ארכיון תגית: ריקנות

השיעמום.


אחד מן המשפטים המקוממים ביותר שאדם יכול להגיד הוא "משעמם לי". מהו שעמום? שעמום הוא מצב נפשי של חוסר פעילות של החיים הפנימיים בהיעדר גירוי חיצוני. 
נפלאות השעמום 
מהי התופעה הזו שרבים סובלים ממנה? האם זו שלילי בתכלית, וכדאי למלא את החלל בכל תכן שהוא, או אולי אפשר להביט בזה אחרת?

ובכן, האדם שאינו משקיע בחיים פנימיים מחד, ובהתבוננות מודעת ומלאת תשומת לב בעולם ובחיים מאידך, חווה מצב של ריקנות פנימית. בהיעדר קשר לעולם הפנימי, הוא פונה החוצה ומחפש גירוי שיחלץ אותו ממדבר פנימי זה. כשהוא אינו מוצא גירוי כזה הוא קורא למצב זה שעמום.

אך שעמום הוא לא הבעיה, הוא מה שמביא את הבעיה האמיתית; שעמום הוא מצב של מתח נפשי נמוך, או לחץ ברומטרי פנימי נמוך, שלתוכו זורמים דמונים בעלי לחץ ברומטרי גבוה, כמו למשל ספקות עצמיים, האשמה עצמית, חוסר שביעות רצון וכו'.

ריק פנימי כשלעצמו אינו חייב להיות מלווה בתחושה שלילית, שהרי מצב הריק הפנימי הנכון, הוא שאיפתם של יוגים ומתרגלי זן למיניהם. זהו מצב של שקט פנימי, ריק שדרכו חשים את זרימת האנרגיות המעודנות של היקום. אלא שכאן אין מדובר בריק אלא בריקנות. ועד כמה שהריק חיובי, הריקנות שלילית.

אז מה בעצם ההבדל ביניהם?
   
לא כל ריקנות היא ריקות

 
  אות אחת בלבד מפרידה בין הריק לריקנות אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים; הריקנות שנוצרה לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא למשל מפגש בין שני ידידים טובים שלפתע אין להם מה לומר האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה מעיקה, שלאחריה בהחלט אפשר להגיד: 'האיש הזה משעמם אותי', או 'השיחה הזאת משעממת אותי'.

ריקות בשיחה, לעומת זאת, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה נובעת 
מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואם אין מקום לריקות, אין אפשרות לדינאמיקה. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקת הריקנות, גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. ובעוד ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, הרי ששתיקת הריקות ממלאת ומעניקה תחושה של בית וביטחון. ביטחון שאין להשוותו לביטחון הבא עם המלאות הכוזבת של מילים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל – אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. וניתן אף לומר כי יחסים יכולים להגיע לשיאים של עומק ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד נותן לשני.

לכן האין, או הריק, הוא מתנה נדירה ביחסים. אלא שלעתים אנחנו נוטים לראות בחלל שהזולת מאפשר לנו, הזדמנות לפרוק מעצמנו את מה שאנחנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, מחסן, במקום לחלל פתוח.
 
  
 
העולם ריק, ורק האדם צפוף  החלל המאפשר הוא מאוד שביר, קל מאוד לפגום בו ולסגור אותו. למשל ברגע שביחסים צפים רגשות שליליים כגון חשד, עוינות, פגיעה וכו', מיד נחסמת הדינמיקה – ואז נוצרת ריקנות. שניים שחיים בריקנות הזו, חווים האחד את השני כמשעממים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה – נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידיגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה- 20, אנחנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון. זו אחת הסיבות מדוע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה ולא במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע עבור רוב בני האדם קשה להיות לבד, עם עצמם, והם צריכים רוב הזמן את החברותא של הטלוויזיה, או את הביחד של בית הקפה.

שעמום וריקנות קשורים גם בצרכנות; ככל שנהיה משועממים יותר כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום את הריקנות. הריקנות הזאת, בתוקף היותה חלל, מביאה אותנו גם לראות כל חלל באשר הוא כהזדמנות לסתום אותו. אנחנו מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, חללים ביום. סדר היום שלנו עמוס לעייפה כך שאפילו אין בו חלל אחד קטן שדרכו נוכל נפגוש את ריקנות חיינו.

אך חלל הוא הישות האמיתית של היקום והקיום. בתוך כל דבר שנראה מוצק ישנם חללים ענקיים בתוכם שטים חלקיקים זעירים של חומר. מה שאומר שהיקום הוא ברובו ריק. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הוא ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ פה ושם ב'יש'. רק אצל האדם הכול דחוס וצפוף להתפקע.
 
  
התעלות דרך התהום
 
  

האין אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש.

כך ביצירתיות וכך גם בהתפתחות האישית שלנו. גיבורו של ניטשה ב'כה אמר זרטוסתרא' מביט ללא פחד בתהום, באין, כי הוא יודע שרק דרכו יוכל להגיע להיות על-אדם.

גם הפילוסוף קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא-ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי רק באין אנחנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים. 

וכאן טמון הפרדוקס: רק דרך חוויית הריק והאין של היקום אנחנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית. 

אדם החי באמת אינו פוחד מן האין. הוא מתמודד עם סימפטום השעמום של הריקנות, כי הוא יודע שאם הוא כבר הוא הגיע אל הריקנות, היצירתיות או המשמעות לא רחוקים. כל מה שנדרש הוא רק לעמוד בפיתוי ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה. את הריקנות יש להוקיר, כשהיא באה.
 
    
האין הוא מנהרת לידה
 
  
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גדולים סומכים על האין, יודעים שהוא לא יבלע אותם, שהוא הזדמנות ליצירה. הם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. שכן אחרי כל לילה, בא היום.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט. אולם אם האדם כל הזמן בשליטה, דבר אינו יכול לקרות. כדי שמשהו יקרה, נדרש איפשור. על כן עלינו שוב שוב לשחרר שליטה – לא באופן מוחלט אלא באופן חלקי, כאשר חלק מן המודעות שלנו נותר כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע.

חשוב ויקר להרגיש את האין. עלינו להתייחס אליו כמנהרת לידה אל עולם של משמעות ויצירתיות. לעולם לא תוכל לאפשר למשהו משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם לא תאפשר את הריק. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהוולד לא יצא החוצה.

שעמום הוא סימן לחיים שאין בהם התרחשות פנימית, סוג של תלונה על כך שאין גירוי שבא להסתיר ולהאפיל על הריקנות הפנימית. במקום לעסוק בקוסמטיקה ובבידור, על האדם לנקות את האורוות הפנימיות מדמונים, מהדחקות והכחשות, ולבוא לעולם ולחיים ריק ונקי, כדי שכוחות היקום יוכלו לעבור דרכו.
 
  

 

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.

צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של משמעות , או יצירתיות.

אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות. זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.

לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.

המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.

על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.

אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.

לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.

כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.

[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.

אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.

זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.

אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.

אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.

מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.

כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.

אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.

ללא החורף לא יהיה אביב.

פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.

אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט, אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.

ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.

ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005

 

על ריקנות וריקות.


ההבדל בין ריקנות וריקות הוא באות נון. אך זהו הבדל משמעותי. לא כל ריקנות היא ריקות, ולא כל ריקות היא ריקנות. ריק אינו סוף הדרך, אלא חלל המאפשר זרימה. ריקנות, לעומת זאת, היא האנטיתזה לדינאמיקת החיים. השיממון שנוצר לאחר שמשהו עצר וחסם את זרימת הדינאמיקה. ריקנות היא התייבשות מעיין החיים, בעוד שהריק הוא התנאי ההכרחי להם, שהרי החיים הם זרימה, והם צריכים את הריק לשם כך, את החלל המאפשר.

ריקנות היא כמו חדר, שפעם היו בו אנשים ושיחות. והם הפסיקו להגיע והאדם הזוכר את הדינאמיקה של החברותא, פוגש את הריקנות של העדרם. ריקנות היא מפגש בין שני ידידים טובים, שלפתע אין להם מה להגיד האחד לשני. הדוגמה הרווחת לריקנות היא אותו חלל בשיחה הנקרא: שתיקה. ולא סתם שתיקה, אלא אותה שתיקה המעיקה, שבה אין מה להגיד.

ריקות בשיחה, היא שתיקה של מלאות, כמו מנוחה של אתלט בין תרגיל ספורטיבי אחד למשנהו. השתיקה הטובה בשיחה, נובעת מן הנינוחות המאפשרת של המשוחחים, לתת לנושאים למצוא את הדינאמיקה שלהם. ואין אפשרות לדינאמיקה אם אין מקום לריקות. אך אם הפחד מן השתיקה הקשה, שתיקה הריקנות גובר, אזי המשוחחים לא יאפשרו את השתיקה הזו, מפחד שזו תהפוך לשתיקה של ריקנות. וככל ששתיקת הריקנות קשה ומתסכלת, כך שתיקת הריקות ממלאת, ומעניקה תחושה של בית ובטחון. בטחון שאין להשוותו לביטחון הבאה עם המלאות של מלים.

ביחסים, אם אין אפשור, אם אין חלל, אין מה שיזרום, יפרה ויתפתח בין השניים. ואפשר אפילו להגיד כי היחסים בין שניים יכולים להגיע לשיאים ועומקים ביחס ישיר לחלל ולאפשור שכל אחד מאפשר לשני. לתת לאחר את החלל שבו הוא יכול למצוא עצמו. כך שהאין, או הריק, היא מתנה ביחסים, אך מתנה נדירה. בדרך כלל אנו פורקים מעצמנו, אל שאנו לא יכולים להכיל, וכך הזולת הופך לכולא ברק, ומחסן במקום לחלל פתוח לתוכו הוא יכול להזרים את שחבוי במעמקיו.

וברגע שביחסים יש משהו שחוסם אותם, חשד, עוינות, פגיעה וכו'. מיד נוצרת הריקנות. האנטיתזה לדינמיקה שהייתה יכולה לשרור בין השניים.

לאדם המודרני פחד עצום מפני הריקנות. יש לנו תחושה כי הריקנות היא חור שחור שמאיים לבלוע אותנו אל קירבו, ואז נעלם.

ככל שהחיים שלנו מבוססים יותר על תדמיות, התניות, והתנהגות נורמטיבית, כך הריקנות שמתחת לכל העטיפות הללו תתעצם. וככל שאנו יותר שוכנים בתדמית כך מתעצמת הריקנות הפנימית והפחד הנורא מפניה. אך ברגע שאין לנו יכולת לשחק את העטיפה נחשפת תשתית הריקנות הפנימית. ועל כן, כפי שטוען היידגר, הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי בן המאה ה – 20, אנו בורחים אל הפומביות, אל ההמון, או לפחות אל החברה. זו אחת הסיבות מודע אנשים בוחרים להיפגש בבית קפה מאשר במשרד או בבית. זו הסיבה מדוע רוב בני האדם לא יכולים להיות לבד, עם עצמם. וצריכים כל הזמן את החברותא של הטלויזיה, או יוצאים לפאבים ומקומות ציבוריים..

כך הקשר בין ריקנות לחיי תדמית . ישנו גם קשר בין ריקנות לבין צרכנות; ככל שנהיה ריקניים יותר וריקים פחות, כך נצרוך יותר כדי לחפות ולסתום אותה. דוגמה טובה לכך, היא הקיבה. אם אנו אוכלים אוכל לא אמיתי, מתועש שמיועד לא להזין אלא לפלרטט עם בלוטות הטעם (תדמית), אזי הקיבה תחשף בכל פעם שאין מזון בפה, לריקנות מחליאה, שתזרוק אותנו לצריכה מוגברת, וכל זאת כדי לא לחוש את הריקנות בבטן. אך אם נצרוך אוכל אמיתי, לא מתועש או ממוסחר, אלא כפי שיצר אותו הטבע, אז אומנם בלוטות הטעם שלנו יצרחו חמס, אך הבטן תעבור לפאזה אל עיבוד מזון גלעיני, מהותי. ולא עטיפות נוצצות של מזון. ואז כשלא יהיה מזון בקיבה, התחושה לא תהיה של ריקנות אלא של ריקות. ואז אפשר לחכות עם האוכל עוד ועוד, כי הריקות אינה אלימה כמו הריקנות.

בחיינו אנו מנסים כל הזמן למלא את הריק, פוחדים שהוא בעצם ריקנות. מנסים למלא חללים בדירה, חללים בשיחה, סדר היום שלנו עמוס כל כך, לא לאפשר חלל קטן שדרכו נפגוש את ריקנות חיינו. כך חיינו, אך היקום ריק, ורק מפעם לפעם יש כוכב פה, כוכב שם. גם הגוף שלנו הוא חלל אחד גדול, שלא לדבר על האטום, שבו כל החלקיקים תופסים חלק חסר משמעות מתוך הנפח שלו. כל היתר הינו ואקום. היקום והטבע הם ריק אחד גדול, המשובץ לעיתים רחוקות ב'יש' פה ושם. רק אצל האדם הכל דחוס וצפוף להתפקע.

החיים הם דינמיקה. וכדי לחוות אותה יש צורך לאפשר את הריקות, או 'האין'. ללא 'אין' אין זרימה. כפי שללא ערוץ ריק הנחל לא יכול לזרום. ללא ורידים ריקים, אין זרימת דם, ללא ריאות ריקות ונקיות, אין זרימת אויר, וכו'. וכך גם באמנות, האמן חייב לברוח מן התדמיות ומן הפתרונות הזמינים המבטיחים למלא את הריקנות. עליו להתיידד עם האין, אחרת הוא לא מאפשר חלל דרכו היצירתיות תיזרום.

האין, אינו מנוגד ליש, הוא התנאי עבורו. הוא מקור ליצירה אינסופית. הריקות הוא פרוזדור ליצירה. היצירה והיצירתיות הם הופעה של יש עלום ממד אחד לממד אחר, וללא התיידדות עם האין, המעבר הזה לא יתרחש. על כן, על האמן לאפשר בתוכו ריקות, ולא לפחד ממנה, כי היא דרכון המעבר ליצירתיות שבו.

כך ביצירתיות, וכך בתהתפחות האישית של כל אחד מאיתנו. הטבע מביא אותנו עד רמה נפשית מסויימת, בתוכנו כולנו ילדים אלא אם כן נביא עצמנו לבגרות נפשית. גיבורו של ניטשה, זרתוסטרא, מביט בתהום, באין ללא פחד, יודע שרק דרכו יוכל להגיע לאוברמנטש.

גם קירקגור מתייחס לכך כשהוא מדבר על קפיצה אל עבר הלא ידוע. שניהם רואים במפגש עם הריק הזדמנות להיות, כי באין אנו פוגשים את ההוויה ללא שום מתווכים.

וכאן הפרדוקס, רק דרך חווית הריק והאין של היקום אנו יכולים להעניק משמעות לריקנות הקיומית.

האקזיסטנציאליסטים אומנם עסקו בריקנות, ובמפגש עם אופק האין. אך מי שלקחו את זה לאופק חדש, הוא הזן בודהיסטים. הם לא עסקו בריקנות ופלירטטו עם האין, כמו האזיסטנציליסטים. נקודת המוצא שלהם הייתה האין. הם התחילו באין. הזן תופס את המציאות כריקה, כלומר חסרת קיום עצמי, מציאות שכל הזמן מתהווה, מציאות שאינה קבועה. הזן מבין כי המציאות ריקה מהאנושי, והאתגר הוא להתנגד לפחד ממנה ומן הצורך לזרוק לתוך האין, מלים ריקות, ומעשים ריקים, רק כדי לא לחוש אותה.

הפחד מן האין, ניזון מן הפחד מפני הריקנות. והריקנות, כאמור, נוצרת כשמשהו מפריע לזרימת החיים להתרחש, זה יכול להיות מחסום פנימי או חיצוני, או התבססות בחיים של מסכות ותדמיות, במקום חיים של מהות ואותנטיות. ואם במקום מחסומים ותדמיות נחיה חיים של דינאמיקה פנימית ובינאישית, נמצא כי האין כבר לא מאיים כל כך. אדם החי באמת, מבפנים לא פוחד מן האין. רק האדם שמחליף את הדינמיקה של החיים בחיי תדמית ותוויות חברתיות, פוחד מן האין, כי הוא מזכיר לו את הריקנות הפנימית של חייו.

ולבסוף נותרה שאלת המוות: האדם ניצב נוכח מותו, כפי שהוא פוגש את הריקנות. בפחד גדול.

שאלה לסיום: האם גישתו של האדם למוות תשתנה אם יתייחס אליה כאל ריקות ולא כאל ריקנות ?

===========

גבריאל רעם

15.5.2005

 

אודות הקטגוריה: האין.


* *

רק בשקט המלה,

רק בחושך האור,

רק במוות חיים,

הנץ מבהיק בטיסתו בשמים הריקים.


מתוך ''הקוסם מארץ ים''

(ניסוח של אורסולה לה גוין)


* *

האין הוא החלל. עין הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המיידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל (או בדיאטה). לברוח מן הכלום שבתוך הכל, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כוילון המתנופף על פני חלון פעור. לרוב רואים את תנועת הוילון ורק אותו, אך מפעם לפעם מצליחים לקלוט את בדל שחורו של החלון הפעור מאחור, ומיד חוזר הוילון להתנופף.

החיים באים בשכבות; בתחילה מה שקולטים הוא מעטה היש (הוילון המתנופף). מאחוריו מסתתר מה שאין (שחור החלון הפעור). אך מה יש מאחורי החלון? דיירים מסתוריים, או המשך הכלום של החלון?


* * *


''…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההויה מתגלית דרך מושג האין, מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה''.

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם. הפרק: ,מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר''.

''…אם יעמוד בתועזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב ויוולד ממנו''.

אויגן הריגל, זן באמנות הקשת, הוצאת דביר, 1990
 

הכל מת.

הכל מת ואנשים בכלל לא מרגישים. עוברים בחלל מת, באויר נטול
נשמה ו… כלום. אמנם במבט שטחי נראה כי לא כך הוא, נראה כי הם
חיים בעליזות, מפלרטטים, שקועים, הוזים, בוהים – כאילו הכל לא
מת, כאילו שזה נורמלי ככה, כאילו שכאלה הם פני הדברים וזהו.
אך הכל – מת, מת, מת.
בין זוגות בבית קפה, בעיניים של זה שעבר ממול, בין המדפים
בסופר -מרקט, במושבים- זה ליד זה- ברכבת או באטובוס ובקולנוע
– מת, אין משב חיים, אין זיקה, אין התרחשות, אין עירנות
לאויר השומם המרוקן – מחיים.
היחס לנוכחות של אחרים – הוא אטום, לא פתוח, לא זורם, לא
מתעניין, כל קופסה בתוך עצמה, ובין קופסא לקופסא – מת.
בשיחה בין זבן ללקוח מתלונן, מתענין, מגשש – אין כלום, רק
מלים חסרות יחס אישי, רק מילים שנופלות כמסרים מנותקים על
אזניים ערלות מנשמה, כל מילה יוצרת נתק חדש. והמבטים, אוי
המבטים – לא נפגשים כדי להיפגש ולהחיות את החלל הריק – ברוח
של חיים, אלא יותר כסוכני חרש המרימים פריסקופ כדי לסקור מה
קורה ואז חזרה ל'זולה' האישית.
כן, אך כשפוגשים מכרים, אז זה נדלק פתאום, הפנים אורות,
הקולות מתגברים, יש תנועה, אך חיים? לא, זה יותר כמו בפארסה
איטלקית או צרפתית, שם הכל מוגזם ופלאקטי ומוחצן, משחקים את
החיים-מחצינים רגשות- ומחפים על המוות ששורר מאחורי הג'סטה
הריקה: 'אז מה נשמע'? 'מה העניינים'? 'אני מה זה מצטערת'?
'תשמעו אני חייבת לספר לכם', והרעש והקולניות שמשחקים את
הדינמיקה של החיים – מחפה על האין והריק שקיים מתחת לרעש.
אפילו מתחת ומאחורי מבטי החירמון והחיזור בין בני זוג היושבים
לשולחן במסעדה לא זורמים החיים, לא פועמת הנוכחות, אלא
מסתתרים ושוצפים אינטרסים, מתנהל מסחר עיקש ברגשות, במיניות.
צרכנות אובססיבית, התובעת למלא את הריק שבפנים, כי שם הכל
מת, הכל כבר שבק.
 
ובערב, כששוככת המולת היום, חולפות צלליות אדם ברחובות, רוחות
רפאים עוברות בין הבתים. לאחר שנסחט מהן לשד העמדת הפנים
הצרכנית והאינטרסנטית – כל שנותר הוא התשישות ותלישות
סופניים.
וכך, באפאטיה, ובמוח מעורפל – מגיעים הביתה, כדי לחוות עוד
כמה שעות של מריחת סצנות של חיים ממוסחרים על פני המוות
שבפנים, וזאת על ידי לחיצה על השלט: הקופסא נדלקת ומשם בוקעים
חיים- משוחקים, מזומרים, מתוזמרים, מבויימים. חיים הנצרכים אל
החור השחור שבפנים.
ובין שני הפרטנרים לדירה ולחיים הצופים בטלויזיה – באוירה של
חוסר מוליכות -יושב ומולך הריק, הכלום. יושב וממלא את
כל החלל שמסביב ובתוך בני הזוג הבוהים בחיים שעל המסך, חיים
המתרחשים לאחרים, בשעה שבינהם ובתוכם – הכל מת.

* *
"מסכן קטן שלי, מה צר לי עליך! אין לך אסון גדול יותר מאשר
להיוולד אדם. אם נאלצת לבוא לעולם, מדוע לא היית לפרח? מדוע
לא נולדת פרפר? מדוע לא היית גוזל לאחת מצפורי היער? ככל
שתגדל תתעצם יותר… אנשים מבקשים לדעת. בוב, מה רב הכאב
בחיפוש אחר הסיבות, המטרות, השבילים, הדרכים, המשמעויות, מה
רב המכאוב… האם המאמין אתה, בובו, כי אי פעם? האם באמת אתה
סבור כי באחד הימים? כי אולי, בעתיד? לא, לא. לא, שוב לא אומר
דבר. אתה מעווה את פניך? דמעות עולות בעיניך? אל תבכה, בובו!
אל תבכה! עוולות קטנות תבואנה- וכבר שכחת לבכות.
והחיים זורמים, זורמים…"
יאנוש
קורצ'אק: "בובו"

"אל תחשוש, נשמתך מתה זמן רב לפי שאתה תמות".
ניטשה

 

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

7.5.2006


 

על הפחד מפני ריקנות פנימית.

זה חשוב ויקר להרגיש ריקנות.
צריך לקבל את זה כמנהרת הלידה אל העולם של  משמעות , או יצירתיות.
אי אפשר לתת למשהו יותר משמעותי מתוכך לצאת לאור, אם אתה לא מאפשר את הריקנות.  זה כמו לחסום את הרחם, כדי שהולד לא יצא החוצה.
לידה היא תמיד דרך חלל חופשי ומאפשר. כל לידה.
המין האנושי פוחד מחללים, לא רואה בהם איפשור למשהו nממד אחר, אלא חידלון, משהו שמאיים לבלוע את כוחות החיים.
על כן, בני אדם תמיד מנסים לחסום את הריקנות. כי זה מפחיד, יש תחושה כמו מוות, אתה נבלע, הולך לאיבוד, לא קיים.
אבל כמו ששתיקה היא מבוא לשיחה, וכמו שרעב הוא מבוא למזון. -כך הריקנות מבוא ליצירתיות ומשמעותיות.
לאדם יש קושי עם זה, כי זה מפחיד, אז הוא סותם אותה, עם פטפוט בחברה, טלויזיה, ג'אנק פוד, בילויים וכו'. רק לא לחוש בה. אבל אז הוא גם סותם את הגולל על משהו יותר משמעותי שיכול לצוץ ולצוף דרכו.
כשאנשים מדברים, הם פוחדים מהשתיקה כמו מאש. כי השתיקה חושפת את מה שאמיתי. ואנשים פוחדים לחשוף את מה שהם באמת מרגישים, ופוחדים ממה שאמיתי בזולת.
[אז ממלאים את השתיקה בפטפוט.
אדם אמיץ מתמודד עם הריקנות ויודע, שאם כבר הוא הגיע אליה, אז היצירתיות או המשמעות, לא רחוקים. רק לעמוד בפיתוי ולא לסתום אותה מיד.
זה לא אומר, שאי אפשר לסתום ריקנות חלק גדול מן הזמן. אבל צריך גם לכבד אותה ולהוקיר אותה כשהיא באה, (ולא לברוח מיד לגירוי הראשון שיאפיל עליה) כי זה אומר, שהאדם לא סתם את הגולל על חלל פנימי, שדרכו הנפש והיצירתיות יכולים לבוא לידי ביטוי.
אך היום נולד דרך הלילה, ולא להפך. האביב נולד מתוך החורף. השיחה המשמעותית חייבת לעבור דרך שתיקה. הזנת הגוף חייבת לעבור דרך החלל הריק של הבטן.
אם האטום לא יהיה מורכב מלמעלה תשעים אחוז חלל, הוא לא היה יכול להעביר דרכו אנרגיה.
מה שמאפשר את שרוצה להיוולד זה האין. האין הוא הצד הגבוה של הריקנות. כשמביטים באין דרך הקצה התחתון, רואים ריקנות. דרך הקצה הגבוה – הריקנות היא אין דרכו משהו רוצה להיוולד.
כל ההמצאות והיצירות הגדולות נבעו דרך איפשור של האין.
אנשים קטנים פוחדים מן האין, מדמים אותו לריקנות. אנשים גודלים סומכים על האין יודעים שהוא לא יבלע אותם, וכי הוא לא עדות לכך שהם אפס. הם יודעים שהאין הוא הזדמנות ליצירה. והם נותנים לו את הזמן, הם סומכים עליו. והוא אף פעם לא מכזיב. אחרי כל לילה, בא היום. לאחר כל חורף בא האביב.
ללא החורף לא יהיה אביב.
פחד מהריקנות נובע מצורך של האדם לשלוט ולדעת מה קורה כל הזמן. ואם האדם כל הזמן שולט ויודע מה קורה, כלום לא יקרה. כי מה שיקרה צריך איפשור, ושליטת יתר לא מאפשרת אותו.
אבל צריך לעזוב שליטה לא באופן מוחלט,  אלא באופן חלקי, כשחלק מאיתנו כל הזמן קשוב, אבל לא מפריע. כך היצירתיות עובדת דרך האין.
ריקנות תמיד נוצרת אחרי ריב גדול. או בקרב אנשים מנוכרים שחוששים האחד מן השני והמסכות שלהם מכסות את כל הפנים. אבל החלל שקיים בחדר העבודה של הוגה, או אמן, או כנסיה הוא חלל מסוג אחר. חלל מאפשר.חלל שהוא לא ריקנות אלא חלל שהוא אין.
ברגע שנפסיק לבטוח בבריאה נפסיק לתת לחלל לשחק חלק חשוב בחיינו. ואז גם כלום לא יקרה.
————————
גבריאל רעם
20.8.2005