ארכיון תגית: ריגוש

פילוסופיית הכאב מול פילוסופיית האושר

"הלב הממהר להיפתח לפרחים – הנו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים".
ג'ורג' מור

**

הרגשות שלנו הם הנכס החשוב ביותר שלנו, מאחר והם כוח אדיר, מנוע רב עוצמה. הם הבסיס לצמיחה אישית, נפשית ורוחנית. הבעיה היא שאצל רבים מאיתנו זה לא מקובע עדיין, זה עדיין נזיל, נע בין שני מצבים: מצב של 'אפ' או מצב של 'דאון'. ככל שיש יותר 'אפ' כך ה'דאון' יותר דרסטי. בשני המצבים אתה מתפרע, רק שהתפרעות אחרת מובילה, כמו בנדנדה, להתפרעות הקוטבית הנגדית. כולנו בורחים מן 'הדאון', ומחפשים רק את ה'אפ', כל כך רוצים להתמכר להנאות, למין, לבילויים, לרומנטיקה. אנחנו חושבים שאפשר ליהנות קצת, להתפרע קצת, להשביע את הצורך המיידי – אבל למעשה יש כאן אפקט של ואקום, ככל שמתמכרים לזה יותר כך רוצים מזה עוד: עוד פורקן (חזק יותר) עוד ריגוש (מרגש יותר) עוד בילוי (סוער יותר) עוד הנאה (מהנה יותר). וכך הרגשות, שהם חומר בעירה דליק ביותר – במקום להיות מנותבים ומתועלים כך שיהוו כוח דחף אדיר לצמיחה נפשית ורוחנית – הופכים לאש פרועה וחסרת שליטה המכלה את האדם דרך הנאותיו והמפרקת אותו באמצעות פורקניו.
ההתמכרות להנאות החיים לא תורמת לצמיחה אישית ולא מחזקת ובונה אותנו מבפנים. היא מחלישה אותנו. אנחנו טועמים עוד טיפת דבש מהחיים ועוד אחת ועוד אחת – בתקווה שטיפת הדבש הבאה תשכיח מאיתנו את העובדה שיום אחד חיינו יגמרו. השאלה אינה האם אתה נהנה מחייך – אלא: האם אתה משתמש בחיים או החיים משתמשים בך. כאשר אתה מרפה לחלוטין את חבל השליטה על עצמך, מניח לעצמך להיסחף אחר הנאות וריגושים ומתמכר לטיפות הדבש (עוד סקס, עוד אוכל, עוד הרפתקה, עוד בילוי, עוד ריגוש), אתה מניח למעשה לחיים להשתמש בך, עד שיגיע יומך והם יזרקו אותך החוצה כדי לפנות מקום לדור הבא.
כשנגיע לעת זקנה – האם באמת ישנה לנו, אז, שעשינו חיים? שנהנינו ממין? שאכלנו שרימפס? שרקדנו עד כלות החושים? אבל דברים שעשינו בחיינו, שנבעו מן הפוטנציאל שעימו נולדנו – ושכדי להגיע אליהם היינו צריכים לשחרר לתוכם את אותו כוח הגלום בנו – בהם טמונה משמעות עבורנו. הם ידברו אלינו בזקנתנו מבפנים, ובהם נמצא את העדות למה שעשינו עם החיים שלנו.
וזו לא רק התמכרות, מאחורי התמכרות, ותהא הקשה ביותר, קיימת ברמת תת התודעה – פילוסופיה, השקפת עולם. גם אם היא אינה אלא רציונליזציה של הדחף הממכר. אך מה הפילוסופיה שמדובר בה כאן? זו הפילוסופיה אותה אנו מכירים, ואליה מטיף הממסד הקיים, בכל דרך אפשרית, הכל משכנע אותנו שאפשר ורצוי להגיע לאושר. ומכאן לגבי פילוסופיה אחרת, פילוסופיה חתרנית, כמעט אנרכית, הפילוסופיה של הכאב!
זו טעות מרה לחשוב, שתכלית חיי האדם היא להגיע לאושר. האדם המאושר הוא אדם ישן שאינו מחובר להווייתו.
האדם מתחבר לעצמו דרך הכאב, ולא מכיוון שהכאב זה משהו נשגב (זו רומנטיקה) אלא משום שההוויה של הקיום האנושי, תמצית חיי האדם, מבוססת על כאב. אנו נולדים מתוך כאב ומתים מתוך כאב ובין לבין, אסור לנו לשקוע בשכחה שמעניק האושר.
למה? כי להיות אדם זה להיות נפש, ולהיות נפש זה להיות עם הרוח, והרוח הרי כלואה בתוך גוף פיסי ועל כן אי אפשר להגיע אליה, וזה כאב אמיתי. (מתייחס לכך, לכליאה שהרוח כלואה בתוכנו, הזמר קט סטיבנס, בשירו הנפלא: SAD LISA).
עצם קיומה של הוויה רוחנית בתוך גוף זה מצוקה לרוח. עצם החיבור של רוח למשהו קשה, חומרי, גס – הוא מצוקה עבור הרוח. לכן, לחוש את נפשנו זה לחוש את המצוקה הזו של הרוח ולחוש את מצוקת הרוח זה לחוש כאב, ולחוש את הכאב הזה זה להיות מחובר למה שאמיתי בנו. זהו כאב רגשי אמיתי שאי אפשר לרכך או להעלים אותו על ידי השבעת הרגשות ברמה של הנאות הקיום הפיסי, למרות שאנו מנסים לעשות זאת כל הזמן. זהו גורלנו האנושי – לחוש תמיד בלתי מסופקים ולחיות עם הכאב של ההרגשה הזו ולדעת שאי אפשר להגיע אל הסיפוק המלא והסופי לעולם, אלא רק להמשיך ולכמוה.

באופן כללי כאב הוא אות אזעקה שמשהו בפנים לא בסדר. כל כאב – פיסי או רגשי – הוא אות התרעה. הבעיה מתחילה לא כשחשים כאבים אלא כשכבר לא חשים בהם יותר כשזה קורה – כשאין יותר כאבים רגשיים זה מסמל את הניתוק מן ההוויה הפנימית של האדם. על כן על האדם להיות קשוב לכאביו מפני שדרכם יכולים אנו להתחבר חזרה להוויה שלנו ולהתעורר למציאות האמיתית דרך הכאב.
ישנן בעצם שתי דרכים להתיחס לכאב: האחת להתעלם ולהדחיק אותו, שזו הדרך של השינה והדרך השניה זה לשים לב אליו, ללכת עם הפנס של הכאב עד למקום שממנו הוא בקע ולהתחבר להוויה. כל כאב אומר בעצם: אתה לא עם ההוויה שלך, נפרדת מהבית ואז אתה חוזר עם הכאב אל ההוויה, אל הבית הפנימי.
כשאדם חש כאב זהו סימן או שמשהו עומד להוציאו מהוויה או שהוא בחוץ והוא צריך לחזור.
כך שכאב הוא סימן שמשהו לא בסדר ומה שאנשים עושים עם הכאב הגופני למשל, הם משככים אותו עם כדורים וכו' ואז הסימן שהוליד אותו הולך לאבוד והבן אדם מתגרש מהדברים הראשוניים. אותו הדבר ברמה הנפשית עם הכאבים הנפשיים.
ברמה הנפשית האדם מדחיק את כאבו על ידי התכחשות ועל ידי עשיית דברים עם סף כאב יותר שמשכיחים את הכאב הנפשי או הליכה לאיבוד בפנטזיה, שהופכת לאמיתית יותר מן הכאב הנפשי. האדם מפנטז כאשר הוא ישן, כך שכאב הוא סימן טוב כי זה אומר שהוא לא ישן להוויה הפנימית שלו וזה סימן לא טוב כי משהו בהוויה חווה עצב או אובדן.
מי שלא חש בכאב, מי שחושב שהוא נמצא בנתיב להשגת אושר או התעלות רוחנית, או פיסגה דתית – לא באמת השיג את מה שיכול האדם להשיג מבחינה רוחנית אלא וויתר על ההיבט הזה של הוויתו כאדם והתמכר להנאות הקיום. ואז, לטווח קצר ובר-חלוף הוא מרגיש מסופק ומאושר – עד שהריקנות הרגשית תדחף אותו לעבר יעד הכיבוש של ההנאה או הריגוש הבא. אושר איננו רגש אותנטי – זהו יותר תוצר של התנתקות מהחיבור עם עצמך.
רגש אותנטי הוא לחוש כאב, זעם שבא מהתסכול של חוסר היכולת להיות אחד עם ההוויה הפנימית של עצמך.
להיות אדם משמעותו לחוש תמיד שמשהו חסר ולחוש שמשהו חסר – זה הכאב האולטימטיבי.
——————————————————————-

"הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות" 

.ג.ר.

לתת צורה לרגש.


לכולנו רגשות ותחושות בתוכנו. ולעתים אנו מנסים לדבר עליהם, לדבר אותם, לכתוב אותם. לשון אחר: לשים אותם במלים.

וזה בדרך כלל מאבק, זה קשה. יש לעתים תחושה שלשים רגש במלים זה כמו לשים מים בסל קש, או עשוי מנצרים; בסוף נישאר עם סל רטוב ואת המים לא הצלחנו לתפוס…

ואכן הרגש חמקמק, יש לו אופי נוזלי. ולא קל לשים סביבו מלים שיתפסו אותו. מלים המסוגלות להעביר את הרגש עצמו או בכל אופן את החיבור אליו. מלים, שאם הן כתובות או מוקלטות, יכולות – בכל פעם שנקשיב להם או נקרא אותם – לחבר אותנו שוב לרגש המקורי.

אנשים רבים נרתעים מלשים רגשות במלים, חוששים שנוזל הרגש החמקמק יחמוק מאחיזה המלה המגושמת. יש כאלה שאף חוששים שמא יאנסו את הרגש על ידי המלה. אנשים אומרים דברים כמו: 'על זה אי אפשר לדבר, את זה צריך להרגיש', או: 'אין לי מלים'.

אך כאן ברצוני לכתוב דווקא על הפן החיובי של לשים רגש במלים. חלק מיצירות המופת הנאדרות ביותר של התרבות האנושית הן בדיוק זה: ניסיון לתפוס את הקיום האנושי הרגשי ולשים אותו במלים. בין אם זה במחזות: שייקספיר, צ'כוב, אדוארד אולבי. בין אם זה בשירה: דליה רביקוביץ', וולט וויטמן, דילן תומס. בין אם בפרוזה: דוסטוייבסקי, טולסטוי, תומס מאן. ועוד.

כאן אנסה לסנגר ולהסביר את הניסיון הזה לתאר רגש במלים.

ובתחילה, כמה אמיתות, או פרגמנטים, שכדאי לתת לכל אחד מהם זמן לשקוע:

– לשים משהו במלים – נותן להם צורה.

– לתת למשהו צורה זה לתת לו חיים.

– כשמפסיקים לחיות אנו מאבדים את הצורה שלנו.

מה שמעלה את המחשבה: האם הרגש נטול הצורה אינו חי? ובכן כנראה שלא. אם לנפש יכול להיות קיום ללא גוף, אז זהו קיום ערטילאי. ללא צורה אין לנפש מימוש, נוכחות ויכולת לתקשר ולקבל משוב מן הסביבה. כך שכמו הנפש נטולת הגוף, הרגש נטול המלים – אומנם חי, אך חי כרוח רפאים, מצוי בשטח הביניים של בין החיים למתים. רגשות שלא מתוחמים על ידי מחשבה – נעים ונדים, או מתערבלים – פרא. ובאנאלוגיה; הם כמו יבלית שמשחיתה את היצירתיות והאינטליגנציה שלנו' לא מאפשרת להם להגיע לשלב הפריחה.

להבין משהו זה לתת לו צורה. לחיות זה להיות מסוגל ליצור. ואת זה אפשר לעשות

רק אם יש לך צורה. דהיינו; קווי מתאר מעוצבים שבהם הישות שלך מתוחמת, מוגדרת ומאופיינת.

הצורה מאפשרת למשהו להיות אך גם מונעת ממנו מלהתפרע ולהתפרס לכל הכיוונים. היא בעת ובעונה אחת מגבילה אותו ומאפשרת אותו.

זה הפרדוקס הגדול של החיים; אנו מוגבלים על ידי הצורה שלנו אך זה בדיוק מה שמאפשר לנו להיות. ללא צורה וקווי מתאר – אין לנו קיום עצמאי, מוגדר ואוטונומי. האוטונומיה המוגדרת מאפשרת לנו מימוש. אך לא רק מימוש, גם תפקוד ובעיקר תקשורת ויצירה. רק כשמשהו מוגדר וברור וייחודי ובעל ישות מאופיינת – הוא יכול לתקשר עם ישויות מעוצבות ומוגדרות אחרות. לתקשר זה לשים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש במלים (מדוברות או כתובות) או במחוות, הבעת פנים וכו'. כך בתחום התקשורת, ובתחום היצירה, ורק כששמים משהו אמורפי מתחום החשיבה והרגש בתוך מימוש עיצובי כלשהו, כמו ציור, ריקוד, פיסול או הבעה מילולית – אנו מסוגלים ליצור. ליצור זה לתת צורה.

התקשורת יוצאת לפועל ביחס לאחרים. היצירה יוצאת לפועל לא ביחס למשהו חיצוני אלא מתוך הפוטנציאל הרוחני המצוי בפנים.

כך בתחום התקשורת והאמנות. בתחום הדת והרוחניות דווקא מנסים לעדן לצמצם ואף לשאוף לביטול הצורה החיצונית, כדי להעצים את החיבור למהות הדתית והרוחנית באדם. וכאן קיימת לעתים קרובות חוסר הבנה מסוימת של הדת וגישות רוחניות רבות – את החיים. כדי להגיע לרמות הגבוהות והרוחניות של החיים, לא צריך להיפטר מן הצורה החיצונית ולנסות להתחבר לרוחניות ברמה המופשטת שלה. הגוף אינו אויב לנפש ולרוח. הוא משלים אותו, הוא ההבעה שלו, הוא דרך להגיע אליו. רוחניות שאינה מתייחסת לצורה כאל הדרך לרוחני ולנעלה באדם – מובילה למבוי סתום.

אך צורת הגוף אינה אנטיתיזה למהות ההיולית של הנפש והנשמה, היא מצד אחד ההבעה היחידה שלו ומצד שני נתיב הגישה והתקשורת היחידי עמם

כל מה שהוא אמורפי וחסר צורה מוגדרת מייצג את כוחות האופל, את האנטי-חיים. הניגוד לעיצוב מוגדר, או לארגון והבניה – בא לביטוי במלה: טירוף.

טירוף היא פריעה של הצורה הקודמת. טורפים ביצים, הנמר טורף (קורע את הצורה) לאיילה. טירוף דעת הוא סוג של התפוררות של הגבולות החיצוניים של התבונה והתפיסה.

קל לצעיר לא מגובש לראות את הצורה כאויבת התכן. אך תכן ללא צורה הולך לאיבוד וצורה ללא תוכן היא ארון מתים.

החיים הם ניצוץ או להבה השוכנת בתוך מבנה מאורגן בעל צורה מסוימת. (ככל שיצור אורגני, או חיים אורגניים הם בעלי רמה גבוהה יותר כך הארגון הפנימי שלהם מורכב וגבוה יותר).

המשמעות של להיוולד היא להלביש צורה מוגדרת סביב נשמה ורוח.

המלים מתארות את הרגשות ובכך מעניקות להם צורה ומכאן הם (הרגשות) מתחילים לחיות. כלומר: מן הרגע שהמלים מעניקות לרגש הבעה ותיאור – הרגשות מסוגלים ליצור, לעשות משהו. רגש שאנו לא מודעים לו, או שמודעים לו אך לא מבינים אותו – הנו כרוח רפאים בתוכנו שטורפת אותנו מבפנים, ומחלישה את כוחות החיים שלנו.

אך מלים גם יכולות לכלוא רגשות ולהמית אותם ('חיים ומוות ביד הלשון').

וזאת כשהן לא מתכווננות למהות הפנימית של הרגש, לדינמיקה הפנימית שלו, אלא באות אליו ממרכז כובד חיצוני, מנסות לשים עליו תווית בהתאם להלך מחשבה קיבוצי, או נורמה חברתית מסוימת. זה לא מוליד את הרגש, אלא שם אותו בארון מתים עוד לפני שהוא נולד.

וזה מה שקורה לעתים קרובות בטיפול פסיכולוגי, או בשיח רציונלי 'בוגר' מלומד, אודות התנהגות ומצב רגשי של מישהו: המלים שמות את הרגש בצינוק אינטלקטואלי במקום לנסות ולרקום סביבו את העור והמעטפת תואמות, המתאימות לדינמיקה הפנימית של אותו האדם ואותו הרגש.

מלים יכולות להחניק את רוח החיים האמורפית שחיה ברגש והן יכולות ליצור גוף המשקף בדרך בה הוא מאורגן ומעוצב את דינמיקת התוכן של הרגש. ואז (ורק אז) הרגש נולד, ואז (ורק אז) יש לו חיים. וזה פשר הזינוק הגדול של ארכימדס מן האמבטיה; זו השמחה הגדולה בכל פעם שהבנו משהו באמת. זו שמחת יצירה, שמחה של חיים חדשים. ההתעלות המושגת על ידי הידיעה כי הנה הענקנו חיים, הולדנו משהו.

וכך, בכל פעם שרגש ותובנה נפגשים – נולדים חיים באדם. תחום התודעה שלו – מתרחב, והוא עצמו גדל וצומח כאדם.

– המלים מחיות את הרגשות בכך שהן מביאות אותם אל תחום התודעה.

– לחיות זה לדעת, ולדעת מגדיל את מרחב המחיה של היחיד בתוך עצמו.

– חיים זה תודעה והתודעה היא מרחב המחיה של פוטנציאל החיים שעמו נולדנו.

– לחיות ולא לדעת שאתה חי, זה כאילו לא חיית כלל.

– עד שאנו לא נולדים שוב לתודעה – לא חיינו כלל.

– לחיות זה להיוולד שוב, אל תוך עולם התודעה.


——————————————————————————–

10.5.2004