ארכיון תגית: שירה

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

כל שהוא שביר – כך הוא יקר.

העמיד והחסין – הוא הזול

 הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שוה ערך לנכה -

שם השכינה לא מבקרת עוד.

גבריאל רעם, 19.4.13

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

אנשים שרים – שיר.


"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

- להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם".


——————————————————————————–

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ' 188

*הנה מוטלות גופותינו – שיר.


הנה מוטלות גופותינו,

המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,

והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,

וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,

ממתינות לחזור אל מעי האדמה.


ואף אחד אינו זועק להן בבזיונן,

בקלונן ההולך ומתמשך

בביזה הנוראה הזאת

המשתוללת בהן,

ואין מוחה.


כך הן גופותינו,

נוסעות מסע של התערטלות.

של נשירה ושל אובדן.

של כל שנרכש, תפח והתפטם.

נושרים הזיוף,

המסכות,

התהילה,

ואף היאוש.


ומאחור נותר, עירום ועזוב –

השלד.

 

——————————————————————————–


* פאראפרזה על שירו של חיים גורי

אנו ההולכים למות – שיר.


דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.


והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.


ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.


איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים

בלילה – שיר.


בלילה אנו רואים בחלומות

אבק כוכבים ופלנטות רחוקות,

שמים קרובים וחלקי גלויות

ששלחו לנו כרובים ושרפים.


בלילה אנחנו מתעוררים

לחלומות האבודים.

בלילה אנו חוזים בכוכבים.

בלילה אנו באים אל החיים,

בלילה.


וביום?

וביום, אנו סוגרים את התריסים,

מכבים את האורות

ונמים.

שעה שעה ודקה דקה,

סוגרים את עיני תודעתנו

וצונחים,

לאפילה גדולה.


——————————————————————————–

ג.ר. 13.1.2002

 

השתנות – שיר.


ה'אני' שתפגוש

הוא ה'אני' שגיבשת,

ה'אני' שהצמחת

דרך יסורים וכאב.

עתה עדיין ניצן בודד,

ניצן שביר,

מנגן מנגינהרחוקה,

שחולצה מתוך הפגזת תותחים כבדים.

'אני' שצמח מתוך ה'אתה ' הנושן

המופגז והמותש.

ה'אתה' שלעולם כבר לא תפגוש.

עתה הוא שורש החודר

אל לב אדמת עברך.

שורש המזין את צמיחת ה'אני' החדש.

'אני' אותו תפגוש באחרים,

עת ישקפו אותך בחזרה לעצמך

כשיריחו את ריחך הנדיר:

אתה הפרח.

————–

גבריאל רעם, 26.6.1978

עיבוד ועריכה: 4.5.08

 

דברים מתקלקלים – שיר.


לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.


בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.


בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.


כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים.

 

דקה לפני שנעלמים – שיר.


קליפ בטלויזיה; "וניל", של סיון שביט,

נעה בין חיים מוחמצים לחיים שאולי יקרו.

גם אנו,

נעים לקראת הרגע בו נחיה.

אך לנו,

רק הרגע הזה.

והרגע הזה –

רגע של עדיין לפני רגע של 'היו היה'.

רגע אחד לפני הסוף.

דקה לפני שנעלמים.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

17.6.2006


——————————————————————————–

*בתוכנית "יציאת חירום" בחודש מאי אלפיים ושש,באולפני רדיו "קול נתניה 106 FM", התארחה הזמרת סיון שביט וסיפרה על אלבומה החדש "וניל"

שביט חשפה שהבחירה בשם האלבום "וניל" נבעה מהניגודיות שבין האסוציאציה המיידית של המילה 'וניל', שמתחברת עם הטעם המתוק והצבע הלבן – עם התבלין האמיתי שהוא שחור ומר
 

חומרים מתכלים – שיר.


עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.


הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.


חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

21.10.2005 חול המועד סוכות.