ארכיון תגית: שעירים לעזאזל

מקסם השווא של הנורמליות

 

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.

הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.

אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).

רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).

לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.

שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world

וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבע  או הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).

אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.

הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.

ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).

ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.

הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.

 

כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).

וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותם  שיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).

אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).

דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.

וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.

וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהםJ

אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.

והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.

והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.

אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.

אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.

ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. –  זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמה  של המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.

גבריאל רעם 6.8.14

 

תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing