ארכיון תגית: שירה

הטרגדיה הסמויה של הזיקנה – שיר.


א. יבשה הלחלוחית, כמשה הפריחה.

(זמן כה רב עבר מאז הלבלוב).

נטושים ונבולים, מונחים הם להם

– על הקרקע הקשה של מציאות חייהם.


ב. דהה הצבע, סדקים בקירות.

מוראות הזמן התרחשו עליהם

לאט ובשקט, (כמעט בעדינות)

עד להיסדקות והתפוררות של – המבנה הקשיש.


ג. אמנם נוראה מציאות הזיקנה.

אך בעיקר טראגית;

כי בתוכם ממשיך לפכות, צעיר ועורג,

(לא פחות ואולי יותר מאי פעם);

מעיין חיי הנפש.

——————————————————————————–

גבריאל רעם

30.5.2005

בי"ח שיקומי 'הרצוג', ירושלים
 

יחסים הם חרס – שיר


יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.


יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.


יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.


יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

הכלבים זוכרים- שיר

 

הכלב זוכר, הכלב יודע,

הוא אף פעם לא שכח.

אנחנו לא זוכרים,

לא יודעים,

כי פעם לא היינו כאלה:

מעורבים רגשית,

נוטרי טינה ומתחשבנים

תאבי כוח ושררה וקטנוניים.

פעם היינו אחרים,

היינו בני אדם,

היינו אנושיים.

הכלבים זוכרים,

הכלבים מזכירים,

את שאבד.

אנו מביטים בהם ונזכרים,

מביטים בהם ואוהבים

מביטים בהם ומתגעגעים,

אל מה שכה חסר

כה בסיסי

כה אנושי;

להיות בן אדם

אל החוף – שיר

 

מגל לגל נדים המים;

פעם מעלה, פעם מטה,

פעם גאות ופעם שפל.

 

ואנו עם הגלים;

כה עולצים עם גל גבוה

כה מצטערים עם שפל הגל.

 

מצבי הרוח של החיים:

פעם מעלה,

פעם מטה.

 

לא שמים לב;

שמגל גבוה לנמוך

ומנמוך לגבוה וחוזר חלילה.

 

קרבים המים לחוף;

גל גבוה, גל נמוך -

כל הזמן אל החוף.

 

כל הטיפות והרסיסים;

- אל החוף.

והחוף הוא המוות
 

על מה הם מדברים? – שיר


על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?

על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?

על הנפש שלא חדלה לכמוה? בין בלילה, בין ביום?

על מה הם מדברים, מה הם מדברים?

מדברים ומדברים ושחים וגורסים:


"מה היא קנתה בזול?"

ו"כמה עולים תחתונים ב'מול'?

ומה אמר ההוא, שסיפר להם שאמרו לו וכו'.

על מה הם מדברים?

האם על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?

על מסתרי היקום ופשר החיים?

על עניינים פעוטים,הם מדברים

כאלה שאינם מעלים ואינם מורידים,

שאינם משנים ואינם מזיזים.

רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,

בקורים שהם טווים,

קורי שינה דקים.

קורי שינה לנרדמים,

לישנים שנת ישרים.

שנת ישרים באמצע החיים.

היפותיזות על האכילה הגדולה


"צמחים אוכלים מלחים מינרליים, חסרי חוליות אוכלים חומרים מינרליים, בעלי חוליות אוכלים צמחים שלמים. תזונת האדם שונה מזו של בעלי חוליות אחרים בכך שהיא מבושלת וחמה, בעוד (שהמזון של בעלי חוליות אחרים הוא) קר ונא. וכך האדם, בין אם מחמת טבעו או פיתוח שלו, אוכל מזון שטבעו בשר חם של בעלי חוליות שלמים.  רק יצור אחד שאנו מכירים אוכל בעלי חוליות שלמים, הגוויה השלמה שלה סוס, פילים וחמורים, על עצמותיהם ועמוד השדרה שלהם – וזו האדמה".

מתוך: "התיאוריה של השפעה השמיימית" מאת רודני קולין, עמ'  , 126

תרגום  גבריאל רעם.

* * *

פרגמנטים בעלי עניין:
1. מה שאנו אוכלים חייב להיות חסר חיים. פירות, ירקות ובעלי חיים. קודם מנתקים אותם ממקור חיים, הורגים, ורק במצב של מוות אנו אוכלים אותם.

2. רוב היצורים האורגניים מתפרקים באדמה, חלקם מתפרק עוד קודם לכן בפיהם של יצורים אורגניים חזקים או מפותחים יותר.

3. כל היצורים הנמוכים מהווים מזון ליצורים אורגניים גבוהים, שלרוב צריכים להרוג אותם לשם כך, או לקבל אותם במצב של מוות.

4. בעלי חיים אוכלים רמשים וצמחים ובעלי חיים חזקים יותר (נמרים, זאבים), או מפותחים יותר (בני אדם), אוכלים בעלי חיים נמוכים יותר (חזירים, כבשים פרות וכו').

5. מזון הוא משהו שמכיל חומרי חיים, חומרים ששימשו לתחזוקה וצמיחה של יצורים חיים. אך לאחר מותו של היצור, אותם חומרים יכולים לשמש עתה כתזונה בתפריטו של יצור מפותח או גבוה יותר.


פרגמנטים היפותטיים (מדע בדיוני):
1. האם יכול להיות שבני אדם יכולים למות תוך כדי חייהם או שחלק מהם ימות, ובכך להוות מזון ליצורים מפותחים, או גבוהים יותר?

2. האם יכול להיות שישנה אינטליגנציה גבוהה משלנו שחפצה שחלקים בנו ימותו כדי שיהוו מעין מזון עבורם?

האם בכך ישנו הסבר למצב של שינה, חוסר הכרה, או מוות – של התודעה והחלקים היותר גבוהים ברוב בני האדם?

1. אם היקום הגבוה אוכל את גוויות הנמוכים, מה בנו נמצא על תקן של גוויה (לא מתפקד, לא צומח, לא חי) ויכול להוות, אם כן, מזון ליצורים בעלי תודעה גבוה יותר.

2. גורדייף אמר שבין בני האדם עצמם יכולים להיות הפרשים של התפתחות תודעתית כמו בין כלל בני האדם לבין כלל בעלי החיים. אז האם יכול להיות שברמה מסויימת, כשאדם בעל תודעה גבוהה נפגש באדם בעל תודעה נמוכה, זה שחלקים גבוהים בו מתו או לא מתפקדים –הוא אוכל את החלקים בהם שהתנוונו ומתו?

3. אם זה נכון, אז האדם בעל התודעה הגבוהה הוא כמו מלאך המוות לאנשים בעלי התודעה הרדומה, כי הוא בא לקחת את מה שלא עובד יותר. (מתוך הכפתורים, ב'פר גינט' של איבסן).

4. בבריאה אין בזבוז, מה שחי – מזין צמיחה, מה שמת מזין את מה שמעליו.

5. האדם הוא היחיד שמשהו יכול למות בו בעודו בחיים, ואז יכול להוות תזונה למשהו גבוה יותר.

6. מתוך כל זה עולה שאלה בדיונית אף יותר; האם למה שחי ברמות שמעלינו יש אינטרס שדברים גבוהים בנו ימותו – כדי שיהוו עבורם מזון?

7. הגישה הנאיבית והרומנטית באדם אומרת שכל מה שמעלינו רוצה שנצמח, אך חוקי הטבע האכזריים אולי גורסים ההיפך, ורוצים שלא נתפתח, כדי שנוכל להזין אותם. כמו פרגיות, טליים ועגלים שמשמשים מזון לבני האדם, לפני שהגיעו לגבורות…


——————————————————————————–

פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב