ארכיון תגית: שכל

'לסדר' את החיים בעזרת השכל.


מבוא קצר:
הפסיכולוגים והיועצים טוענים שהצרות שלנו בחיים נובעות מכך

שעדיין לא אירגנו אותם נכון; למשל בזוגיות: לא כרתנו חוזה, לא

הבהרנו דברים, לא חילקנו תחומי אחריות.

ובמישור האישי: עדיין לא הבהרנו לעצמנו מה המחיר שאנו מוכנים

לשלם וכו'.

בקיצור, לא עשינו סדר, אם נעשה זאת, החיים יהיו לא רק נסבלים

וברי שליטה, אלא אף נעימים וטובים. החיים כסוביקט לאילוף.

 

חלק א':
המשותף לכל הדברים שמציע הבוגר לילד, הפסיכולוג למטופל, המחנך למתחנך, הבשל והמנוסה לצעיר – הוא להשתלט על התת תודעה דרך התודעה, על הלא נודע, דרך הנודע. לתכנת אותה דרך ובאמצעות תוכנות נכוחות.

התחושה שבאה עם גישה זו היא שהבעיות שלנו נגרמות כתוצאה מחוסר בתוכנות ותכניות נכונות. ואם הן ישנן, הרי שהתודעה לא תיכנתה בעזרתן את הכאוס עושה הצרות שבפנים.

התחושה או התובנה הרווחת היא שאם רק נבין את מה שמכשיל אותנו, נפסיק לפחד ממנו ונתחבר אליו – הכל (או לפחות הרב) יהיה בסדר.

כל שאנו צריכים זה להפעיל את האני הבוגר, השקול והרציונלי – ובעזרתו להבין, להגדיר, להכניס לתבניות ולתכנת – את האני הפגום, הילדותי, הבעייתי.

כלומר (בהתאם לתפיסה זו) הבעיות משתלטות עלינו מתוך הכאוס השחור שבפנים. והן עושות זאת במידה ולא הפנינו כלפיהם את הזרקור של תודעתנו, כדי שבעזרתו יוכל האני הבוגר שלנו להיכנס לתמונה. ולסדר את העניינים.

תפיסה זו מעניקה את התחושה כאילו רוב הבעיות הריגשיות שלנו נעוצות בכך שהן עדיין לא פגשו את ההשפעה הממתנת, המבהירה והמסדרת של הרציו. וכך עדיין לא קיבלו ממנו את השינוי המאזן, המפקח והמפכח.

וסך הכל, כל הבעיות כולן הן בגלל שעוד לא העברנו אותן דרך מסננת רציונלית.

הדעה הרווחת סוברת כי בעיות וכשלים בחיים ובתקשורת נוצרים כי אין לנו מספיק השכלה , ידיעה וכו'. ואם יש, אז לא החלנו אותם על הבעיות שלנו.

ואם כך עשינו – אז הכל יהיה בסדר.

הכל סביבנו מבהירים לנו, חזור והבהר כי עלינו לבחור, להחליט. ואז נוכל לצאת מן התגובה האוטומטית ולעבור למשהו שקול ומפוכח.

הגישה הזאת אומרת שעלינו לנהל את הבעיות הרגשיות שלנו וכי הבעיות בכלל קיימות וחיינו לא מושלמים כי פשוט עוד לא התחלנו לפקח עליהם.

הגישה הזו היא גם הגישה של התרבות האנושית הנאורה כלפי כל דבר בטבע; מחצבים, משאבי טבע, בעלי חיים – כל העניין הוא לארגן ולנהל אותם כך שיביאו לנו תועלת. לא משנה מה הם בפני עצמם, ומה האירגון הזה עושה להם ברמה המהותית, העיקר לארגן אותם בצורה שיעזרו לאינטרסים שלנו.

וזו גם הגישה כלפי הצדדים באישיות שמכשילים אותנו, או לא מהנים אותנו; כל מה שלא בסדר עם אותם צדדים אפלים באישיותינו הוא שלא כפינו עליהם, על הדמונים הפרועים של חיינו, חיי משטר מאורגנים ומסודרים.

הכל שאלה של אירגון, מישטור, וניהול.

לכל דבר יש תפקיד וגם למה שמפריע לנו לחיות – יש תפקיד. ואם נבין את תפקידו באירגון הכולל של חיינו, אז נוכל לשבץ אותו כך שיעזור לנו לחיות, ולא יפריע.

-כך גורסים המדע, הממסד החברתי, ופרנסי החברה ומוביליה.


חלק ב':
כך במישור האישי, וכך גם במישור הגלובלי יותר, של החברה והלאום; המין האנושי כל הזמן מנסה למצוא צורת משטר וממשל, כדי לנהל את התפרצויות המצוקה הכאוטית. מפעם לפעם עולה צורת ממשל חדשה: סוציאליזם, פאשיזם וכו' רק לגלות כעבור זמן מה – כי הם קרסו, מכיון שמבפנים התפרצו כוחות קמאיים שהרסו כל ניסיון למשטר את מה שחי בעמקים והתהומות האנושיים.

כך הפסיכולוגיה, כך מדעי הטבע, כך צורות המשטר למינהן – כולם משוכנעים שעכשיו משנעשינו מודעים יותר, משכילים יותר, נאורים יותר – הזוועות, הנאורוזות והמשגים של פעם – יתמעטו, עד שלא ישובו עוד.

אך המודעות עליה מדברת הפטרונות החברתית, או המדעיות הפסיכולוגית, או החינוכית – אינה מודעות הצומחת ומבשילה מבפנים, כשהזמן נכון. היא נכפית מבחוץ.

הרציונלי מנסה כל הזמן לעטוף ברשת כולאת, מנהלת ומארגנת את שחי בתהומות הנפש של בני האדם. ומדי פעם הרשת נקרעת על ידי מה שפורץ מן המחשכים הפנימיים שהיא מנסה לעטוף.

ולנו נדמה כי ברשת הבאה, דהיינו; בתוצאות המחקר המדעי הבא, נצליח להטיל את הרשת שתכלא, תארגן ותסדר את מהומת השדים הפנימיים, ואז כמובן הדרך לאושר הנכסף תהא חסרת תקלות.


אך זו לא התודעה שצריכה להבין ולארגן את התת תודעה,

אלא להיפך…

זו התת תודעה שצריכה להעלות את השפע שלה (לטוב ולרע) אל שדה המודעות הצחיח. מן האינטואיציה אל האינטלקט (ואז נקבל אינטליגנציה…), מן העומק אל השטחיות, מן הרב ממדיות הנסתרת אל החד ממדיות הגלויה. להקרין את שאר הרוח של השכינה הגולה, אל המחוזות החולין של הסתמיות והבינוניות.

לנו נדמה כי עוד אירגון, עוד סדר, עוד הבנה ממדרת ומקטלגת של הכאוס הפנימי – והכל יהיה בסדר. אך אין אנו חסרים אירגון, היררכיה ותוויות. אלא – תכנים וערכים פנימיים שיכבשו אותנו בסערה מבפנים.

בתרבות שלנו הלב נאנס על ידי השכל, ולנו עדיין נדמה כל הזמן שכל הבעיה היא שעוד לא השלטנו מספיק שכל על הלב. למשל בא אדם לפסיכולוג וחושף בפניו את תלאובות ליבו, חומציות קיבתו, ומצוקות חלציו – וכל שהפסיכולוג מנפיק לו הן תובנות שכליות שמארגנות את הבעיה בקבוצות סדורות, ומציעות הבנה מהיכן זה בא (מהאמא או מהאבא) ואז צריך להסביר לעצמך את מה שלא ידעת על הסיבה לקיום הבעיה, ואז משהבנת, הכל כנראה יהיה בסדר.

אך אלה המחשכים שצריכים להגיע את האור.

ולא להיפך.

האור הורס את האינקובציה, וההריון שמתרחשים בחושך. תהליך היצירה והצמיחה זקוק למחשכים והוא מגרש אותם. האור שמגיע למחשכים נותן תחושה כוזבת של שליטה במצב ('עכשיו אני סוף סוף מבין, סוף סוף רואה'), אך מה אתה רואה? במה אתה שולט? בכלום, כי ברגע שהפנת לשם אור, זה לא קיים יותר. החיים צריכים חושך כדי להתקיים, לא אור. בלבלנו את היוצרות;

זה היום שנולד מתוך הלילה -לא להיפך,

הגבר מן האישה – לא להיפך.

הידיעה מתוך הבלבול- לא להיפך.

ההבנה מתוך הטעיה – לא להיפך.

ההבנה צומחת מתוך הטעות והמבוכה, ולא מושלטת עליה מבחוץ. הטעויות והבעיות והמצוקות והנאורווזות הן הקומפוטט שמזין את הזרעים כמוסים שבלב השוכנים באדמה של תת תודעתנו.

זה התוך שצריך להגיע אל החוץ.

ולא להיפך.

למשל בשירה; ושירה חייבת מסתורין.

כי המשורר הוא לא רק בעל מלאכה (פיזמונאי למשל), הוא אמן, ובאמנות האמן חייב לדעת את שהוא עושה, אך יותר מזה חייב הוא *לא לדעת*, וזאת כדי לתת לאשר אינו יודע – להנחות אותו, דרך מה שהוא יודע, כדי שיצא השיר.

ביצירה בכלל, וביצירת שירה בפרט – זה מה שליא ידוע למשורר וחי בתוכו שמנחה אותו בכתיבת השיר מאשר להיפך.

כך בתהליך היצירה, אך המדע הנאור מנסה ללמד אותנו אחרת.

המדע הוא הגושפנקא ההילכתית בעולם שבו:

– החזק מנהל את החלש.

– הלבן את השחור,

– הגבר את האישה,

– העשירים את העניים,

– בעלי השכלה את חסרי ההשכלה,

– התרבות המערבית את העולם השלישי ופוסט סוציליסטי,

– הקידמה את הנחשלות,

– הפוליטיקאים והכלכלנים את בעלי המקצועות האחרים.


(הדוגמה המפלצתית, המעוותת והקיצונית ביותר היא של הנאצים שהאמינו שעל ידי אירגון נכון יוכלו לשלוט ולבער את כל הגורמים הנחשלים, השליליים והמפגרים –בעולמנו).

אכן עולמנו סובל מאירגון יתר, מהשכלת יתר. מעודף ידע אודות דברים שהידע מתיימר להסבירם ועם זאת הם מתרחשים למרותו, ואז מנסים להיות חכמים לאחר מעשה. (בן גוריון אמר פעם שהוא לא רוצה שיביאו לו מומחים, כי מומחים הם תמיד ביחס למה שגבר קרה והוא רוצה מומחים ביחס למה שעוד לא התרחש: מדינת ישראל).


חלק ג':
פני הדברים הקיימים מתארים את השליטה הבלתי מעורערת של המדע. פעם הדת והרוחניות היו בשיא, היום זה (עדיין) עידן הנאורות (למרות הפוסט מודרניות, שאולי ידועה לכמה משכילים שכותבים על כך בכמה מגזינים נחשבים, אך רוב בני האדם לא שמעו על המושג, וגם אם שמעו עדיין מאמינים שמדע מקדמנו אל האושר הנכסף וכי השכלה ודעת מקרבת אותנו לשם).

מצב הדת בימינו בכי רע, הרוחניות היא רוחניות מסחרית לגמרי, נבלעה בתוך חרושת הרדיפה אחר האושר. כיום רוחניות מתפקדת ברובה הגדול כחלק ממסע האשליות שעובר הצעיר בדרך לבורגנות הבטוחה. או כמענה של החברה לנידחיה, אלה המחפשים אחר אושר אלטרנטיבי, לאחר שהאושר של אמצע הדרך נמנע מהם מסיבה כלשהי.

ומה נותר אם כן? האמנות. כן היא. היא נושאת את דגל המחשכים הפראיים והמפחידים, בפרוזה איכותית, דרמטורגיה מעולה, בשירה; על זה הם כותבים, על יצורי החושך שהנאורות של אמצע הדרך הזעיר בורגני הדחיקה לשוליים המטורפים, או הלא מקובלים – של הקיום.

האמנות מקרינה על התובנה, על מה שאנו חושבים שאנו יודעים, על הבטחון והביטחה של חיינו – את המיסתורין, חוסר הוודאות, העוצמה הדינמית והנוכחות החמקמקה והדמונית, של מה שחי בתוכנו.
האמנות מנסה להביא מן המעמקים של הפסיכה האנושית, את אותם הכוחות שהדחקנו בכוח הממסד החברתי – ולתת להם ביטוי (הכוונה כמובן לאמנות במיטבה ולא סתם אמנות, אמנות בידורית ואחרת).

כן, האמנות, עדיין נושמת נשימות כבדות כשגרירת המחשכים הפנימיים. אך זו שמורת טבע, שלא לומר גולה. לשם בורחים מי שהניצוץ עוד בוער בהם. משם הם מתפקדים על תקן 'וישחקו הנערים לפנינו', בלשון אמביוולנטית, שכל אחד מפרשה לצרכיו.

בסופו של דבר היחסים בין הקונצנוס לבין האמנות הם כאלה שהקונצנוס מעניק לאמנות שמורת טבע כמו לאינדיאנים באמריקה, ומשם שם מוכרים כלי חרס מעוטרים, שריד לתרבות עתיקה. ממנה ישובו התיירים כדי להציגם ולהציבם בסלון ולספר על התרשמותם מן האינדיאנים בחופשה האחרונה.

זו כמו אוטונומיה לעם כבוש; הנה, יש לך אפשרות לעשות את מה שאתה רוצה. אך בגבולות שמותיר לך הקונצנזוס. בשמורה או גטו שכזה, הר הגעש הפנימי יכול להתפרץ ולגעוש ולהתיז את הלבה של הנפש המדוכאת לכל עבר, אבל זו מרידה מתוך בית כלא.

האמנות פורחת בגטו, אך החומות המוצבות סביב האמנות לא מאפשרים למה שמצליח לצאת החוצה (ספר חדש, מחזה חדשה, שיר חדש) – להגיע ולנער את המוסכמות שמנהלות את חיי כולנו. כי הברכה והקללה של האמנות היא השפה המטאפורית שלה, שמאפשרת לה להצפין מסרים פנימיים ומרדניים, שפה המאפשרת באותה המידה לצרכני האמנות לא להבין את המסר או לפרשו איך שנוח להם .

וכך נותרות המוסכמות המנהלות את חיינו – ללא איתגור ממשי. למשל אפליית הנשים; קשה לפמיניסטיות לשים את האצבע על מקור הבעיה, כי הן יכולות לתקוף הרבה חזיתות: חינוך, תעסוקה, פוליטיקה, סקס וכו'. ובכולן תהיינה צודקות, אך כמו נהר סמוי, אתה חוסם אותו במקום אחד, הוא צף ועולה במקום אחר. והמיגדר הגברי שולט כמו כל שלטון מתוחכם, דרך מוסכמות לא פורמליות אך יציבות. שהיות והן סמויות ולא פורמליות, קשה לאתר אותן ולמחות אותן.

המוסכמות (שהן נורמות בעצם) הן מושתלות כך שאין מה לתקוף בעצם. פעם היו שליטים נוראים, דיקטטורות קשות (עדיין יש פה ושם), אך היום אלה נורמות ערטילאיות השולטות דרך המדיום החמקמק ועתיר העוצמה ששמו: דעת קהל.

לכאורה דמוקרטיה וחפש בחירה, אך כולם מתוכנתים על ידי הנאורות, מאחוריה מסתתרת דעת הקהל השומרת על גחלת הערכים והגישות שאף אחד לא יודה בהן בגלוי; נהנתנות, אכול ושתה, אינטרסנטיות קיצונית, תחרותיות, ריקנות של ערכים פנימיים, צרכנות על פני יצירותיות, פחד להיות שונה, פחד מלהיות לבד, חוסר עניין כנה בזולת, חוסר אותנטיות, העמדת פנים היא דרך חיים ועוד ועוד.

מתנהגים כאילו אלה החיים, וכך חיים, ואם אנו לא שם, אנו בדרך. אך זהו אושר סינטתי, בוהק, חסר חיים. אושר תדמיתי מושלם. מאחוריו מתחתיו – אין כלום, רק מראית העין הנוצצת שמסנוורת אל כולם ביחס למה שבאמת חי בפנים.


האשליה של שליטה כוזבת במצב, מאפשרת לחומרים האמיתיים של הקיום להתקיים ללא בקרה אמיתית. למשל, אמצעי התקשורת מאוד מפותחים בימינו; לכולם יש טלפונים, פלאפונים, אי מיילים, צ'טים, פקסים וכו'. כל הזמן מעלים לשיחה דברים, כל הזמן מתקשרים. מה שנותן את התחושה שאין מותירים אבן על אבן, היום מדברים יותר, פותחים יותר, מדסקסים יותר. מדברים על הכל. יש תחושה שהיום הורים וילדים מעלים נושאים שפעם לא דיברו עליהם. וישנם נושאים שפעם היו טאבו, כמו סקס והיום מדברים על זה בחופשיות. פעם היו דעות קדומות, ופחדו לדבר באופן חופשי אבל היום אפשר לדבר על הכל.

ואכן לכל אחד יש מה להגיד. וכל אחד יודע משהו על משהו. אבל תחושה זו של תקשורת ללא הפסקה מעניקה מסתור ומפלט למציאות התקשורת האמיתית, והיא ריבוי שקרים, בערות ביחס לחיים הפנימיים של האחר, לבישת מסכת תפקיד ומקצוע על פני האישיות האמיתית., וחוסר אותנטיות כמעט מוחלט בתקשורת הבינאישית. מדברים על מה שנוח ומקובל, ומסתירים את האמיתות והספקות, כדי לא לקלקל את מראית העין הנאורה של מי ששולטים בחייהם ובמצב.

לכאורה אנו משוחחים על הכל, ואם זה לא קורה משום מה, אז זה בטח בגלל שאנו עייפים, או שהיה לנו שבוע קשה. וכך, אם ניגשים לאדם ושואלים אותו אם אפשר לשוחח איתו על משהו קשה, התגובה תהיה 'בהחלט, למה לא'? ואם לא עכשיו הוא יקבע מועד מאוחר יותר. מועד שיעלם מזכרונו משום מה, ואם לא יעלם והשיחה תצא לפועל – השיחה תצא אנמית חסרת חיים, מנסה להסתיר את האמת האישית או הבינאישית מאשר לגלות ולחשוף אותה.

שיחה אינה דרך להבין את מה שלא מתנהג כשורה, את מה שמזיק ביחסים, אלא להיפך, מדברים, כדי לא לתת לשד הפראי להיכנס לתחום השיחה השבלונית ולטעון אותה במי תהום מסוכנים. מדברים על כלום. מבחינה זו סידרת סיינפלד היא שיקוף סאטירי של מציאות חיינו. אנו אמנים מושלמים בלדבר על כלום, ועושים זאת כדי להסתיר את הישנות האמיתית של חיינו, דרך ערפל המלים ושיחה.

משוחחים לא כדי להעלות לסדר היום את שנשכח, הודחק, עומעם ונבגד – אלא כדי לתת מצג שווא של דיבור חופשי שבו הכל אפשרי, אך זהו כמובן דיבור שרוב מטרתו הלא מוצהרת – לוודא שלא יבצבץ מתוך החתית הכפולה, את שאנו מנסים להבריח (ולעולם לא לפתוח) כל ימינו.

מנסים להסביר את מעמקי התהומות עלי ידי הטופוגרפיה השטוחה של המישור. ולא להיפך.

אך אלה;

– התהומות שצריכים להסביר את המישור,

– הלא נודע – את הנודע,

– הדינמי והאפל – את הסטאטי והמובן מאליו.

– המתעתע והמסתורי – את הידוע והצפוי.

– העמוק והנסתר – את השטוח והידוע.

ולא להיפך.

האמת מצויה במעמקים והיא זו שצריכה להתגלות ולגאול אותנו מן השבי בעולם תדמיות, מסכות וסימולקרה (מונח שטבע הפילוסוף הצרפתי בודליארד).

התת מודע הוא שצריך לזרום אל המודע, אל המסכה החברתית, לשטוף אותה להסיר ממנה את אבק החולין, ולטעון אותו בחשמל של הנפש הנשמה והרוח.

זו האמת הנסתרת, שצריכה 'להסביר' את האמת הלוגית והלינארית.

ולא להיפך.

זה המשוגע שבנו שצריך לחבור לנורמלי והנורמטיבי שאימצנו ולסחוף אותו בלהט השיגעון.

זו הגדולה והפראות המצויים במרחב הפנימי של הנפש שצריכים לנפץ את גדרות הקטנוניות הכולאות את חיינו במכלאה של המרחב החיצוני.

מבחוץ אנו מדענים, אנשי עסקים, אנשי חינוך, פקידים וכו'. אך בפנים אנו שבויים. הפראות והתעוזה שהייתה יכולה להיות אנחנו, ממולכדת במכלאת הבינוניות.

אולי יום אחד יגאה מבפנים השפע הפרוע, הפיראי והמשוגע, וישבור את סכר הנורמליות הכוזבת.

ויהפוך אותנו לחלק מן הסמיכות, הזרימה והדינמיקה האפלה והמסתורית של החיים
 

רגש בעור של שכל

המוח שלנו עובד כל הזמן; האם עשינו טוב, האם המהלך הזה עלול להכשיל אותנו?  חושבים, שוקלים, מתייעצים, מעריכים. קוראים ספרים אודות נושאים חשובים, הולכים לקורסים מתייעצים עם מומחים. עוברים שוב ושוב על כל הנתונים, מנסים להגיע להחלטה הנכונה. כדאי לא כדאי.
שוקלים, מעריכים, מנסים להסיק מסקנות.
מנסים לפעול על פי השכל. ואכן נראה לנו כי חיינו מנווטים ומופעלים על סמך שיקולים הגיוניים בתכלית.
אך האמנם?
האמנם כך? או שמתחת לכל זה מסתתר סוכן חשאי שמפעיל את הכל.
אולי השכל הוא כמו ראש ממשלה בובה, שמקבל את כל הקרדיטים (לטוב ולרע), אך מעטים יודעים כי מאחרי הקלעים ספון איש כספים ערמומי, המנווט את ראש הממשלה בהתאם לצרכיו האגואיסטיים.
וכל זה, בעודו משוכנע שהוא שמחליט, הוא שמוציא לפועל ועל פיו ישק דבר.
השכל הוא כמו מגנט, עליו אנו סומכים כי יראה לנו את כיוון הצפון. אך אולי מתחת למחט חבוי מצפן ומסיט את המחט כך שתצביע לכיוון שונה מאשר צפון.
השכל אומר: צפון, אך המגנט החבוי מסיטו לכיוונים אחרים.
ושמו של איש הכספים, או הסוכן החשאי והמגנט הוא:  הרגש.
אחת האילוזיות הנפוצות באשר לחילופי התפקידים בין השכל לרגש מתרחשת באשר למושג: 'חופש בחירה'; לנו נדמה כי יש לנו מספר אופציות ואנו שוקלים ובוחרים את הכדאית ביותר. אך במבט עמוק יותר ניתן לראות כי רוב הבחירות שלנו הושפעו יותר מדברים כגון כניעה לפיתוי, חולשה למשהו מהנה, חשש מאכזבה או דחיה וכו'. כך שבסופו של דבר הפחד מכאב וסבל מחד, והשאיפה להנאה ואושר מאידך – הם הפקטורים המשפיעים המצויים מאחרי רוב שיקולי הבחירה הכביכול רציונליים שלנו.
ישנן הרבה מיסקונספציות לגבי שני אלו. אנו חסידי השכל והרגש מושאר לצניעות של יחסים אישיים. בחיי היום יום, המסחר והציבוריות הוא כמעט לא מורגש. כללית הוא כמו נזרק לגלות, והשכל מולך ברמה, אך מן הגלות החשוכה של התת מודע שולח הרגש הדדעות ופקסים המתבצעים במיומנות רבה, בשעה השכל נראה השליט.
מיסקונספציה נוספת קשורה לדימוי של שניהם; במחשבה שיטחית ניתן לחשוב כי השכל הנו שקול, קר, מתכנן. ואילו הרגש מתפרע, אימפולסיבי, יורה לפתע לכל הכיוונים, או לכיוונים לא צפויים.
אך יש כאן כזב גדול; הרגש הנו הרבה יותר עיקבי ופרוגרמטי – כפי שניתן לחשוב.
הוא פועל על פי תכנית, כזו שמונעת על סמך אינטרסים, רצונות מוגדרים, מטרות וכו'.
הרגש:
הרגש הנו שגריר של אינטרסים אגואיסטים.  מניפולטור בשירות השאיפה להשיג, להרוויח, להנות, לזכות – להיות מאושר יותר. למנוע הפסד, מפלה, כישלון.
דמותו ברמה הנסתרת של האמת רחוקה מן התדמית של הר געש המתפרץ ללא שליטה, או ספוג לח הנסחט עם כל יבבה או עלבון. דמותו האמיתי היא יותר כשל שר חצר ערמומי, המושך חוטים פוליטיים מאחורי הקלעים. 
(רק כשכלו הקיצין, ואין לו מה להפסיד, הוא בועט וצורח, אך גם כאן יש כאן מניפולציה, כי גם מאחורי חלק גדול מן ההתפרצויות הריגשיות – מצויה איסטרטגיה; מה שלא מבין התיחמון מביא האקט הדרמטי הגדול והמוקצן; אנשים נבהלים מן המצג הריגשי – ונסוגים בהם. זו המניפולציה הטוטלית הגדולה, כאן אפשר להפסיד הכל או להרוויח הכל; הולכים על כל הקופה. זה הימור רגשי שמאחוריו קיימת התעקשות לא להפסיד בכל מחיר, גם במחיר פיחות בדימוי או קריסת היחסים כולם).
למעשה, העולם האפל של הרגשות הנו עיקבי, מתוכנן וניתן להבנה ברורה וחד משמעית; הרגשות רוצים אושר, אהבה, תענוג, הנאה. וכדי להשיג זאת הם יעשו הכל, אבל הכל. ויותר שהם אוהבים אושר והנאה הם  פוחדים מן האנטיתיזה של ההנאה והאושר,  פוחדים הם מאכזבה, ייאוש, אובדן, נטישה.  וכדי שהם לא יתרחשו, הם מעוותים, מושכים, מפתלים – עושים הכל כדי שהמפלה, האכזבה ושברון הלב הללו – לא יהיו מנת חלקם.
אנו מסתכלים על עולם הרגש והוא נדמה לנו ככאוטי, פועל ויוצא לפועל דרך זינוקים חסרי שליטה. אנו מתבוננים אליהם בתוכנו  ומוצאים גבב של חצאי שאיפות פחדים ורומנטיקות. קומבינציה של מחסן צפוף וביצה מהבילה. אך זהו כאוס מטעה ביותר. מאחורי הביצה הזו פועלים כוחות בעלי אינטליגנציה גבוהה, מגובשת, מדויקת והחלטית ביותר. אינטליגנציה רחוקה מאוד מן המודעות של בעליה.
כאילו  הרגשות הפכו לגוף עצמאי הפועל מעצמו ועבור עצמו. ובעל הרגשות מוצא עצמו לעתים משלם את החשבון (כשהמניפולציה לא מצליחה) או זוכה בהנאה (כשהיא מצליחה).  אך מנותק ממעללות רגשותיו. וכשהוא פוגש בהן, כך או כך, הוא מתרץ זאת בנסיבות טכניות או מלביש עליהם הסבר הגיוני מצוץ (שבו הוא מאמין בכל מאודו השכלי).
השכל:
ליד הרגש, השכל נראה כפקיד חד ממדי. שמבין את מה שכבר ברור מאליו. למעשה הוא פועל על פי מה שהרגש הכין מראש ובאמנות רבה.
הרגש הוא האמן הסמוי, השכל – הטכנאי הגלוי, הפועל בהתאם להנחיות הסמויות של הרגש.
כך שלמעשה הרגש הנו הגיוני ואינטליגנטי הרבה יותר מהשכל והשכל הרבה פחות אינטליגנטי ובעל יכולת תכנון – מכפי שניתן לחשוב…

הערה:
הכתוב מעלה מושפע ומקבל חיזוק ממחקריו של פרופ' דניאל כהנמן על השפעת פסיכולוגיות על תהליך קבלת החלטות כלכליות.


גבריאל רעם, 20.7.2003