קטנים מהזולת. ולצערי זה נכון. אם תתנו בישראל משוב מלא וקרדיט לאנשים, הם ינמיכו אתכם, כי הם יחשבו שאתם עושים את זה מתוך חולשה.

לראות כול דבר כאילו אף פעם לא ראית אותו וכאילו שאתה רואה אותו בפעם הראשונה – זה לסגל ראיה של ילד. ילד רואה דברים, רוב הדברים, בפעם הראשונה. וגם אנחנו כשאינינו לוקחים דברים כמובן מאליו, זה כאילו אנו רואים אותם בפעם הראשונה, כאילו לא ראינו אותם מעולם. אך היות ואנו לא עושים זאת, אנחנו מפספסים את החיים.

למשל בראייה של פרח; ההוויה של הפרח לא מכה בנו בצורה שתגרום לנו לעצור במקום. אנו משטחים את הכול לרמה של התווית.

אנחנו הופכים ישנים למהות החיה והבועטת של הדברים כשאנו אומרים; "מובן מאליו". גם העולם עצמו עוזר לנו לישון; אנחנו נמצאים בעולם שמציף אותנו באובייקטים, ובאיזשהו מקום, מרוב שאנחנו פוגשים דברים כול הזמן, אנחנו לא פוגשים כלום. אם באמת אנחנו חיים מבפנים, אנחנו יכולים 3 שעות לעמוד מול ענף ולא לשבוע מזה. זה החיים האמיתיים. למשל במצב של מדיטציה וגם בטריפ LSD – המצב הוא מצב קוואנטי; משהו זעיר וקטן ממלא את כל מרחב התודעה.

כשמתעלמים מן הקוואנטיות של הדברים, אנו מחפשים כמות וריבוי, כדי לחפות על ריקנות. אנשים חושבים שהם חיים, כשהם נמצאים בהופעות או הצגות יוצאות דופן, כשיש להם חווית סקס חזקה וכו', אך אלה אפיזודות! החוכמה זה להיות דלוק מרגע לרגע, בגלל עצם העובדה שאתה חי. אנחנו חיים כול הזמן, במובן מאליו, לגבי החיים- "אני חי. בסדר, מה עכשיו?". אך בעולם הגירויים החיצוניים, לעולם לא נפגוש שום דבר שיכול לחפות או לפצות על העובדה שאתה חי את חייך כמובן מאליו. עצם זה שאנחנו חיים זה נס, זו הפתעה, זה שוק חשמלי שאסור שיפסיק לרגע. אסור לקחת את החיים כמובן מאליו. אנשים שהיו בסכנת מוות או בכלא – חווים את המיוחדות של להיות חי, או לחיות בחופש כמו מכת חשמל, אבל זה עובר להם. השגרה עוטפת את כולם בסופו של דבר וכולם, כולם נרדמים. דוגמא,שיר של נתן יונתן:

"דוגית לה שטה מפרשיה שניים וכול מלאכיה נרדמו כולם.

אם לא יעורו כול מלאכיה כיצד תגיע האוניה לחוף?".

אנו ישנים לגבי העובדה שאנו חיים.

ובחזרה ל'מובן מאליו'; שום דבר אינו מובן מאליו, כל דבר מצריך יחס מיוחד. ונכון, זה לחיות במאמץ תודעתי מתמיד. לרגע לא להרפות ערנות פנימית. כי כל דבר מצריך התייחסות מיוחדת ואחרת. לא לעשות זאת, זה להיות מת בפנים ולהמית את זה שזקוק מאיתנו ליחס הזה (יחס מיוחד). ומדוע?

לא לעשות זאת, זה לנוון בתוכנו את ההתרוננות הפנימית הזו לגבי הרשמים שמגיעים אלינו מן החיים. לחיות זה להתרונן בפנים על כל דבר. וכשבמקום לדרוש מעצמנו התרוננות פנימית, אנו דורשים מן החוץ – גירויים הולכים ומתגברים, אנו ממיתים את עצמנו מבפנים.

ומה לגבי החלק השני של המשפט? 'להמית את זה שזקוק מאיתנו ליחס מיוחד'? ובכן להתייחס לזולת במובן מאליו, זה לא להתייחס אליו כלל, ולא להתייחס אליו זה להתעלם ולהתעלם זה לא לתת לו תזונה דינמית של תשומת לב. ואז לאט לאט אנשים גוועים מבפנים, מחוסר התייחסות של אחרים אליהם.

אפשר לראות את זה אצל בעלי חיים שחיים אצלנו, בעלי החיים הנמוכים כזוחלים ורמשים לא זקוקים לתשומת לב מתמדת. אך בעלי חיים 'גבוהים' יותר כחתולים וכלבים, זקוקים כל הזמן לתשומת לב, ברגע שהם מקבלים יחס של מובן מאליו, כי הם הפכו לחלק מן הריהוט בבית, הם באים ותובעים, בלי בושה, התייחסות. וזה כל הזמן, כל הזמן הם צריכים יחס מיוחד, אחרת הם נעלמים לעצמם.

ואנו, בני האדם שלא נעים לנו לעשות זאת כלפי אחרים, פשוט שותקים ולא תובעים את היחס המיוחד הסטנדרטי שמגיע לנו בתוקף היותנו חיים, ואז אנו נמוגים, נחלשים בפנים, עד שמשהו בנו מת.

——————————————————————————–

גבריאל רעם.

25.3.2004

נערך מחדש: 17.9.2006

 

רעיון האושר האישי


אזהרה:

מסה זו עלולה לקומם את כל מי שרעיון האושר האישי יקר לליבו. כל אלה מוזמנים לדלג על המסה. או לקרא אותה במועד מאוחר יותר.


——————————————————————————–

כולנו סוגדים, מכורים ל- וכלואים תחת – רעיון האושר האישי.

הוא רודה בנו ביד רמה ולא מאפשר לנו להיתפתח לחיים ולעולם.

התזה במסה הנוכחית גורסת שהקונספציה של לחיות כדי להגשים את האושר האישי – עומדת בניגוד לאפשרות לחוות את החיים באורח מלא, רחב ומקיף.

עיסוק היתר האובססיבי שלנו במדד הרייטינג של האושר האישי שלנו – לא מאפשר לנו להיות פתוחים לדינמיקה של החיים.

במקום לתת לחווית החים להגיע אלנו לסחוף אותנו ובעיקר לחבר אותנו לעולם ולמציאות – אנו 'בוחרים' להיות כלואים בד' האמת של כלא האושר האישי כשהסוהר שלנו הוא האגו.

וזהו כלא שהוא גם אלסטי וגם צר מאוד; הוא מתרחב לאט לאט, אך קורס בבת אחת. בכל פעם שהחיים לא מספקים לנו את מנת האושר, או מקלקלים לנו את מה שיש לנו בזמן הנוכחי. ואז עולמנו קורס ואנו מתרסקם לתוך כוך קטן של מורת רוח ויאוש. ושם אנו מטיחים ראשנו במה שנדמה לנו כקירות כלא שמבודדים אותנו מן האושר שלנו.

וכך, אנו מגדירים את חיינו כחיים, רק כשאנו מצויים באותם פיסקי זמן בהם אנו חשים מחוץ לכלא. אך, כאמור, זאת עד שהמשבר הבא מחזיר אותנו לשם.

לכולנו יש מיתאר מדומיין של חיי אושר וכשמיתאר זה סופג מכה מידי המציאות, אנו מטלטלים לקצה השני, ובו אנו משוכנעים כי החיים שלנו הם כשלון מוחץ. ושם אנו חווים דכדוך ואף דכאון.

למעשה כלא האושר אינו רק קוטב ההתרסקות של רעיון האושר, כלא האושר למעשה מורכב משני הקטבים גם יחד, זה הטלטול בין שניהם שיוצר את הכלא, ולא רק המשבר הבא.

כוחו ושרידותו של הכלא מצוי דווקא בקיפוץ הזה שבין קוטב האושר הקרב ובא ובין משברים הנגרמים כתוצאה מחבטה שסופג ההרעיון מידי המציאות. וככל שהקיפוץ, מקוטב לקוטב, מתרחש יותר פעמים, כך הכוח של רעיון האושר דווקא הולך ונעשה טוטלי יותר. כי כוחו של הקוטב האחד מתעצם כתוצאה מן הדינמיקה שנוצרת בין השניים.

כשהמעבר מקוטב כלא הדכדוך לקוטב האושר מתחיל להתרחש, יש לנו תחושה טובה, ואז בבת אחת זה נסדק; מישהו אמר לנו משהו, גילינו משהו שמישהו עשה לנו, תקווה שלנו להצלחה בתחום מסויים לא יצאה מן הכוח אל הפועל, תגמול שחשבנו לקבל בגין משהו שיצרנו, יצא נמוך או קטן מכפי שקיוינו. וכהנה וכהנה. ואז אנו מוטלים בבת אחת לקוטב המשבר הנפשי. ושוב חוזר חלילה. ואז לאט לאט המצור מתחיל להתפוגג ולאט לאט אנו נסחפים ל'כף התקווה הטובה'. http://tinyurl.com/nqpyr אך זה רק עניין של זמן עד שאנו סופגים שוב מכה, ושוב חוזר חלילה.

מעין קיפוץ סזיפי שלא נגמר, בין שני הקטבים. ולא משנה כמה פעמים אנו עושים זאת, עדיין, כשאנו בקוטב האחד יש לנו אמנזיה כמעט מוחלטת, לגבי עצם קיומו של הקוטב הנגדי. ב'כף התקווה הטובה' אנו שוכחים כלל שלפני יומיים היינו במשבר נפשי עמוק. בו היינו משוכנעים שכלום לא יצא מאיתנו. וחיינו הם לריק, שהרי כל שיש בהם הם אכזבות שמובילות תמיד לחוסר מוצא. (וכמובן כשאנו בקוטב המשבר, כל התקוות כולן, נראות לנו חסרות בסיס לגמרי). אלה לא סתם קטבים מנוגדים, הם מבטלים ושוללים זה את קיום זה, בכל פעם שאנו נמצאים באחד מהם – השני לא קיים.

מנקודת מבט של הקוטב האחד, אין קוטב אחר. זה הקוטב היחיד ואין בילתו. כשאנו שוהים בו, אנו תחת מרותו לגמרי, כל נקודת המבט שלנו מתהפכת.

אך, כאמור, שני הקטבים הללו, יחד, מהווים את סורגי הכלוב האישי שלנו. מונעים מבעדנו להיות באמת; דהיינו, לתת לעוצמה, לחיוניות, לחופש, ליופי, לעומק ולמשמעות, של החיים – לפכות בנו ודרכנו.

כי לחיות, משמעו לתת לכל אלה להכות בנו, והם לא יוכלו להכות בנו ואפילו להגיע אלינו, כל עוד אנו נתונים תחת מרות הכלא הדו קוטבי הזה של רעיון האושר האישי.

כדי לחיות באמת צריך לוותר על רעיון האושר האישי.

מעבר לסורגי 'כלא האושר האישי' שלנו, מצוי עולם ענק, מסעיר, מסתורי ומלא חיוניות ועוצמה. עולם אותו לא נוכל לחוות, כל עוד רעיון האושר האישי מולך בנו באופן כה טוטליטרי. החיים בנדנדה הסיזיפית הזו בין 'היי' ל'לאו', בין מצב רוח טוב לגרוע, בין תקוה לאושר ובין התרסקותו – מונעים בעדנו לחוות את החופש של החיים מחוץ לכותלי הכלא של רעיון האושר האישי.

כלא האושר האישי הוא אגם דלוח שהאדם ניצב באמצעיתו, ואילו החופש של לחיות את החיים באופן רחב, מקיף וסוחף – הם נהרות מלאי מיים חיים, ענקיים ושוצפים, שם האדם נסחף עם הנחשולים האדירים, קליפת אגוז על פני הכוח הדינמי האדיר. אמנם קליפת אגוז חסרת חשיבות, אך מלאה בחופש, בחיוניות, בקסם ובעוצמה של הנהרות והימים.

הקונספט המובא כאן הנו בעייתי; כי הוא מציב בפני האדם בחירה קשה מאוד: בין הזכות להגיע להגשמת אושר אישי, ובין היכולת לחוות את חווית החיים באופן רחב מקיף וסוחף. רובנו מוצאים עצמנו בקוטב רעיון האושר האישי, וכדי להגיע לענין חווית החיים כפי שמתואר למעלה, עלינו לוותר על רעיון האושר האישי, וויתור זה הנו קשה מנשוא.

ועם זאת, רעיון האושר האישי הוא רעיון אינפנטילי, הסובב סביב המשוכנעות כי העולם חייב לאדם סיפוק ואושר, העולם כשד ענקי והאדם כתינוק שיונק ממנו. התינוק, או הילד, חושב שהעולם חייב לו חיים מהנים ומלאי כף. ואילו המבוגר בנפשו, יודע שאף אחד לא חייב לו כלום. והוא בר מזל שהוא עדיין חי ושיש לו את האופציה, בכלל, לחוות את החיים ולהיות חלק מן המסתורין, העוצמה והחיוניות שהם מהווים.

הגישה האינפנטילית אינה רק צרכנית בתכלית, היא גם אגוצנטרית, כי היא שמה את האדם במרכז, והעולם סביבו. ויש בה הנחות יסוד אגוצנטריות כגון: "מגיע לי שיהיה לי טוב, שיהיו לי חיים טובים – שאהיה מאושר". וכל דבר שלא עונה על כך נבחן דרך הפריזמה של: "אז מה יוצא לי מזה באופן אישי"?


ואכן, זה הפרדוכס; החיים האמיתיים, במלא עוצמת הקסם והחיוניות שלהם יכולים להתחיל רק לאחר שהסכמנו לוותר על רעיון האושר האישי. רעיון שמהוה עבור מרבית בני האדם את הדבר שנותן טעם לחייהם.

והדרך לחיות עם הפרדוכס הוא לחוות התבגרות נפשית; להבין כי איננו יכולים להיות מרכז העולם, וכי גישה זו הנה אשלייתית ולטווח רחוק בעייתית מאוד.

וכל התבגרות נפשית מלווה בכאב, אך לאחריו מגיע חופש, מלווה בעוצמה פנימית, ומרכז כובד פנימי יציב – שהאינפנטיל בנפשו לעולם לא ידע כמוה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

14.5.2006

 

החזרה המתמדת של החיים…

 

הכל נקבע מראש, ההתחלה וגם הקץ, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם, הכל נקבע מראש לחרק ולכוכב. בני אנוש, ירקות ואבק כוכבים – כולם רוקדים לפי מנגינה מסתורית, הנשמעת ברקע מפי חלילן נעלם. (אלברט איינשטיין).


——————————————————————————–

חלק א': כלא המעגל
כל חיינו אנו מאמינים כי יש לנו יכולת בחירה ובעזרתה נוכל להגשים כמעט כל דבר, או לפחות הרבה. קשה לקבל שחיינו הם אולי תסריט כתוב מראש, ובו אנו נעים כמריונטה. עושים מה שהיינו אמורים לעשות. ואולי גרוע מזה, עושים כל הזמן אותו הדבר: אותן הטעויות, אותן הבחירות. חושבים שעכשיו למדנו והנה אנו עושים מה שעשינו תמול שלשום וכו'.

(פירוט והרחבה בנושא האדם וגורלו במסה הבאה:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/easyrider.html ).

אנו מאמינים כי חיינו הם קו לינארי, וכי אנו מתקדמים כלפי העתיד. הקו שמאחרינו הוא זה שהשארנו מאחור, ועכשיו ישנה אפשרות חדשה והיא מצויה בקידמת הקו, במקום בו לא היינו עדיין. חלק גולמי, או אפילו 'טבולא ראסא' אותו אנו יכולים עכשיו לעצב. כל יום חדש הוא דף נקי עליו ניתן לכתוב דברים שלא נכתבו על הדף של אתמול. (רעיון החיים כקו ישר- פותח על ידי אריסטו והגישה הנוצרית-יהודית).

קשה לקבל שאולי הדף כבר כתוב ואנו רק חוזרים על צורות המלים שכתובות שם.

ואולי יותר גרוע. אולי לא רק האינדווידואל חוזר על מה שעשה בחייו, אולי כל בני האדם, כמין אנושי – רק ממחזרים בחייהם את מה שבני אדם עשו קודם; אותן המלחמות, אותן הבריתות, אותם ההשגים. והכל אולי רק חדש ברמה הטכנית, אך, ברמת המהות, היו דברים מעולם ואין חדש תחת השמש, כפי שכתב או אמר קוהלת:

"א דברי קוהלת בן-דויד, מלך בירושלים. ב הבל הבלים אמר קוהלת, הבל הבלים הכול הבל. ג מה-יתרון, לאדם: בכל-עמלו–שיעמול, תחת השמש. ד דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. ה וזרח השמש, ובא השמש; ואל-מקומו–שואף זורח הוא, שם. ו הולך, אל-דרום, וסובב, אל-צפון; סובב סובב הולך הרוח, ועל-סביבותיו שב הרוח. ז כל-הנחלים הולכים אל-הים, והים איננו מלא; אל-מקום, שהנחלים הולכים–שם הם שבים, ללכת. ח כל-הדברים יגעים, לא-יוכל איש לדבר; לא-תשבע עין לראות, ולא-תימלא אוזן משמוע. ט מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שייעשה; ואין כל-חדש, תחת השמש. י יש דבר שיאמר ראה-זה, חדש הוא: כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. יא אין זכרון, לראשונים; וגם לאחרונים שיהיו, לא-יהיה להם זיכרון–עם שיהיו, לאחרונה".

קוהלת פרק א


הרעיון שמבטא קוהלת ידוע גם בשם: 'החזרה הנצחית'. הקונספט עצמו היה קיים כבר במצריים העתיקה ופותח על ידי פיתגורס. ומופיע בדת ההינדו, כ'מחזוריות קוסמולוגית', ובכתבים העתיקים שלהם, הוודות, כתוב כי לוקח טריליון שנה כדי להשלים מחזור אחד… (המדענים בימינו מעריכים כי היקום הוא בן 14 ביליון שנה). הוא קיים גם בבודהיזם, שם מדובר על עניין הגלגולים והקארמה. עניין החזרה הנצחית מתבטא ברעיון הגלגולים, האדם נדון להתגלגל שוב ושוב לאותם חיים, ועליו לשכלל את חייו ולעבוד על עצמו כדי שלא יחזור לאותו הגלגל שוב, שיצליח לצאת מן המחזוריות הזו של לידה ומוות.

התיאוריה הבסיסית של רעיון החזרה הנצחית טוענת כי הזמן הוא נצחי, אך ישנה כמות מוגבלת של פעולות ביקום, כך שכל הארועים והמאורעות יתרחשו שוב ושוב לנצח.

ליקום אין מצב סופי אליו הוא אמור להגיע, הכל מחזורי. והכל סובב סביב אותם מצבים וללא מטרה. זמן הוא מעגלי, כעבור כמה זמן הנקודה החדשה חוזרת לאותה נקודה בה הייתה קודם. דהיינו, כל שעשינו חוזר על עצמו. שוב ושוב.


הסימבול של הגישה המעגלית לזמן היא הנחש הבולע את זנבו. האארובורוס. זהו גם הסימבול האלכימי של החזרה הנצחית.

http://www.crystalinks.com/ouroboros.html

והאלכימאים של ימי הביניים היו מודעים לרעיון זה.

נסיון לתאר זאת נעשה על ידי הפילוסוף והפיסיקאי מימי הביניים, 1643, תומס בראון שכתב על כך את הדבר הבא:

And in this sense, I say, the world was before the Creation, and at an end before it had a beginning; and thus was I dead before I was alive, though my grave be England, my dying place was Paradise, and Eve miscarried of me before she conceived of Cain. (R.M.Part 1:59)

רעיון זה גם הגיע לכתבים של פרדריך ניצשה. הוא קורא לזה החזרה המתמדת, או הישנות של אותו הדבר,Ewige Wiederkunft des Gleichen הוא פגש אותו אצל היינריך היינה. שסבר שיכול להיות שאדם מסויים יוולד אחריו, עם אותו תהליך חשיבתי כשלו. וכי הדבר נכון לגבי כל אדם על הפלנטה.

הגישה שלו לרעיון זה היא בשתי רמות. הרמה הראשונה מופיעה ב'מדע העליז', ופיתוח קוטבי שלה, מצוי ב'כה אמר זרטוסתרא'.

ברמה הראשונה, (ב'מדע העליז') הוא מתייחס לזה כאל רעיון 'מטיל מורא ומשתק' –כלשונו. הוא כותב כי העול של רעיון זה הוא המשא הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת (das schwerste Gewicht).


What, if some day or night a demon were to steal after you into your loneliest loneliness and say to you: ________________________________________

This life as you now live it and have lived it, you will have to live once more and innumerable times more; and there will be nothing new in it, but every pain and every joy and every thought and sigh and everything immeasurably small or great in your life must return to you-all in the same succession and sequence-even this spider and this moonlight between the trees, and even this moment and I myself. The eternal hourglass of existence is turned over and over, and you with it, a grain of dust.

-Nietzsche

מתוך 'המדע העליז'.


מה שכתוב בקטע, שאמנם הרעיון מזויע, אך זהו גם אתגר עבור האדם המציאותי; לקבל אותו ולחיות לפיו. כי הכרה וקבלה של החזרה המתמדת של הכל על הכל – היא גם האישור והקבלה של החיים. זה אומר שהאדם ויתר על הפנטסיה והוא רואה את החיים כמות שהם, ומכאן הוא יכול להתחיל לחיות באמת. מתוך מה שישנו. זו גישה של הגיבור הטראגי, הוא מתחיל להיות דמות בעלת ממדים ונפח אמיתיים, רק ברגע שהוא גם רואה וגם מקבל את הטרגדיה של חייו – כמציאות. הגיבור הטראגי האמיתי מאמץ את גורלו, כפי ששחקן טוב מאמץ את תפקידו ככתוב בתסריט. וכל שהוא רוצה זה לשחקו בצורה המהימנה, המלאה והאותנטית ביותר.

(המאמר: 'החיים כטרגדיה':

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/tragedy.html )

כלומר, לפי רעיון זה, אנו שחקנים. ואל לנו לשאוף לתפקידים שלא נכתבו עבורנו. עלינו לקבל את התפקיד לתוכו נולדנו, ומרגע זה לשחק אותו בצורה הכי אותנטית ומלאת מוטיבציה.

בספר אחר שלו, 'כה אמר זרטוסתרא' רעיון זה מקבל פיתוח. זרטוסתרא מוצא עצמו בנתיב במעלה ההר, הנתיב מסתייים בשער עליו כתוב: 'רגע זה'. שני שבילים מסתיימים בשער זה. שניהם מובילים לכיוונים הפוכים ולאף אחד אין סיומת. זרטוסתרא תוהה על כך ומשוחח על כך עם גמד שרוכב על כתפיו. שניהם עובדים על הסוגיה הזו של שני הנתיבים הנצחיים; האחד נוסע אחורה, השני קדימה. וזרטוסתרא שואל אודות הנתיב שהולך אחורה: "האם כך חייב להיות, שכל מה שיקרה כבר עבר בנתיב הזה? האם חייב להיות כי כל מה שאמור לקרות, כבר קרה, הגיע לתוצאה וחלף"? הוא חושב שאם הכל כבר עבר בנתיב הנצחי, אז אומר שהכל כבר היה קיים קודם, כולל השער הזה שבפתחו הם עומדים. וכאן הוא מציג את רעיון החזרה הנצחית. שהכל כבר קרה בעבר, וימשיך לקרות שוב ושוב לנצח.

זרטוסתרא והגמד אמנם רואים שני נתיבים, אך למעשה שניהם ביחד מהווים מעגל. ניצשה אומר כי הזמן הנו מעגלי. ולכן הכל קורה שוב ושוב. זה טבע המעגל, האדם כל הזמן יסיים, היכן שהתחיל.

עד כאן החלק הראשון של רעיון החזרה המתמדת אצל ניצשה, ועד שנגיע, בהמשך, לפיתוח רעיון זה ברמה אחרת, אצלו. הבה ונתהה על הרעיון עצמו וננסה להרחיבו ולהעמיק בו.

את הרעיון הזה של החזרה המתמדת ניתן לתפוס בשלושה אופנים, שלוש רמות: ביולוגי, פסיכולוגי, פלנטרי.

1.ביולוגי: כל שבני האדם עושים זה להוליד עצמם כדי שאחרים יולידו עצמם וכן הלאה. זו הרמה היותר נמוכה מבין השלושה, הרמה הביולוגית. גם אנו וגם בעלי החיים מפיקים תוצרת כדי שזו תפיק תוצרת והתוצרת היא ההפקה של תוצרת נוספת, שגם זו מפיקה את אותו הדבר. אנו חיים כדי להוליד ואז נעלמים מפס הייצור.


2. פסיכולוגי: כל מה שהאדם עושה בחייו, חוזר בתבנית מעגלית ויקרה לו שוב ושוב. (אלא אם כן יוולד מחדש). החיים הרגילים, הם חיים החוזרים על עצמם. זה שהיה הוא שיהיה. אלה חיים הלכודים בתוך עצמם. מעגל שהולך וסובב בתוך המעגל של עצמו. האדם חוזר על אותן הטעויות, חוזר לאותן מערכות היחסים, הולך וממחזר את אותן התבניות, שוב ושוב.

כל הזמן נדמה לו כי המעגל הולך להפתח לספירלה או לפחות לשמיניה, אך הקו חוזר פנימה לתוך המעגל ההדוק של כלא חייו. (ניצשה).


3. פלנטרי: כל מה שקורה על כדור הארץ יקרה שוב ושוב. אנשים אחרים, אותם התפקידים. (אוספנסקי-גורדייף).

פ. ד. אוספנסקי

ג. ג'. גורדייף


לטענתו של גורדיייף, אנשים נולדים לתוך תפקידים (roles) מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. כל הזמן אותו המחזה. (לדבריו, מצב זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר). ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה, הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות, זה אותו התפקיד.

הכל אותו הדבר; כאילו הכל קפא, אין התפתחות פנימית, ברמה המהות. רק תבניות קבועות, לתוכן נולדים אנשים חדשים המשחקים את אותם התפקידים. השינויים רק בחיצוניות, בלבוש של הדברים, בקוסמטיקה. בטכנולוגיה. אך במהות הם נותרים כשהיו.

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."

(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)


לפי גורדייף, אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של מילוי תפקיד(role) זה או אחר בקולקטיב מסויים.

וכך אדם, לפי המשפחה והגנטיקה, כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles).

מה שגורדייף טוען כאן הוא, שאדם אמנם ילך לעולמו וכל האלמנטים של חייו האישיים יתפוררו ויתפזרו כמו חרוזים שהיו על מחרוזות שהחוט שמקשר אותם – נקרע (ואכן חוט חייו של האינדווידואל אכן יקרע) אך הארכיטיפ מתרחש שוב ושוב. והתפקיד ישוחק שוב ושוב באותה הדרמה; בכל תקופה יהיה אותו מספר של אנשי רוח, או מספר זהה של סוחרים, או אותה הפרופורציה בין עניים לעשירים. התבנית תחזור על עצמה, כמו לפי תסריט, הקיים עמוק בתוך הבלתי מודע הקולקטיבי.

וכך יכול לקרות שלאדם מסויים תהיה תחושת 'דה ז'ה וו'; כאילו הוא 'כבר היה בסרט הזה', הוא חש שמה שקורה עכשיו כבר קרה לו קודם. גורדייף טוען שאולי זה קרה אבל לא לו, אלא לתפקיד אותו הוא משחק עכשיו. אולי זה הזיכרון של התת מודע הקולקטיבי שאחראי ל'דה ז'ה בו' הזה, לתחושה הזו שזה כבר קרה פעם.

לפי הרמה השלישית, הפלנטרית – האגו של האדם נעלם עם המוות, אך תבנית חייו תתאכלס על ידי האדם שיוולד אחריו.

בחיים המחזוריים, ההצגה חייבת להמשך. השחקנים נעלמים, אך התסריט קיים והמחזה יתאכלס בשחקנים טריים, המשחקים את אותם התפקידים.


חלק ב': ההמלטות מכלא המעגל המחזורי
עד כאן הדברים לא נשמעים מעודדים, אך גם ניטשה וגם גורדייף (ויחד עמו, או בעקבותיו, תלמידו אוספנסקי) – מציעים מפלט מן הכלא המעגלי. והמפלט הוא רעיון ה'אובר מנטש', העל אדם- לפי ניטשה. ורעיון ההימלטות מן הכלא של השינה התודעתית – אצל גורדייף-אוספנסקי.

גם ניטשה וגם גורדייף טוענים כי המרחק בין הרמה של אדם שהצליח לחרוג מן המעגל המחזורי ויתר בני האדם- גדול יותר מאשר המרחק הקיים בין בניי האדם, כלל, והקופים ככלל. שניהם משוכנעים כי המטרה של האדם בחייו צריכה להיות – המלטות מן החזרה הנצחית.

אצל ניטשה, זו כאמור לידת ה'אובר-מנטש', העל אדם. ואילו אצל גורדייף, לידתו של אדם בעל תודעה ערה.

וההמלטות תבוא, כאמור, וראשית לכל, עלי ידי הכרה במציאותה של החזרה ועל ידי קבלתה ואימוצה. ואז אפשר להגיע לרעיון ההמלטות מכלא החזרה.

ניטשה כותב כי רק מי שהצליח להחלץ מחיבוק הדוב של החזרה המתמדת, מצליח להגיע להיות 'העל אדם', ה'אובר מנטש' הידוע שלו. וכך הוא כותב בקטע הנפלא הבא:


הכל הולך, הכל חוזר, גלגל הישות מסתובב לנצח. הכל מת, הכל פורח שוב. לנצח נמשכת לה שנת הישות. הכל נשבר, הכל מתאחד מחדש. לנצח בונה את בית הישות. הכל נפרד, הכל נפגש שוב, טבעת הישות נותרת נאמנה לעצמה. הישות מתחילה הכל 'עכשיו'. מסביב לכל 'כאן' מסתובבת הספינה של 'שם'. האמצע הוא בכל מקום. דרך הנצח עקומה היא".

מתוך 'כה אמר זרטוסתרא'

עבור ניצשה זהו אינו רק רעיון אינטלקטואלי גרידא, או אפילו אתגר. הוא מתייחס לזה יותר כמו קואן זן, או מכשיר פסיכולוגי שממלא את כל התודעה של האדם. בשעה שרוב האנשים מכחישים את רעיון החזרה המתמדת – הוא טוען שיש לקבלו, אך לא כמציאות סופית, אלא כדי להיוולד ממנו לעולם ה'אובר מנטש'. ורק קבלה מלאה של רעיון החזרה יכולה להוביל, לדעתו, ללידה תודעתית של ממש, שהיא טרנספורמציה תודעתית, שידועה בשם מטאנויה.

metanoia:

 

http://en.wiktionary.org/wiki/Metanoia

 

גורדייף אומנם נתן לרעיון זה מבע, אך מי שפיתח רעיון זה בצורה הרבה יותר מורחבת היה אוספנסקי, והוא עשה זאת בעיקר בסיפרו: 'חייו המוזרים של איבן אוסקין'.

 

Strange tale of Ivan Osokin

 

שהודפס לראשונה בסנט פטרסבורג בשנת 1915

שם הוא כותב שכל מה שקורה לאדם בחייו, יקרה לו שוב ושוב. וגם הוא, כניצשה, האמין כי על האדם לברוח מן הכלא של החזרה המתמדת. בעוד ניצשה מדבר על לידת ה'אובר מנטש', אוספנסקי מתייחס לזה דרך האנלוגיה של התעוררות מן השינה התודעתית.

מעדיות של אנשים שהיו עמו בימיו האחרונים, בעיקר רודני קולינס, תלמידו המסור, עולה שכל שעניין אותו בימים האחרונים, זה עניין החזרה הנצחית. ועליו הוא דיבר כמעט ללא הרף.

 


חלק ג': לסיכום
גורדייף וניטשה, שני הוגים. האחד מחוץ לקונצנזוס, (גורדייף) השני, עמוק בתוכו, (אך לא ברור איך ניטשה הצליח להכנס פנימה, עם כל רעיונותיו הרדיקליים. לא לחינם אומרים עליו כי הוא נביא הפוסטמודרניות).

וברעיון זה הם אומרים דברים דומים להפליא אודות החיים: החיים הם כלא שכלפי חוץ נראה כהתגלמות החופש. אך כל בני האדם אסורים במגבלות של שטאנץ ושבלונה. וכולם חוזרים כל הזמן על אותו הדבר. כל אחד כפרט, והמין האנושי –ככלל.

שניהם מציעים דרך רדיקלית. לחרוג מכלא המעגל אל מציאות לא וודאית, שעבורה אין תסריט ושבה שום תפקיד לא תפור ומוכן מראש. מציאות שבה ההוייה של האדם היא שמשרטטת את הנתיב של מה שיקרה לו ולא המסגרת החיצונית של מה שכבר הוכתב מראש. ועבר שימוש ושימוש חוזר, על ידי אחרים.

ניצשה מציע את האפשרות של ה'אובר-מנטש'. וגורדייף (ואחריו אוספנסקי) מציע את האפשרות של לידה מחדש ברמת התודעה (הערת התודעה).

"To evolve we must move from being human re-actors to being conscious creators".

Louis Majors

 

***

גבריאל רעם, 22.1.2006


——————————————————————————–

* מקורות וכתבים על רעיון החזרה הנצחית:

1. ג'ימס ג'ויס בFinnegans Wake מבסס את הסיפור על החזרה הנצחית. הוא מתחיל אותו באמצע משפט, והספר מסתיים באמצע משפט. וכך נוצר מעגל שבו לסיפור אין התחלה ואין סוף.

http://erg.ucd.ie/arupa/ouspensky.html

2. ג'ויס הושפע מGiambattista Vico (1668-1744), פילוסוף איטלקי שהציע תיאוריה של היסטוריה מחזורית. גישה זו מופיעה בעבודה העיקרית שלו: New Science. ויקו מדבר על שלושה שלבים בהיסטוריה. תקופת האלים, תקופת הגיבורים ותקופת בני האדם. ואז מתחיל המחזור מחדש. ג'ויס מזכיר את שמו פעמים רבות ב'קשתו של פיניגן'. כולל המשפט הראשון:

"by a commodius vicus of recirculation".

3. מילן קונדורה בסיפורו: 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום'. משתמש במונח החזרה הנצחית לעתים קרובות. אפילו השם מרמז על הקלות של לא לפרוץ לתחום חדש, אלא לחזור על אותם הדברים כל הזמן.

4. רעיון החזרה הנצחית מופיע גם בסרטים, למשל בסרט משנת 2001 עם קוין ספייסי, קיי פקס. רעיון זה מופיע לקראת סוף הסרט.

• 5. הסרט Groundhog Day שביים הרולד ראמיס מובסס על רעיון זה. לדברי הבמאי, ספרו של אוספנסקי, 'החיים המוזרים של איבן אוסקין', השפיע עליו ביותר. הנה דבריו:

 

While not the original inspiration for our film Groundhog Day, was one of those confirming cosmic affirmations that we had indeed tapped into one of the great universal problems of being… P. D. Ouspensky suggests the antidote to the existential dilemma at the core of Groundhog Day: that trapped as we are on the karmic wheel of cause and effect, our only means of escape is to assume responsibility for our own destiny and find the personal meaning that imparts a purposeful vitality to life and frees us from the limitations of our contempt.

 

5. גם המלומד הרומני, מירצ'ה אליאד, כתב על כך.[

6. אלברט קאמי, מתייחס לזה במסה שלו: 'המיתוס של סיזיפוס', כשהוא כותב כי אותו הסלע צריך להיות מועלה שוב ושוב לאותה הגבעה. זה בדיוק רעיון החזרה הנצחית בצורה מאוד גראפית.

על המושג החזרה המתמדת באופן כללי:

 

http://www.reference.com/browse/wiki/Eternal_return

http://repetition.freeservers.com/cycle.html

http://repetition.freeservers.com/repetition.html#First

 

——————————————————————————–

ניצשה על החזרה הנצחית:

 

http://personal.ecu.edu/mccartyr/great/projects/Adams.htm

http://www.pitt.edu/~wbcurry/nietzsche/nrecur.html

http://www.geocities.com/danielmacryan/nietzsche10.html

http://www.ucpress.edu/books/pages/5185.html

 

 

 

 

החיים כטרגדיה.

אין ענבים בגפן
מילים: נתן זך
לחן: יובל דור ועמי מנדלמן
 

אין ענבים בגפן
ואין תאנים בתאנה
והעלה נובל ויורד הצל
ואין לנו תקנה

והדלת לאט על צירה תיסוב
הדלת על צירה סובבת
לפעמים לרע ולפעמים לטוב
מי ידע מה יבוא בדלת

והדלת תיסוב לאט על צירה
ואת ישנה וחולמת
ויש חלום רע ויש חלום טוב
מי ידע על מה את חולמת

והדלת לאט תיסוב על צירה
ואיש זר צופה בשנתך
ואני לא איתך אך אני רואה
איך גופך בצמא מתהפך

והדלת תיסוב על צירה לאט
ואיש זר כבר עומד בחדרך
ואני לא איתך רק ליבי נחרד
כי צל זר כבר גוהר על גופך

ואעבור עליך ואראך בעיניים
והנה עתך עת דודים
אבל דודיך, הו דודיך
אותם יקטפו אחרים

אין ענבים בגפן
ואין תאנים בתאנה
והעלה נובל ויורד הצל
ואין לנו תקנה. 

* * *

א. ז'אנר הטרגדיה במחזאות:
מבחינה היסטורית – זה התחיל עם היוונים, כנראה במאה השישית לפני הספירה. וסך הכול מדובר על 33 מחזות שנכתבו בין 430 ל-355 לפנה"ס. שבעים וחמש שנה. ועם זאת אין ביטוי יותר עוצמתי ומלא -לנואשות, הייאוש, הכאב והתסכול של החיים והקיום האנושי. מאז ועד היום.

הנה מספר תבונות והתייחסויות לנושא הטרגדיה:

– הטרגדיה 1] היא מעיין יצירתי שמגיב לדחפים ולא להגיון.

– הטרגדיה עוסקת בדחף האנושי להפוך סבל חסר משמעות להישג יצירתי משמעותי.

– טרגדיה וחיים טראגיים מנגנים על אותם מיתרים פחות או יותר. למשל חיי ואן גוך, או חייו של ישו.

– אנשים רבים מאמינים, כי טרגדיה אמיתית כבר אינה אפשרית. כי איבדנו את היכולת לשאוב מן התחושות החבויות והאינסטינקטיביות, וזאת מכיוון שההיגיון משחק תפקיד כה חשוב בחיינו.

– לא משנה מה הגישה האישית של האדם לחיים, ומה מעניין אותו באופן אישי. הרוח הטראגית מפעמת בכולנו, הגישה הטראגית היא הכרזה אוניברסאלית שאומרת מה זה אומר להיות אדם.

– הטרגדיה מבטאת גם השקפת עולם, ולא רק תיאור מצב. והפילוסופיה של הטרגדיה היא של פסימיזם.

– רוח הטרגדיה היא פסימיזם. ופסימיזם הוא גם המנוע היצירתי החזק ביותר. וכך יש קו מוזר בין יצירתיות ובין טרגיות.

– הטרגדיה כז'אנר ספרותי מנסה ליצור מפגש פיוס בין הפחדים והכאב של הקיום האנושי ובין משמעות החיים.

– עבור היוונים החיים לא היו ברי משמעות, אך לעומת זאת הטרגדיה, כצורת אומנות – הייתה גם הייתה בעלת משמעות רבה.

– בימינו אלה אנו משתדלים לכפות סדר ומשמעות על חוסר המשמעות של חיינו על ידי הגדרה מחדש של מה זה טראגי. ובעצם לנפות את מושג החיים הטראגיים מתוך חיינו.

– תפיסת החיים מתוך פריזמה טראגית מנסה להבין את הממד הכלל אנושי של להיות בחיים, בניגוד לחיים האגואיסטיים-צרכניים- תחרותיים הקיימים בימינו.

– הטרגדיה משמשת גם כחיבור למה שאנושי בנו ומה שמאחד אותנו עם אנשים אחרים: הטראגיות של הקיום.


ב. הטרגדיה, חלק מן החיים.
כשאנו שומעים את המושג: טרגדיה, אנו חושבים על שני דברים:

האחד: על אחד מארבע תת הז'אנרים במחזאות ודרמה.

והשני: על מאורע יוצא דופן וקשה שמתרחש בחייו של אדם.

אך מהי טרגדיה כמושג בפני עצמו?

ובכן, טרגדיה היא התרחשות דרמטית שסופה הגרוע היה כבר מוכתב בראש. (שהרי אם הסוף הרע, לא היה מוכתב מראש, זו לא הייתה טרגדיה, זו הייתה תאונה).

מה שכל כך מיוחד בטרגדיה, ומה שעושה אותה לכזו, הוא שהדמויות, הלוקחות חלק בתהליך שלם של הצלה ושיפור עצמי, יגיעו בסופו של דבר לאותו סוף שהוכתב להם, ללא כל קשר למאמציהם לייצב את מצבם ולשנות את הגורל שהוכתב מראש.

אין טרגדיה ללא גיבור טראגי. 2] גיבור טראגי הוא אדם שפוגש את הטרגדיה של חייו מפגש חזיתי ללא יכולת להימלט או לשקר לעצמו אודותיה. ומה שמעצים את הטראגיות של מצבו הוא שהגיבור הטראגי חי לו בתחושה שיש לו בחירה חופשית. כלומר, מה שעושה את קיומו לטראגי עוד יותר, היא ההתכחשות לאספקט הטראגי בחייו. כך שאם הוא היה מקבל את גורלו והיה יודע את גורלו והיה יודע שאין לו בחירה- חייו היו עדיין טרגדיה, אך הוא לא היה גיבור טראגי. הגבורה היא בהתמודדות הנואשת וחסרת הסיכוי.


הטראגיות שלו מתעצמת כתוצאה מכך שמצד אחד גורלו נחרץ, ומצד שני הוא מאמין ביכולתו לשנות את הגורל.

כך לגבי הגיבור הטראגי, אך באיזשהו מקום, כל בני האדם הם גיבורים טראגיים.

והשאלה לגבי הטרגדיה היא: האם זה חלק מהחיים וחלק מן האמנות. או שיש בטרגדיה משהו שמאפיין את חיי אנוש עצמם?

ובכן, אולי נתחיל בזה שהחיים של כולנו הם נגמרים ונגמרים לא טוב בדרך כלל. ועוד לפני כן אנו עוברים חוויות קשות. רבים מאיתנו חווים תאונות או מחלות במהלך חיינו. ואם איננו חולים אז אנחנו מזדקנים, ואם לא, זה אז היקירים לנו נפטרים לפנינו, או שאנו גורמים להם סבל בזה שאנו נפטרים לפניהם.

כפי שכותב ויליאם הגדול:

"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום".

ויליאם שיקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5


האלמנטים הקשים של חיינו, אינם נתונים מראש, הם נפרשים בפנינו ככל שהחיים הולכים ומתמשכים. ויש בפני אדם את הברירה, לראות את הסימנים ולקבל את האספקט הטראגי בחייו, כחלק מן מעסקת החבילה הכוללת של להיות חי, או לחיות מתוך הכחשה של האספקטים הטראגיים שעוד לפניו, או מתוך שכנוע עצמי שיש לו, או יהיו לו הכלים להיחלץ מהם.

האדם המצוי לא מפתח מודעות כדי לראות את הטראגיות של קיומו, לקבל אותה ולחיות אותה מתוך גבורה פנימית.

רוב בני האדם לא חיים חייהם מתוך פרופורציה, קבלה וסינכרוניזציה עם הממד והאספקט הטראגי של הקיום האנושי.

האדם הממוצע חי חייו תוך הימנעות, הכחשה ובריחה מן הטראגיות של חייו באופן אישי, ושל חייו כאדם.

צריך גדולת נפש כדי לחיות חיים טראגיים מתוך מודעות וקבלה.

כדי שיהיה מסוגל לעשות זאת, על האדם להפחית את מידת המעורבות האישית שלו במעלות ובמורדות של חייו. להפסיק ולהלחם על כל פירור של הנאה ואושר. ולראות כי הרמה הגבוהה של לחיות את החיים, היא מעבר לאגו, שרוצה כיף והנאה ונמנע מסבל. הרמה הבאה היא רמת האותנטיות והמשמעות. ברמה שמעבר לאגו האדם מנסה לצקת לתוך הטראגיות של חייו את כול כולו, לחיות אותם מתוך מחויבות, אחריות, עוצמה וגיבוי פנימי. כי אלה הם חייו, והוא מחויב להם כמות שהם. לא בגלל שהם מילוי משאלה אלא דווקא בגלל שהם כלל לא מתייחסים למשאלות שלנו. וזו הגדולה של לחיות את החיים. לא כגן שעשועים או קזינו, שבו אתה מאוכזב אם לא קיבלת את הכיף שלדעתך הגיע לך – אלא כמחזה שבו מוצגת הצגת חייך, והשאלה היא: לא אם קיבלת תפקיד נעים או מגעיל, או אם הדמות שאתה מגלם היא מאושרת או אומללה. אלא איך אתה מגלם אותה, ומה אתה יוצק לתוכה, ובאיזה מידה של אינטנסיביות פנימית אתה חי את הדמות. לא לקנא בתפקידים של שחקנים אחרים, אלא לקבל את התפקיד הטראגי (כי כולם מקבלים במידה זו אח אחרת תפקיד טראגי, זה בעצם ההגדרה של להיות אדם) ולגלם אותו עם כל הלב והבטן. לגלם את התפקיד עם כל הלב והנשמה לא בגלל שהוא יכול להיחלץ מכפיות הטובה של תפקידו, אלא בגלל שזה מנת חלקו, זה תפקידו.


ושוב, ויליאם הגדול:

 

"All the world's a stage,

And all the men and women merely players.

They have their exits and their entrances,

And one man in his time plays many parts,

His acts being seven ages."


–From As You Like It (II, vii, 139-143)


ושוב, שחקן טוב או שחקן גדול אינו נבחן לפי הכיף שהתפקידים מזמנים לו, אלא לפי מה שהוא משקיע בתפקיד. השחקן המקצועי לא מזדהה עם תפקידו, ועל כן הוא יכול לבצע דמות גם אם יש לו התנגדות לדמות, וגם אם חייה על הבמה הם חיים עלובים ומשבריים. אך בחיינו, אנו מזדהים מאוד עם חיינו. כמו ילדים שלא אכפת להם כלום, רק שיהיה להם כיף. אפשר להסביר להם שגם אם לא כיף להם, עדיין חשוב שיעשו את שהם עושים עם תשומת לב, אחריות, מהודקות פנימית, השקעה וכו'. וכי זה צריך לבוא לביטוי בניקיון והסדר בהופעתם, בדרך בה הם מתקשרים עם אחרים, באופי בו הם מגיבים לדברים כשזה לא מסתדר בדיוק לפי מה שהם רוצים – אבל זה לא יעזור, אם ילד לא מקבל את מה שהוא רוצה מהחיים, הוא הופך את הקערה. אנו יודעים כי אספקט ההנאה הוא אספקט ילדותי לבחון דרכו את החיים, ומנסים להסביר לו כי חשוב שישקיע מכל הלב, גם כשלא כיף לו, אבל זה לא עוזר.

ומה עם חיינו שלנו? האם אנו ניגשים אליהם כילד, שהחוזה היחידי שלו עם החיים זה הנאה ואושר? או כאדם מבוגר, שיודע שבחיים לא הכול מסדר, ואתה צריך להוציא מתוך עצמך תכונות על, כמו אורך רוח, סבלנות, רוח לחימה ועוד, כי כאלה החיים.

לחיות לא בהתאם לאיך החיים מתנהגים איתך, אלא בהתאם למה שאתה מסוגל להוציא מתוך עצמך – דווקא כשאתה פוגש את האספקטים הפחות נעימים של החיים, שלא לומר: החלק הטראגי שלהם.

אדם יכול לחיות קיום טראגי אבל תוך התכחשות לטראגיות ולטרגדיה שבחייו או של חייו, מתוך רצון להפוך את זה ל'הפי אנד'.

האתגר של חיים של קיום טראגי, הוא להכיר בטראגיות, כדי לתת לה את העוצמה הפנימית.

בחיים של שאיפה לאושר, אנו מקריבים את המשמעות לטובת התחושה הטובה. ניתן להגיע לחיים של משמעות, כשהאדם חי מתוך ניסיון להיות ראוי לטרגדיה.

כולנו כל כך מזדהים עם אושרנו הסובייקטיבי, הפרטי והקטן – עד שזה מביא אותנו להתכחשות לגורל שלנו. אנו מסרבים לראות אותו, מסרבים לקבל אותו. ואז נוצר דיסונאנס, בין התפקיד ובין איך שאנו מגלמים אותו, ואז אנו חיים חיינו מתוך חוסר אותנטיות.

רוב בני האדם חיים מתוך התכחשות והתעלמות מן האספקט הטראגי של חייהם, (בין אם זה האספקט הטראגי הפרטי או הכלל אנושי), וכך הם עדיין חיים חיים טראגיים, אך אלה חיים לא אותנטיים.

אדם לא יכול להיות אמיתי, אלא אם כן הוא חי מתוך מודעות לאספקט הטראגי של חייו.

כפי שעושות שלושת הגיבורות הטראגיות של צ'כוב בטרגדיה הנפלאה שלו: "שלוש אחיות. הנה סיום המחזה:

מאשה: או, איזה מוסיקה! הם הולכים מאתנו, אחד הלך לגמרי, לגמרי לתמיד, אנחנו נשארות לבד כדי להתחיל את החיים שלנו מחדש. צריך לחיות…. צריך לחיות…

אירנה: יבואו ימים וכולם יידעו בשביל מה כל זה, לשם מה הייסורים האלה, ייפתרו כל התעלומות ובינתיים צריך לחיות… צריך לעבוד, רק לעבוד? מחר אני אסע לבדי, אלמד בבית ספר, ואת כל חיי אתן לאלה שלהם אולי הם דרושים. עכשיו סתיו, עוד מעט יהיה חורף, הכל יתכסה שלג, ואני אעבוד, אעבוד…

אולגה: המוסיקה כל כך עליזה, נמרצת, ויש רצון לחיות! או, אל אלוהים! יעבור הזמן ואנחנו נלך לעולמים, ישכחו אותנו, ישכחו את הפנים שלנו, הקולות, וכמה היינו, אבל הייסורים שלנו יהפכו לשמחה בשביל אלה שיחיו אחרינו, אושר ושלום יירדו אל הארץ, ויזכרו במלה טובה ויברכו את אלה שחיים היום. או, אחיות יקרות, החיים שלנו עוד לא נגמרו, בואו נחיה! המוסיקה כל כך עליזה, כל כך שמחה, ונדמה שעוד מעט ונדע לשם מה אנחנו חיים, לשם מה אנחנו חיים, בשביל מה אנחנו סובלים… אילו יכולנו לדעת!"

תרגום: עזה צבי


כן, נולדנו כדי לצנוח ולסיים בטרגדיה. כמו בניין מפואר שנבנה כדי שיתפורר וישבר לפני שייהרס ויעלם. כך הם חיינו. לא תהליך של בניה, אלא תהליך של אובדן והרס מתמשך של כל שהתעצב וצמח בילדותנו ובגרותנו. הבגרות וגיל העמידה הם במידה רבה היסדקות והתפוררות של התקוות והשאיפות של הגילאים הצעירים.

הפרדוקס אינו סתירה לחיים שקיווינו להם, הוא האתגר שעמו עלינו להתמודד. הוא צריך להפוך לבסיס להשקפת העולם שלנו.

חיים אותנטיים חייבים להישען את קבלת החיים כפרדוכס לוגי וכמציאות טראגית.. אין אפשרות להבין את החיים ללא קבלתם כפרדוכס. או לפחות כסתירה לוגית. והפרדוקס. הראשי שבהם הוא שאנו נולדים כדי למות, גדלים כדי להזדקן וחווים בריאות שתהפוך למחלות. החיים הורסים את עצמם כעבור כמה זמן. כל היופי והרעננות ממיטים על עצמם את קללת ההיפוך הרע. בחיים התיזה זורמת לקראת השלילה של עצמה. החיים הם חיים של ניגודים, אנו בוחרים בקוטב החיובי אך מי שמנצח בדרך כלל זה הקוטב הפחות נחשק.

וכמובן שהפרדוקס הגדול ביותר הוא המוות. אין סתירה לוגית יותר גדולה.

וכך, אם אנו מקבלים אכן את החיים כפרדוכס, חיינו יכולים להפוך למשולש, שהקודקוד העליון שלו מצוי למטה, בעוד שני הקודקודים שהם בדרך כלל בסיס המשולש, מצויים למעלה. ושני קודקודים אלו הם האותנטיות והטראגיות.

במידה והמשולש הזה שלם, ועומד על קודקודו, אפשר לקרוא לחיים הללו: חיים גדולים. הבעיה היא שברוב המשולשים רק קודקוד אחד של המשולש מתקיים: טרגדיה. וגם הוא בדרך כלל מוכחש.

ולכן על האדם להרחיב הווייתו, כדי שיכלול בתוכו את הפרדוכס, כתשתית בסיסית לקיום, ואז, משקיבל את הפרדוכס כתשתית לחיי אדם – יהיה מסוגל להתמודד עם הטראגיות של עצם הקיום האנושי, ואז יהיה מסוגל להצמיח מתוכו- את העוצמה הנפשית לקבל את גורלו, ולתת את כל כולו לגורלו, למרות שזה גורלו, ואז יחיה חיים אותנטיים. אלה חיים עם משמעות. חיים עם עוצמה פנימית. אף אחד לא ייתן לו ציונים על כך, אף אחד גם לא ידע שקיבל את גורלו, אף אחד לא ידע שמתחת לחזות הרגילה, הוא חי חיים גדולים. שיחק תפקיד גדול, חי אותו בצורה גדולה והוא הקהל, הבמאי והשחקן של חייו. (את התסריט כתב מישהו אחר).

רוב בני האדם חיים חייהם כמשוואה רציונאלית, של שכר ועונש: עשה כך וכך, קבל כך וכך. לא עשית לא קיבלת, גורלך בידך. החיים זה מה שאתה עושה מהם.

אך החיים לא בדיוק הוגנים, והטרגדיות הגדולות ביותר מתרחשות על אנשים שלא עשו כלום כדי שזה יגיע להם.

חיים מתוך הכוונה לאספקט הפרדוכסלי יכולים להביא לחיים אותנטיים. וחיים מתוך הכחשה של האספקט הפרדוכסלי יובילו לחיים אבסורדיים.

וכך לאדם יש בחירה: לחיות מתוך פרדוכס או מתוך אבסורד. חיים מתוך פרדוכס הם חיים של בחירה ואתגר, חיים של אבסורד הם חיים של הימלטות והדחקה. הפרדוכס היא בחירה בסיסית שמובילה לאותנטיות. האבסורד, לעומת זאת, הוא תוצר שמגיע בגלל ההדחקה שהאדם מדחיק את הפרדוכסליות והטרגיות של חייו.

זו בחירה בין שתי רעות חולות. רק שבאחת אתה בורח, בשנייה אתה מתמודד.

באחת אתה מוכר את כבודך בעבור מקסם האושר, בשנייה אתה מרוויח את תחושת הערך העצמי שלך, בעבור פיכחון וקבלת גורלך כמות שהוא.

והדוגמה הנפלאה ביותר לאדם שמתמודד עם גורלו ומרוויח את כבודו למרות שהפסיד בקרב. הוא סיפורו הנפלא של ארנסט המינגווי: 'הזקן והים'. שבו הזקן חוזר מובס מן ההתמודדות עם הים האכזר, שמסמל אל החיים והגורל, אבל עם כבודו העצמי המוצל. כי הוא נלחם לא בגלל, אלא למרות.

וכך, אותנטיות וכבוד עצמי הן שתי איכויות שיכולות להתלוות לאדם שחי מתוך קבלה ועוצמה פנימית את הטראגיות של חייו (כאדם פרטי וכאנוש). אך ישנה גם איכות שלישית. שתי הראשונות הן איכויות אישיות ואילו השלישית היא איכות תקשורתית: ושמה אמפטיה. אדם שחוזה בממד הטראגי של הקיום האנושי, לא יכול שלא לחוש הזדהות וחום אנושי לגורל המשותף הקשה של המין האנושי.

חיים בלי אמפטיה, הם קשים ובודדים. ואילו היכולת לשדר אמפטיה לא בגלל משהו אישי בזולת אלא רק בגלל שהוא שותף לאותו גורל כמוך – היא אחת האיכויות התקשורתיות שמאפשרות לחיים הללו להיות נסבלים, למרות הטראגיות שאופפת אותם.

ויותר מכך: קבלת אמפטיה מן הזולת יכולה להתקבל על ידי אדם החווה את הטראגיות של חייו וגורלו, כאחת החוויות המשמעותיות והחזקות של חייו.

וכך, המשולש האחד מצמיח מתוך קודקוד האותנטיות משולש אחר. קודקוד האותנטיות משותף לשני המשולשים, ובמשולש השני נוספים לקודקוד האותנטיות קודקוד כבוד עצמי וקודקוד אמפטיה.

המשולש הראשון הוא משולש החיים, המשולש השני הוא משולש הצמיחה הפנימית והגשר בין משולש החיים למשולש הצמיחה הפנימית הוא גשר האותנטיות.

במשולש הראשון לאדם ישנה אפשרות לראות ולקבל את החיים כמות שהם, (פרדוקס וטרגדיה) וזה יכול לאפשר לו להשיל את המסכות לקבל את עצמו כמות שהוא (אותנטיות).

לאחר שקיבל עצמו והרשה לעצמו להיות הוא, הוא יכול (דרך הווקטור של הקבלה העצמית) לאפשר לעצמו לצמוח מפנים. וכבוד כלפי עצמו (כבוד עצמי) והזדהות וחום אנושי כלפי בני אדם אחרים (אמפטיה) – הם עלי הכותרת בצמח חייו הפנימיים שצמח על רקע הדשן שסיפקו חומרי המשולש הראשון.

–.

גבריאל רעם

29.11.2004


——————————————————————————–

U הערה על טרגדיה ויופי:

טרגדיה הרבה יותר יפה מקומדיה. בקומדיה יש עיוות, בטרגדיה יש סימטריה.

ההתחלה מקבילה לסוף.

היופי של העצב תמיד מרתק ועמוק יותר מן היופי של השמחה, זה תמיד לוקה בשטחיות.

דרמה וקומדיה הם של הרגשות, ואילו הטרגדיה היא של הנפש.

הרגשות שטוחים מדי מכדי לחוות את הטרגדיה.


טרגדיות מבוצעות בבתים / סיון בסקין

טְרָגֶדְיוֹת


מְבֻצָּעוֹת בַּבָּתִּים,


מִתַּחַת לִשְׂמִיכָה פִּרְחוֹנִית.


סְבִיב סִיר הַפִּירֶה.


לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יוֹתֵר – סְבִיב סִיר הַבָּשָׂר.


בֵּין כִּתְמֵי הָעֹבֶשׁ שֶׁבַּמִּקְלַחַת.


עַל גַּבֵּי הַשַּׁעֲוָנִית הַמְּשֻׁבֶּצֶת.


בְּתוֹךְ חֲרִיצֵי הַסַּפָּה


(בֵּית בֻּבּוֹת אֲבוּדוֹת).


בִּמְגֵרַת הַמִּסְמָכִים.


בְּכִיסֵי הַמִּכְנָסַיִם הַזְּרוּקִים עַל כִּסֵּא.


מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ.


לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יוֹתֵר – מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.


פּוֹלוֹנְיוּס , פּוֹלוֹנְיוּס ,


מַה סְּפוּרוֹת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַבְּחִירָה שֶׁלְּךָ.

 


הִגִּיעָה הָעֵת


לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרָגֶדְיָה מֵהַבַּיִת.


הַקִּדְמָה הַטֶּכְנוֹלוֹגִית מְאַפְשֶׁרֶת צִלּוּמֵי חוּץ,


מַכְשִׁירִים שֶׁפּוֹעֲלִים עַל סוֹלְלוֹת,


גֶּנֶרָטוֹרִים,


קֶשֶׁר אַלְחוּטִי.


בֵּיְבִּי, לֶטְ'ס גּוֹ אַאוּטְסַיְד ,


נַצִּיג אֶת הַטְּרָגֶדְיוֹת שֶׁלָּנוּ בָּרְחוֹבוֹת,


בַּכִּכָּרוֹת, בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה,


רֵיְבּ טְרָגִי עֲנָק חֲסַר תַּקְדִּים בְּפַּרְק הַיַּרְקוֹן.


טְרָגֶדְיָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְמַלֵּא אִצְטַדְיוֹן.


בְּלוּמְפִילְד .


קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר.


יַעַר בֶּן שֶׁמֶן.


חוֹף נִצָּנִים.


חוֹלוֹת, עֲנָנִים


רַחַשׁ גַּלִּים.


דֶּשֶׁא קוֹצָנִי, שׁוֹרְצָנִי . נְמָלִים.


מַיִם מִינֶרָלִיִּים בִּמְחִיר מֻפְקָע.


מוּדָעוּת הֶחָסוּת שֶׁל וִינְסְטוֹן רוֹק .


הָבָה נַחְבֹּשׁ אֶת מַסֵּכוֹת הַטְּרָגֶדְיָה,


שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף פַּרְצוּפִים לְבָנִים עִם חֹר-פֶּה בְּצוּרַת סַהַר קָמוּר,


מֵאָה חֲמִשִּׁים אֶלֶף אֶדִיפּוּסִים ,


מֵאָה חֲמִשִּׁים אֶלֶף יוֹקַסְטוֹת.


מָסוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁל גִּבּוֹרִים רָאשִׁיִּים לֹא צְרִיכוֹת מַקְהֵלָה.


הָבָה נָשִׁיר יַחְדָּו אֶת שִׁירַת הַתַּיִשׁ,


עֵדֶר עִזִּים בִּדְהָרָה אֶקְסְטָטִית עַל מוֹרְדוֹת הָרֵי הַגָּלִיל.


אוּלַי אָז אֵלֶּה הַמְּשַׁעְשְׁעִים אֶת עַצְמָם בְּגַ'גְלִינְג סְלָעִים


יֵרְדוּ לִצְפּוֹת בַּהַצָּגָה הַגְּדוֹלָה.


אוּלַי אָז הֵם יָבִינוּ.


תל אביב, 11 – 14 ביוני 2003.

שירת התיש – המשמעות המילולית של המילה "טרגדיה" ביוונית.


——————————————————————————–


U מונחים משדה הז'אנר

1] טרגדיה:

טרגדיה היא יצירה ספרותית דרמטית, בעלת עלילה, אירועים וחוויות עזות. הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כמו: גאווה, תשוקה ושנאה. עלילת הטרגדיה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל והאלים. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש.

משמעות השם טרגדיה נגזר מהמילה היוונית "טרגוס" שמשמעה- תיש. הטרגדיה הקלאסית לוותה בטקסים שנערכו לכבודו של אל היין והפריון – דיוניסוס והתיש הועלה כקורבן.

ראשית הטרגדיה ביון העתיקה. היונים הקדמונים שילבו טרגדיות בטקסי הפולחן שלהם לטבע. יסודם של הטרגדיות בטקסי חיים, מוות ותחייה התואמים לתהליכים בטבע של צמיחה, נבילה וצמיחה מחודשת.

הטרגדיות הראשונות ביוון היו מוצגות על ידי שחקנים ומקהלה על במות, בפני קהל צופים. הטרגדיה היוונית העמידה במרכז את האדם העומד מול עוצמת האלים. כוחו הדל של האדם מול כוחם הרב של האלים, תקווה מול גורל נחרץ מראש. שיאה של הטרגדיה היוונית ביצירותיהם של איכילוס, סופוקלס ואוריפידס. גיבורי הטרגדיה הקלאסית היו גיבורי על, בעלי כוחות על טבעיים או מלכים. דרכם לאסון, לסוף הטרגי, הייתה מלווה בייסורים ובאיבוד מעמדם החברתי.

אריסטו, בספרו "פואטיקה" הגדיר את הטרגדיה כחיקוי למציאות – "מימזיס", כעלילה נעלה ושלמה. על פי כללי הטרגדיה: חשוב לשמור על אחדות בעלילה, בזמן ובמקום. לפי אריסטו, מטרת הטרגדיה ליצור אמפטיה בלב השומעים, לזעזע ולהעלות רגשות של פחד וחמלה. למעשה לגרום לצופה או לשומע להזדככות ולהיטהרות – "קתרזיס".

ביצירה "אניטגונה": הגיבורה היא דמות נעלה, רודפת צדק היוצאת למאבק נגד צו המלך. מתרחש מאבק בינה לבין קריאון שמפר את הסדר. כאשר מושב הסדר על כנו מתרחש האסון, אנטיגונה הגיבורה מתה, בנו של קריאון מת בזרועותיה ואשתו מתאבדת.

הטרגדיה כיצירה ספרותית, שבה ופרחה במאות ה 17-16 באירופה. מאז חלו בה שינויים: הגיבור אינו גיבור-על או מלך אלא פעמים רבות אדם פשוט.

שיקספיר כתב את היצירות הגדולות "המלט" ומקבת". ביצירות אלה הכניס שיקספיר את האלמנט הפסיכולוגי הטמון בכל אדם. כוחן של הטרגדיות השיקספיריות הוא ברגש ההזדהות הגדול שהן מעוררות. לפיהן האדם עצמו גורם לאסון, ואילו הגורל או העל טבעי רק מאיצים את התהליך. מקבת, אינו מצליח לגבור על יצרו ונופל קורבן למזימתם של כוחות השאול המפתים אותו לרצוח את המלך.

בעשורים האחרונים לא נכתבות יצירות המוגדרות כטרגדיות. אך, ישנן יצירות ספרותית שיש בהן מוטיבים טרגיים. היוצרים המודרניים כמו בקט, פינטר או המחזאי העברי חנוך לוין שילבו ביצירותיהם מוטיבים טרגיים. גיבורי הטרגדיה המודרנית הם יצורים דלים וחסרי כוחות נפש מכדי להתמודד עם מר גורלם. (שלא כמו הגיבור הטראגי):

 


2] גיבור הטראגי:


גיבור טראגי- מייצג את האנושות כולה. מצויה בו תכונה אנושית, הקיימת בטבע האדם. הסבל שהוא עובר, ידיעת הסבל העובר עליו, משותפים לו ולבני אנוש. אך הוא שונה מן האנושות הרגילה, בכך שהוא מיוחד. הייחוד שלו בא לידי ביטוי בקיצוניות, האופיינית לו.

בטרגדיה היוונית ובטרגדיה השיקספירית הגיבור הטראגי חשוף לתהפוכות הגורל, הוא עלול ליפול, לסבול עד כדי אובדן. עובדה זו היא בעלת ערך דרמטי הגורם לאדם רגיל להזדהות עמו.

הגיבור הטראגי אמיץ לב אך מלא כעסים. הכעסים מתבטאים בסערת רגשות ספונטאנית ("המלט" של שכספיר, "אנטיגונה" של סופוקלס), מה שחורצים את גורלו הטרגי.

מוסריותו של הגיבור הטראגי גבוהה מאד. הוא רודף אמת ודורש לגלותה בכל מחיר. היכולת לסבול והפיוס עם הסבל מתוך אומץ לב, נובעים ממוסריותו הגבוהה. הסבל מוביל אל הידיעה.

הגיבור הטראגי מרכזי בטרגדיה, הוא הנושא העיקרי בה. הגיבור הוא מעין תחנת כוח לבעיות העיקריות בעלילה או המחזה, וכמה נקודות חשובות עלולות להתבהר ע"י עיון בטבעו ובתפקידו.

הגיבור הטראגי הוא יציג במיוחד, הוא מייצג את המין האנושי כולו, נציגה של כל האנושות בגילום איזה אספקט יסודי קבוע של טבע האדם. הגיבור מתמודד עם סיטואציה יציגה שלו שבה הוא משתמש בכלים מוכרים ליצור האנושי – שהם היצרים האנושים היסודיים וכוח התבונה האנושי, הוא בא להראות ולהוכיח כי בסבלו ובידיעתו יש מן המשותף לו ולשאר אחיו, בני–האדם, במידה שיש לעשותם כנותני דוגמא, מופתיים ומאלפים. אך בניגוד לנכתב הנ"ל כדי שהגיבור הטראגי יהיה יציג במיוחד עליו להיות יציג במובן אחר: אסור לו להיות אדם ממוצע – אדם רגיל, בינוני, חסר ייחוד. הדבר שהוא מייצגו, קצה גבולה של האפשרות הגנוזה, שאינו ניתנה להשגה לאדם רגיל, ולא אמצעיתה או ממוצע שלה. הגיבור הטרגי מייצג את החוויה האנושית בהיבטיה הקיצוניים ביותר, הסבל והידיעה הקשים והטראומטיים ביותר ולא ברמתם הממוצעת, האחידה ועם זאת הגיבור הטראגי מייצג את האנושות כולה.


ניסוחו שלנורתרופ לגבי הגיבור הטרגי הוא אחד הקולעים ביותר: "הגיבורים הטרגיים הם נקודת השיא בגופם האנושי עד כדי כך שהם, כמדומה, נעשים כליאי אנרגיה החשמלית סביבם, שהרי העצים הגבוהים עלולים יותר להיפגע בברק מאשר אגודת עשבים …"

– כלומר מה שנורתרופ אמר בניסוחו הוא שהגיבור הטרגי הוא מרכז העלילה וכל האירועים סובבים סביבו. הוא דימה את הגיבור לעץ גבוה שיש לו יותר סיכוי להיפגע מהאירועים המתרחשים מאשר לעשבים – לדמויות המשניות. הדמויות המשניות שבכל תמונה מעניינות אך ורק בה במידה שהן חשות כל אחת בסיטואציה שלה – תחושה מעומעמת, קלושה, המספיקה לצורך הסיטואציה ותו לא, הכמעט אינטלגנטית ולעומתם הגיבור הטרגי חש תחושה אינטנסיבית וחריפה, תחושת השלמה שבה הוא מודע ואחראי במידה רבה. הגיבורים מפיקים את המרב ממה שקורה להם ובכך נותנים לנו הצופים לחוש בדרך החזקה ביותר את המאורעות. הדמויות המשניות, פשוטי העם, האנשים הרגילים עוזרים לנו להמרצת המקרים הקורים. כך מוצאת לה הייצוגיות האידיאלית של הגיבור הטרגי מקום ושם בייחודו המובהק – ייחוד של אופי, רוח, נפש, וכדומה.

 

——————————————————————————–

 

ביבליוגרפיה:


U טרגדיות מובחרות:

Aeschylus. Oresteia. Penguin.


Aristotle. The Poetics. Penguin. (or Bywater trans.)

Battenhouse, Roy. Shakespearean Tragedy. U Indiana P, 1969.

Bradley, A. C. "Hegel's Theory of Tragedy." In Oxford Lectures on Poetry: 69-95.

Euripides. Medea. Meridian.

Freud, Sigmund. On Oedipus and Hamlet. In Basic Writings. Brill. (see also Ernest Jones. Hamlet and Oedipus. Norton.)


——————————————————————————–

Hegel, Georg Wilhelm, sections on tragedy in Aesthetics: Lectures on Fine Art. Trans. F. P. B. Osmaston. London: 1920.

Ibsen, Henrik. Ghosts. Signet.

The Book of Job.

Miller, Arthur. Death of A Salesman. Viking Press.

The New Testament (The Gospels; special attention given to the non-synoptic Gospel According to John).

The New York Times. All material on the Challenger disaster for January 1986.

O'Neill, Eugene. Long Day's Journey Into Night. Yale University Press.

Nietzsche, Friedrich. "The Birth of Tragedy." In The Birth of Tragedy and The Genealogy of Morals. Trans. Francis Golffing. New York, 1956.

Sewall, Richard B. The Vision of Tragedy. Yale UP, 1959.

Shakespeare, William. Othello. Signet.

Sophocles. The Oedipus Cycle. Trans. Dudley Fitts and Robert Fitzgerald. Harcourt, Brace, Jovanovich.

Steiner, George. The Death of Tragedy. New York: Galaxy/Oxford, 1961; 1980.

Styron, William. The Confessions of Nat Turner. Random House.

de Unamuno, Miguel . The Tragic Sense of Life.

Williams, Raymond. Modern Tragedy. Stanford UP, 1966.

Van Gogh, Vincent. Complete Letters. 1959.

Zimmermann, Bernhard. Greek Tragedy: An Introduction. Trans. Thomas Marier. Johns Hopkins UP, 1991.

 

 


« חזרה אל מדור 2: החיים

 

לדעת לחיות.


קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף

ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,

וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד

ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,

הם מתים כאילו מעולם לא חיו"


——————————————————————————–

 

"I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time".

Jack London

***

האם אנו יודעים לחיות? האם האנשים סביבנו יודעים לחיות? ומה זה אומר בכלל: "לדעת לחיות"?

ובכן שתי המלים הללו אומרות שקיים הבדל בין 'לחיות' ו'לדעת לחיות'. הן אומרות שיש כאלה ש'יודעים לחיות' וכאלה שלא. וכי לא די בלחיות צריך גם לדעת כיצד לעשות זאת. הדבר נכון גם במישורים פחותים וחלקיים יותר, למשל:

– לא די לשמוע, כדי לקלוט את שנאמר צריך גם להאזין, להקשיב.

– לא די להסתכל, כדי לראות צריך גם להתבונן.

– לא די לדבר, כדי להידבר, צריך לשוחח.

קל לקחת כמובן מאליו כי השמיעה היא גם האזנה ('אתה מקשיב'? 'ודאי שאני מקשיב, אני יכול לחזור על כל מילה') וכי כל מי שיש לו אזניים – שומע, כל מי שיש לו עיניים – רואה, וכל מי מדבר – משוחח.

ועל אותו משקל; לא כל מי שקיים – חי, (דהיינו, חווה את חווית החיים במלואה). וכפי שבהסתכלות שטחית קל להחמיץ את הליבה של זה שאנו מביטים בו, כך בחיים; קל לפספס אותם, לעבור דרכם בהסח דעת. להתייחס לקצפת שמעל ובשוליים, ולהחמיץ בכך את העיקר ואת הלב.

בחיים יש רמות; רמות של עומק, של מודעות. ובדרך כלל אין אנו נחפזים לשפוט ולקטלג אדם זה ואחר; מי הוא זה שחי חייו לעומק או מתוך מודעות ומי חי אותם מתוך חיפוף קליל ושטחי, מעביר ימיו מיום ליום, מעיסוק לעיסוק, אך לא מתפנה להפוך את את הקיום שלו לחוויה כוללת וסוחפת, עם מרכז כובד פועם ומקרין, בעל משמעות וערך פנימי. זה לא נחשב מקובל לעשות זאת. הנחת העבודה המקובלת היא שכולם חיים, לכולם חיים מלאים, וכל אחד עושה את זה בסגנון שלו, מי אנו שנשפוט.

אך האם אלה החיים? החיים בהא הידיעה, או התחליף הזול והזמין שמצאנו למה שחשבנו פעם שיהיו חיינו.

והאמת שכה קל להעביר ימינו משיא קטן אחד לשני, שיאים שביניהם משתרעים תהומות ומדבריות של ישימון וכלום.

אותם שיאים קטנים של: ריגוש, עניין, אהבה, גירוי או מצוקה – מחפים ומפצים על הכלום ששורר ביניהם ומתחתם.

ואלה הם חיינו; כל אותם חללים עקרים וסתמיים שבהם לא מתרחש כלום, אלה הם חיינו, והשיאים (גם שיאי הגאות גם שיאי השפל) הם מה שמחלץ אותנו מלפגוש ולהודות בקיום המאסיבי של ההעדרות והריקנות, שהם הם, כאמור, רב הזמן, חיינו.

אך 'לדעת לחיות' הוא לא בהכרח למלא את החלל המתמשך הזה שבין השיאים מכל הבא ליד; סעודת החג המשפחתית, מריבה קשה, סטוץ, מאכל חדש, תכנית מרתקת בטלויזיה, ספר טוב, או אוברדרפט – אף לא בתוכן או במשמעות או בערכים, אלא בדינמיקה פנימית, זורמת ומתפרצת שנוכחת שם כל הזמן, כמו כספית במדחום, או דם בעורקים; זורם, חם, מלא חיוניות ועוצמה שקטה. נוכחות שגם כשכלום לא קורה היא שם, כתנין ענקי מתחת למי אגם שלווים.

אם כן, 'לדעת לחיות' זה יותר לדעת במובן התנכי, זה של תודעה רוחשת חיים, מעניקה חיים. תודעה שידיעתה מלאה בנוכחות לא אינטלקטואלית, אלא נוכחות דינמית; לדעת במובן של ליצור חיים.

והאספקט הזה של לחיות את החיים מתוך יצירה מתמדת שלהם יש מאין – חסר לרב.

אנו רק נראים חיים; פועלים, משתוקקים וכו', אך כל זה מונע ומופעל מהעדרם של החיים מן הריקנות שזורקת אותנו לכסות אותה במשהו ומהר, כמו עירום מבייש בפרהסיה.

ובינתיים אנו ממתינים, מחכים להתאהבות שתמלא את החסר, לריגוש הבא וכו', אך כל אלה מתרחשים פחות ופחות ככל שאדם מתקרב לגיל העמידה. כי מגיל מסויים ואילך החיים מספקים פחות ופחות גירויים וריגושים. כשמתבוננים על אנשים מתבגרים, אלה המתחילים להתקרב לגיל העמידה, רואים אותם שוקעים בתוכם (כמו סופלה שהוצא מתנור הגירויים החיצוניים), שוקעים לתוך החלל של העדר חייהם.

ומאז חיים אותם במין סידרה מכאנית של פעולות אוטומטיות וסמי-אוטומטיות. כשבין פעולה לפעילות, מחכים לגודו (סמואל בקט), מסדרים את הכיסאות לאורחים שכבר לא יבואו (יוג'ין יונסקו) או יורדים האחד לחיי השני (ז'אן פול סארטר, חנוך לוין).

ובתוך כל זה, אין מי שיזכיר את ההעדר הנורא הזה של החיים שאנשים אינם חיים אותם. כפי שעשה הילד בבגדי המלך החדשים. מישהו שיצביע על ההונאה הזו, על החיפוי הכוזב של 'הנה אלה הם חיי', (עבודה, ילדים, תחביבים, תחומי עניין, חובות, מטלות, סידורים, חברים וכו').

וגם אף אחד לא בא לשאול משהו כמו: 'אז אלה החיים שלך?' או 'לזה ציפית'? 'או האם לחיים שלך אתה קורא 'חיים'? או שזה הדבר הטוב ביותר (יחסית) שניתן לעשות בהעדרם'?

ויש אנשים שעושים מאמצים כדי לא לשקוע לכלום. הם קוראים ספרים, הולכים לסדנאות, אך משום מה בסופו של דבר, אף אחד מאלה לא מסובב את המפתח בסויץ' של מכונית חייהם. סויץ' שמדליק את המנוע של החיים הפנימיים.

 

XXX

גבריאל רעם.

19.4.2003

 

 

*בוסר הנעורים ועיפוש הזיקנה.

1. יופי זו תכונה של הנפש, המוקרנת מממנה כלפי הגוף.

2. זו לא חכמה להיות צעיר ויפה, זו חוכמה גדולה להיות זקן ויפה.

3. צעיר הנו יפה בגלל הפוטנציאל, זקן יפה בגלל מה שעשה עמו.

4. זקנה מכוערת לא בגלל הזקנה, אלא בגלל ההחמצה של מה שהנעורים הבטיחו.

5. היופי של הנעורים, אינו יופי מהותי, אלא יופי בהתהוות, כוחו בראשונותו ורעננותו. הכיעור של הזקנה, אינו כיעור ראשוני, אלא יופי שהתקלקל.

6. גיל העמידה אינה התבגרות, התייצבות והבשלה של הנעורים, היא ההתעפשות שלהם.

7. מרבית האנשים לא באמת נהיים מבוגרים, הם פשוט מתעפשים.

8. גיל העמידה (כמבוא לזקנה) היא עיפוש של מה שהבטיח להיות חיים שצמחו לשיאם.

9. ההבדל העיקרי בין נעורים לגיל העמידה היא כהבדל שבין הבטחה רעננה – לבגרות בשלה.

10. נעורים הם הבטחה שמכזיבה, הבטחה שמתעפשת.

11. נעורים הם אופציה לשיא שלרב לא מתממש.

12. נעורים הם צ'ק לפירעון: הסכום הרשום – קורץ. הצ'ק חדש ובוהק. אך זה עדיין הצ'ק, עוד לא הכסף.

13. קסם הנעורים הוא בוהק ההבטחה, נצנוץ האפשרות למימוש. רימוז אודות בשלות שעוד תגיע. גיל העמידה, היא העיפוש שפשה בשני וממתין לראשון.

14. הנעורים הנם מסלול הגלישה לקראת השיא שלא מגיע.

15. בתפוחוני בוסר ישנה רעננות, אך בתפוחים בשלים ישנה יפעה והוד.

16. זה חמוד לראות גור אריות, אך זה מרהיב לראות אריה בוגר.

17. אין בנעורים את הענווה, של מי שעדיין לא הגיעו לשיאם.

18. הזקנה גדושת חרטה, אכזבה, וויתור. כאומרים: השיא כבר התרחש והוא מאחרי.

19. זה נורא כשמסלול לקראת השיא הופך ברטרוספקטיבה להיות השיא שאף פעם לא הגיע.

20. לחגוג את הנעורים דרך עיני הזקנה, זה כמו שחקן כושל שמתגעגע לחזרה גנראלית להצגה שמעולם לא הוצגה.

————————————————————————————————————————————–

* המסה הנ"ל מופיעה גם בקטגוריה: פרגמנטים.

על מתקפות אישיות, משברים והרס עצמי.

 

                                                                                            

קלף המגדל הנופל – בטארוט. קלף מס.16*

בדרך כלל זה רק עניין של זמן עד שנוחת עליך איזה משבר, שבוחן את חוזק הקורות, ואת יציבות החיבורים. ואז משפורץ המשבר -כל המערכת עוברת טלטלה. טלטלה, שלעתים קרובות מאוד הופכת למפולת.ומשם קצרה הדרך עד לקריסת המגדל חייך.

ובכל פעם שהוא מגיע, הוא מגיע מוקדם יותר ותכוף יותר מכפי ששיערנו.

מדהים עד כמה מאחורי החזות הרגילה שלנו מצויה שבירות נוראה, עד כמה קל למוטט אותנו. זו יכולה להיות רוח קלה, מישהו עובר ומתחכך במבנה חייך: מישהו אמר משהו, מישהו ביטל משהו שאמרת, מישהו העדיף אחר על פניך, אחרים הצליחו במקום שכשלת, אנשים שאהבת התכחשו לך, משהו שעשית מטיל עליך כתם, דעת הסביבה עליך השתנתה לרעה, מעמדך לפתע לא כשהיה, הפופולריות שלך דועכת, אהבת מישהי והיא לא החזירה לך אהבה, במקום העבודה אמרו לך שלא מרוצים ממך, מישהו אמר עליך משהו לא מחמיא מאחורי הגב, ועוד ועוד ועוד. כחול על שפת הים.

וכה קל ללכת עם הגל הזה, לתת לו לסחוף אותך בדרכו לקבור תחתיו את כל שבנית מאז הגל האחרון. דרך עיני הסטיגמה המשתוללת הזו בדרכה אל תוך מקדש חייך – הכל נראה לפתע חסר ערך ומרוקן מאיכות ומשמעות. אתמול היית יכול להיות בתחושה שהזהב הפנימי של ישותך קורן ללא מעצור אל העולם. אתה ועצמך הייתם חבוקים בחיבוק אוהד. והיית עם עצמך בשקט בקבלה בגיבוי פנימי והנה שניה אחת אחרי זה, אתה מביט בעצמך מבחוץ בעיניים מנוכרות ומאשימות. כי לפתע זה הגיע, ללא אזהרה מוקדמת, זה בא: 'אתה לא בסדר', ולא משנה מה קרה בחוץ, ומה הטענות כלפיך והאם יש פרופורציה בין ההאשמה ובין עוצמת הכיווץ הפנימי שזה גורם. ברגע שזה מגיע מן העולם אליך – יש לזה רק משמעות אחת: צריך להפעיל את מנגנון ההשמדה העצמית. 2]

מנגנון שמתחיל בדרך כלל בקטן, בפקפוק עצמי. והוא שעושה את ההרס. לא הטענות כלפיך, לא הנטישה שנטש אותך מישהו קרוב, לא פאשלה שעשית, לא הבטחה בה לא עמדת – זה אתה הקם על עצמך להורגך.

זה התרגום שלך לכל אלה, שהופך לכדור דומדום של ההאשמה העצמית: 'אני לא בסדר', וברגע שהבוץ המוטח בך מופנה פנימה – כל היהלומים הפנימיים נקברים תחת ההאשמה הזאת, כלא היו. למעשה לאחר גל ההרס, הם מעולם לא היו, ברור לך שקודם הולכת עצמך שולל. דרך עיני ה'אני לא בסדר', שום דבר לא ניצל.

זה מתחיל בסטיגמה שמתקרבת אליך לאחר הפשאלה, או הפגיעה, ואז ולרוב די בצעד אחד קטן לכיוון קבלת הסטיגמה – ותקרת ה'אני' והכרת הערך העצמית מתמוטטת עלינו.

ההורס עצמו ולא חש שהוא בעצם קם על עצמו, וזאת בעצם-עובדת-הצטרפו לסטיגמה הנושבת מבחוץ. במקום זאת הוא דווקא חש, שהנה עכשיו הוא בודק עצמו דרך המציאות האובייקטיבית. במקום להבין כי הוא פשוט לוקח פטיש ומתחיל להרוס את שולחן המהגוני המעוצב בסלון, את מנורת השולחן שסחב הביתה בדי עמל במעלה המדרגות בקיץ החם, את עציצי הגרניום שגידל ברוב עמל, את כוסיות הזכוכית הקטנות והנוצצות, הכל נשבר – כשאתה בוחן עצמך דרך עיני הטענה שבאה אליך מבחוץ.

וסצנה זו היא בעצם הסצנה הידועה מתוך המשפט של קפקא: מישהו לא ידוע, ה'הם' http://stage.co.il/Stories/155162

– מאשים/מים אותך, במשהו לא ברור, ומיד אתה אשם. 'הם' יודעים, 'הם' צודקים, 'הם' שופטים, ואני 'אשם', תמיד אשם. אין התשלשלות אחרת – בסופו של דבר אם אני בודק עצמי דרך עיני 'ההם', תמיד אני אשם, איך אני יכול להיות צודק, הרי 'הם' זה הרוב, ו'אני' רק לבד, בטח אני מפשל. שוב אני לא שווה, שוב התגלתי במערומי.

ואכן אחת לכמה ימים זה בא: עכור, עוצמתי, דינמי וחסר פשרות – הגל הענק של הפקפוק העצמי, הבדיקה העצמית. וזו לא בדיקה עצמית כלל, זה גזר דין ידוע מראש, שרק מתחזה לבדיקה עצמית, בשם הצדק והאמת כביכול.

ומתי זה מגיע? דווקא ברגעים בהם אנו טובלים באור השלוה או האושר, או הביטחון, או ההישגים, דווקא אז, זה נמצא ממש מרחק נשימה מאיתנו. כל הזמן ותמיד ישנו משהו בחוץ (תמיד בחוץ) שעומד עוד שניה להציג אותנו באור פחות טוב. בהתחלה אנו לא מתמוטטים, המכה עצמה היא באויר, היא אף פעם לא פוגעת בנו, אם אנו לא ממשיכים את המכה פנימה. אבל אז עושים את המעשה הנורא: לוקחים את הסוס הטרויאני פנימה בודקים עצמנו. חושבים שבודקים עצמנו, חושבים שאנו באים בשם אובייקטיביות, אך זו אובייקטיביות של מטען נפץ במשקל עשרות קילוגרמים. זו לא בדיקה זה פרץ אדיר של האשמה עצמית, בעקבותיו מגיעה מעורבות רגשית חזקה; ואז אתה הופך כלוא בבור של שבו מתערבבים, רחמים עצמים, כעס עצמי, פגיעה ועלבון. וברקע כבר ממתין הדכאון, בשקט, הוא יתגלה כשגל ההריסות ישקע מעט. ואז אתה מביט בעצמך והנה הפכת לגוש קטן של סחבה מלוכלכת. אתמול עוד דיברת על הוויות העולם, חתרת למשמעות, לאושר, להכרה, לידידות, לאהבה. עמדת בתוך העולם בתחושה שכל סנטימטר שאתה תופס, אתה ממלא אותו בזכות והיום? מי אתה בכלל? היום אתה קרוב להתנצל על שאתה מטריח אחרים בנוכחותך, במצבך זה גם לא תעיז לטעון ולדרוש כלום, אתה יודע שאתה בועה קטנה וכלומית של כלום.

וכשהכל עובר, גם ההאשמה, גם המעורבות הרגשית וגם הדכאון ואתה יוצא מזה – אתה מביט אחורה במה שהתחיל את כל זה וזה לא נראה כל כך נורא. ואתה חוזר לעצמך ולדימוי העצמי הרגיל שלך, לממדים הרגילים של חיים רגילים. אבל הנזק נעשה, הדימוי העצמי קרס, עתה הוא בגובה דשא. ומבנים שלמים של חיים פנימיים נמחקו. אתה מביט לעצמך, וכלום לא נשאר, צריך לבנות עצמך מן ההתחלה.

אך בניה של דימוי עצמי חיובי, וחיים פנימיים, מתרחשת כה לאט, ואף פעם זה לא יגיע לגובה ולרוחב יציבים מספיק, כי תמיד תבוא המכה הבאה שתהרוס את המעט שהצליח להבנות עד אז. ואז שוב מהתחלה. בשוך תימרות האבק של הקריסה האחורנה.

וחוזר חלילה.


אך זה לא חייב להיות כך, אתה יכול אמנם לתת כתפך לגל העכור הזה ולמוטט את הדימוי העצמי שלך, ולמחוק את חייך הפנימיים, אך מצד שני אתה יכול להפנות לו את הגב. עומד בפרץ, נותן לעצמך גיבוי, מכחיש את המתקפה הזו המאיימת לערער את המבנה של חייך.

אבל צריך כוח אדיר, כדי לעמוד בפרץ, לעמוד מול המכה הזאת, ולא לתת לה להכנס פנימה. להשתריין מול המשבר הבא, ולא להצטרף אליו ובכך להפוך אותו לכדור תותח המופנה כנגד עצמנו. יש קושי עצום דווקא בקטע הזה. להיות מסוגל להפנות להאשמה או לטענה הזאת את הגב, ולעמוד לצד האני השביר שלנו. לגבות אותו, להיות איתו, לא לתת למורך הלב להשתלט. להגיד, 'אחרי הכל ולפני הכל: 'אני בסדר'. http://stage.co.il/Stories/216921

וזה נורא קשה כי ההאשמה בדרך כלל מתחפשת, כאמור, לשליחה של הרוב, של 'ההם'. http://stage.co.il/Stories/155162

ומי אני הקטן, לעמוד מול כולם?

(ואולי על כך נאמר: "אם אין אני לי מי לי"?).


אנשים רבים חיים חיים של גיבוי חיצוני, הצליחו לבלום באופן חיצוני את מכות החברה ויחסי האנוש. והם עושים זאת על ידי: מסכות, משרה, סטאטוס, תואר, מניפולציות, הדחקות, הכחשות, סיפורים מצוצים שהם מאמינים בהם, כוחנות שגורמת לאחרים להעריץ אותם ובכך ליצור מעין חיץ בינם לבין המכות וההאשמות. אך בפנים אורב החשש, וכשזה יעבור יום אחד את כל חומות ההגנה החיצונית ויגיע פנימה, כלום לא ישאר.

וכך בני אדם מתחלקים בגדול, לשלוש חטיבות מבחינת ההתייחסות למשברים אישיים הניחתים עליהם מצד אנשים והחברה:

1. אלה שמתמוטטים עם כל מכה והאשמה. (30%).

2. אלה שלא מתמוטטים כי בנו הגנות חיצוניות, (60%).

3. ואלה שלא מתמוטטים כי יש להם את הגיבוי העצמי. (5%-10%).

הרוב בנו הגנות חיצוניות. פחות אנשים מתמוטטים עם כל משבר. ומיעוט עוד יותר קטן נותן גיבוי לעצמו בעת משבר.

הראשונים מהווים כשלושים אחוז, השניים הם כששים אחוז, והשלישים הם בין עשרה לחמישה אחוז.

הכי קשה זה לתת לעצמך גיבוי פנימי בעת שתחושת הערך העצמית שלך מושמת למבחן על ידי גורם חיצוני.

הכי קשה והכי חשוב. זה להיות לעצמך אח ורע. להיות לעצמך ידיד לעת צרה.


——————————————————————————–

* תאור ומשמעות של קלף מס. 16 בטארוט: המגדל הנופל


Description: A large tower is struck by lightning, flames roar out of its windows and a man and woman are thrown from its heights, toppling to the ground.

Meaning: sudden change, downfall, disruption, disaster

Violent and sudden change resulting in personal loss. This card reversed can also mean imprisonment, either mental and physical. Matters cannot be improved immediately but freedom will come eventually at a cost.

after the Death card and the Devil, The Tower is likely to be the card that causes most fear and constenation. It's hard to find a positive side to this card, however, it tells you that the unexpected shock and upheaval of events will create new opportunities and make you a stronger and wiser person

The Tower represents sudden and sometimes shocking changes in events and can often represent problems or delays relating to your home or the purchasing of home

whether material or emotional upset, this card encourages you to see that such upheavals can force new directions that can be more beneficial

negatively The Tower represents unecessary suffering. You may be falsely accused of something and suffer some form of imprisonment or isolation, or you may be the one causing the shock and change with a rebellious attitude

Divinatory meaning

Upright – Disruption. Conflict. Change. Sudden violent loss. Overthrow of an existing way of life. Major changes. Disruption of well worn routines. Ruin and disturbance. Dramatic upheaval. change of residence or job sometimes both at once. Widespread repercussions of actions. In the end, enlightenment and freedom.


Ill Dignified or Reversed – Negativity. Restriction of desires and imprisonment. Less sever forms of the above. Drastic change that may rob the individual of freedom of expression. Sometimes bankruptcy and imprisonment. more usually imprisonment within a set of circumstances which cannot currently be altered. Sudden changes out of one's control. Less sever forms of the above

 


*

2] ומנגנון ההשמדה העצמית מופעל ברגע זה. ולא מעט אנשים לוקחים נפשי בכפם. כמו מהנדס מעץ, יצחק הרשקוביץ ז"ל.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3006923,00.html

 


——————————————————————————–

עוד על משברים וטראומות, מזוית אחרת, במסה הבאה:

http://stage.co.il/Stories/216518


 

אדם בעקבות גורלו.


השאלה האם החיים שלנו כמו מוכתבים מראש, דהיינו האם לכל אחד יש גורל – היא אחת השאלות המרכזיות בחייו של כל אדם. וזו לא רק שאלה אחת, מרכזית, אלא יש כאן סידרה של שאלות:


1. האם אנו נולדים לתוך גורל או לתוך מקריות?

2. ואם יש גורל, האם האדם מעצב את גורלו או צריך לגלות אותו?

3. האם לא משנה מה אדם יעשה, תמיד יצא לו אותו גורל? או שזה תלוי בבחירה אישית בכל רגע?

4. האם הדברים קבועים מראש? ומה יכולת ההתערבות של אדם במהלך חייו?

5. האם האדם בחייו הרגילים יכול להגיע למימוש עצמי?

6. האם לאדם יש גורל? האם לכל אדם יש גורל? מסלול חיים הייחודי לו?

7. האם מימוש עצמי מוביל בהכרח למפגש האדם עם גורלו?

8. האם גורל זו אפשרות או מגבלה?

9. אם אין לאדם גורל, אז מהם חייו? סידרה של תאונות, או מסלול חליפי לגורל?

10. מהו גורל? האם זהו תסריט מוגמר, או בבחינת הכול צפוי אך הרשות נתונה?

11. האם רצוי שהאדם יפגוש את גורלו, (אם יש דבר כזה) או שגורל זה דבר מגביל, ועל האדם ליצור חייו יש מאין.

12. האם גורל הוא תסריט קשוח, או ראשי פרקים איתם אפשר לעשות אימפרוביזציות.


לא לכל השאלות כאן יינתנו תשובות, אך יעשה ניסיון בהיר לנקוט עמדה כלשהי, נוכח מרביתן


ובכן, אני זוכר מנעורי את השיחות (בעיקר בתנועה ובכיתה) אודות גורל לעומת בחירה חופשית; האם יש גורל או אין. האם בסופו של דבר אדם חי את הגורל שהוכתב לו, או הוא עושה חייו במו ידיו, והיות וכך הוא עשה עם חייו את שעשה לפי בחירה חופשית.

במסה זו מוצגת שאלה נוספת: ואולי לא זה ולא זה? ואולי חיינו אינם אלא פרי מקריות, סידרה של תאונות, כשאחת מובילה לשנייה?

ואולי חיים לפי גורל אינם מובטחים לכל אחד, וכי החיים לתוכם אנו נולדים הם חיי המקרה, בעוד שאת חיי הגורל יש לחפש, לנבור, לחפור אותם מתחת למה שהולבש עליהם ועתה מכסה וחונק אותם.


ונתחיל בהגדרה, מה זה בכלל גורל?

ובכן גורל הוא לחיות חייך בהתאם לתכנית אב שקיימת בך כקוד גנטי. מי שאין לו גורל, חי חייו ללא תכנית אב. וגורל זה לחיות לפי תכנית אב. כשבונים בניין, הגורל שלו הוא להיות בנוי בצורה מסוימת, ולשרוד פרק זמן כזה וכזה, ויחיו בו אנשים עם רמת הכנסה כזו וכזו, כי כזו התכנית הארכיטקטונית שלו. אבל הקבלן או מנהל העבודה לא חייבים ללכת בהתאם לה, הם אולי יכולים לבנות בניין ללא תכנית אדריכלית בכלל, ואז תוך כדי בניית הבניין, עתידו לא ידוע, כי אין לו תבנית בסיסית ואז גם אין גורל. הוא יצא איכשהו אבל זה לא יהיה גורלו, זה יהיה סטיית התקן שלו (אם לא נאמנים לתכנית האדריכלית), או שזו המקריות שלו (אם בונים אותו ללא תכנית אדריכלית כלל).

כך שגורל הוא מעין תסריט. ומפגש עם גורלך הוא מימושו של התסריט.

לכל אדם יש תכנית אב בתוכו, והשאלה היא האם הוא חי לפיה? והיות וכך יש לכל אדם שתי אפשרויות: או לחיות חייו כסטיית תקן (שלא בהתאם לתכנית האב) או לחיות חיי גורל (שזה בהתאם לתכנית האב עמה נולד).

עם זאת גורל הוא לא תוצר סופי, מוגמר שהאדם צריך לרקוד לפיו כמו מריונטה. למרות שבגורל יש מימוש של תכנית אב, עדיין כל זה הוא בגדר חומר גלם. אדם עם גורל משול לנהג שיש לו מערכת של כבישים ונתיבים, עדיין הוא יכול לבחור לנסוע בנתיב זה או אחר. אבל יש לו מערכת כבישים, וזאת לעומת אדם ללא גורל שיש לו אמנם מכונית, אך אין לו כבישים, ואם בכל זאת יש כבישים אין לו מפה שלהם. לחיות ללא גורל, זה לחיות ללא כבישים, וללא נתיבים, ללא מפה. וכך אי אפשר להגיע לשום מקום, יש תחושה מדויימנת של נסיעת מטרה, אך ללא נתיב – הנסיעה היא במעגלים, ונותרים תמיד באותו המקום.

בגורל יש מרחב תמרון. כמו בציור: גורל אינו העתק פחם של תרשים שקיים מתחת לדף השקוף. אלא, לאמן יש אידיאה או רעיון בתוכו, ויש לו חופש יצירתי להגשים את הרעיון במגוון של דרכים, אבל זה אותו רעיון או אידיאה של ציור שקיימים בו ברמה הנפשית.

כך ציור עם רעיון אב, או רעיון אם, אך ניתן לצייר ללא 'אבא או אימא', ניתן לצייר ללא נשמה, רק בהתאם למה שרואים. ואז זו העתקה, אין כאן משהו מקורי. כך שציור לפי הרעיון היצירתי הוא כמו חיים לפי גורל, בעוד שציור ללא השראה או רעיון פנימי הם כמו חיים ללא גורל.

גורל הוא מפגש בין אני פנימי לבין המציאות האמיתית. פספוס של גורל הוא מפגש בין אני מאומץ לבין המציאות האמיתית.

אני מאומץ הוא תוצר של צמידות יתר לנורמות חברתיות. ורוב בני האדם לא חיים על פי קוד פנימי, אלא על פי נורמות חברתיות שמאפילות על קוד פנימי וקול פנימי. וכך האדם לא יכול להתחבר לנתיב שיועד רק לו, אלא הוא חי בהתאם לאיך שראוי ומקובל לחיות באותה התקופה. (בגרסה האישית שלו כמובן, אבל הוא הולך בתלם הכללי).

אפשר לחשוב כי חיים ללא גורל הם חיים של כאוס שבהם הכול קורה, בעוד שבחיי גורל יש נתיב ברור וקבוע. ובכן, לא בדיוק כך. בחיים על פי נורמות חברתיות כל אדם דווקא מקובע בסדרה של תפקידים שהוא חייב 'להשתבץ' לתוכם, (ואם לא הוא משול למת, הוא אאוטסיידר), ושם הוא כמו אסיר. וכדי להגיע לגורל, עליו לצאת מן הקיבעונות החברתיים והפסיכולוגיים, אל תוך מצב לא ברור, ואז, רק אם מתוך החופש הזה, יתחבר לישותו הפנימית, יש לו אפשרות לגורל, ואז, כאמור, אלה נתיבים שלא מוכתבים מבחוץ, אלא נובעים מאיזשהו תרשים המצוי בתוך האדם.

גורל הוא על פי תבנית מגובשת המשודרת מבפנים. חיי קיבעון הם על פי תכתיבים חברתיים ופסיכולוגיים המוכתבים מבחוץ. בשני המקרים האדם לא חופשי, בשני המקרים, הוא נראה כזה.

וכך בקיצור: כדי להתחבר לגורל, על האדם להשתחרר מדפוסים וקיבעונות חברתיים ופסיכולוגיים, אחר כך הוא מוצא עצמו בריק (לא בריקנות, בריק) באין, ומשם הוא אמור להתחבר לישות שבתוכו, ואז תוך שהוא מנסה לממש זאת הוא נמצא בדרך למפגש עם גורלו.

יש אנשים שלא מסוגלים לחיות לפי תכתיבים חברתיים נוקשים, אך גם לא מסוגלים להתחבר לישות הפנימית שלהם ולחיות חייהם על פי הקוד הטבוע בהם, ואז הם חיים חיים אבודים, מטלטלים בחייהם כספינה ללא הגה על מי האוקיינוס.


מיכאלאנג'לו, אמר שהוא בוחר פסל לפי גוש השיש. וכי בכל גוש שיש יש כבר את דמות מסוימת. וגוש השיש שהוא בוחר הוא על פי הפסל שהוא מחפש. (והוא כנראה מזהה בגוש השיש את הפסל שבפנים). כך גם חיי אדם; בחיי כל אדם יש את הפסל שבפנים שרוצה לצאת ולהיות. אך רק חיבור לאני הפנימי, לישות הפנימית, יכול לשחרר את הענק הפנימי הזה מן הבקבוק של הנורמות החברתיות. כשאתה מחובר לעצמך, מקבל עצמך, חי בשלום עם איך שאתה בפנים, אתה חש את הדמות החיה הכלואה בתוך גושי השיש של הנורמות החברתיות.

גושי האבן מסביב לפסל הם ההרגלים, דוגמות, המעצורים, ההדחקות, השקרים הקטנים, והמסכות שהלבשנו על האני הפנימי כדי שנתאים לחזות הכללית .

בדרך כלל החיים של בני אדם מתנהלים על פי גושי האבן שמקיפים וכולאים את הפסל, הם חיים שנראים כמו חיים, יש להם את התדמית של חיים, אבל כלום לא קורה בפנים. אין כאן מימוש עצמי, כי שום דבר מן הפסל לא יוצא אל העולם. האבן מסביב לפסל עוצרת אותו מלפגוש את החיים בחוץ. ורק המפגש הזה מוליד את הגורל.

הפסל הוא הפוטנציאל החבוי הפנימי והאישי, שבדרך כלל נחנק על ידי גושי האבן הגדולים. הגושים הללו הם: נימוסים, מצב כלכלי, לאום, משפחה, חינוך, המקצוע שלנו, הפופולאריות שלנו, ההשכלה שלנו, התדמית שלנו הדעות הפוליטיות שלנו, ההתבטאויות החכמות שלנו. אך זוהי מסכה על פני החיים האישיים והאינטימיים של האדם, ועד שהם לא נחלצים מחיבוק הדוב של גושי האבן יש כאן סימולציה של חיים, אבל לא חיים באמת. כי החיים באמת נובעים מבפנים, ולא נחנקים מבחוץ.

מה שמקובל זה לקבור את החיים הפנימיים ומעל לזה לבנות אישיות חדשה. אישיות מאומצת, אישיות מקובלת. מבחינה רוחנית זו אישיות שטוחה, אישיות שבה החלק היותר מהותי שלנו לא בא לידי ביטוי. המילה גורל היא תוצר של החיבור בין האני הפנימי החבוי, הגולמי הזה ובין המציאות שמתרחשת עכשיו בעולם. זהו חיבור פוטנטי (עוצמתי) שמוביל להגשמה עצמית ולגילוי הנתיב הייחודי שנועד רק לך: גורלך.

חיים לא ממומשים, בהם לא התקיים מפגש עם הילד הפנימי, עם הפסל הישות החבוי הזה – אלה חיים שבהם הכול קורה מבחוץ, ולא מבפנים. אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני ולא במישור הפנימי. למה הדבר דומה? למכונית שנמצאת במקום צפוף עם מכוניות אחרות, במדרון, ויש כל מיני סלעים מתגלגלים, והם והמכוניות האחרות פוגעות במכונית והיא זזה ממקום למקום. אך התנועה לא נובעת ממנוע המכונית עצמה, אלא הוא בא מחוצה לה. וכך זו לא תנועה לקראת מטרה. אלא תזוזה חסרת תכלית. שבסופה האדם לא עשה עם עצמו ועם חייו שום דבר ממשי.

כאן צריך להבין כי חיים של תנועה לקראת מטרה יכולים רק להתרחש במישור הפנימי. חיים מכאניים אלה חיים המתרחשים במישור החיצוני, בעולמות של: מקצוע, מצב כספי, מצב משפחתי, ידידים, דעה פוליטית, וכו'. במקום שהחיים ינבעו מתוך ניצוץ פנימי הם מונעים כמו שפעם הפעילו מנוע, על ידי חגורה שמושכים אותה בכוח ואז המנוע מסתובב.

רק התרחשות במישור הפנימי יכולה להביא למפגש של האדם עם גורלו.

גורדייף קורא לחיים לא גורל: חיים מכאניים. לדבריו אלה חיים המתרחשים תחת חוק התאונות 2]. כי היות והאדם לא מחובר למשהו ששם אותו על שביל ברור ויחודי הוא חשוף לתאונות (שהם ההתנגשויות שהוזכרו כאן קודם, מצד מכוניות אחרות וסלעים מתדרדרים).

בחיים המכאניים יש תאונות. והן קורות כי המצפן הפנימי, מרכז הכובד הפנימי שלנו משותק, כמו מטוס המנותק ממגדל הפיקוח שנותן לו הוראות. רק שאצל אדם המחובר למהותו, ההוראות באות מבפנים. בחיים ללא גורל אנו נעים לא בגלל משהו שבא מבפנים, אנו נעים בגלל מה שבא מבחוץ. ואז אלה כמעט חיים של תנועה מתאונה לתאונה, וזאת מכיון שאיננו מחוברים לאני הפנימי ואישי.

חיי גורל הם חיים מקוריים ואותנטיים, הנחיים מתוך מצב מהותי. בעוד שחיים מכאניים, חיי תאונות, הם חיים מאומצים, והם מאומצים בשני המובנים של המלה: "מאומץ": ראשית, הם אכן חיים מתוך מאמץ ולא מתוך נביעה דינמית מבפנים, ושנית, כי הם סובבים סביב אני מאומץ.


ככל שאדם פועל יותר מפנימיותו ופחות מאיך שהוא אמור להתנהג, כך יהיה מחובר יותר לגורלו.

האדם ללא גורל הוא אדם ישן, הוא לא ער למצבו, לא שואל עצמו שאלות, השקפותיו סטריאוטיפיות. המעצורים שלו מקובעים, ההתנהגות שלו מושאלת, מאומצת.

הגורל לא מחכה לו.

שוב לפי גורדייף, גורל הוא שילוב של השפעות פלנטריות הפוגשות את המהות של סוג הטיפוס האישי של האדם. וגורל קשור רק לדבר אחד: לסוג הטיפוס של האדם, לא להתנהגות שלו, ולא המניירות שלו, ולא לסגנון שלו, אלא למהות הטיפולוגית שלו.

בחיים מכאניים יש אושר ואומללות, סבל והנאה. בחיי גורל אין טוב או רע, רק התאמה בין מה שאמור להיות ובין מה שקורה באמת.


אחת מן הדרכים להחזיר אדם למהותו ומכאן למפגש עם גורלו (לטוב או – היא דרך מפגש עם אדם או אסכולה שנחנו ברמת מודעות מעל לממוצע, המסוגלים לזהות ולהפריד התנהגות שבאה מן המהות לזו שבאה מן המסכה. שיחה, או מפגש עם אדם כזה יכולה לאפשר לאדם לזהות את המסכה ואת המהות שלו ולהפריד ביניהם. ואז משפיתח את הערנות למהות שלו והוא יודע לזהות אותה ולהפריד אותה מן האני המאומץ, יש לו אפשרות להגיעה לנתיב של גורלו, לטוב או לרע.

XXX

גבריאל רעם

XXX

25.9.2004


XXX

 

הסרט: אדם בעקבות גורלו_

אדם בעקבות גורלו

שם המסה לקוח מן הסרט: 'אדם בעקבות גורלו', (זה תרגום לא מדויק, אך משום מה יותר נכון ועמוק מן השם המקורי של הסרט באנגלית: איזי ריידר) . מדברים על שני צעירים שנוסעים כדי לממש את הגורל שלהם, הם אמיתיים לעצמם. פועלים מתוך מי שהם באמת, לא מתחשבים בקודים החברתיים שמסביב. בגושי האבן שבתרבות סביבם. הם קורנים את מהותם בנאיביות מסוכנת. עד סופם הטראגי.

זהו משל על מה קורה לאדם המנסה לפגוש את גורלו, ללא התחשבות בסביבה.

הסרט מראה את הקונפליקט הגדול בין חיים מתוך מהות וחיים כפי הם בדרך כלל.

http://uk.imdb.com/title/tt0064276

 

XXX

 

2] http://www.geocities.com/Tokyo/1236/accident1.html

 

 

 

 

נמלה עם כבוד עצמי.

אחד המדדים לערכיותו של דבר מה היא שרידותו לאורך זמן. למשל יצירה קלאסית, כמו של שייקספיר, ערכית יותר מיצירה שנכתבה במאה ועשרים, היות וככל שעובר יותר זמן והיא לא מאבדת מערכה – כך ערכה עולה.

דוגמא אחרת: יחסים, ערכם נמדד לפי משך הזמן שהם מחזיקים מעמד. יחסים בין גבר לאישה שנמשכים יומיים, נחשבים פחות מיחסים בני שני עשורים.

ככל שמשהו ארעי יותר, כך יש לו פחות ערך. ספר שנמצא ברשימת רבי המכר שבוע, נחשב פחות מספר שמצליח להחזיק מעמד שלוש שנים.

אם לאדם אפשרות לבחור בין שני חפצים: האחד ישרוד שבוע והשני לכל החיים – ברור במה יבחר.

אך כל זאת רק בתחום הערך הפנימי של דברים, שהרי כשהמדובר על התדמית החיצונית, המצב הפוך; כאן שולטת האופנה, ומה שוותיק נחשב פחות ממה שחדש ומתחלף מהר.

כך שכשמדובר בקשר שבין חשיבות ומשמעות מצד אחד ובין שרידות לאורך זמן מצד שני – ברור שמדובר על ערך פנימי ולא בערך קוסמטי, שבא להשאיר רושם ואז לפנות מקומו לרושם חדש.

וגם לא מדובר על ערך נוסטלגי, או של השתוקקות פנטזיונית, אלא ערך ממשי, משהו שהאדם מוכן להקריב משהו עבורו.

ואם הדברים הכתובים מעלה נכונים בנוגע ליצירות, יחסים וחפצים, על אחת כמה וכמה זה נכון כשזה נוגע לחיי האדם עצמם.

הבעיה העיקרית הניצבת בפני כל אדם בעומדו מול חייו, מול שארית חייו – היא עובדת זמניותם. מה שגורם לאיבוד ערכם ומשמעותם – נוכח עובדה זו.

ועל כן, השאלה שאמורה לצוף נוכח המוגבלות של אורך חיינו, היא: איזה ערך וחשיבות להם, אם בכלל, נוכח העובדה שראשית הם יגמרו מוקדם ומהר מדי ושנית, שבעוד כמה מאות שנים, אף אחד לא ידע שאי פעם היינו.

היום אנו מתייסרים בגינם של טראומות וקשיים, ויוצאים במחולות על כל השג והצלחה. אך לו היינו יכולים להתבונן בכל בשיאי הגאות והשפל הללו ממרחק של כמה מאות שנים; איזה חשיבות תהיה להם משם? מנקודת המבט של אחרי היותנו.

ממרחק של זמן, כל הגבעות (של נצחונותינו) וכל העמקים (של דיכאונותינו) – ידמו לנו כמישור ישר ומיושר.

(ואם כך יראו מנקודת מבט של כמה מאות שנים, איך הם נראים מנקודת המבט של הנצח?).

וכבר כתב על כך קוהלת:

"^דברי קוהלת בן דוד מלך בירושלים.

הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים הכל הבל.

מה יתרון לאדם, בכל עמלו שיעמול תחת השמש.

דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.


וזרח השמש ובא

השמש ואל מקומו

שואף זורח הוא שם.


הולך אל דרום וסובב

אל צפון, סובב סובב

הולך הרוח, ועל סביבותיו שב הרוח.


כל הנחלים הולכים

אל הים והים איננו

מלא, אל מקום

שהנחלים הולכים,

שם הם שבים ללכת,


כל הדברים יגעים,

לא יוכל איש לדבר,

לא תשבע עין לראות

ולא תימלא אוזן

משמוע.


הוא שיהיה,

ומה שנעשה,

הוא שיעשה,


ואין כל חדש

תחת השמש"^.

 

עוד על קוהלת בראיון שערך עמו כתב העת 'סביבות' בשנת 1994:

 

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/svivot/33043.html

 

 

ולמרות קוהלת, ולמרות הנצח, ולמרות שאנו יודעים כי חיינו מוגבלים, זמנם קצוב, וכי הם יסתיימו יום אחד, ואחריהם יהיו עוד אלפי שנה ואלפי בני אדם – אנו נלחמים על כל פירור של אושר וכל רסיס של הישג, כאילו כל אחד מהם נרשם לנו בהיכל הנצח, חקוק באש התמיד לפני כיסאו של בורא עולם.

אנו שוכחים את הפרספקטיבה הבלתי אפשרית של נצח הקיום. את מרחב הזמן האינסופי שקדם לנו וזה שזה עוד יבוא אחרי כלותנו.

אז השאלה היא: האם יכול בכלל משהו לשרוד מול איסוף הנצח וחוסר המוגבלות של היקום?

התשובה שנתן על כך שייקספיר – היא: לא.


^"מחר ועוד מחר ועוד מחר

מזדחלים בצעד כושל, מיום ליום,

עד לאות הסיום בספר דברי הימים,

וכל אתמולי ימינו, יאירו בפני שוטים,

הדרך אל מוות עלוב. דעך, דעך פתיל קצר!

החיים אינם אלא צל צועד, שחקן עלוב

המדקלם ומקפץ את שעתו עלי במה,

ואז לא ישמע יותר; הס סיפור,

מלא קול וזעם, מסופר על ידי אידיוט,

ומשמעותו כלום"^.

ויליאם שייקספיר. מקבת, מערכה 5 תמונה 5


אז מה נותר?

ובכן נראה שהברירות העומדות בפנינו נוכח התמונה העגומה הזאת היא או ניהליזם, (ופאטאליזם אפאטי לצידו, כי מה זה כבר משנה?), או הדחקה של התפיסה בדבר האינסופיות של החלל והזמן המקיפים אותנו, ולהתמקד בראש הסיכה של תשוקותינו ואושרנו, כאילו ראש סיכה זה הוא כל היקום והנצח.

כמו אותו אדם שקפץ לתוך בור שורץ נחשים (שניה לפני זה הוא נמלט מאריה ונמר שרדפו אחריו) ושניה לפני שהוא נופל לתחתית שורצת הנחשים הוא נאחז בשיח הצומח מדפנות הבור, ושניה לפני שהשיח ניתק הוא מצליח ללקק כמה טיפות דבש מעלי השיח.

אז חוץ מ'אכול ושתה כי מחר נמות' – מה נותר? מה נותר בפנינו מול נצח הזמן, אינסופיות ממדי היקום ומוגבלות חיינו?

איך חיים מול ממדים הזמן והחלל הבלתי נתפסים הללו?

אולי להתנחם בכך שנחיה בזכרונם של יקירינו ומכרינו, אך גם הם יתכלו וגם אותם לא יזכרו. ואז נתקיים רק בארכיב תצלומים מאובק, שנותר במגירה נדחת בדירה של מישהו, עד שהוא מחליט לפנות דירה עמוסה, ולפני שהוא עושה זאת ישאל: מישהו מכיר אותם? ויזרוק לפח. וזהו. השריד האחרון להיותנו אי פעם – הושמד. לא היינו. (אולי למעט רישומי לידה ומוות שיעניינו חוקר קטן לצרוך רישומים סטאטיסטיים).

אז זו לא נחמה. אז אולי כפי שהציע קאמי במסה שלו על סיזיפוס: להתאבד, כי אז בשביל מה לחיות?

או אולי לנהוג כמו שמשון בהיכל הפלישתים; לחיות בטירוף, בהרסנות, כי במילא כלום לא משנה.

או לחיות חייך כפארסה אירונית, כפרדוקס; לחיות מתוך מודעות שלמה לחוסר התכלית ואם זאת במאמץ הרואי בוואקום של האין.

מוטיבציה טוטלית בבועה של כלום.

לתת את כל כולך בעולם אדיש קר ואינסופי.

להיות כמו הזקן ב'הזקן והים' של ארנסט המנגווי.;יודע שהמאבק ההרואי שלי בדג הגדול היה לשווא, שהרי ממילא הוא גמר וגם הדגים אכלו את בשר הדג שהוא תפס בדרך לחוף, אבל מה שנשאר לו זה רוח הקרב, הוא נלחם.

והוא נלחם לא בגלל, אלא למרות.

נלחם בשם משהו זעיר שהוא רק בינו לבינו. משהו שהוא נושא עימו

כיהלום וירטואלי בתוככי הגוף המתכלה והחיים הזמניים הללו:

כבוד עצמי.

החיים כמתכון


חלק א': בגלל סיפרי הבישול


מדוע סיפרי בישול כל כך פופולריים? כי יש בהם מתכונים. ומתכוני בישול זו מטאפורה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בכלל בחיים: מתכון.

הרי זה כל כך פשוט: מודדים רבע כמות, שמים בסיר יחד עם קצת שמן מטגנים קלות, מוסיפים מים, שמים על אש קטנה, בוחשים, מוסיפים קצת אבקת מרק, קצת מלח, אפשר אורגנו, מגישים עם קצת פרמזן, וזה מה זה טעים. למה החיים לא יכולים להיות כך?

אז מהו המתכון? איך עושים את זה? איך מתאהבים? איך מגדלים ילדים? איך מצליחים? איך עושים ידידים? כי כל פעם אני מנסה וזה לא הולך, התבשיל לא כל כך טעים. והאמת שגם נשרף קצת לפעמים. (וגם אין לי כל כך סבלנות לבשל) אבל אם היה לי מתכון, פשוט, זריז ונוח, כזה עם צילומים צבעוניים, ומידות וזמנים מדוייקים – החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים, ולא כפי שזה עכשיו, ששום דבר לא מצליח, וכל דבר שאני מבשל יוצא או גרוע או ההיפך ממה שהתכוונתי.

למעשה זה התחליף לסרט הוליוודי של פעם, עם הפי אנד וזוג מאוהב מתרחק מחובק לכיוון השקיעה. המתכון, כמו הסרט הזה של פעם, נוטע בנו תחושה, שזה אפשרי; שעכשיו, עם המתכון הזה, זה יכול לקרות.

וכך בתוך תוכנו אנו באמת משוכנעים כי יש באיזשהו מקום מתכון לחיים שלנו. כי הנה קראנו בעיתון על החיים הנפלאים של זה ושל זאת. ומה איתנו? אולי יש להם מתכון? אפשר לפרסם אותו בשבוע הבא בבקשה?

בתינו מלאים בספרי בישול, במתכונים שגזרנו מן העיתונים ושאחרים נידבו לנו. אנו צופים בהמון תכניות בישול בטלויזיה ובכל אחת מהן טלמתכון משלה.

וכל מתכון, וכל תכנית בישול – מחזקים אצלנו את התחושה שכך זה יכול להיות. רגע אחד חומרי גלם סתמיים, ורגע שני – מאכל מפתה ומהנה.

זה הכל עניין של מתכון, שוכנענו, עכשיו רק צריך את המתכון לדבר האמיתי, לחיים.

ואז, הכל יהיה בסדר. בסדר גמור.


28/1/2003

—-—————————————————————————-

חלק ב': בגלל האוכל


אז סיפרי בישול פופולריים בגלל המתכון. או קיי, את זה הבנו. אך רק בגלל זה? ואם אין מתכון, לא יקנו? יקנו. ודאי שיקנו. יקנו גם יקנו.

אז מה הסיבה הנוספת? האוכל עצמו.

אם בחלק הקודם המתכון היה מטאפורה לחיים, כאן האוכל הוא המטאפורה. החיים כמוצר צריכה.החיים כמושא זלילה, החיים כמשהו שצריך לבלוע, ולבלוע מהר, הרבה ואת החלקים היותר עסיסיים. כי א. אולי לא ישאר. וב. אם החיים זה אוכל אז ככל שנאכל מהם יותר כך נהיה יותר חיים, לא?

ומדוע סיפרי בישול? מדוע לא סתם מטבח, סופרמרקט, או מסעדה? גם זה, גם זה. אבל אנחנו לא חיות, הא? אנו באים מן האספקט התרבותי: מירקם, צבע, צורת הגשה, ההיסטוריה של המנה וכל הדאאווין הזה.

אז זה לא מספיק כשזה רק בבטן ובעיניים, גם המח רוצה לזלול, ולהרגיש קצת יותר טוב לגבי כל הפרמיטיביות הזו, אז עכשיו הזלילה שידרגה עצמה לכדי סיפרות.

אבל סך הכל אנו מתים על אוכל, מ ת י ם על אוכל, האוכל כמושא געגוע תמידי. אוה אלוהים, תן לי תמיד לאכול: לתת לסמיכות הקדושה לחלוף במורד הגרון ולסתום, אחת ולתמיד, את הריקנות הנוראה שנושבת מתוכי. החיים כפקק לריקנות הזו, הריקנות הפנימית. והאוכל כסימבול לחיים. החיים כמשהו ששואבים אותו. האדם כואקום קלינר. פה שכל הזמן שואב, את החיים. שואב את ההנאה שלא נגמרת.

וכך נוגשים בנו משני הצדדים; מצד אחד נוגש בנו שליט ההנאה, ומצד שני – שליט הרעב, גם הוא לא יודע שובע, (כאחיו שליט ההנאה). האחד (נוגש) מתוך הריקנות הפנימית והשני בשם הצורך הנואש בהנאה וסיפוק.

ואנו בין שניהם; בין הריקנות והאין שבתוכנו, ובין הכיף, החגיגה וההנאה ששם בחוץ; האחד שואב ביאוש ובפחד והשני קורץ ומפתה בחן זנותי (שנשאב אותו).

ואנו בין שניהם; מנסים לא להיבלע לתוך האין שמושך מבפנים, ולא יכולים לעמוד בפני כל השפע המפתה שבחוץ; הכל נראה כל כך טוב, שאי אפשר לעמוד בזה עוד.

וכך, בין הפטיש והסדן אנו. הסדן של הכלום, שמאיים לבלוע אותנו מבפנים, והפטיש של ה`כל טוב` שעושה עיניים בחוץ.

ומה שמעניין שבין שני הענקים הללו, המשקל הפיזי שלנו עולה והמשקל הרוחני הולך ופוחת. הם מטלטלים אותנו ביניהם משל היינו נוצה ברוח, נטולי מרכז כובד משל עצמנו. כל מגנט מושך לכיוונו והתוצאה? עוד ועוד מזון. עוד ועוד סיפרי בישול, עוד ועוד תכניות בישול. כי האוכל כבר לא מספיק, הוא צריך להיות בכל מקום. פעם ספרים וטלויזיה היו בעבור הנפש והרוח, היום פלש לשם שר המזון והוא נושא עיניו לעוד ועוד טריטוריות. כי הרעב הזה כבר לא נותר בבטן, הוא פלש למח לנפש ולנשמה. לא מספיק לאכול בפה, גם העיניים רוצות, גם הלב, גם השכל. כולם, עוד עוד ועוד.

וכך אנו הורגים (באופן סזיפי בלבד) שני ציפורים בספר בישול אחד; ציפור הריקנות הפנימית, וציפור הנהנתנות שבחוץ.

האגו בורח מן הבור האפל האורב לו בתוכו – רק כדי להיקבר תחת ערימה של עופות צלויים בנוסח פורבנס.

——————————————————————————–

1.2.2003